פרולוג
אולם התיאטרון בעיר קולומבוס שבאוהיו המה. מאות הצופים עמדו על רגליהם ומחו כפיים זמן רב להצגה המושלמת של אותלו מאת ויליאם שייקספיר. הקהל החל לעזוב את האולם. שיירה ארוכה של כרכרות המתינה ליוצאים, גשם קל ירד והאורחים הלבושים במיטב בגדיהם מיהרו לתפוס אחת.
הזוג עדנה ופרד מארוול התמהמהו עם עוד זוג ידידים, השיחה קלחה והייתה סיום מהנה לערב מוצלח. בצאתם אל מחוץ לאולם נותרה מולם כרכרה בודדת. עדנה דחפה קלות את זוג הידידים לכיוון הכרכרה. כשאלה סירבו בנימוס דחקה בהם.
”אנחנו גרים קרוב מכם,” אמרה, ”נמתין עוד מספר דקות ותגיע כרכרה נוספת, חבל שתמתינו איתנו.”
הידידים לא חיכו לדרבון נוסף, מלמלו דברי פרידה ועלו למרכבה. אורות העששיות בחזית האולם כבו, הרחוב נותר ריק למעט סיני מבוגר אשר טאטא את הרחבה שלפני האולם. הגשם התחזק. עדנה נצמדה אל בעלה, מתחרטת מעט על שלא עלתה לכרכרה.
מכה חזקה בעורפו הפילה את פרד לקרקע. מבלי להבין מה קרה ובאינסטינקט מהיר קיפל את רגליו לבטנו ושילב את ידיו סביב ראשו. פעולת המגננה לא הועילה, בעיטה חזקה שספג בצלעותיו גרמה להוצאת האוויר מריאותיו בנשיפת כאב.
פרד היה אדם חזק וחסון, אף שאת השנה האחרונה בילה בעבודה משרדית, לא הפסיק להתאמן ולשמור על כושר. בארבע שנות לימודיו במכללה הצבאית וסט פוינט ובשלוש שנות שירותו הצבאי הורגל להתמיד בפעילות ספורטיבית. הוא הבחין בזוג רגליים ושלח את רגלו בבעיטה לכיוון המפשעה של העומד מולו. התוקף זז במהירות, הרגל לא פגעה ביעד. מכת אלה בראשו, מתוקף שני, גרמה לו לאבד את הכרתו. זרועות חזקות לפתו את עדנה מאחור וכפות ידיים גדולות חפנו את שדיה. האוחז השמיע צחוק גס.
”נהניתם מההצגה,” אמר, ”עכשיו תורנו ליהנות.”
רגליה ניתקו מהקרקע בהצמידו את גבה לחזהו. הם היו שלושה, שני גברים לבנים ואחד שחור, שלושתם גברתנים צעירים שריח זיעה מהול באלכוהול נדף מהם. הם רצו להשתעשע, בטוחים היו שיקבלו את הכסף והתכשיטים – אך לא רצו להסתפק בשוד. הרחוב היה ריק, בלי רמז לכרכרה מתקדמת. הסיני המבוגר המשיך לטאטא, גבו הופנה אליהם. הוא לא הטריד את התוקפים.
עדנה ראתה את הבחור השחור מכה את בעלה המוטל על הקרקע והופך אותו ברגלו. פרד לא זז. ”הוא מת”, חשבה באימה, ניסתה לומר להם שהיא בהיריון, לצעוק לעזרה, אך אף הגה לא נפלט מפיה.
הגבר האוחז בה התחיל להתקדם לעבר פינה אפלה. השניים האחרים כרעו ליד בעלה ששכב כאבן וחיטטו בכיסיו. היא הרגישה שהיא עומדת להתעלף. בייאוש הפנתה מבט לעבר הסיני. הוא הסתובב, פניו הופנו לעברה. עיניה המתחננות פגשו לרגע קט את עיניו.
חולשה עטפה את כל איבריה, עיניה נעצמו. ידיו של הבריון הרפו לפתע מגופה. היא התמוטטה.
יד חזקה תמכה בה וסייעה לה לשבת על הקרקע. בבעתה הבחינה בגופת הבריון שאחז בה מוטלת לפניה על הקרקע בלא ניע.
כשסובבה את ראשה ראתה את שני הגברים השודדים את בעלה מתרוממים ומסתערים לעבר הסיני הניצב לידה. הוא נראה שונה, לא בפניו אלא בעמידתו – לא כפוף וכנוע, עמידה יציבה ובטוחה בגו זקוף.
היא לא הצליחה לעקוב אחרי תנועותיו המהירות. הגבר השחור הגיע ראשון, הניף את ידו ונעצר במקום, כמו ספג מכת גרזן. ביבבה רמה אחז בידו המסובבת בזווית לא טבעית. השני הגיע קרוב, אוחז באלה. קול שבר מחליא נשמע כשפיקת ברכו התנפצה מבעיטה מכוונת. הסיני עזר לה להתרומם, הם עזבו לנפשם את השודדים המייבבים וכרעו לצידו של פרד. הוא נאנק והזיז את ראשו. עדנה מילאה בידה מעט מים משלולית שלרגליה והרטיבה את פניו. עיניו נפקחו בוהות, מנסות להבין מה קרה.
כרכרה עצרה לידם. הסיני הרים אליה את פרד ופנה לדרכו מבלי לומר דבר. עדנה ניסתה לקרוא לעברו, אך הוא התרחק במהירות. למוחרת בבוקר, כאשר פרד הרגיש טוב יותר ושב לאיתנו, הגיעו הוא ועדנה לתיאטרון, ביררו מי הקבלן המעסיק את הסיני המנקה. בסכום כסף לא מבוטל רכשו את חוזה העסקתו ושילמו את כל חובותיו. הם חזרו לביתם עם הסיני, קואי שמו. מאותו יום קואי גר בביתם, אכל בחברתם והיה אחראי על משק הבית שלהם.
פרק 1
נזיר לוחם (או: שומר ראש קיסר סין)
קואי נולד בסין, בכפר צ’טוי השוכן במרחק יום וחצי הליכה מהעיר שאוגואן שבמחוז גואנגדונג.
זהו כפר קטן, כל הגרים בו אנשי עמל חרוצים ושמחים בחלקם. משעות הבוקר המוקדמות נוהג אביו לצאת עם שני אחיו הגדולים לעבוד במטעי השקדים וגן הירק השייכים למשפחה זה דורות רבים.
אימו אישה נאה, שערה השחור הארוך קלוע לצמה ארוכה, משתלשל ברישול על חזה, פניה העדינות מביעות טוב לב ועיניה החומות הרכות שופעות אהבה. פגם אחד יש בה, כאילו האל לא רצה ליצור יצור מושלם – האם נטולת יכולת דיבור. אביו התאהב בה, חיזר אחריה, ביקש את ידה מאביה למרות היותה אילמת, הרעיף עליה אהבה, והיא טיפלה בו במסירות ובנאמנות.
קשר חזק קיים בין קואי לאימו. הוא בן הזקונים שלה, צמוד אליה שעות רבות במהלך היום. הם פיתחו שפת סימנים המאפשרת להם לתקשר ולשוחח. קואי אינו זקוק לסימנים, עיניה של אימו אומרות לו הכול, הן בשבילו ספר פתוח – הוא יודע להבחין בין מבט של געגוע למבט כועס, שמחה, עצב או כאב. אוהב הוא לחבק אותה, להרגיש את חום גופה, לראות את עיניה קורנות, והיא תמיד מחזירה לו חיבוק חם ואוהב.
לעת ערב, כשאביו ושני אחיו – לון, הבכור, ודואי – חוזרים מהמטע, עומדת אימו בפתח הבית ומקבלת את פניהם. האב מחבק אותה, האחים קדים לפניה וזוכים אף הם לחיבוק. אחר כך המשפחה מתיישבת לאכול. למרות העוני, אוכל לא חסר להם, יהיה דל כפי שיהיה, אך הם שבעים ומלאים שמחת חיים.
הכפר שוכן באזור טבע מרהיב ביופיו, באופק הרים גבוהים שמהם זורמים נחלים היוצרים בזרימתם מפלי מים קטנים. אגם קטן במזרחו של הכפר מבטיח מים כל השנה, בצידו הצפוני יערות עבותים, גבעות שבהן מערות אשר שימשו למסתור מהמורדים בעבר הרחוק.
סבו של קואי, אבי אימו הגר עימם, סיפר כי לפני שנים, לקראת סוף תקופת שלטונו של הקיסר יונג ג’נג, מורדים פשטו על האזור, שדדו מכל הבא ליד, רצחו ושרפו כפרים שלמים. משפחות רבות, בהן משפחתו שלו, נאלצו למצוא מסתור במערות וביערות למשך תקופה ארוכה. רק לאחר עלייתו לשלטון של הקיסר צ’יינלונג דוכא המרד, הפליטים חזרו לכפריהם ובתיהם, שיקמו את ההריסות ושבו לחיים רגילים.
בתקופה שבה גרו ביערות, הם למדו לצוד, לאתר מזון, להבחין בין צמחי מאכל לצמחי רעל, למדו לקרוא עקבות חיות ועופות ולהכין מלכודות מעצי היער. הסב, שהעבודה במטעים הקשתה עליו ורוב יומו ישב בבית, שמח לטייל עם נכדו ביערות, להעביר אליו את כל הידע שצבר בצעירותו. קואי אהב את השעות שבילה עם סבו ונצר במוחו כל פרט שלמד. הוא למד להבחין בעקבות חיות היער, הכין עם סבו מאכלים מצמחים ומדי פעם בנה עימו מחסה ללינה. הם התקינו במחסה סוגים שונים של מלכודות, אך אלה אף פעם לא נוצלו – הם היו מפרקים אותן אחרי התקנתן. ”תצוד רק כשאתה רעב,” סבו נהג לומר.
לא רחוק מהכפר, במרכז חורשה עתיקה של עצי ברוש ענקיים, עמד מנזר בודהיסטי – מקדש נאנחווה, חומה ארוכה בחזיתו ובמרכזה שער עצום מרהיב ביופיו. קואי מעולם לא ביקר מעבר לחומה. בכל תחילת שנה חדשה הוא הגיע עם משפחתו לשער המנזר, בידיהם מנחה לנזירים. בהדרת קודש מסרו אותה לנזיר זקן, ובתמורה הוא בירך אותם ואיחל להם בריאות והצלחה. כך נהגו גם אנשים מכפרם ומכפרים סמוכים. זוהי הייתה שעתם היפה של הילדים לשחק במרחב שלפני השער הגדול מבלי שהוריהם יעצרו אותם. המשחקים ליד השער והטיולים עם סבא היו אירועים שאותם לא ישכח לעולם.
פעם בשבוע הגיע לכפר נזיר צעיר וחייכן מהמקדש, הילדים בני השש עד שמונה, למעט אלה שיצאו לעבוד עם אבותיהם, התאספו במרכז הכפר, תחת גגון הבמבוק הרחב. הילדים אהבו את הנזיר. הוא התייחס אליהם יפה, לימד אותם קרוא וכתוב, ריתק אותם בסיפורי היסטוריה של סין, לימד אותם על כדור הארץ, על מזג האוויר ועל הצמחים העונתיים בסבלנות רבה ובמאור פנים.
השנה מלאו לקואי שש שנים, הוא ציפה בקוצר רוח להגעת הנזיר. אחיו הגדולים למדו עם הנזיר פחות משנה, כל אחד בזמנו, כי אביו נזקק לעזרתם במטע. זו השנה השנייה בלימודים של אחותו הבוגרת ממנו בשנה, והוא הצטרף זה עתה. הוא הקשיב בתשומת לב רבה לדברי הנזיר, קלט מהר את סוד האותיות ונהנה הנאה מרובה מלימוד כוחות הטבע.
לפעמים לאחר השיעור היה קואי מתיישב בקצה הכפר על סלע גבוה, משקיף לעבר ההרים הרחוקים, נושם את האוויר הנקי, מקשיב לציוץ הציפורים, נהנה מהנוף המדהים שלפניו וחוזר במוחו על החומר שלמד. סקרנות אין־סופית מילאה אותו. אלפי שאלות שאל ואלפי שאלות ברצונו לשאול. לא היה לנזיר די זמן להסביר לו הכול, אף שגילה התעניינות בשאלותיו.
בשובו לביתו היה מספר לאימו על לימודיו. היא הקשיבה לכל מילה, גילתה סקרנות, בתנועות ידיים שאלה שאלות ועיניה הרכות הביעו הבנה ואהבה. הוא נהנה לשבת לידה ולספר על השיעורים, לראות אותה קשובה לדבריו, לחוש את החום העובר מידה החובקת את כתפיו ואת הגאווה הנשקפת מעיניה החומות. כשישב עם משפחתו בארוחת הערב, בחר לשתף אותם בקטעים נבחרים מהשיעור. כולם שיבחו את ידיעותיו והחמיאו לו. ”תלמד הרבה עכשיו, בעוד שנתיים תתחיל לעזור בעבודה במטע,” אמרו.
הנזיר הבחין בכישרונו של קואי, התרשם מרמתו הגבוהה בלימודים, המהירות שלמד לקרוא ולכתוב הדהימה אותו. שאלותיו הנבונות בנוגע לטבע ובקיאותו בצמחייה התאימו לאדם בוגר ולא לילד בן שש. באחד הערבים לקראת אמצע שנת הלימודים הגיע הנזיר לביתו של קואי, ישב עם הוריו והסביר להם כי בנם יוצא דופן, ההבנה שלו הרבה מעבר לזו של ילדי הכפר וכפרים אחרים שבהם הוא מלמד והשיעור בכפר אינו מאפשר לו לספק את היכולות של הילד.
”שוחחתי בנושא עם ראש המנזר. לאחר שהקשיב לי וקיבל תשובות לכל שאלותיו, התרשם והציע שאשאל אם אתם מסכימים שילדכם ימשיך את לימודיו במנזר. משמעות הדבר שהילד יהפוך לנזיר, ילמד ויתחנך במנזר, יקבל השכלה נרחבת בנושאים רבים וינצל את הפוטנציאל הטמון בו. אם יצליח, אולי ביום מן הימים ישרת את הקיסר ירום הודו.”
המשפחה ישבה בשקט, המומה לשמע ההצעה. האב הבין כי אם ייענה בחיוב בנו הצעיר לא יוכל לעזור לו בעבודה במטע ובבוא היום, כאשר יזדקן, כל הנטל יוטל על שני בניו. הוא היסס. ההיסוס ניכר על פניו.
הסבא שתק. מצד אחד רצה בטובת הילד, במשך כל ימיו לא שמע כי ראש המנזר הציע לאדם כלשהו להצטרף למנזר, תמיד הבקשה הגיעה מצד המשפחה, הוא התמלא גאווה. מצד שני, הבין כי תמו הימים שאהב, שבהם טייל עם נכדו, לימד אותו דברים, חש בקרבתו והרגיש את אהבתו – הוא יישאר לבד בביתו והחיים יחלפו לאיטם. גם שני האחים שתקו, יחליט אבא מה שיחליט.
האם נעמדה, סימנה לבנה להתקרב אליה ואימצה אותו אל ליבה. היא תוציא אותו מהחיים האפורים בכפר, מהעבודה הקשה במטעים, יום יום, שנה אחרי שנה, תיתן לו להתפתח ולהגיע לגדולה. לא היה ספק בליבה לגבי הצלחתו בעתיד. חייה בלעדיו לא יהיו אותם חיים, אך טובתו לנגד עיניה.
קואי הביט בפניה. העיניים שכה אהב להביט בהן הביעו עצב עמוק, דמעות זלגו מהן. היא סימנה תחינה לבעלה שיאשר את בקשת הנזיר. קולה לא נשמע באוזן, אך חדר ישר ללב.
הבעל הסכים – עוד לפני שסימנה לו. גם הוא הבין כי מוצעת לבנו הזדמנות שלא נשמעה כדוגמתה, גאווה רבה למשפחה. השמועה תעבור בכל כפרי הסביבה, הצעות נישואין נכבדות תגענה לבניו. הוא רצה לתת את אישורו, אך עדיין היה לו קשה.
הנזיר הבחין בהיסוס שבפניהם של כל הנוכחים, רצה להרפות מעט את המתח ואמר: ”בואו נשמע מה אומר הנער.”
קואי, המום מההצעה, לא ידע מה לענות. הדבר היחיד שחשב עליו ואמר בקול הוא: ”האם לא אראה יותר את משפחתי?”
זו השאלה שהטרידה את כולם.
הנזיר הרגיע אותם: ”הילד לא יתנתק מכם, מספר ימי חג בשנה יגיע לחופשה בבית ומדי פעם תוכלו לפגוש אותו בשער המנזר.”
מייד הוא הוסיף: ”אני מבין מאוד את ההיסוס שלכם, אתם נמצאים במצב מיוחד מאוד. לילד צפוי עתיד אחר, אך אם יישאר בכפר ימשיך את חייו כמו אביו וסבו. ראש המנזר מציע לכם הצעה שלא שמעתי מימיי – לאפשר לבנכם ללמוד ולהתפתח, לספק את סקרנותו ולהבטיח לו עתיד שהוא לא חלם עליו, נוסף לכבוד שלו אתם והכפר תזכו.”
בשומעו זאת, האב אמר סוף סוף כן. הסב והאחות פרצו בבכי, האחים נותרו בשתיקתם, רק עיניה של האם זהרו.
בהיותו בן שבע בלבד, הצטרף קואי למנזר הבודהיסטי שבמקדש נאנחווה.
* * *
לקראת סוף הקיץ קואי הגיע עם הנזיר למקדש. נדמה היה לו כי עצי הברוש הענקיים המקיפים את המקדש קדים לו. הוא החזיר קידה. הנזיר הביט בו וחייך. בהתרגשות רבה חלף על פני השער הגדול ונכנס לשטח המנזר. פסלים גדולים של אנשי דת קדומים קיבלו את פניו. הנזיר סיפר לו כי המקדש קיים כבר אלף וחמש מאות שנים ובמהלכן למדו במנזר אלפי תלמידים, חלקם בעלי שם, כפי שמראות דמויותיהם המגולפות באבן.
הם צעדו בגינה גדולה ומטופחת שבה פרחים בצבעים מרהיבים. מאות פסלים מעשה ידי אומן עיטרו אותה. במרכזה ניצבה מזרקה מפוסלת מאבן גדולה בדמות דרקונים, מים זרמו מפיהם הפעור לבריכה שבה שחו דגים בצבעים שונים. יופיו של הגן הימם את קואי, מעודו לא דמיין מקום יפה כל כך. הנזיר הוביל אותו לאחד מהמבנים הרבים שפזורים בשטח המנזר. נער בן גילו לבוש גלימה כחולה המתין בפתחו.
”כאן אני נפרד ממך,” אמר הנזיר, ”הנער העומד מולך, שמו שיוצ’ין. הוא ילווה וידריך אותך בימים הראשונים. אתה תפגוש את המורים שלך, תלמד את סדר היום ותהפוך לתלמיד מן המניין. עליי ללכת לעיסוקיי האחרים, אנחנו נתראה מדי פעם. אני מאחל לך בהצלחה.” הוא קד קידה קלה, הסתובב והלך.
עננת עצב עטפה את קואי, לא כך חשב שיתרחשו הדברים, היה בטוח כי הנזיר החייכן הוא שילמד וידריך אותו. העצב מהפרידה ממשפחתו התגבר ודמעות מילאו את עיניו.
הנער שמולו הבחין בכך, טפח על שכמו ואמר: ”אל תתעצב, זה קורה לכולם. אתה תתרגל מהר למקום, הלימודים והפעילות ימלאו את כל זמנך. כפי שציין הנזיר, שמי שיוצ’ין, כך קוראים לי המורים. אתה תקרא לי יוצ’י. נבלה זמן רב ביחד.”
חביבותו של הנער הרגיעה את קואי והוא חייך. ”שמי קואי,” אמר.
יוצ’י תיאר לו את סדר היום, את תוכנית הלימודים, הראה לו את החדר שבו יתגורר עם עוד שלושה נערים, בהם יוצ’י עצמו, עזר לו לקבל את ציודו האישי ולהעביר אותו לחדרו וסייע לו ללבוש את הגלימה הכחולה המיועדת לתלמידים.
בלילות, כאשר עלה על יצועו, קואי נזכר בביתו ובמשפחתו. הדמעות הציפו את עיניו, היה מכסה את ראשו בשמיכה הבלויה ובוכה אל תוך המזרן הדק, משתדל שחבריו לחדר לא יבחינו בחולשתו.
קואי התרגל מהר מאוד לסדר היום שלו במנזר. הוא התחיל בהשכמה כאשר חשכה עדיין שוררת סביב ורוח נעימה מנשבת ומצננת את הגוף לפני החום הכבד המגיע בשעות היום. קואי אהב להביט באורות הכוכבים הדועכים, הירח הממהר לסגת וקרן האור הראשונה שחודרת את החשכה ומאירה את גן המנזר בשלל צבעים. ברגעים אלה היה נזכר בטיולים הליליים עם סבא, במשכנות שבנו וביושבם חבוקים בצינת הלילה, ממתינים לזוהר השמש.
היה עליו לשאוב מים מהבאר, לשטוף את חדרי השירותים ולעזור לטבח להכין ארוחת בוקר לנזירים. אלה היו תורנויותיו הקבועות, ונוספו להן כאלה מתחלפות כגון עבודה בגן הירק, עבודה בחדר הכביסה, במחסן, גננות ועוד. את התורנויות מבצעים נערים צעירים, כולם בגלימות כחולות. חלק מהעבודה הוא מבצע איתם וחלק לבד. לאחר הכנת ארוחת הבוקר מתקיימת תפילה בהשתתפות בעלי הגלימות הכחולות והכתומות – לבעלי הגלימות הצהובות יש סדר יום שונה ובית תפילה נפרד.
בתום התפילה מתכנסים כולם בחדר האוכל, התורנים מחלקים ארוחת בוקר, ארוחה מזינה המעניקה אנרגיה לגוף למשך כל שעות היום. ארוחה נוספת מוגשת עם בוא הערב. בימים שהתלמידים מתאמנים אימוני אומנויות לחימה ברמת קושי גבוהה, מקבלים לפי החלטת המאמן גם ארוחת צוהריים.
שלושה שבועות לאחר הגיעו למנזר החל קואי להשתתף בתרגילי המדיטציה הנערכים מייד לאחר ארוחת הבוקר. חלק מהנזירים מבצעים את התרגול במקומות מבודדים בשטח המנזר, והאחרים – במרפסת הרחבה המשקיפה אל הגן הקסום. בסיום המדיטציה מתפזרים התלמידים, כל אחד לקבוצת הלימוד שלו.
המורים, מבוגרים ברובם, לבושים בגלימה כתומה. כבר ביומו הראשון במנזר הוסבר לו על המעמדות שמסמלות הגלימות. גלימה כחולה מוענקת למתלמדים, כתום הוא צבע גלימת הנזירים, שאותה ילבש בעוד מספר שנים, כאשר יתקבל להיות נזיר מן המניין, וגלימה צהובה מוענקת לנזירים המיועדים לשרת את הקיסר. חוץ מהיותו צבע הקיסר, לצבע הצהוב משמעות נוספת – הוא נועד להזכיר את מרד הטורבן הצהוב.
המרד פרץ לפני כאלפיים שנה – שחיתות בממשל והכבדה בנטל המיסים הובילו לעוני ורעב כבדים של מעמד האיכרים. בעקבות זאת מאות אלפי מורדים התאגדו באגודות סודיות ולאחר מכן יצאו לקרב נגד צבאות הקיסר חבושים בטורבן צהוב. המרד נמשך עשרים שנה לסירוגין ודוכא באכזריות רבה. התוצאות המרות לא פסחו גם על הקיסר – הוא הודח מתפקידו ונרצח בכלא. על כן הצבע הצהוב לא רק מכבד את הקיסר, אלא גם מזכיר שיש לכבד את העם וכי שחיתות והתעמרות – תוצאתן קשה לכולם.
המורים כאן קפדנים וחמורי סבר, שונים מהנזיר החייכן אשר לימד בכפר, אינם בוחלים בענישה ומטילים תורנויות נוספות במקרה של חוסר שליטה בחומר הנלמד. יש לשנן חומר רב, להגיע מוכן לשיעורים, להיות מרוכז ולהשיב בהיגיון לכל שאלות המורה. עומס הלימודים והתורנויות לעיתים גורם לתלמידים לפרוש מהמנזר, ובמקרים אחרים תלמידים מודחים כי נכשלו או לא עמדו במטלות.
קואי למד כי מדיטציה משרה עליו שלווה ומקילה עליו את געגועיו למשפחתו. ככל שחלפו הימים הגעגועים לביתו ומשפחתו נעשו עמומים יותר ויותר. פעמיים ביום הוא עורך תרגילי מדיטציה, נותן לגופו להיכנס למצב של הרפיה. במצב זה הוא נעשה מרוכז יותר וחשיבתו בהירה ומפוכחת. בתום התרגיל עייפותו נמוגה, כוחות חדשים מעצימים אותו ונטל המשימות לא מכביד עליו.
בכל לילה, לפני שעיניו נעצמות, הוא מתפלל למען משפחתו. דמויותיהם חולפות במוחו, הוא מתמהמה על דמות אימו יותר מהאחרות, מביט בעיניה, נאחז בהן בחוזקה, מודע לעצב הנובע מהן ולאהבתה השופעת. הוא חסר לה והיא חסרה לו. עיניו נעצמות עם עיניה.
באחד משיעורי ההיסטוריה, שהיו המועדפים עליו, התבקש קואי לתת דוגמה למנהיג שניצח בקרב אך לא נחשב לגיבור ואיננו דמות לחיקוי. ”מקרה כזה אירע במרד אן לושיאן,” השיב, ”הקרב הכי עקוב מדם בכל ההיסטוריה האנושית שהתרחש בסין לפני יותר מאלף שנה. באחד ממוקדי הקרבות צבא עצום הטיל מצור על העיר סוי יאנג, שחלשה על המעבר למרכז סין ושבה חיו עשרות אלפי אזרחים. הקיסר ציווה להחזיק בעיר עד החייל האחרון ולמנוע את התקדמות המורדים. על העיר הגן צבא קטן של נצורים, הוא החזיק מעמד עשרה חודשים חרף התקפות חוזרות ונשנות ונלחם בחירוף נפש. בעקבות המצור רעב פשט בעיר, וכדי שכושר הלחימה לא ייפגע הורה מנהיג הנצורים לחייליו להמית את תושבי העיר ולאכול את בשרם. אלפים מצאו את מותם בדרך זו. החיילים עמדו בגבורה בעיר הנצורה ומנעו את התפשטות הקרב. מנהיג ראוי יודע להוביל את צבאו לניצחון בקרב ולשלב אותו עם הגנה על חיי בני עמו. לעמוד בקרב תוך כדי רצח עם, זה לא נחשב ניצחון.”
המורה התרשם עמוקות, הן מהבקיאות והן מיכולת הסקת המסקנות של נער כל כך צעיר.
כשמלאה חצי שנה לשהותו במנזר, ניגש אל קואי הנזיר החייכן, שאל לשלומו והודיע לו כי ניתנה לו חופשה של שלושה ימים בביתו. למוחרת השכם בבוקר יצאו יחד אל כפרו. קואי היה מאושר כי ידע שבימים אלה השקד בשיא פריחתו, כל עץ עוטה שמלת פרחים לבנה והמטע כולו נראה כמו אלפי כלות העומדות בחופתן – משפחתו, ככל משפחה אחרת בכפר, חוגגת את יום פריחת השקד בארוחת חג משפחתית, הילדים משוחררים מכל משימה שהיא וצהלות שמחה ממלאות את הכפר. בלילה קשה היה לו להירדם. הגעגועים, שהיטיב לאחרונה להצפינם, מילאו את ליבו, הסתובב מצד לצד בהמתינו לבוקר.
עם שחר יצא קואי מחדרו. הנזיר המתין לו בגן. שניהם הצטיידו במעט מזון ויצאו לדרך. בחולפו בחורשת הברושים העתיקה הצמיד את כפות ידיו וקד להם כפי שעשה בעת הגיעו למנזר. מזג האוויר היטיב עימם, השמש זה עתה זרחה וקרניה ליטפו את כל הברואים. הנזיר פתח בשיחה ראשון, התעניין בשלומו ובעיקר בהתקדמותו בלימודים, שאל שאלות בנושאים רבים, שמע חוות דעת מהללות על כל המורים ובחן בעדינות את בקיאותו בחומר, ידע שקואי שולט היטב בחומר הנלמד ואף מעבר לכך, ובכל זאת נדהם מהידע ששמע מפי התלמיד הצעיר. הוא לא סיפר לו שראש המנזר בעצמו מתעניין בהישגיו בלימודים וקובע את השיעורים שבהם ישתתף.
בהיותם במרחק שעת הליכה מן הכפר חסמו את הדרך ארבעה גברים חמושים בחרבות וחניתות. בגדיהם הבלואים הראו כי הם עריקים מגדודי צבא הקיסר. עבודה מפרכת, התמכרות לאופיום, חוסר תשלום שכר וכן מפקדים שגנבו מזון מהחיילים הובילו לעריקים לא מעטים כאלה, שהסתובבו בכל רחבי סין.
הנזיר החייכן תפס בחוזקה בזרועו של קואי. ”עשה כדבריי מייד,” אמר לו בתקיפות, כל חזותו הנעימה נעלמה, ארשת רצינית, נוקשה ותוקפנית החליפה את החיוך הכמעט קבוע על פניו, ”טפס למעלה על גבי הסלעים עד שתגיע לראש הגבעה. אם תראה כי נפגעתי אל תרד אליי, רוץ מהר אל הכפר. קל רגליים הינך, גם אם ירדפו אחריך אין סיכוי כי יתפסוך. בכפר תספר מה ראית, ראש הכפר ידע מה לעשות. רוץ עכשיו.”
קואי לא המתין רגע נוסף, קשיחות הנזיר דרבנה אותו. חיש מהר טיפס על הסלעים התלולים, הגיע לראש הגבעה והביט מטה. הנזיר התקדם לקראת החיילים ועצר במרחק מספר פסיעות מהם.
”נזיר עני אנוכי,” אמר להם בקול שלו ורגוע, ”אין באמתחתי רכוש כלשהו למעט מעט מזון וספרי לימוד. קחו את המזון והניחו לנו בדרכנו.”
הם בהו בו, עיניהם מזוגגות והליכתם לא יציבה. אחד התקיף מייד, פתח בריצה לקראת הנזיר, חניתו מכוונת לנעיצה. הנזיר לא זז ממקומו, עמד כממתין למותו. קואי הביט במתרחש וחש כי דמו קופא.
הנזיר עדיין לא זז. כשחוד החנית היה מספר סנטימטרים מחזהו, סובב במהירות את גופו שיקביל לחנית – ביד שמאל אחז במוט שלה, מרפק יד ימין נשלח בעוצמה לגרונו של התוקף. קנה הנשימה התרסק, החייל חרחר ומת תוך כדי ריצה, החנית נשארה ביד הנזיר. שני חיילים תקפו את הנזיר בחניתות, השלישי פיגר מעט אחריהם. הנזיר הדף בקלות את התקפתם, חלף בין שניהם ונעץ את החנית בחזהו של השלישי, שהתמוטט מייד, הבעת הפתעה על פניו והחנית בגופו.
השניים שנותרו פנו לאחור, פניהם אל הנזיר. אחד השליך את חניתו ארצה, שלף את חרבו והתקיף. אבחת החרב הייתה מהירה וכוונה לבקע את ראש הנזיר, אך בהגיע החרב ליעדה הנזיר כבר לא היה שם. המתקיף מעד, בשניות האחרונות שנותרו לו לחיות תהה כיצד צץ הנזיר כה צמוד לצידו. מכה חזקה בפרק כף ידו הפילה את חרבו, בעיטה בצידה הפנימי של ברכו גרמה לו לכרוע ולחשוף את צווארו, מכה בעורפו המסוגלת לרסק משטחי עץ בעובי מספר סנטימטרים שברה את מפרקתו כאילו הייתה עשויה מענף עץ יבש.
החייל הרביעי בחבורה נעצר. למרות היותו מסומם מהאופיום שהעניק לו אומץ ומרץ הבין כי חייו בסכנה. מראה שלושת חבריו שלפני רגע קט עמדו לידו ועתה שוכבים מתים בעפר גרם לו לפיכחון מהיר. הוא שמט את חניתו, כרע על ברכיו, הרכין את ראשו והתחנן על חייו.
הנזיר היסס – עריק זה חייב למות, אין לו דרך חזרה, בעוד זמן קצר הצורך בסם יעבירו על דעתו, ישדוד או יהרוג עובר אורח בעבור פרוטות, אין לו תקנה, אינו יכול לחזור אל גדודו או אל ביתו, רק מוות מחפיר בשולי הדרך ממתין לו, טוב יעשה אם יגרום לו לסיים עכשיו את חייו.
הנזיר הביט לעבר ראש הגבעה. נער צעיר עמד שם והתבונן בו, אינו מבין עדיין מה משמעות רעל האופיום ומה השפעתו על האדם, אך השפעה רבה ודאי תהיה עליו למראה הרג אדם לא חמוש המתחנן על חייו.
הנזיר התקרב בזהירות אל הכורע, הרחיק ברגלו את החנית ואסף את חרבו. הוא התרה בחייל לבל יחזור לשדוד, אזהרה לבטלה. לאחר מכן ציווה עליו לקבור את המתים ולעזוב את האזור, וסימן בידו לנער לרדת. ביחד אספו את כלי הנשק של החיילים, והמשיכו בדרכם בהשאירם את החייל העריק כורע על ברכיו.
הם התקדמו בלא הגה, השליכו את הנשק לבור מלא מים בצד הדרך והתיישבו בצל אחד העצים.
הנזיר סיפר לקואי על צמח הפרג, הפקת האופיום, השפעתו על האדם ודרך הגעתו בכמויות גדולות לסין. לראשונה שמע קואי על אימפריה ששמה בריטניה, השולטת על מדינות רבות בכל רחבי העולם וחפצה לשלוט גם בסין.
”לפני כמאה שנה הקימו הבריטים נציגות סחר בעיר גואנגג'ואו, ומאז הם מחדירים אופיום לסין. את האופיום הם הביאו מאזור הנקרא חבל בנגל. הם כפו על התושבים לגדל פרג בשטחים חקלאיים, ובעקבות כך נוצרו מחסור חמור במזון לאוכלוסייה המקומית ורעב המוני שהוביל למותם של כעשרה מיליון בני אדם. הפצה של אופיום היא למעשה אסטרטגיה של הבריטים לחדור לסין. אם לא נילחם במגמה זו כאן ועכשיו, מי יודע מה יקרה בעתיד. ארבעת החיילים שראית היום הם תוצאה של שעבוד לאופיום.”
הנזיר הניח את ידו על כתפו של קואי והוסיף: ”אני מבקש כי לא תזכיר את הנושא בהגיעך לכפר.”
לעת צוהריים הגיעו השניים אל הכפר. השמועה כי קואי מגיע עברה במהירות בין אנשי הכפר, ורבים יצאו לקראתו, הילדים הקיפו אותו ונגעו בהתלהבות בגלימתו הכחולה. קואי הוא הילד היחיד מהכפר שהתקבל למנזר, אנשי הכפר ראו בזה כבוד גדול. לא הייתה לקואי סבלנות. הוא הרחיק ממנו את הילדים בעדינות, ענה בנימוס ובקצרה לשאלות והבטיח לספר לכולם את חוויותיו.
הנזיר נפרד ממנו, עליו לעשות עוד כברת דרך. הוא יפגוש אותו בעוד יומיים, בשעות הצוהריים.
בין הילדים שהקיפו את קואי הייתה אחותו. בשמחה הוא אימץ אותה אל ליבו ויחד מיהרו לביתם. אימו וסבו המתינו להם בפתח הבית. דמעות אושר הציפו את עיניו של קואי. הוא מיהר לזרועות אימו שנפרסו לרווחה. היא עטפה אותו ואספה אותו לחזה, בוכה משמחה. הוא התרחק מעט לאחור והביט אל תוך עיניה, מחפש בהן את המבט הרך שאיתו הלך לישון בכל לילה. המבט היה שם בשבילו. מסבו, אשר גם עיניו מלאו דמעות, קיבל חיבוק חזק מלא אהבה. הוא לא הספיק להרפות ממנו, ואביו הגיע בריצה עם שני אחיו מצידו האחר של הכפר. האב משך אותו אליו בחוזקה, תפס את ראשו והרעיף עליו נשיקות. גם אחיו הגדולים חיבקו אותו. לזמן מה הם עמדו מחובקים ומלאי אושר.
כל המשפחה התכנסה בבית לכבוד יום החג. אימו ואחותו ערכו את השולחן הנמוך והניחו בו את המאכלים האהובים עליו. הם הסבו אל השולחן והמטירו על קואי מבול של שאלות. המזון במנזר היה משביע, אך עושר המאכלים שלפניו שבהם נזכר לא פעם גירה את תאבונו והוא זלל בכל פה תוך כדי מענה לשאלות משפחתו.
יומיים של הנאה עברו על קואי. בבוקר השכים קום ויצא להשקיף על ההרים והנחלים שיצרו מפלוני מים, כפי שהיה נוהג לעשות לאחר השיעורים בכפר, התיישב בסיכול רגליים מול עצי היער הגבוהים המזכירים את הברושים בחורשת המנזר ותרגל מדיטציה, רק הוא והטבע המדהים.
לאחר ארוחת הבוקר הלך עם אביו ואחיו לראות את הפריחה במטעים, להריח את האוויר המבושם מאין־ספור פרחים ולטייל בגן הירק. את שעות הצוהריים בילה עם אחותו וחבריו בכפר, אלה לא הרפו ממנו בשאלות לגבי החיים במנזר. בסבלנות ענה לכולם, סיפר על הלימודים המעניינים וריתק אותם בתיאור קרבות מפורסמים וקיסרים דגולים מעברה של סין. בהפוגות שבפעילויותיה היומיות של אימו התיישב לצידה ותיאר לה את סדר היום במנזר, את חבריו ללימודים ולחדר, את המורים הנוקשים ואת הלימודים הרבים, סיפר לה על הגן הקסום במנזר ועל המדיטציה שהוא מתרגל במרפסת מול הגן. בקוצר רוח המתין שתסיים את שעליה לעשות, ולאחר מכן ישב לידה, הסתכל עליה, על תנועות ידיה הקלילות, הביט בזיו פניה וחיפש את המבט בעיניה. כשכל המשפחה הסבה יחדיו לארוחת הערב, הוא תמצת את הסיפורים שסיפר לאימו, וגאווה וקורת רוח נשקפו מפניו של אביו.
לאחר ארוחת הערב טייל עם סבו, ויחדיו הביטו בכוכבים. הוא נשען על הסב וזה חבק את כתפיו והצמידו אליו, בדיוק כמו בחזיונות שהיו לו לפני השינה במנזר. כשבילה עם לון אחיו הבכור לבד, סיפר לו האח כי אב אחת המשפחות המכובדות בכפר הסמוך פנה אל אביהם והציע לאחד את המשפחות בברית הנישואין. האח חייך לקול צהלתו של קואי – כן, בעוד תקופה קצרה אחיו יתחתן.
בצוהרי היום השלישי לצאתו מהמנזר נפרד קואי ממשפחתו. היה לו קשה להיפרד מכולם, בייחוד מאימו. הוא המתין לנזיר במרכז הכפר עם אחותו, העניק לה חיבוק אחרון והשניים יצאו לדרכם. רוב הדרך הם שתקו. הנזיר כיבד את עצבותו של קואי ולא העיק עליו בדיבורים. כשהיו באמצע הדרך רצה לעודד את רוחו וסיפר לו כי שמע על הנישואים המתקרבים של אחיו ואמר שכאשר יגיע המועד יקבל שוב חופש מהמנזר ובעוד זמן מה תהיה משפחתו רשאית לבקרו במנזר. דברים אלה נשאו חן בעיני קואי והשיבו לו את השמחה.
כאשר הגיעו למנזר רצה קואי להיפרד מהנזיר ולגשת לחדרו, אך זה אמר לו כי עליהם לגשת לפגישה עם ראש המנזר. קואי התרגש מאוד, מעולם לא דיבר עימו ישירות. בלב רוטט ומתוח נכנס עם הנזיר לחדרו וקד קידה עמוקה. בפנים חרושות קמטים, זקן לבן ועיניים שחורות, זוהרות, מלאות חיים וגלימה בצבע צהוב בוהק ישב ראש המנזר על כרית לבנה שעליה נרקם טיגריס גדול, נשען בגבו על כרית הנתמכת בקיר החדר.
”שבו,” אמר להם.
קואי התיישב מולו, ואילו הנזיר התיישב בפינת החדר.
”קואי, אני מרוצה מרמתך בלימודים. המורים משבחים את חריצותך וחשיבתך המקורית, אתה ממלא את כל התורנויות כסדרן, אינך מתלונן ואתה מקבל באהבה כל מטלה המוטלת עליך, עוזר לחבריך בכל הנדרש ומכבד את המבוגרים ממך.”
ראש המנזר מיתן את המחמאות שהרעיף על קואי, לא רצה לומר לו שהוא תלמיד יוצא דופן, מוכשר ברמה שלא נראתה במנזר כבר שנים רבות.
במקום זאת אמר: ”למרות גילך הצעיר, החלטתי לשלב בלימודיך לימודי אומנויות לחימה. אימוני קרב המגע קשים ומפרכים. השיטה הנלמדת במנזר נקראת שינג אי צ’ואן, זוהי שיטת לחימה סינית עתיקה מאוד, מעטים מתנסים בה. היא מלמדת את הלוחם לשלוט בשריריו ובנפשו, להגיב כברק ולהכות כרעם. אתה תלמד לחימה בידיים ריקות וגם בחנית. הכשרתך תימשך שנים רבות, ולמעשה לא תסתיים לעולם. אם תגיע לרמת שליטה מלאה בגופך וברוחך והישגך בלימודים יהיו יוצאי דופן אולי תזכה בגלימה צהובה ותיקרא במידת הצורך לשירות הקיסר. תורנויותיך הקבועות יישארו כפי שהן, והתורנויות המתחלפות תוסרנה. אני מאחל לך הצלחה.”
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
