1


אמה


מרס


יש לי חמישה כללים לתכנון חתונה מוצלחת.


(שקר. אני בטוחה שיש יותר, אבל אם הייתי אומרת, "יש לי שבעים ושישה כללים — תקשיבו," נראה לי שהייתי מאבדת אתכם.)


כלל מס' 1 — בלי בעלי חיים. הם אוכלים טבעות, נושכים ילדות פרחים ועושים קקי בכל מקום.


כלל מס' 2 — "עשה זאת בעצמך" לא אומר שמשתתפי החתונה יעשו זאת בעצמם. זה אומר שהזוג נכנס לפינטרסט, ועכשיו זו הבעיה של מארגנת החתונות.


כלל מס' 3 — די־ג'יי של מועדון לילה ודי־ג'יי של חתונה הם שני דברים שונים.


כלל מס' 4 — לעולם אל תמצאי את עצמך לבד עם שושבין.


ולבסוף, כלל מס' 5 — תמיד תשכנעי אותם לוותר על הגזיבו. תמיד.


אני צועדת במעבר באנרגיה, מנסה למנוע מהעקבים שלי לשקוע בדשא. השטיח מגיע בעוד עשרים דקות, ואני שמחה שהתעקשתי עליו, כי אחרת הכלה הייתה נאלצת לשלוף את הרגליים שלה מהדשא הביצתי הזה.


הצלמת שלי ואחותי החורגת לשעבר האהובה — אישה הודית גבוהה שאנשים חושבים בטעות שהיא השחקנית והדוגמנית פריאנקה צ'ופרה לפחות פעמיים ביום — שוכבת על הבטן באמצע הפארק, עם מצלמה מכוונת כלפי מעלה אל הגזיבו, לשם נחטפו העוזרים שלי כדי לשמש כתחליפי כלה וחתן לצורך הצילומים.


"מאר, יקירתי," אני אומרת בחיוך מעושה. "לג'ייק כבר יש עבודה." אני מקישה באצבעות, וג'ייק — עוד אח חורג לשעבר — רץ במורד מדרגות הגזיבו בחזרה לאזור הטעינה, שם הוא אמור לכוון את הספקים. "ונתתי לך את שרה לעשר דקות."


כשהיא נעמדת על רגליה הארוכות, פניה היפות של מאר מתקמטות אליי בזעף מגובה של חמישה־עשר סנטימטרים מעל ראשי. "גזיבו, אָמָה? באמת?"


"'הזוג רצה ביתן. אני יודעת שאת שונאת את זה —"


היא תופסת לי בזרוע, מושכת אותי לצידה ומפנה אליי את חלון התצוגה המקדימה של המצלמה. "תראי את הסבכה. הסבכה בכל מקום!"


אני מסתכלת על התמונות כשהיא מדפדפת ביניהן. תקרת הגזיבו משובצת, ולמרבה המזל, היום השמש זוהרת. קרני השמש חודרות מבעד לסריג ויוצרות צללים מוזרים על פניהם של ג'ייק ושרה.


מאר רוכנת אליי. "הם נראים כמו —"


"פאי תפוחים. הם נראים כמו פאי תפוחים." אני נאנחת ונועצת מבט בשמש. יש עננים במערב, אולי הם יסתירו את השמש בזמן? "מה יש לך במכונית? אולי איזה בד לבן גדול שיוכל לרכך את האור?"


"יש לי כמה דברים שיוכלו לעזור, אבל הם לא יתאימו לטקס עצמו."


אני מהנהנת בראשי ומביטה בגזיבו. מאר יודעת לתת לי לחשוב. אני מעבירה יד בשערי הכהה ועדיין מתרגלת לאורך הקצר יותר, אף שעברו אולי שנתיים מאז שהוא הגיע עד לבין השכמות שלי. (למעשה, אני יודעת בדיוק כמה זמן עבר מאז שזחלתי למספרה והתחננתי למעצב השיער שלי שיהפוך אותי ל"שונה".)


אני פונה לשרה, שנעמדת על מדרגות הגזיבו.


"שרה, ברגע שהטקס יתחיל, תיקחי את המפתחות של מאר ותיסעי עם המכונית שלה לאזור הטעינה. תביאי לעץ הגדול הזה את כל מה שהיא תגיד לך להביא, וברגע שהם יגידו 'אני מסכים', את ומאר תקימו את הציוד. נגרור את הכומר ואת הזוג לפה ונצלם כמה תמונות שלא יזכירו מאפים."


שרה, עוד אחות חורגת לשעבר, שאין לה שום עניין בתכנון חתונות — ורואים עליה — ממצמצת אליי בעיניים מנומנמות. "מי יאותת לדי־ג'יי?"


"אני כנראה אעשה את זה." אני בודקת את השעון שלי ומרימה את גבותיי אל מאר. היא מהנהנת בהסכמה. "אוקיי, מאר. במהלך הטקס עצמו, תתמקדי בנשיקה, ברגעים החשובים, אבל גם תתרכזי בבני המשפחה הבוכים."


"בני משפחה בוכים זו ההתמחות שלי."


אני משאירה אותן בגזיבו ומנופפת למשלוח הפרחים. כשהעוזרת של חנות הפרחים שוזרת זרים של ורדים בין הכיסאות, עיניי מחפשות עלי כותרת שמשחימים, ואני תולשת אותם היישר מהניצנים. שפתיה של העוזרת מתהדקות בכל פעם שאני עושה את זה, אבל היא יודעת שלא כדאי לה להגיד משהו.


אני צועדת לאחור ומסתכלת על המקום. אנחנו כמעט שם. אני צריכה לשים שילוט ולעשות בדיקת סאונד, אבל הכול מתחיל להתחבר. כשהשטיח מגיע, האיש גס הרוח בטנדר לא מוכר לי. הוא סוקר אותי במבטו ושואל אם אני העוזרת של אמה טורס. כשאני מתקנת אותו, לא נראה שהוא סומך עליי שאני מסוגלת לסדר כיסאות בקו ישר, על אחת כמה וכמה לתאם חתונה, אבל הוא מושך בכתפיו ומגלגל את השטיח במעבר.


כשאני צופה בדי־ג'יי משחק בעוצמות הסאונד, אוזניית הבלוטות' באוזן שלי מצפצפת — כן, אני טיפוס כזה — ואני עונה, "אמה מדברת."


"אממ, היי." אני לא מזהה את הקול. "את מארגנת החתונות, נכון?"


"בהחלט," אני אומרת בעליזות ככל האפשר. "מי זאת?"


"זאת אריקה. אני בת דודה של החתן."


השושבינה שהחליטה לצבוע את השיער בירוק בשבוע שעבר. "היי, אריקה. נשמע שמשהו לא בסדר."


"כן... אלואיז נעלה את עצמה בשירותי הנשים." אני נעצרת במקום. "שאר הבנות לא רצו שאני אתקשר אלייך, אבל עברו כבר ארבעים וחמש דקות, והמאפרת אפילו לא התחילה איתה —"


"הבנתי. תודה, אריקה. אני בדרך."


אני מקישה על האוזנייה שלי כמו נבל בסרט של ג'יימס בונד ומסתובבת כמו רקדנית, מפלסת את דרכי למלון, שבצד השני של הרחוב. מסיבת הכלה נערכת באולם כנסים קטן בקומה התחתונה, שהמלון הואיל בחוכמתו להפוך לסוויטה, לאחר שטרנד החתונות במרכז העיר תפס תאוצה. אני הולכת ישר לדלפק הקבלה, שם ברני, השוער האהוב עליי, כבר מושיט יד למגירה.


"מקרה חירום?" הוא אומר.


"לא משהו שאני לא יכולה להתמודד איתו." אני מחייכת אליו ולוקחת את מפתחות המאסטר מידו המושטת.


רגליי הקצרות צועדות על פני הלובי, ואני נכנסת היישר לתוך הסוויטה, בלי לדפוק. שישה ראשים מעוצבים בצורה מושלמת מסתובבים אליי, ואריקה מעמידה פנים שהיא מופתעת בדיוק כמותן מהגעתי. כרמן, השושבינה הראשית, מרימה את ראשה מהמקום שבו היא נשענת על הקיר מחוץ לחדר האמבטיה ומדברת דרך הדלת. היא נראית ספק אחוזת הקלה לראות אותי, ספק מוטרדת מכך שלא הצליחה להיות המושיעה.


אבל זאת העבודה שלי.


אני ניגשת ישר לדלת הנעולה. "כרמן, הכול יהיה בסדר. את יכולה לוודא שהמאפרת תהיה מוכנה לאלואיז בעוד חמש דקות?" כרמן ממצמצת אליי, אבל אני פותחת את הדלת, נכנסת לחדר האמבטיה ונועלת אותה מאחוריי לפני שהיא מספיקה לדבר.


חדר האמבטיה מעוצב בסגנון שנות הארבעים, עם גוני כחול־טיפאני מעל הפמוטים ואריחי דקו. אמבטיה עם רגליים ניצבת ליד הקיר הרחוק, ובתוכה אלואיז־בקרוב־ריינולדס, שיפון לבן גולש על דופנות האמייל המצופות חרסינה. היא לא מסתכלת עליי, רק בוהה בחלל.


עקבי נעליי נוקשים על האריחים השחורים־לבנים כשאני מתקרבת, ובמבט מהיר אני מאשרת שהיא לא פתחה את המים — אין כאן שידור חוזר של אסון החתונה של וינצ'ל מ־2022, למרבה המזל. אני מוציאה את האוזנייה, חולצת את הנעליים ונכנסת לאמבטיה כדי להתיישב מולה.


ריסי עיניה מרפרפים כשאני נקלטת בתודעתה. אחר כך שפתיה רועדות, וציוץ בוקע מגרונה. יד מתרוממת לכסות את פניה כשהדמעות זולגות. אני לא אומרת כלום עד שהיא מסיימת. היא מצמידה את כפות ידיה על עיניה ומטה את ראשה לאחור כדי לעצור את הדמעות החדשות.


אני אומרת ברכות, "מה הדבר היחיד שהיית משנה כדי להפוך את היום הזה למושלם? דבר אחד."


היא נושכת את שפתה ובוהה בקיר. "החתן."


אה. אוקיי, בזה אני לא יכולה לעזור. לא באופן מיידי בכל מקרה. אני מהנהנת, כאילו אני מבינה, כאילו אני שוקלת.


פטריק ריינולדס לא היה החתן האהוב עליי. הוא הציע נישואים במשחק בייסבול, על מסך ענק והכול. אני תמיד מצליחה לקבל תחושה טובה לגבי זוג כשאני שואלת על סיפור האירוסים שלהם. אני לא אומרת שזאת שיטה מוכחת לדעת אם הם יצליחו, אבל... הכלות עם סיפורי האירוסים הכי יפים, הן אלה שלא הייתי צריכה לארגן להן עוד חתונה.


"את רוצה לעזוב?" אני שואלת אותה. "להתגנב החוצה מהדלת האחורית?"


היא נחנקת מצחוק דומע. "את רצינית?"


"כן. אנחנו יכולות לברוח. רק את ואני. או רק את וכרמן." כשהבלבול לא עוזב את פניה, אני אומרת, "אני מתכוונת, כבר שילמו לי, אז מה אכפת לי אם החתונה תתקיים או לא."


היא מגחכת ומעבירה את ידה על פניה. "מה יקרה לספקים? לקייטרינג, לדי־ג'יי?"


"לא ניתן לקבל החזר על ביטול ביום החתונה, לצערי. תאכלו עוף או דג בחמישים ושבעה הימים הקרובים."


שפתה רועדת.


"זה מוזר שאני שונאת את הרעיון לבטל את קבלת הפנים יותר מאשר לבטל את הטקס?"


"לא. מקובל להתרגש מהמסיבה עם כל החברות שלך יותר מאשר הקטע ליד המזבח."


"אני יכולה פשוט לעשות את המסיבה בלי החתונה?" היא ממלמלת ומנפנפת בשמלתה ללא מטרה. אני מחייכת ונותנת לה לחשוב. "אני באמת שונאת את הרעיון שאעשה את זה, כשאני יודעת שזה יהיה לשווא. לא רציתי להיות כמו ההורים שלי — פשוט לדאוג שהעסק יתפקד עד שהילדים יגיעו לאוניברסיטה." היא מושכת באפה. "את חושבת שזה נורא לעשות מסיבת חתונה בשביל הכיף, כשאת יודעת שזאת לא תהיה החתונה האחרונה שלך?"


אני בולעת את הרוק. הבטחתי לעצמי שאפסיק לעשות את זה — שאפסיק להתקרב. זה תמיד — אבל תמיד — מוביל לאסון. אלואיז הזמינה אותי למסיבת הרווקות שלה כי כבר הייתי קרובה מדי. אבל העבודה שלי היא להוביל אותה במעבר. אז אני נושמת עמוק ומפסיקה להתאפק.


"אמא שלי התחתנה שש־עשרה פעמים."


אלואיז בוהה בי כאילו הרגע השלכתי את עוגת החתונה שלה על הרצפה.


"כמה?"


"שש־עשרה. אבא שלי היה מספר חמש. אני הבת הביולוגית היחידה שלה, אבל מאר — הצלמת? היא הבת של מספר תשע. יש לי למעלה מעשרים אחים חורגים בהווה ובעבר שמסתובבים באזור סקרמנטו, כולל שני העוזרים שלי שעובדים היום."


אני יכולה לראות את המוח שלה עובד, סופר, עושה חישובים. "זה... נורא. סליחה, אני לא מתכוונת להיות גסת רוח —"


"זה בסדר. זה היה ממש מאתגר כשהייתי צעירה — לקפוץ ככה ממשפחה חורגת למשפחה חורגת. אבל בסופו של דבר פגשתי כמה אנשים ממש מגניבים." אני מכחכחת בגרוני ומתמקדת. "אני מספרת לך את זה רק כדי לומר שגם אם תרצי שזאת תהיה החתונה היחידה שלך, היא לא מוכרחה להיות. אמא שלי עושה טקסים וקבלות פנים מלאות בכל פעם. רק אחת מאותן שש־עשרה חתונות הייתה בעירייה. אז אם תתכנני חתונה אחרת בעוד שלוש שנים, כל האנשים האלה עדיין יהיו שם בשבילך. אף אחד לא מתעייף מחתונות. תאמיני לי."


היא מהנהנת לאט. "לכן הפכת למארגנת חתונות?"


אני מחייכת. "בערך. בגיל שמונה־עשרה, ידעתי כל מה שצריך לדעת על חתונות. עשיתי הכול, מילדת פרחים דרך שושבינה ראשית ועד די־ג'יי."


אלואיז צוחקת. "התחתנת פעם?"


"לא", אני אומרת. "מאז שהייתי צעירה, לא התעניינתי בזה." ולפני שאני אומרת לה שאני אפילו לא מאמינה במחויבויות ארוכות טווח, ביום שאני מנסה לגרום לה להתחייב, אני נושמת עמוק ועוברת נושא. "אז יש לך ברירה, אלואיז. יש לך את הכוח. את יכולה לצאת לשם ולאכול עוגה, לרקוד ולעשות ניסיון אמיתי לשמור על הנדרים האלה. או שאנחנו יכולות להתגנב מהדלת האחורית. אשלח את העוזר שלי להודיע על ביטול." אני מושיטה יד אל ידה ולוחצת עליה. "חתונה היא לא נישואים. נישואים לעולם לא יהיו מושלמים. הם תמיד תהליך מתמשך. אבל חתונות? חתונות הן רק רגע בזמן, ששואף להיות מושלם. תני לי ליצור לך רגע מושלם, אלואיז.״


אלואיז נושכת את שפתה התחתונה ומביטה בטבעת האירוסים. כשהיא מרימה את מבטה אליי, אני יודעת שהצלחתי.


אנחנו יוצאות מהאמבטיה, וכשאני פותחת את הדלת, כרמן עדיין עומדת שם, קופצת מרגל לרגל.


"אנחנו בסדר. גבירותיי!" אני אומרת לחדר. "יש לנו קצת עבודה לעשות כדי לחזור ללוח הזמנים שלנו, אבל מה שיבזבז לנו עוד זמן זה לשאול את אלואיז מה קרה בשעה האחרונה, אוקיי?"


אני קורצת לה, ואלואיז מהנהנת בראשה בתודה.


כשאני מחזירה לברני את המפתחות, אני מנסה לומר לעצמי שעשיתי את הדבר הנכון כשנפתחתי. אנחנו כבר ביום החתונה. לתת קצת מעצמך זה לא דבר שלילי, למרות מה שניסו לגרום לי לחשוב.


כשאני חוזרת לפארק, ג'ייק צועד לעברי במהירות עם מבט קדחתני על פניו.


"הקייטרינג הרגע התקשר מהאולם," הוא פולט בפאניקה. "הוא אומר שמשלוח המפות לא הגיע."


לעזאזל. ניסיתי חברת מפות חדשה לגמרי. אני משלבת את ידיי על הבטן ונותנת לאצבעותיי לשחק בנחת בשרשרת הארוכה שנוחתת בין שדיי. "ג'ייק. תזכיר לי כמה אני משלמת לך?"


הוא מגמגם, "אממ, מאה דולר?"


ג'ייק הוא קצת כמו בובה מהחבובות. הוא סטודנט שנה ב' באוניברסיטת סקרמנטו בחוג לתיאטרון. קיוויתי שאני מקבלת סטודנט לניהול במה, אבל כנראה קיבלתי סטודנט למשחק. הוא האח החורג היחיד שלי כרגע, מכיוון שאביו נשוי כרגע לאמא שלי. אני אומרת כרגע, כי... ובכן... זאת רק שאלה של זמן.


אני גוללת בטלפון שלי את אנשי הקשר של חברת המפות. השיחה באוזן שלי מועברת לדלפק הקבלה של מפות ואהבה, ואני אומרת, "שמי אמה טורס. החברה שלכם מאחרת כבר שעה עם משלוח מפות. מה אתם יכולים לומר לי על זה?"


הבחור בצד השני מגמגם ואומר, "הטנדר בדרך. פשוט — הייתה איזו תקלה בטנדר —"


אני מוציאה את מפתחות הרכב שלי מהתיק שלי ואומרת, "אני יכולה לשלוח מישהו לפגוש את הטנדר, בהתחשב בעובדה שאתם מעכבים את צוות הקייטרינג שלי?"


הוא אומר לי איפה הטנדר נעצר, ואני מעבירה אותו להמתנה, תופסת את זרועו של ג'ייק וגוררת אותו לכיוון מגרש החנייה.


"ג'ייק, אני משלמת לך עכשיו מאתיים דולר, כי אתה הולך לתחנת הדלק בהאו. אתה הולך להעמיס הכול למכונית שלי — אני מתכוונת להכול; אתה תקשור ארגזים לגג אם צריך — ואז תגיע ישר למקום ותעזור לקייטרינג לחזור ללוח הזמנים. הבנת?"


ג'ייק מתחיל לגמגם שוב, ואני אומרת, "או שאתה לא מקבל תשלום בכלל. כי כרגע אתה מפריע לי."


הוא בולע רוק, מהנהן, ואז רץ למכונית שלי. ברגע שהוא נוסע, אני חוזרת למאר בגזיבו, ומפעילה את האוזנייה שלי שוב. "העוזר שלי מגיע לפגוש את הטנדר. תודיעו בבקשה לנהג המשלוחים שאם אתם מאחרים בשעה, אתם מתקשרים, ותודיעו בבקשה למנהל שלכם שאמה טורס מאוד לא מרוצה. אני לא אוסיף את מפות ואהבה לרשימת הספקים המאושרים שלי."


אני מנתקת לו כשהוא מתחיל להתנצל. אני נושמת עמוק, מגלגלת את כתפיי לאחור ומוצאת את מאר על סולם, כמעט תלויה מתקרת הגזיבו, כדי להתקין אור קטן. "הכול בסדר כאן?" אני אומרת.


"מה הייתה הדרמה?" היא שואלת. "ראיתי אותך הולכת למלון."


"הכלה כמעט ברחה. שכנעתי אותה לא לעשות את זה."


מאר מרימה גבה כהה לעברי. "איך עשית את זה?"


אני מהדקת את שפתיי. "סיפרתי לה על אמא שלי. ושאני מאמינה שלנישואים אין חשיבות, אבל לחתונות כן."


מאר צוחקת. "זה היה נועז מצידך."


אני מושכת בכתפיי. "היא הייתה עם רגל אחת בחוץ. חשבתי שהגיע הזמן לכנוּת."


היא יורדת מהסולם ואומרת, "אם מישהו יכול לשכנע מישהו שנישואים ראשונים לא חשובים, זאת הבת של סינתיה ג'ונס רתרפורד ריד דייר לי טורס —"


"אני לא מאמינה שאת עדיין זוכרת את זה בעל פה."


"סמית סמית נלסון ג'סוואל מתיוס אנדרוס אוונס בנג'מין... ועוד שלושה." היא שואפת אוויר כאילו היא רצה במרוץ. "אני זוכרת את זה בעל פה רק עד השלב שבו סינדי התחילה להתחתן עם גברים עם שמות משפחה שנשמעים כמו שמות פרטיים."


"הכול הידרדר אחרי אבא שלך," אני אומרת, והיא מרימה את המצלמה שלה כדי לצלם אותי. "הבנות יהיו מוכנות בשבילך בעוד עשר דקות. הכלה והשושבינה הראשית עדיין לא היו מאופרות כשעזבתי."


מאר מעקמת את אפה ובודקת את הטלפון שלה. "אנחנו הולכים לאחר —"


"אל תגידי את זה!" אני מכוונת אצבע לעברה ומתקדמת במהירות למכונית של הכומר כשהיא עוצרת ליד המדרכה.


אנחנו עוברים את שאר ההקמה בלי תקלות נוספות, ולפני שאפשר להגיד "אני מסכים", האורחים מגיעים. ברגע שהשוער מגיע, אני יכולה לבדוק שוב מה קורה במלון. כשאני נכנסת לסוויטה, מאר מכריחה את אלואיז להסתכל מהחלון כשאור שמש מנקד את וילונות התחרה. אלואיז מסתכלת אליי מעבר לכתפה ומהנהנת בחיוך.


נראה שאנחנו יוצאים לדרך.


הכלה צועדת במעבר לצלילי השיר A Thousand Years, כמו תמיד, ואני עומדת מאחור ליד קרוב משפחה עם תינוק בוכה, מחכה לרמז המוזיקלי הבא. כשאלואיז ופטריק חוזרים יחד, חולפים על פני האורחים שלהם בתור נשואים טריים, אני רואה אותה מחייכת אליו בעיניים דומעות.


אולי זה יצליח.


אני לוקחת אותם ימינה, הרחק מיציאת האורחים, ומחזיקה אותם כשבני המשפחה הקרובים מצטרפים אלינו, נותנת למאר ולשרה לסדר הכול עבור תמונות החתונה המזויפות שלנו. הדודה הרחוקה של מישהו מנסה להתגנב לתמונות, ואני מתעלמת מהבעת הפנים של אלואיז כשאני אומרת לה בתקיפות שזה אזור פרטי והיא לא יכולה להיכנס. היא נוחרת לעברי בבוז וצועדת משם. אני מרגישה שעומד להגיע אליי מייל זועם.


אני אוהבת את הזמן שאחרי הטקס. החלקים הקשים נגמרו, בשבילי ובשביל הזוג המאושר, והספקים עושים את שלהם במיקום הבא. כרגע המשימה היא בעצם ריכוז פעוטות, להעביר את משתתפי החתונה מנקודה א' לנקודה ב'. וכשמאר עובדת כצלמת, היא לא סובלת שושבינים משוטטים או בני משפחה אקראיים שמסתובבים. יש לה מגע קסם עם משתתפי חתונות, כי היא תוססת ומעורבת מספיק כדי שהשושבינות ירגישו חיבה אליה, אבל לוהטת מספיק כדי שהשושבינים יקשיבו לכל מילה שיוצאת משפתיה המשתרבבות.


וכמוני, היא לא שוכחת את כלל מס' 4 — לעולם אל תמצאי את עצמך לבד עם שושבין.


ברגע שאנחנו נכנסים אל אולם קבלת הפנים, מחלקים את העוגה. ג'ייק נרגש כמו נרקומן עד שאני נכנסת, ומדבר בלי הפסקה. הוא מקפל מפיות לצורות שנראות כמעט נכונות ואומר לי שנהג המשלוחים התנצל עד עמקי נשמתו.


לא מספיק טוב. מפות ואהבה לא נכנסים לכרטסת שלי. (כן, יש לי כרטסת אמיתית. היא משנות החמישים והיא מקסימה.)


אני מסיימת איתו את המפיות, מקפלת מחדש את אלה שפישל איתן, ואז האורחים מגיעים.


מה שחסר לי הכי הרבה בעבודה בחברת ארגון חתונות ענקית, זה היכולת לצאת ברגע שהעוגה נפרסת. כשעבדתי אצל חתונות ויטני הריסון, הם תמיד יכלו להעסיק שלושה ג'ייקים שיהיו שם להקמה ולפירוק. עכשיו שאני מארגנת בכוחות עצמי, אני כאן עם שחר וגם בין ערביים. יום אחד אגיע לשם. יום אחד אני אעשה שלוש חתונות בשבת ושתיים ביום ראשון, כמו ויטני. אבל במצב הקיים, אני יכולה לעשות רק אחת ביום, והחתונות של יום ראשון צריכות להיות קטנות, כי אני הרי לא אהיה זמינה יום לפני הטקס.


מה שאני באמת צריכה, זו כתבה מיוחדת אצל מרתה סטיוארט או אצל דֶה נוֹט, כמו שעשו לוויטני בשנות העשרים שלה. היא נחשפה לאור הזרקורים עם חתונת בתו של ראש העיר, ושמה את סקרמנטו על המפה בזכות תעשיית החתונות. כשעבדתי אצלה, היו מאחוריה עשרים וחמש שנות קריירה, והיו לה גם קשרים בסן פרנסיסקו. היא כמעט אף פעם לא הופיעה ביום החתונה, אלא אם כן זאת הייתה חתונה מתוקשרת מאוד.


אני ממש אוהבת את יום החתונה. אני אוהבת את ההמולה הקדחתנית של הטקס, אני אוהבת את המהמורות והנפילות, אני אוהבת את הריקוד הראשון. אבל, כן, יום אחד הייתי רוצה לגְבּות מספיק כדי להכניס עוד שני עוזרים לכאן, כדי שאוכל פשוט להצביע על הדברים שצריך לעשות. זה ידרוש להקריב קצת מהמותג שלי, שעד עכשיו היה "מודרני, נגיש ועם טוויסט אישי".


"למה את עושה פרצוף לדי־ג'יי? שוב מצאת אותו מסניף קוקאין בשירותים?" מאר מצלמת תמונה לידי.


"את חושבת שאני עדיין עובדת עם הבחור ההוא?" אני אומרת. "הכנסתי אותו לרשימה השחורה. הוא עובד אך ורק בחתונות קוקאין עכשיו."


"מעולה." היא מחליפה עדשות. "את חושבת על מחר?"


האמת, לא חשבתי. אבל עכשיו שהיא העלתה את זה... "אני לא במתח", אני פולטת במהירות.


היא צוחקת. "טוב. אין מה להיות במתח. או שירצו אותך או שלא. אין לך מה לעשות."


אני מהנהנת ונושמת נשימה עמוקה.


אם כבר מדברים על פריצות דרך גדולות, מחר יכול להיות היום הגדול שלי. הייזל רנה, משפיענית עם 4.2 מיליון עוקבים באינסטגרם ו־8 מיליון מנויים בערוץ היוטיוב שלה, התאהבה בבחורה מסקרמנטו. ראיתי את הודעת האירוסים שלהן בחודש שעבר באינסטגרם, וחשבתי, איזו מארגנת חתונות בת מזל מלוס אנג'לס תזכה לארגן את החתונה הזאת?


ובכן, נראה שאולי אני אהיה מארגנת החתונות שתזכה לארגן את החתונה הזאת. ארוסתה, ז'קלין נגוין, רוצה להתחתן בעיר הולדתה. היא שלחה לי מייל לפני שבועיים כדי לקבוע ריאיון. אני מנסה לא לפתח ציפיות. אני מוכנה לגמרי ליידע אותן מה אני מציעה ומה לא. גם אם הן מתכננות להקפיד שזו תהיה חתונה של שלושים איש, יש סוכנויות שיש להן הרבה יותר ניסיון בסגנון שהן עשויות לרצות (כלומר: מפואר בטירוף).


אבל אם אסתדר עם הייזל וז'קלין... אם אעשה חתונה שתיחשף למיליונים...


זה כל מה שאני צריכה. זה כרטיס הזהב לשדרוג (כלומר: מפואר בטירוף) וחשיפה גבוהה.


אני רק צריכה לוודא שאני מוכנה.


אלואיז מגיעה אליי בסוף הערב, יחפה ושתויה מאהבה, מנשקת את לחיי ואומרת לי שהייתי הבחירה הטובה ביותר בחייה. אני שולחת אותה במכונית שלה ומחייכת לעצמי לרגע.


עיניה הכחולות הקרירות של ויטני הריסון מהבהבות במוחי, הקול האימהי ששמרה רק בשבילי אומר, תיזהרי, אמה. בסופו של דבר, את מארגנת החתונות, לא השושבינה הראשית שלהן. אל תבזבזי כל כך הרבה מעצמך על אנשים שלעולם לא תראי שוב — אנשים שכנראה אפילו לא ייפרדו ממך בסוף הערב.


טוב, קחי את זה, ויטני.


אני נאנחת, משפשפת את מצחי. ניסיתי להציב גבולות ברורים יותר. גבול המקצועיות עם הלקוחות והספקים תמיד היה החולשה שלי. אני אוהבת להכיר אנשים ולגלות מה ממלא אותם אושר. אבל טשטוש הגבולות תמיד מכניס אותי לצרות.


תמיד.