הקדמת העורכת
מחזור השירים שלפנינו נכתב לפני התאריך שאחריו שום שמחה אינה שלמה והאושר הוא בחזקת מים גנובים, כמעט. חשוב לומר זאת. ובכל זאת, לפני האסון האקוטי היו האסונות הכרוניים, וגם כשהאושר איננו טבעי לנו, הטבע משפיע אושר, אושר שנדמה לא מקומי, שנדמה כמין פולש. לא במקרה רבים המְסַפְּרים על חוויה משמחת מצמידים לה את המילה "אֶסְקַפִּיזְם".
הספר שכתב עמנואל הר הוא מין "ארץ השממה" אקולוגי; יש בו ביקורת על תרבות המסַכּים והטלוויזיה, על הריצה אחר ממון ואפילו על בקשת התהילה, על האתונות שנשארו אחרי החיפוש אחר מלוכה. מכל זה צריך כעת לקום וללכת — במין ציווּי "לֶךְ־לְךָ" חדש — אבל לא אל אדמת האומה, כי אם אל האדמה עצמה, האדמה הפשוטה, שהמגע אִתהּ מרפא ומשיב אל השפיות.
בספר זה, הסבל והבלבול האנושיים אינם נובעים רק מאורח חיים של ריחוק מהטבע, אלא גם מן המתח בין הציפיות הגבוהות וההבטחות של ספר הקודש, שעליו גדַל המחבר, ובין ספר החולין של אירועי היום־יום. מוקד הספר הוא גינה קהילתית, אך זו איננה גינה קהילתית בסתם מקום, כי אם גינה קהילתית בלב ירושלים, העיר שבּהּ, כפי שכתב יהודה עמיחי, מרוב גדוּלה סמלית, מיתית, קשה לנו לחיות את החיים החד־פעמיים שלנו (איפה הנבואות כשהפרנסה דוחקת? ואיפה "שלום ירושלים"?).
ולאן ילך תושב העיר הצפופה? הוא יכול לטוס אל המפלים העצומים של העולם. הוא יכול לפסוע בטְרֶק בהרים הגבוהים של העולם. הוא יכול "לעשות" את שביל ישראל או לצאת לטיול של יום למעיין קרוב, כפי שעושה המחבר בחלק השני של הספר. אבל ביום־יום, עם הילדים, קל יותר לרדת אל פיסת האדמה שהייתה מַעֲזֵבָה ועכשיו היא "גינה קהילתית". אולי יימצא שם שיח שהילד שתל... ועכשיו הוא פורח? ואולי השקד המסכן כבר נהפך לשקדייה מהודרת... איזה פלא!
רייצ'ל קרסון, הביוכימאית והמחנכת הנחשבת לאם התנועה הסביבתית, כתבה כי תפקידנו כהורים הוא לשמֵר בילד את תחושת הפּליאה. לשם כך לא צריך להיות מומחה לטבע, וגם לא לטוס אל פלאי העולם. די לרדת לחצר ולהראות לו סביון ההופך לסבא. ובלילה, לא צריך להיות מומחה לאסטרונומיה כדי להצביע על פלא הכוכבים.
קרסון פעלה בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים. תופעת הגינות הקהילתיות היא תוצאה של המוּדעוּת האקולוגית ההולכת ומתגברת מאז. גינות אלה אכן מאפשרות לנו להישמע לעצותיה הטובות של אימא רייצ'ל ולגדל דור שטָעם את טַעם עבודת האדמה, שהנגישו לו את פלאי הטבע, מבלי לעזוב את העיר. הגינות הקהילתיות הן בעצם חלק ממה שקרוי "אקולוגיה עירונית". לפיכך, בין השאר, אם בסדרת כליל לאקופואטיקה הופיעו כבר ספרים על טבע גלילי, על הערבה, על נוודוּת, הפעם בחרנו בספר שבלִבו גינה כזאת — ומעיין קטן בהרים קרובים.
סבינה מסג
הקדמת המחבר
שמו הקודם של ספר זה, בעודו כתב יד, היה "גינה קהילתית, מעיין". ואכן, הוא מחזיק צמד חטיבות עקרוניות, שהפכו בהמשך לארבע: האחת, 'גינה קהילתית' (כמו אחותה, 'עיר'), עוסקת בתפקידו ובמקומו של בוסתן קטן בחיי, בוסתן שופע עצי פרי, שלצִדו שיחים ופרחים, מתקני קומפוסט ולכידוּת שכונתית. הבוסתן הזה נמצא בלב סביבה עירונית צפופה, ירושלמית. הוא מציע מפגש עם צמיחה, פריחה, הבשלה ויבול.
הבוסתן שבגינה הקהילתית משמש מחסה, מציע הסבר לקיום ומזמין אופן היות אחר. הוא מרמז על העדר טכנולוגיה, על ריכוז והתבוננות, ומהדהד אורח חיים קדום. הבוסתן משמש כמקום מפלט וכמרחב המשיב את החיים לתיקון. הוא עומד בשקט מול הטראומה הצבאית, מול הממון והעמל, מול העיר המייצגת את המרחב החברתי הצפוף והאטוּם.
חטיבה זו מבקשת להיות שיר הלל למקומות הקטנים החבויים בלב החוויה האורבנית, המשיבים לאדם את האדמה, את העצים והפירות, את השבילים והעלים, ומאפשרים לו רגע של שיבה אל העבר, אל הראשוני, גם בלב מרחב העסוק באופן רועש בהווה.
החטיבה השנייה, 'מעיין' (כמו אחותה, 'הרמה'), היא אולי תמונה הפוכה ל'גינה קהילתית'. ראשית, מן הפּן הפואטי. מחזור זה בנוי משירים קטנים, אווריריים מאוד, פתוחים וקלי משקל. בעוד שבמחזור הראשון יש משהו רדוף, נואש, מהיר, הרי כאן קיימת התבוננות שקטה יותר, צמודה לנִגְלֶה, פתוחה. היא נמנעת, ככל האפשר, מֵחדירה של היסטוריה, תאולוגיה וציטוט.
במחזור זה ישנן תמונות אשר רובן המכריע נוגע בנוף מעיינות. קני סוף, נקיקים, ברֵכות, עצי אורן וזית, טרסות אבן, גבעות וצמחייה ים־תיכונית, בעלי חיים, ולצדם האדם המבקש לטבול, להתנקות, ובעיקר להביט, להישאר בתחום המבט, בתחום השקט והחיפוש אחר מענה ברגעים קטנים וצלולים של שהות בחוץ.
תקוותי היא כי המחזורים הללו, זה לצד זה, ושאר שירי הספר, מעניקים הצצה לאפשרויות — ארץ־ישראליוּת במובהק — של שהות בטבע, של היות חלק מחיי האדמה גם בקיום אורבני, גם על רקע מעמסת הקיום והפרנסה. יש לנו בוסתנים קטנים, יש לנו מעיינות, והמקומות הללו גדולים לאין־שיעור למי שמתבונן בהם, למי ששב אליהם פעם אחר פעם כדי לשוב אל עצמו.
עמנואל הר
