מתמכרת לזרימת מי המקלחת החמימים על גופה חשה רבקה בר כמלוטפת ומגופפת. מאז שיחת הטלפון הקצרה עם בעלה רמי הייתה בהתעלות חושים.
המלחמה שבאה כרעם ביום בהיר על ישראל, יצרה הווה חדש: רבקה חשה משהו בלתי מוכר, מאיים מלא בשורות איוב על מספר עצום של נופלים. עוד גרוע מזה: היו בידי העמלק החמסי מאתיים חמישים וארבע חטופים וחטופות.
תוך כדי המקלחת, כאשר מחשבותיה נעות בין ההתמוגגות מפגישתה המצופה עם בעלה לחרדה והמתח שבאו בעקבות המלחמה, רבקה התעצבה: הנה אני חושבת על בעלי בעוד היגון והצער ממלאים את הארץ.
כך נעה נפשה כעל גלי הים בין הציפיה לבעלה האהוב לבין תחושת המועקה הכללית.
קולות ירגזי במעוף אחרי בת זוגו הנחשקת חדרו מחלון המקלחת. "כמה טוב שאלה הקולות המגיעים מן החוץ" חשבה רבקה. ביתם היה במושב "מוריה" בגוש גזר בחלקת הבן הממשיך של חמה, שמעון בר ששת. המגרש היה מוקף במלבן עצי ברוש נטועים בצפיפות. ברושים אלה היו הסיבה לכך שביתם כונה במושב "בית הברושים". הדבר היה גורם לרמי בעלה לגחך: לאן שלא נפנה אנו מקופים ב "ה" וב "ר": רמי בר ששת, ברושים, רבקה בר. בעלה כיוון נכון.
לא אכפת לי איך יכנו את הבית שלנו. זו כל הרכילות עליו ועל בעלי - חשבה רבקה בעוד המים מפכים על גופה. היא רטטה מהתרגשות מן המחשבה על גופה שיהיה חבוק בשעות הלילה בזרועותיו החסונות של בעלה.
"איזה חיים מאושרים יש לי" חשבה בהתמוגגות ונזכרה בילדיה העתידים לשוב מבית הספר. עלי לסיים את המקלחת ולהכין להם משהו לצהרים". בדרך כלל הייתה מתקלחת ביום שישי אחרי ארוחת הצוהריים אך לקראת בואו של בעלה רצתה להופיע מדיפה ריחות טובים ונחשקת.
במשפחת בר נהוג היה לסעוד את ארוחות ליל שישי ושבת בצהריים אצל סבא שמעון ומאמי סימי בר ששת, הוריו של רמי.
"כמה טוב שלקחתי יום חופש היום" התברכה רבקה בלבה. "אקבל את פני רמי רעננה וריחנית".
רבע שעה אחרי כן הייתה כבר עטופה בחלוק בית, היא הייתה אישה נאה מאוד חומת שיער ותכולת עיניים. היה לה גוף מלא במקצת אך לא כבד, היא הייתה בעלת חזה גדוש, אך זקוף ומתניה היו צרות. היא שדרה מיניות מבלי שחשה בכך. מבחינתה, הכמיהה הגופנית יועדה אך לבעלה רמי. היא הקרינה מכובדות שמנעה קרבה אליה מעל הראוי. הייתה בה תחושת העמדה של בעלי מקצוע אקדמי אך בלא יוהרה כלשהי.
השכן של משפחת בר, מני כהן ואשתי מגי היו מרכלים הרבה על רבקה. מגי הייתה מציינת את בגד הים הכתום בן שני החלקים שבו הייתה רבקה נוהגת לטבול בבריכת השחייה הקטנה שנבנתה בחצרם. מני, בעל של מגי, היה מציץ בחשאי, שלא בנוכחות אשתו, בדמותה של רבקה מופיעה ונעלמת בין הברושים. הוא אף הצטייד במשקפת קטנה לצורך זה ונזהר מאוד לבל ייתפס בשעת מעשה. מני הסתפק רק בהנהון חרישי כאשר מגי אשתו, שרופה מקנאה, הייתה מפטירה בארסיות "איך היא לא מתביישת, מורה בבית ספר תיכון ללכת בבגד ים כזה"....
בבית רבקה נפתח לפתע דלת הבית ושני ילדיה התפרצו פנימה- רונן בן העשר ורינה בת השש.
"באנו הביתה" הכריז רונן.
"אמא" קראה רינה ורצה לחבק את אמה.
"תן גם אתה חבוק לאמא שלך" נזפה רבקה ברונן שמהר לעשות כבקשתה.
"עכשיו שימו את הילקוטים בחדר שלכם, לרחוץ פנים וידיים ולשבת לאכול" פקדה רבקה. הילדים מהרו לעשות כדבריה. רבקה הניחה את פרוסות הפשטידה בצלחותיהם. "יש גם ירקות חתוכים" הסבה את תשומת לבם.
אני רוצה שיהיה גם מלפפון. חמוץ בקש רונן הוא היה כהה שיער ושחור עיניים וצורת פניו מלבנית — הכל כדמות אביו.
הילדה רינה דמתה לאימה אך עיניה לא היו כחולות אלא בגוון ירוק כעיני סבתה מצד אביה, סימי.
"את לא אוכלת אתנו"? שאל רונן.
"אחר כך, שאבא יגיע"
"אבא מגיע"?
"הוא התקשר אמש אחרי שנרדמתם".
"יש" קראו שני הילדים בצהלה. רבקה בחנה בחיוך את ילדיה המאושרים. הם היו תלמידים טובים ובעלי שאיפה להצטיין. "איזה אמא מאושרת אני" חשבה רבקה. הייתה זו הפעם השנייה באותו היום בו חשבה עד כמה היא מאושרת. רטט עבר בה במחשבה על ליל האהבים שתחווה.
מבחוץ נשמע רעש רכב מכיוון החנייה.
"אבא הגיע"! קראו שני הילדים כאחד ורצו לכיוון הדלת.
נשמע צלצול פעמון הכניסה ורבקה תמהה על שום מה נזקק רמי בעלה להשתמש בפעמון כדי להיכנס לביתו שלו. היא פנתה אל הדלת אך עד שהגיעה הילדים פתחו אותה בעצמם.
ארבעה אנשים עמדו בכניסה — שני קצינים ושתי קצינות. פניהם היו רציניות מאוד.
"איפה אבא שלנו". שאלו הילדים את הנכנסים.
"גב' בר" שאלה הקצינה הבכירה בין הנכנסים.
רבקה התמהה הנהנה בראשה.
"תוכלי לומר בבקשה לילדים ללכת לחדריהם"?
רבקה עמדה מלאת תימהון. "ילדים לכו לחדרים שלכם בבקשה" בקשה פקדה הקצינה הבכירה. הילדים הביטו באימם. רבקה מלמלה "כן, כן חכו בחדרים שלכם ".
"אבל תקראי לנו שאבא יגיע" בקש רונן ויצא עם אחותו.
*ההמשך זמין בספר המלא*
