על הספר


הספר יצא לאור בשני חלקים:


החלק הראשון עוסק בצמיחתה של שלומית, הנערה שהגיעה מהתחתית, הפכה לאישה החזקה ביהודה והגיעה למלוכה.


החלק השני עוסק בתקופה מהמלכתה של שלומית ועד מותה.


בסיפורה של שלומית משולבים סיפורים אחרים שבהם מככבות דמויות היסטוריות. הן חווות אהבות ושנאות, מבצעות נקמות ומעשי אכזריות, הכול גדול מהחיים, על אף זאת לא פסה מהם הגחמה האנושית הפשוטה והקטנה.


עלילת הספר נפרשת על פני שישים ואחת שנים.


הספר נכתב בשפה בת ימינו, המשקפת את רוח המאורעות. הוא ספר מואר באור חדש, הכולל הערות על דברים שאינם ברורים מאליהם בימינו.


הספר נכתב בגוף ראשון, ושמו המלא או החלקי של המספר מופיע בתחילת דבריו בגופן מוגדל ומודגש.


מספרים ששמם חלקי הם:


שלומית – היא שלומית אלכסנדרה


מתתיהו – הוא מתתיהו אנטיגונוס


ינאי – הוא יונתן אלכסנדר ינאי


יונתן – הוא יונתן הצדוקי


מניין השנים הוא על פי המניין לעצמאות יהודה, שהחל בשנת 142 לפנה"ס, עם ייסוד המדינה החשמונאית על ידי הנשיא שמעון התרסי. לוח השנה הוא לוח חנוך, לוח השמש הטוב ביותר שנוצר מאז ומעולם!


תזכורת – הארכיון האבוד


הספר מתבסס בעיקרו על ארכיונו של ניקולאוס איש דמשק, סופר, פילוסוף והיסטוריון יווני שנולד בשנת 64 לפני הספירה ומת בעשור הראשון של המאה הראשונה לספירה.


הוא חי שנים ארוכות בירושלים ושימש כמחנך לילדיו של המלך הורדוס וכסופרו.


ידוע שהשאיר אחריו ארכיון עשיר, שעקבותיו אבדו לאחר מסעות הצלב.


בשנת 2016 התגלה הארכיון, חולץ מחורבות מנזר בצפון סוריה בשטח שנכבש על ידי המדינה האסלאמית (דאע"ש) והגיע לספריית הוותיקן, שם אוכסן באגף הסגור לציבור.


מכיוון שהיה לי חלק חשוב בחילוץ הארכיון, קיבלתי עותקים סרוקים של הספרים שאותם בחרתי.


ספרי הארכיון הם מקוריים ונכתבו סמוך להתרחשות המאורעות המתוארים בהם. כל מקור היסטורי אחר המצוי בידינו, נכתב מאות שנים לאחר האירועים והועתק פעמים אחדות, מאחר שהתהליך נעשה בטרם הומצא הדפוס.


מסיבה זו – בכל מקום שיש סתירה בין המקורות ההיסטוריים המסורתיים (ספרי יוסף בן מתתיהו וספרות חז"ל) לבין ספרי הארכיון – ניתנה עדיפות לספרי הארכיון על פני המקורות המסורתיים.


נספחים


בסוף הכרך השני מצויים נספחים אחדים. אפשר לקוראם לפני תחילת הקריאה או במהלכה.


הראשון מביא את הסיפור המרתק של גילוי הארכיון וחילוצו.


הנספחים הבאים שופכים אור נוסף על תקופת החשמונאים.


מי שמעוניין להכיר את ההבדלים בין המסופר בספרי הארכיון לבין מקורות היסטוריים ידועים, רצוי שיקרא את הפרק המשווה בין ספרי הארכיון למקורות ההיסטוריים המסורתיים.


מי שמעוניין להכיר את חישובי הזמנים במאות 1-2 לפני הספירה, ובמיוחד את לוח השנה האלוהי של חנוך, לוח השנה הטוב ביותר שנוצר מאז ומעולם, מומלץ בפניו לעיין בנספחים המתאימים.


שושלת החשמונאים


בשנים 67-142 לפנה"ס מייסוד המדינה החשמונאית ע"י הנשיא שמעון התרסי עד מות המלכה שלומית אלכסנדרה. אצל השליטים נכתבו גם שנות שלטונם לפנה"ס.


הדמויות המופיעות בספר


חלק מהדמויות המוזכרות למטה כתבו ספרי זיכרונות או יומנים, שהתגלו בארכיונו של ניקולאוס איש דמשק. לא כל הדמויות מופיעות בשמן במקורות ההיסטוריים המסורתיים. מרביתן אכן מופיעות בשמן, אך חלק אחר מופיע במקורות בכינויו בלבד, כגון "אשת הורקנוס". דמויות אחרות מופיעות במרומז (אם יש צאצא של אב, יש לו גם אם). הדמויות המופיעות בכינוי, במרומז או שאינן מופיעות כלל במקורות ההיסטוריים המסורתיים, מופיעות בשמן בספרי הארכיון.


שמעון ושלומית בני שַׁטׇּח – שתי הדמויות הבאות ידועות בספרות חז"ל כאח ואחות. על פי ספרי הארכיון הם היו תאומים.
שלומית בת שטח, ידועה גם בשמה היווני אלכסנדרה. בספרות חז"ל ידועה כשלומציון המלכה. הגיבורה הראשית הייתה נשואה לשני מלכים – יהודה אריסטובולוס ויונתן אלכסנדר ינאי, וילדה שני בנים. הייתה אהובתו של מתתיהו אנטיגונוס.
שמעון בן שַׁטׇּח, מחכמי ישראל ומראשי הסנהדרין, צייד ותליין מכשפות מדופלם.
יוחנן הורקנוס נשיא ואחר כך מלך יהודה (על פי ספרי הארכיון).
אפרת אלקטרה מופיעה במקורות ההיסטוריים המסורתיים בכינוי "אשת הורקנוס".
צאצאי יוחנן הורקנוס ואפרת אלקטרה – חמש הדמויות הבאות הן חמשת בניהם. בספרי הארכיון מוזכרות שתי בנות שלא בשמותיהן.
יהודה אריסטובולוס – הבן הבכור ומלך יהודה. ירש את אביו, היה נשוי לשלומית אלכסנדרה. ללא צאצאים.
מתתיהו אנטיגונוס – הבן השני. גיבור מלחמה, אהובה של שלומית אלכסנדרה שמו העברי מתתיהו אינו מופיע במקורות ההיסטוריים המסורתיים.
אדוניה – הבן השלישי על פי ספרי הארכיון והצעיר על פי יוסף בן מתתיהו. נזכר אצל יוסף בן מתתיהו בכינוי "אחיו של ינאי" שהוצא על ידו להורג בגלל שאיפתו למלוכה. ריקא וגנדרן.
אבשלום – הבן הרביעי. גיבור מלחמה, חברו הטוב של יונתן אלכסנדר ינאי, היה נשוי לחָגְלָה והוא אבי התאומות.
יונתן אלכסנדר ינאי – הבן הצעיר על פי ספרי הארכיון והשלישי על פי יוסף בן מתתיהו. נשא לאישה את שלומית אלכסנדרה המלכה האלמנה וייבם אותה. מלך בשר ודם (הרבה־הרבה דם).
שֶׂרַח – המכשפה ואשת סודה של אפרת אלקטרה.
יונתן הצדוקי רֵעַ הנשיא והמלך יוחנן הורקנוס, ידוע ממקורות היסטוריים נוספים.
אנטיפס האדומי, מושל אדום וסבו של המלך הורדוס.
תרצה – אשת אנטיפס ואם בניו אנטיפטר ופאליון. דמות מרומזת במקורות ההיסטוריים המסורתיים.
אנטיפטר האדומי – בכורו של אנטיפס ואביו של המלך הורדוס.
קליאופטרה אאורגטיס – מלכת מצרים.
חנניה, חלקיה – שרי הצבא היהודים של קליאופטרה אאורגטיס.
תלמי לתירוס – מלך קפריסין שפלש ליהודה בשנת מלכותו הראשונה של יונתן אלכסנדר ינאי.
בני שלומית אלכסנדרה – שתי הדמויות הבאות נולדו אחרי נישואי שלומית אלכסנדרה ליונתן אלכסנדר ינאי. הם כונו "השני" בפי ההיסטוריונים המודרניים. השמות העבריים שלהם מופיעים רק בספרי הארכיון.
יוחנן הורקנוס – במקורות ההיסטוריים המסורתיים ידוע כבנו של יונתן אלכסנדר ינאי. ספרי הארכיון מספרים משהו אחר. מכוער ורפה שכל.
יהודה אריסטובולוס – בנו הביולוגי של יונתן אלכסנדר ינאי. גיבור מלחמה יפהפה מוכשר וכריזמטי.
חָגְלָה – אשת אבשלום ואם התאומות. דמות מרומזת אצל יוסף בן מתתיהו (אם מוזכרת בת אבשלום, יש לה אימא).
התאומות בנות אבשלום – ספרי הארכיון הם המקור היחיד לשמן ולהיותן תאומות.
מרים – בספריו של יוסף בן מתתיהו דמות מרומזת כאשתו של הורקנוס (השני) בנה של שלומית אלכסנדרה. (להורקנוס השני הייתה בת בשם אלכסנדרה.)
דבורה – בספריו של יוסף בן מתתיהו כינויה "בת אבשלום" או "אשת אריסטובולוס" (השני), בנם של שלומית אלכסנדרה ויונתן אלכסנדר ינאי.
יהודה האיסיי – האיש שנבואותיו מתגשמות תמיד, נזכר אצל יוסף בן מתתיהו.
זרח הכושי – מטפל באריות המלכותיים שמשון ודלילה.
קוסחנן הגמד – ריגל אחרי אנטיפס בשירות שלומית אלכסנדרה.
חכמי ישראל הידועים מספרות חז"ל – יהושע בן פרחיה, ניתאי הארבלי, שמעיה, אבטליון.
חוני המעגל – מוריד הגשם, נזכר בספרות חז"ל וגם אצל יוסף בן מתתיהו.
אפמינונדס – מפקד המודיעין המצרי, הדריך את שלומית.
גאיוס מאריוס – מדינאי ומצביא רומי. ידוע היטב מספרי ההיסטוריה.
פרָאשָׁסְטְרָה – האחשדרפן1 הפרתי של בבל. ידוע רק מספרי הארכיון של ניקולאוס איש דמשק.


הערת רקע היסטורית: על אף שמתתיהו החשמונאי הרים את נס המרד בממלכת סוריה הסלווקית ("היוונים" בסיפורי חנוכה לילדים), כי התנגד לתרבות יוון ("התייוונות" בשפת העם), הרי בתקופה שבה מתרחשים המאורעות המתוארים בספר, שכשכו החשמונאים בים ההלניסטי החמים שסביבם וגם אימצו להם שמות יווניים.


לא רק החשמונאים נהגו כך. רבים מחכמינו זיכרונם לברכה נהגו כך בתקופה זו או אחרת. נזכיר כמה מהם:


אנטיגונוס איש סוכו, תנא בתקופת הזוגות.


אביו של רבי אליעזר מגדולי התנאים, נקרא הורקנוס.


אונקלוס הגר – בעל תרגום אונקלוס לארמית.


רבי טרפון – דומה לשם היווני טריפון, והיו עוד.


שער ראשון


המסע עד פאתי נינווה


שנה 14 לעצמאות יהודה – (127-128 לפנה"ס)


שלומית


אחי העירום המכוסה דם נפלט אל ידיה של שפרה המיילדת.


היא הרימה את התינוק שזה עתה נולד בעקביו וסטרה לו על לחיו, כמו שראיתי שנהגה לעשות בלידות קודמות שבהן עזרתי לה. אחי לא זז, לא בכה ולא נשם. היא שבה וסטרה לו, הכתה בגב כף ידה על ישבנו, ניערה קלות את התינוק, אבל כל תגובה לא נראתה בגוף הצנום. הבטתי בפניו ההולכים ומכחילים והבנתי שקרה משהו רע מאוד.


"אחיך מת!" אמרה לי שפרה בקול שבור, "הראש שלו ענק."


"כן," השבתי לה בבכי.


לפתע הפכה ארשת פניה של שפרה למבוהלת. היא הניחה במהירות את גופת אחי על כורסת הלידה ליד אימא, הבנתי שהסיוט עוד לא נגמר. מבטי נפל אל בין ירכיה של אימא, שטף דם פרץ משם.


"אלונטית פשתן! מהר!" קראה אליי שפרה. הגשתי לה את האלונטית וכל גופי רעד. שפרה, הטובה במיילדות ירושלים, ניסתה בכל כוחה לעצור את שטף הדם, אך עיניה של אימא שקעו במהירות. על פניה התפשט חיוורון מוות, ידה נשמטה לצידה של כורסת הלידה ורגע לאחר מכן הייתה מוטלת ברפיון איברים. נזכרתי כי לפני שנה הייתי נוכחת בלידה בזמן שיולדת מתה בדיוק כך – חיוורת ושמוטת איברים, אבל הפעם הייתה זו אימי.


לפני שאימא כרעה ללדת הציעה לי שפרה שתיקח עוזרת אחרת לסייע לה הפעם בלידה. אני מניחה שרצתה לחסוך ממני את הנוכחות בחדר כשאימי תתייסר בחבלי הלידה, אבל אני, כדרכי, התעקשתי לעזור לה גם הפעם.


באחת הבנתי – אחי התינוק מת, אימי מתה, אני ואחי שמעון יתומים מאם. רציתי לאחוז בה, לנער את גופה הרפוי, לבקש שלא תעזוב אותי, אך שפרה עצרה בעדי.


"לא," אמרה לי, "אין טעם." הרגשתי איך הדם אוזל מראשי. התעלפתי.


אבא והנשיא הורקנוס גללו את האבן למקומה ובכו. מבעד למסך הדמעות ראיתי את אחי התאום שמעון. הוא ואבא ראו את התועבה ושתקו. שתי רכיכות מתרפסות. "כלבה", כינה אותי אבא וסטר על לחיי. הוא תמיד יצדיק גדול בתורה. עכשיו כשאימא איננה, מי יגן עליי מטלפי החזיר של יהושע בן פרחיה?


למרות מצב רוחי השפוף עלה בי זיכרון מבדח. בן פרחיה! גדול הדור! כשראה את החמור שלנו משלשל את איברו הענק כמעט עד אבני המרצפת, הוא צעק על אבא שזה לא צנוע. יודע צדיק נפש בהמתו. הרהוריי נקטעו כאשר שמעתי את הנשיא הורקנוס.


יוחנן הורקנוס


"תנחומיי על אובדנכם," אמרתי בשקט לשטח האלמן.


"תודה, כבוד הנשיא, על הצעתך הנדיבה לקבור את אשתי בקברי המשפחה, על אף שאנו קרובים רחוקים."


"לא היה עולה בדעתי לנהוג אחרת, אמור במה אוכל לעזור?" לא הענקתי לשטח ולמשפחתו תשומת לב מספקת, הם חיים בעוני.


שטח היסס, "אינני יודע איך לומר לך, אך שלומית כבר בת שתים־עשרה, כמעט אישה, ועכשיו, לאחר מות אימה, אין מי שילמדה וידריכה באורחות נשים."


"מן הראוי שאת השיחה הזו ננהל רחוק משאר האבלים, בוא נתרחק מעט ונדבר בשקט." התרחקנו כמאתיים אמות2 מהאחרים.


"ברשותך, בתך תוכל להתגורר איתנו בארמון החדש, המינקת של בני אבשלום תוכל ללמדה אורחות נשים."


"שלומית עובדת עם המיילדת שפרה כדי שנוכל לממן את לימודי התורה של שמעון." שלומית מוכשרת וחכמה מאחיה התאום, שטח הקריב אותה למען בנו.


"אני אממן את לימודיו של שמעון," עניתי. חיוך רחב נמתח על פניו של שטח.


"האם היא לא תהיה בודדה בארמון הגדול?" שאל כשהוא מנסה להעלות על פניו ארשת של דאגה.


"היא לא תהיה בודדה. בניי הגדולים יהודה ומתתיהו מחבבים את שלומית ויהיו חבריה." שוב היסס שטח, "האין זה מסוכן שנערה תהיה בחברת נערים שיצריהם גועשים? האם לא תיפגע צניעותה?"


"שטח, הנערים יודעים בדיוק את המותר והאסור, יתרה מזאת – היא והנערים לעולם לא יהיו לבדם," שטח נראה מרוצה מתשובתי.


"האם היא תלמד?"


"כמובן, את מה שבניי לומדים."


"גם את חוכמת הגויים?"


"כן! גם את חוכמת הגויים!"


"אינני חושב שאישה צריכה ללמוד את חוכמת הגויים." שטח, אתה קטן אמונה ועולמך צר כעולם נמלה.


"אני מכיר את שלומית מינקותה, היא אינה ילדה רגילה, יש בה גדולה שלא הבשילה עדיין."


"אם יש גדולה במי מילדיי, הרי זה בני שמעון, הוא יהיה גדול בתורה," החיוך על פניו של שטח העיד עד כמה התגאה בבנו, "כך אמר החכם יהושע בן פרחיה. ואשר לשלומית, יש בה פראות שהבשילה די והותר," הבעת הכעס על פניו העידה כאלף עדים את דעתו על בתו, "היא נשכה את ידו של בן פרחיה."


"אולי הוא היה ראוי לכך?"


"מאור התורה? ראוי לנשיכה? למה? כיצד?"


"אינני יודע, לא שאלתי אותה, האם אתה שאלת?"


"לא שאלתי ולא אשאל, אני בוש בה." שטח, האם חשבת אולי שבן פרחיה, שאליו אתה מתרפס, אינו הצדיק שהוא מתיימר להיות? משהו מוזר כאן, אני הרי מכיר את שלומית היטב, אינני מאמין שהיא נשכה את ידו של בן פרחיה ללא סיבה. זו עוד סיבה לחלץ אותה מביתו של שטח.


"שטח, גדולה ופראות הולכות פעמים רבות שלובות זרוע, אתה עוד תתגאה בבתך."


"אתגאה בה רק אם תינשא לתלמיד חכם."


"ואם היא תינשא לאחד מבניי, לא תתגאה בה?"


"אתגאה בה." שטח, הינך עלוב נפש, בת כמו שלך נולדת פעם בדור, אם היא תגדל אצלך, מה יהיה גורלה? אני חייב להוציאה מגל האשפה שאתה מועיד לה. שלומית היא יהלום שעוד לא לוטש, אני אלטשו.


"אם כך היא חייבת לגדול וללמוד עם בניי, היא תהיה יפה כאלה יוונית וחכמה ממני וממך, אני צופה לה גדולות ונצורות."


"האם היית מציע לי זאת גם אילולא הנסיבות העצובות?"


"רציתי להציע זאת קודם, אך הנסיבות הקדימו אותי."


"תודה לך, אך אני חייב לחשוב על הצעתך."


שלומית עברה להתגורר בארמון שלי.


נכנסתי לארמון, שלומית מיהרה בעקבותיי בראש מורכן. מצאתי את המינקת ובני אבשלום בחיקה. הוא ינק בשקיקה, ריח החלב החם והמתוק עלה מפיו ומשדי המינקת.


"יוכבד, הכירי, זוהי שלומית, היא תתגורר מעתה בארמון, את תלמדי אותה אורחות נשים."


לפני שהספיקה המינקת לענות לי ראיתי את הסערה המתרגשת לבוא. אפרת, אשתי הנזעמת, פרצה אל החדר בצעקות.


"וכי לא מספיקים לך ארבעה בנים ושתי בנות שילדתי לך, שאתה מביא לארמון ילדת אשפתות?"


"היא אינה ילדת אשפתות, היא בת משפחה. חשוב שנגדל אותה. היא הנערה החכמה והיפה ביותר שראיתי מעודי."


"יפה וחכמה?" פלטה בזלזול, "אינך אלא נשיא מזדקן שהחליט לאמץ לעצמו פילגש צעירה."


שלומית


התרחקתי מהנשיא כנשוכת נחש, פילגש צעירה? האם לשם כך הביא אותי הנשיא לארמון? אולי עדיפים כבר טלפיו המזוהמים של בן פרחיה? קיוויתי לחיים חדשים שיחליפו את עליבות חיי הקודמים, רציתי ללמוד בגלוי ולא בהיחבא. לשונה המשתלחת של אשת הנשיא, פגעה בי יותר מכל הלשונות שפגעו בי אי פעם, עדיף כבר לחזור אל אבי ואל בן פרחיה!


פרצתי בבכי. הנשיא התקרב אליי, הניח יד על ראשי ואמר לי


"הסתכלי אליי, שלומית." קולו היה רך ונעים, "את לעולם לא תהיי פילגשי, ולא פילגשו של אף אחד אחר."


דברי הנשיא עוררו בי אמון, אמון שלא רחשתי לאף אחד אחר, לבטח לא לאבי. הנשיא פנה לאשתו, "אפרת! את פגעת בילדה על לא עוול בכפה! אני דורש שתפסיקי לצעוק כרוכלת בשוק! באשר לשלומית, היא תישאר פה על אפך ועל חמתך!"


"שמעתי שהיא נשכה את ידו של יהושע בן פרחיה, היא תנשוך גם את ידך שתאכיל אותה."


פניה של אפרת האדימו מכעס, היא סבה על עקביה ויצאה מהחדר בסערה כמו שנכנסה. טריקת הדלת המשיכה להדהד באוזניי.


"הנשיא הורקנוס, אולי מוטב שאחזור לאבי?"


"שלומית," הנשיא חיבק את כתפיי במחווה אבהית, "את תישארי בארמון וכאן תגדלי. זיהיתי בך גדולה שעוד לא הבשילה, את תלמדי עם בניי הבכורים, בבוא היום תינשאי לאחד מהם."


"איך אוכל להישאר בארמון כאשר אשתך שונאת אותי?"


"את תישארי. איזה עתיד צפוי לך עם אביך? עתידך הוא כאן, ואשר לאשתי – הארמון מספיק גדול, השתדלי לא להיתקל בה."


כפות ידיו החמות והחזקות של הנשיא עטפו ברכות את כף ידי, אבא מעולם לא אחז בי כך, רק סטירות ספגתי מכף ידו, זו הייתה תחושה נפלאה. לאדם החשוב ביהודה, שכולם משחרים לפתחו, אכפת מהקורה אותי... קולו של הנשיא קטע את הרהוריי,


"אני הולך עכשיו, כאשר יוכבד תסיים להניק היא תראה לך את חדרך."


למזלו של אבשלום יוכבד היא המניקה אותו, משדי אימו אפשר לינוק רק רעל. חייכתי לעצמי, טוב שהזאבה חשפה את שיניה כבר עכשיו, החשוב הוא שהנשיא אוהב אותי.