הקדמה
חודש וחצי לאחר הטבח הנורא שביצע חמאס בשמחת תורה ביישובי עוטף עזה, קראנו בתורה בשבת פרשת "ויצא" על קורותיו של יעקב אבינו. לאחר שקיבל את ברכת אביו, יצחק, הוא נמלט לחרן מפני אחיו עשו. שם, בביתו של לבן, הוא שוהה, מתחתן, ונולדים לו ילדים. כאשר נולד יוסף, מחליט יעקב שהגיעה העת לשוב הביתה.
מה קרה שם, בלידת יוסף, שגרם ליעקב להחליט לשוב אל המקום שממנו נמלט מפני חמת אחיו? מה קרה דווקא בלידה של הילד הזה, לאחר עשרת אחיו? הרי לפי כל הנתונים, עשו עדיין חי ואיבתו עודנה חזקה ורבה, ומי יודע איזו קבלת פנים ממתינה ליעקב. עם כל רצונו לחזור הביתה, סביר להניח שהוא ייאלץ להילחם. ננסה, אם כן, להתבונן בכל ילדיו, שהפכו לאבות השבטים השונים, ובברכות שקיבלו ממנו וממשה רבנו, ונגלה שלכל אחד מהם אופיין כוח אחר: למשל, בני גד — גדולים פיזית; בני דן — לוחמי קומנדו; בני יהודה — לוחמים. והנה, דווקא כשנולד יוסף, יעקב מרגיש בטוח. מדוע? מה יש ביוסף שלאחר לידתו בטוח יעקב שהנשק הסודי הזה ינצח את עשו? מה כל כך מיוחד בו?
נדמה לי שיוסף הביא איתו בשורה אחרת לעולם. לא את כוח הזרוע, אלא את כוח הרוח. ילד, נער בן שבע־עשרה, שלא מתעכב על הקשיים שלו כילד יתום מאם, אלא חולם שכולם כורעים בפניו ברך. אחיו מקנאים בו ומוכרים אותו, פוטיפר מעליל עליו עלילות ומביא למאסרו, והוא מותש ומוכה אך לא מובס. הוא מתרומם מעפר ומצליח להגיע לפסגה הגבוהה ביותר, לעמדת הכוח המשמעותית ביותר באימפריה האדירה של אותה תקופה, מצרים.
בעיניי, הכוח של יוסף, הברכה שבו, זו האמונה. זו התקווה. שלוש־עשרה שנים היה בבור, הדומה לזה שבו מוחזקים החטופים הישראלים בשבי חמאס. שלוש־עשרה שנים מתחת לאדמה בלי לראות אור יום, בתנאים לא תנאים. אבל הוא לא אומר נואש, ובזכות רוח היזמות המנשבת בו, בזכות התקווה ובזכות האמונה — הוא מצליח לטפס במעלה הסולם עד שהוא הופך לאחד האנשים החזקים ביותר בעולם ההוא, הלוחש על אוזנו של המלך הגדול פרעה.
אמונה. מילה חזקה כל כך, שהיא בלב ליבו של הקיום שלנו. היא שאפשרה לנו להתעלות מימי שואה לתקומה בדמותה של הקמת מדינת ישראל ומעצמת יהדות, והיא שמאפשרת לנו לצמוח מתוך הטבח הגדול ביותר שידע העם היהודי מאז ועד היום. זו רוחו של יוסף.
הרוח הזו היא רוחו של העם, אבל היא גם רוחו של כל אדם באשר הוא אדם. אמונה היא זו שמובילה חייל לרוץ אחרי מפקדו בלי פקפוק ובלי היסוס. אמונה היא שגורמת לאדם להקריב את חייו, על מנת להציל אחרים. אמונה היא שגורמת לנו להיאבק גם על כבודם של המתים. אמונה היא היא שגורמת לנו לצאת ולהיאבק למען הדברים שבהם אנו מאמינים. היא אפילו זו שבזכותה אנחנו בוחרים לאכול את מה שאנחנו אוכלים, ולהעדיף מזון אחד על פני אחר.
אמונה היא הכוח המניע את העולם.
לכאורה, האמונה מובנת מאליה והכרחית. בפועל — כמה קשה להאמין בזמן שאנחנו נמצאים עמוק בתהום. כמה קשה להאמין, כשהעולם סביבנו נחרב, בתינו נשרפים, בנותינו מחוּללות ושכנינו נטבחים. כמה קשה להאמין כשאנו מוצאים את עצמנו חסרי הגנה. כמה קשה להאמין כאשר אנו פוגשים את הצדדים הרעים ביותר שישנם באדם, בדמותם של טרוריסטים צמאי דם ששורפים תינוקות וילדים בעודם חיים ומתעללים בגופותיהם.
קשה, אבל אפשרי.
קשה, אבל הכרחי.
ראשיתו ואחריתו של ספר זה, באמונה. ברגעים הכי קשים שניתן להעלות על הדעת. במשברים המאתגרים ביותר שחווינו ונחווה בחיינו. אמונה טהורה — בבורא עולם, במשימה, בתיקון, באנושות, במנהיגות.
***
בליל ל״ג בעומר, י"ח באייר ה׳תשפ״א (30 באפריל 2021), עליתי לקברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון, לציין עם המוני בית ישראל את המאורע. לראות את העם הזה במלוא הדרו. לאחר חצות הליל, עברתי דרך מעבר שנקרא "שביל ר׳ דב", ליד מתחם ההדלקה של חסידות ״תולדות אהרון״. דקות ספורות לאחר מכן, החלה המולה. התזמורת עצרה את נגינתה ואת ריקודי החוגגים והתחלנו באמירת פרקי תהילים. עד מהרה התברר גודל האסון הנורא — 45 בני אדם, ילדים נערים ומבוגרים, נמחצו למוות באותו מעבר, ועוד יותר ממאה נפצעו.
בשעות הצהריים למחרת, יום שישי, הגעתי לאבו כביר — שם עוברות הגופות תהליך של זיהוי, לצורך הבאתן לקבורה. כיהודים, אנו מצווים לקבור את המתים מוקדם ככל האפשר, ובמקרה זה לפני כניסת השבת, ואף שבתפקידי כרב הראשי אין לי סמכות ישירה להליכי הזיהוי, ראיתי לנכון להיות שם ולעשות כל שביכולתי על מנת לסייע למשפחות ולתרום מניסיוני, לזרז את התהליך. הבנתי שכאוס גדול שורר שם, ואם לא יספיקו לפני כניסת שבת לתת מענה, הרי שתהא זו שבת קשה פי כמה לכל המשפחות שמבינות כי קרובם נספה באסון, אך טרם הביאו אותו לקבורה.
כאשר הגעתי לשם, בשעה שלוש אחר הצהרים, זוהו רק שלוש גופות והמשפחות בחוץ התחננו על נפשן, הן על מנת לקבל פיסות מידע על יקיריהם והן לקבל לקבורה את אלו שזוהו כבר בוודאות. הבנתי אז שמדינת ישראל לא ערוכה לזיהוי של כמות גופות כזו, שאין לנו את הכלים. ובכל זאת, כבודם של המתים וכבודן של המשפחות עמד לנגד עיניי, ואמונה בכבודם של המתים כמו בזה של החיים.
ביקשתי מנציג המשטרה, נציג משרד הבריאות ומנהל המכון לפסוע בדרך שאציע. הסברתי להם שכרב, כשמדובר באנשים נשואים, אני המחמיר הגדול ביותר בזיהוי, מכיוון שמדובר בהכרעה להתיר אשת איש להינשא. היות שגופות החללים היו שלמות, ביקשתי להוציא תעודות זהות מכיסיהם ולבקש מבני המשפחה וחברים שנמצאים בחוץ לבוא ולזהות לפי התעודה. בדרך זו הצלחנו להביא לזיהוי מלא של רובם המכריע, ולקבורה של חללים רבים עוד לפני שבת.
ביקורי התנחומים שלי בבתי המשפחות בשבוע שלאחר מכן, לימדו שאכן זכיתי לסייע למשפחות בשעתן הקשה. המראות שם נחרטו בזיכרוני לעד. כחלק ממסקנות אירוע כואב זה, הוקם מחנה שורה, שאמור לתת מענה למספר רב של נפגעים. אז, בסיוטים הגרועים שלי, לא יכותי אפילו לדמיין 1,200 נרצחים ביום אחד.
והנה, בחלוף שנתיים מאותו אסון ל״ג בעומר, בבוקר יום השבת ושמחת תורה, שבעה באוקטובר 2023, צעדתי לבית הכנסת כדי לשמוח ולרקוד בשמחת החג, ומרחוק זיהיתי שבילי עשן, שמעתי קולות פיצוץ והרהרתי ביני לבין עצמי: ״שוב הם יורים טילים ביום חג? זה בטח ייגמר בתוך דקות״.
אבל זה לא נגמר.
בהגיעי לבית הכנסת הבנתי שהקולות והפיצוצים החלו כבר לפני זמן מה, ועל פי השמועות, חוליית מחבלים אף הצליחה לחדור לישראל. נשמע רע, אבל הרי גם דברים כאלה כבר עברנו.
תוך כדי התפילה ניגש אליי בחור צעיר, סיפר שהוא משרת בחיל האוויר בתחום ההגנה אווירית, וייתכן שצריכים אותו כעת בצבא. נראה שהוא ביקש את רשותי לעזוב. "לך הביתה", אמרתי לו. "תדליק את הטלפון הסלולרי ואם באמת זקוקים לך — סע במהירות לבסיס".
בחלוף עשר דקות הוא חזר, לבוש מדים ואמר: ״חיפשו אותי, אני צריך לצאת״. הוא סיפר שישנה מתקפה של ארגון הטרור חמאס על היישובים בדרום ישראל, שישנם הרוגים וייתכן שגם שניים או שלושה חטופים, וביקש ברכה. באותו הרגע, כל המצב נשמע דמיוני.
בירכתי אותו לשלום והמשכנו בתפילה, ובחלוף רגעים אחדים ניגש אליי חייל נוסף שגויס וביקש ברכה. הבנתי שמשהו כאן שונה, לא דומה לאירועי עבר. ביקשתי מגבאי בית הכנסת שימשיכו בהקפות עם ספרי התורה כנהוג, אך תוך הוספת פרק תהלים בכל הקפה, בתפילה לשלום אחינו בדרום ולהצלחת חיילי צה"ל.
ביציאה מבית הכנסת בדרכי הביתה, כבר פגשתי קבוצות של חיילים שנאספו בכיכר, בדרכם לדרום. הדאגה ניכרת על פניהם, והם ביקשו ברכות לקראת היציאה לקרב. בירכתי אותם, וכבר הבנתי — מבלי לדעת את הפרטים — שאנו עוברים אירוע היסטורי יוצא דופן. אירוע מכונן, שידרוש מכולנו תעצומות נפש אדירות. ידעתי אז, והידיעה התחזקה מאז, שארץ ישראל, וגם חיינו בה, נקנים בייסורים. אבל אין לנו אפשרות אחרת אלא לנצח.
מאז ועד לעצם הרגעים הללו, אני חוזר ומתפלל: להצלחתם ושובם הביתה של חיילי צבא הגנה לישראל, לשובם הביתה של החטופים, ושובם לקבר ישראל של אלה שכבר אינם בין החיים. הלוואי שבזמן שתקראו את השורות הללו, התפילה הזו כבר אינה נדרשת.
אני מאמין באמונה שלמה. ואף על פי שיתמהמה — עם כל זה אחכה לו.
***
כמעט שנתיים חלפו מאז אותו שבעה באוקטובר. ראיתי אל מול עיניי את המראות הקשים ביותר, ויצאתי מהם באמונה. פגשתי את המשפחות ברגעים הנוראים ביותר, אחרי שאיבדו את יקיריהם וניסיתי למצוא מילים לנחם אותם, אך כמאמר הקלישאה, יצאתי מנוחם בלמעלה מ־500 הבתים של הנופלים שבהם הספקתי לנחם. ביקרתי מאות פצועים שחייהם וחיי משפחותיהם השתנו ברגע אחד לבלי הכר, אלפי משפחות שנעקרו מבתיהן, ועשרות אלפי חיילים שיצאו לרגעים המפחידים ביותר שהמציאות יכולה להעמיד בפני אדם.
פעמים רבות נשאלתי מאין אני שואב את כוחותיי. בליבי הרהרתי שאלה לא רק הכוחות שלי אלא גם הכוחות של העם הזה. על עצמי למדתי, שהכוח הוא באמונה ובקהילה חזקה, שבה מתקיים כדברי שלמה המלך: ״למה טובים השניים מן האחד? שאם אחד נופל, השני יחזיק אותו והחוט המשולש לא יינתק״.
קהילה היא התגשמות של אמונה. בקהילה יש תמיד מי שייתן גב, וכולם נותנים כמיטב יכולתם עבור האחרים בקהילתם, כך מייצרים חוט בלתי ניתן לניתוק. כרב ראשי אך גם כאזרח פרטי, אני חלק מהקהילה הזו. חלק מעם שלם שאכפת לו. הכוח של ה"ביחד", זה שנוצר באורח פלא כמעט תמיד ברגעי המשבר הקשים ביותר — הוא הכוח המניע את האמונה, והוא הכוח שמוציא אותנו מן המצר.
מאז התהפכו חיינו לא עצרתי לרגע לשאול את עצמי את השאלה הזו, למקור כוחות האמונה. הרגשתי, ידעתי, שזו המחויבות שלי.
הרי מהו רב או מנהיג רוחני או דתי? שני תפקידים לו. מוטלת עליו חובה ללמד יהדות בכל נקודה ונקודה שבה הוא נמצא, ומחויבות להיות עזר וסמך לכל בני קהילתו, לשמש להם כדבק וכמגדלור, ובעת צרה לעזור להם להתחזק באמונתם. לחזק את החוט שמחבר ביניהם, על מנת שזה יוכל לשמש אותם בעת צרה וצוקה.
התפיסה הזו היא שהובילה אותי להגיע בזמן לאבו־כביר באסון מירון, ומיד לאחר הטבח למחנה שורה, שם זוהו מאות הגופות של הנטבחים. היא גם שהובילה אותי להגיע לביקורי החולים והפצועים, ולבתיהם של כל האבלים שהצלחתי להגיע אליהם בסד הזמנים הדחוק, בכל קצוות הארץ.
בעיניי, אף שאין הדבר מופיע בשום מקום רשמי, זהו חלק מתפקידו של הרב הראשי של המדינה, כמו של כל מנהיג קהילה גדולה: להיות עם בני הקהילה, ובמקרה הזה העם כולו. להגיע לנחם את האנשים שהקריבו עבור המדינה הזו את הדבר היקר להם מכל — ילדיהם, הוריהם ובני או בנות זוגם שנפלו במהלך המלחמה הממושכת לתקומתה, ותפקידי הוא גם לבקר את הפצועים, להתעניין בשלומם ולחזקם.
במו עיניי ועל בשרי חוויתי איזו תרומה יש לביקורים הללו לרוחם של האבלים והפצועים, לרוחם של הלוחמים שעומדים רגע לפני הכניסה לשדה הקרב שאינם יודעים אם ישובו ממנו. פגשתי שם מכל המגוון שיש לחברה הישראלית להציע — דתיים, חילונים וחרדים, יהודים וגם לא יהודים.
שמעתי סיפורים מזעזעים, שאוזן אדם לא אמורה לשמוע. תיאורים המצלקים את הנפש. אבל עצם הידיעה שיש בכוחי לעזור לאנשי קהילתי, היה בה כדי לתת לי כוחות, למלא אותי, לטשטש את תיאורי הזוועה ולהעצים את האמונה שפגשתי בעיניהם של הישראלים.
***
האדם כצלם אלוקים, נברא כדי להיטיב. כל שהוא נדרש, זה לעשות טוב לזולת. כל אחד עם כוחותיו. ״לא נברא האדם אלא להועיל לאחרים״, כתב תלמידו של הגאון מווילנה, כפי שציטטתי בספרי ״משכיל לדוד״. לא נברא האדם אלא להועיל לאחרים.
מאידך, רבי שמחה זיסל זיו, ״הסבא מקלם״, מגדולי כותבי המוסר העולם היהודי לדורותיו, ביקש להפנות את תשומת ליבנו שהאדם, נזר הבריאה לכאורה, נברא שונה מכל היצורים. מרגע שנברא, הוא אינו יכול לשרוד לבדו. הוא הרי לא יכול לדבר וזקוק לעזרה. הוא לא יכול לעמוד על רגליו במשך חודשים ארוכים, ונזקק להוריו או למבוגרים אחרים. יותר מכך, גם כשהוא כבר בן עשר, עדיין זקוק לסיוע. מטבעו של האדם, הוא לומד לאט — להרים ראש, להתהפך, לזחול, ללכת, לרוץ. ובאחריתו — הוא שוב נזקק לעזרה. בעלי חיים, לעומת זאת, עומדים על רגליהם דקות ספורות לאחר צאתם לאוויר העולם — האם האדם נחות מהם?
למה לא נבראו בני האדם באופן כזה שיוכלו להתחיל את חייהם לבדם ולא יהיו תלויים באחרים? מפני שבורא עולם רצה ללמד את האדם שהוא חייב להיות חלק מאחרים, להיעזר ולעזור. הוא לא לבד, ובזכותו גם אחרים אינם לבדם.
אחבר לכך דברים שכתב הרב שמעון יהודה הכהן שקופ, ראש ישיבת שער התורה בגרודנה. לתפיסתו, המצווה ״קדושים תהיו״ היא כזו ש״כלול בה יסוד ושורש תכלית חיינו״. כלומר, נדרש מאיתנו בני האדם להיות קדושים. ומה מהותו של קדוש? לתת, לעזור, לסייע, להיות ולחיות למען הזולת.
העיד על עצמו אותו רב גדול, שביום שלא נתן לאחרים — הבין את הגמרא פחות טוב, שהרי אנחנו לומדים טוב יותר בחברותא. ביחד. ביום שבו נתן מעצמו — לימד טוב יותר. זו עדות של רב בן 80 שמסר שיעורים יומיים במשך 60 שנה! במציאות שלנו, המושתתת על אמונה, אנו אוספים כוחות מכך שאנו מרגילים את עצמנו לתת לזולת. כאשר אנו יודעים שאנו נותנים, אנו מקבלים כוחות.
כך הייתה התחושה שלי בביקורים בבתים של הורים שאך לפני שעות או ימים אחדים איבדו את בנם היחיד. הרגשתי שאני יכול לחזק את אמונתם, תהיה אשר תהיה. הייתי להם אוזן קשבת, בכיתי איתם, הנחתי יד על כתפיהם ועודדתי אותם. ומעצם הידיעה הזו שיש לנוכחות שלי שם משמעות, שאני כאח ורע להם, התמלאתי כוחות להמשיך הלאה, למשפחה הבאה, בד בבד עם אחריותי להמשיך בעול היום־יום.
לא פעם חזרתי לרכבי בוכה, או הלכתי לישון כאשר מול עיניי עוברים פנים, שמות ותמונות נוראות. התהפכתי על יצועי יותר מפעם אחת, אבל ידעתי שהייתי שם בשבילם. היה מוצדק.
האנשים הללו, שהקריבו את חייהם בשבילנו, לא עשו זאת מפני שקוראים להם ״רם״ או ״יובל״. אלא מכיוון שהם חיים כאן, נלחמים על תקומת עם ישראל בארצו, ומחובתנו להכיר ולהוקיר זאת.
אני זוכר שאחד הרגעים הקשים יותר במהלך שנותיי כרב קהילה, עיר ומדינה, היה כאשר בתוך הקושי, יצאתי מהלוויה של ילד — היישר לערוך חופה לזוג. מול עיניי עדיין ההספדים לילד המתוק שעזב את העולם מוקדם כל כך, אני רואה מול עיניי את הוריו ובני משפחתו השבורים, וכעת אני צריך להתנהג באירוע שאמור להיות היום השמח ביותר בחיי אותו זוג. למדתי לשים מסך, ולאט־לאט — להבין שהעצב והשמחה הם שני צדדים של חיי הקהילה, ובשניהם האמונה היא שנושאת אותנו.
***
שבעה ילדים, שיהיו בריאים, נולדו לי בארץ הזו, שאליה הגיע אבי כאוד מוצל ממחנות ההשמדה באירופה, שם איבד רבים מאוד מבני משפחתו. עם כל לידה, קיבלתי על עצמי ללמוד משהו בתורת השם. שתהיה איזו קביעות, שגרה, יהיה אשר יהיה — לא יעבור יום מבלי הקביעות שכוללת שבעה נושאים: גמרא, הלכה, תנ״ך, ועוד.
הקביעות, השגרה, היא הבסיס. ממנה מתחילה האמונה. לא מרגעי השיא ולא מרגעי השפל. מעמד הר סיני שבו ניתנה תורה לעם ישראל, היה מעמד מרשים בכל קנה מידה, אבל המבחן האמיתי נאמר על ידי אלוקים למשה: "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם". כלומר, נראה אתכם מיישמים את ההתנהלות המופתית הזו גם בחיי היום־יום. דווקא היציבות היום־יומית היא שמחזקת את השורשים. היא שנותנת את הכוח כאשר השגרה מופרת. הידיעה הזו שטרם השלמתי את מלאכתי להיום, שיש משהו גדול וחשוב ממני — היא כוח עצום שמניע עולמות ומתקן.
יתרה מכך, אני מאמין באמונה שלמה שאנשים גדולים עושים מעשים גדולים, אך גם מעשים קטנים פשוטים. אני מאמין שהמעשים הקטנים עושים את האנשים לגדולים. מעשים של הליכה באמונה ושמירת הערכים בחיים הרגילים.
בעיניי, זו חובתי. לחיות באמונה, וממנה לפעול בנתינה. זו נקודה משמעותית, מפני שהיא הבסיס לכל התובנות שתקראו בין עמודים אלה. תובנות שהן תוצאה של מסע, של מפגש עם אנשים בתהום ובישועה, באבל ובהתגייסות.
אין לי ספק שאלמלא האמונה, לא היה לנו מאיפה להתחיל במלאכת התיקון. האמונה היא הבסיס, ומהותה — שאנו מבינים שכולנו חלק מתוכנית גדולה, שלא תמיד אנו מסוגלים להבין או להסביר את חלקיה. מי שטוען כי הוא יודע הכול בוודאות, טועה, מטעה או משקר — לנו או לעצמו, או גם וגם.
הרי כל מהותה של אמונה, היא ההפך מידיעה. מי שיודע, אין לו צורך באמונה. ומי שמאמין, מסוגל לחיות בעולם גם ללא הידיעה, גם כאשר המציאות טופחת על פניו. כעם, עברנו כבר אין ספור מכות וקשיים, ובזכות האמונה המשכנו בדרך והגענו לארץ אחרי אלפיים שנות גלות.
והנה, גם כאן אנו ממשיכים לספוג, ממשיכים לסבול. ממשיכים להקריב. יותר מעשרים וחמישה אלף איש ואישה כבר הקרבנו על מנת לחיות בארץ הזו, ואני מאמין בכל ליבי שאלמלא ההקרבה הזו, זה לא היה קורה. ההקרבה, המכות שאנו סופגים, הם שגורמים לנו להעריך ולהבין את מה שיש לנו ביד.
נכון, כמדינה היו לנו שנתיים קשות מאוד. בעולם כולו, לא רווינו נחת מאז פרוץ מגפת הקורונה, אי שם בתחילת שנת 2020. אבל אם נסתכל על התהליכים הללו, על האירועים המורכבים שעברנו, נבין שיש כאן איזה שיעור עבור כולנו. תפקידנו להקשיב לאותות, לראות את המופתים, ולהבין שכל הייסורים נועדו על מנת לאפשר לנו לצמוח, אם רק נאמין.
הביטו סביב — כל הפיתוחים הגדולים ביותר בעולם, הגיעו מתוך מצוקה. כל הקפיצות הטכנולוגיות, מקורן בלחץ ובצורך בהול בשעת מלחמה או לאחריה, או כמענה לאסון.
חשבו על עצמכם, על חייכם, על הרגעים הקשים בחייכם. על המשברים.
הספר הזה נכתב תוך כדי מסע בארץ המלקקת את פצעיה, על מנת לגלות את האמונה בכל אחד ואחת מאיתנו, ואתפלל שזהו המסר שיעלה ממנו. לא משנה היכן נימצא בעולם, מבחינה לאומית או אישית, עוד נצמח ונגיע לפסגות.
מזווית אישית אוסיף: רעייתי, שתהיה בריאה, חוותה אירוע מוחי קשה מאד לפני שלוש שנים. לא חסרו רגעים בהם נדמה היה כי היא לא תשרוד. עוד רבה דרכנו, ואתגרים רבים בפנינו, אבל כשצעדנו לאחרונה יחד עם אחת מבנותינו לחופתה, אמרה לי אחת הרופאות שבמסירות מלווה אותנו במסע הזה: "הרב, האופטימיות שלך ניצחה את הרפואה שלנו".
מקורה של האופטימיות הוא באמונה. "והיא שעמדה לאבותינו ולנו". יחד האמנו, התפללנו ובכל רגע אנחנו מנצחים. נכונים הדברים בחיי היחיד ונכונים שבעתיים בחיי העם. התרגשנו כולנו לראות את המילים שכתבה אגם ברגר, התצפיתנית ששבה ממרתפי החמאס: ״בדרך אמונה בחרתי, ובדרך אמונה שבתי".
מתוך מעיין נצח זה של עמנו ביקשתי לחלוק עמכם בעמודים הבאים את בטחוני בצור ישראל וגואלו, שבדרך זו — ביחד ננצח.

הקדמה
חודש וחצי לאחר הטבח הנורא שביצע חמאס בשמחת תורה ביישובי עוטף עזה, קראנו בתורה בשבת פרשת "ויצא" על קורותיו של יעקב אבינו. לאחר שקיבל את ברכת אביו, יצחק, הוא נמלט לחרן מפני אחיו עשו. שם, בביתו של לבן, הוא שוהה, מתחתן, ונולדים לו ילדים. כאשר נולד יוסף, מחליט יעקב שהגיעה העת לשוב הביתה.
מה קרה שם, בלידת יוסף, שגרם ליעקב להחליט לשוב אל המקום שממנו נמלט מפני חמת אחיו? מה קרה דווקא בלידה של הילד הזה, לאחר עשרת אחיו? הרי לפי כל הנתונים, עשו עדיין חי ואיבתו עודנה חזקה ורבה, ומי יודע איזו קבלת פנים ממתינה ליעקב. עם כל רצונו לחזור הביתה, סביר להניח שהוא ייאלץ להילחם. ננסה, אם כן, להתבונן בכל ילדיו, שהפכו לאבות השבטים השונים, ובברכות שקיבלו ממנו וממשה רבנו, ונגלה שלכל אחד מהם אופיין כוח אחר: למשל, בני גד — גדולים פיזית; בני דן — לוחמי קומנדו; בני יהודה — לוחמים. והנה, דווקא כשנולד יוסף, יעקב מרגיש בטוח. מדוע? מה יש ביוסף שלאחר לידתו בטוח יעקב שהנשק הסודי הזה ינצח את עשו? מה כל כך מיוחד בו?
נדמה לי שיוסף הביא איתו בשורה אחרת לעולם. לא את כוח הזרוע, אלא את כוח הרוח. ילד, נער בן שבע־עשרה, שלא מתעכב על הקשיים שלו כילד יתום מאם, אלא חולם שכולם כורעים בפניו ברך. אחיו מקנאים בו ומוכרים אותו, פוטיפר מעליל עליו עלילות ומביא למאסרו, והוא מותש ומוכה אך לא מובס. הוא מתרומם מעפר ומצליח להגיע לפסגה הגבוהה ביותר, לעמדת הכוח המשמעותית ביותר באימפריה האדירה של אותה תקופה, מצרים.
בעיניי, הכוח של יוסף, הברכה שבו, זו האמונה. זו התקווה. שלוש־עשרה שנים היה בבור, הדומה לזה שבו מוחזקים החטופים הישראלים בשבי חמאס. שלוש־עשרה שנים מתחת לאדמה בלי לראות אור יום, בתנאים לא תנאים. אבל הוא לא אומר נואש, ובזכות רוח היזמות המנשבת בו, בזכות התקווה ובזכות האמונה — הוא מצליח לטפס במעלה הסולם עד שהוא הופך לאחד האנשים החזקים ביותר בעולם ההוא, הלוחש על אוזנו של המלך הגדול פרעה.
אמונה. מילה חזקה כל כך, שהיא בלב ליבו של הקיום שלנו. היא שאפשרה לנו להתעלות מימי שואה לתקומה בדמותה של הקמת מדינת ישראל ומעצמת יהדות, והיא שמאפשרת לנו לצמוח מתוך הטבח הגדול ביותר שידע העם היהודי מאז ועד היום. זו רוחו של יוסף.
הרוח הזו היא רוחו של העם, אבל היא גם רוחו של כל אדם באשר הוא אדם. אמונה היא זו שמובילה חייל לרוץ אחרי מפקדו בלי פקפוק ובלי היסוס. אמונה היא שגורמת לאדם להקריב את חייו, על מנת להציל אחרים. אמונה היא שגורמת לנו להיאבק גם על כבודם של המתים. אמונה היא היא שגורמת לנו לצאת ולהיאבק למען הדברים שבהם אנו מאמינים. היא אפילו זו שבזכותה אנחנו בוחרים לאכול את מה שאנחנו אוכלים, ולהעדיף מזון אחד על פני אחר.
אמונה היא הכוח המניע את העולם.
לכאורה, האמונה מובנת מאליה והכרחית. בפועל — כמה קשה להאמין בזמן שאנחנו נמצאים עמוק בתהום. כמה קשה להאמין, כשהעולם סביבנו נחרב, בתינו נשרפים, בנותינו מחוּללות ושכנינו נטבחים. כמה קשה להאמין כשאנו מוצאים את עצמנו חסרי הגנה. כמה קשה להאמין כאשר אנו פוגשים את הצדדים הרעים ביותר שישנם באדם, בדמותם של טרוריסטים צמאי דם ששורפים תינוקות וילדים בעודם חיים ומתעללים בגופותיהם.
קשה, אבל אפשרי.
קשה, אבל הכרחי.
ראשיתו ואחריתו של ספר זה, באמונה. ברגעים הכי קשים שניתן להעלות על הדעת. במשברים המאתגרים ביותר שחווינו ונחווה בחיינו. אמונה טהורה — בבורא עולם, במשימה, בתיקון, באנושות, במנהיגות.
***
בליל ל״ג בעומר, י"ח באייר ה׳תשפ״א (30 באפריל 2021), עליתי לקברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון, לציין עם המוני בית ישראל את המאורע. לראות את העם הזה במלוא הדרו. לאחר חצות הליל, עברתי דרך מעבר שנקרא "שביל ר׳ דב", ליד מתחם ההדלקה של חסידות ״תולדות אהרון״. דקות ספורות לאחר מכן, החלה המולה. התזמורת עצרה את נגינתה ואת ריקודי החוגגים והתחלנו באמירת פרקי תהילים. עד מהרה התברר גודל האסון הנורא — 45 בני אדם, ילדים נערים ומבוגרים, נמחצו למוות באותו מעבר, ועוד יותר ממאה נפצעו.
בשעות הצהריים למחרת, יום שישי, הגעתי לאבו כביר — שם עוברות הגופות תהליך של זיהוי, לצורך הבאתן לקבורה. כיהודים, אנו מצווים לקבור את המתים מוקדם ככל האפשר, ובמקרה זה לפני כניסת השבת, ואף שבתפקידי כרב הראשי אין לי סמכות ישירה להליכי הזיהוי, ראיתי לנכון להיות שם ולעשות כל שביכולתי על מנת לסייע למשפחות ולתרום מניסיוני, לזרז את התהליך. הבנתי שכאוס גדול שורר שם, ואם לא יספיקו לפני כניסת שבת לתת מענה, הרי שתהא זו שבת קשה פי כמה לכל המשפחות שמבינות כי קרובם נספה באסון, אך טרם הביאו אותו לקבורה.
כאשר הגעתי לשם, בשעה שלוש אחר הצהרים, זוהו רק שלוש גופות והמשפחות בחוץ התחננו על נפשן, הן על מנת לקבל פיסות מידע על יקיריהם והן לקבל לקבורה את אלו שזוהו כבר בוודאות. הבנתי אז שמדינת ישראל לא ערוכה לזיהוי של כמות גופות כזו, שאין לנו את הכלים. ובכל זאת, כבודם של המתים וכבודן של המשפחות עמד לנגד עיניי, ואמונה בכבודם של המתים כמו בזה של החיים.
ביקשתי מנציג המשטרה, נציג משרד הבריאות ומנהל המכון לפסוע בדרך שאציע. הסברתי להם שכרב, כשמדובר באנשים נשואים, אני המחמיר הגדול ביותר בזיהוי, מכיוון שמדובר בהכרעה להתיר אשת איש להינשא. היות שגופות החללים היו שלמות, ביקשתי להוציא תעודות זהות מכיסיהם ולבקש מבני המשפחה וחברים שנמצאים בחוץ לבוא ולזהות לפי התעודה. בדרך זו הצלחנו להביא לזיהוי מלא של רובם המכריע, ולקבורה של חללים רבים עוד לפני שבת.
ביקורי התנחומים שלי בבתי המשפחות בשבוע שלאחר מכן, לימדו שאכן זכיתי לסייע למשפחות בשעתן הקשה. המראות שם נחרטו בזיכרוני לעד. כחלק ממסקנות אירוע כואב זה, הוקם מחנה שורה, שאמור לתת מענה למספר רב של נפגעים. אז, בסיוטים הגרועים שלי, לא יכותי אפילו לדמיין 1,200 נרצחים ביום אחד.
והנה, בחלוף שנתיים מאותו אסון ל״ג בעומר, בבוקר יום השבת ושמחת תורה, שבעה באוקטובר 2023, צעדתי לבית הכנסת כדי לשמוח ולרקוד בשמחת החג, ומרחוק זיהיתי שבילי עשן, שמעתי קולות פיצוץ והרהרתי ביני לבין עצמי: ״שוב הם יורים טילים ביום חג? זה בטח ייגמר בתוך דקות״.
אבל זה לא נגמר.
בהגיעי לבית הכנסת הבנתי שהקולות והפיצוצים החלו כבר לפני זמן מה, ועל פי השמועות, חוליית מחבלים אף הצליחה לחדור לישראל. נשמע רע, אבל הרי גם דברים כאלה כבר עברנו.
תוך כדי התפילה ניגש אליי בחור צעיר, סיפר שהוא משרת בחיל האוויר בתחום ההגנה אווירית, וייתכן שצריכים אותו כעת בצבא. נראה שהוא ביקש את רשותי לעזוב. "לך הביתה", אמרתי לו. "תדליק את הטלפון הסלולרי ואם באמת זקוקים לך — סע במהירות לבסיס".
בחלוף עשר דקות הוא חזר, לבוש מדים ואמר: ״חיפשו אותי, אני צריך לצאת״. הוא סיפר שישנה מתקפה של ארגון הטרור חמאס על היישובים בדרום ישראל, שישנם הרוגים וייתכן שגם שניים או שלושה חטופים, וביקש ברכה. באותו הרגע, כל המצב נשמע דמיוני.
בירכתי אותו לשלום והמשכנו בתפילה, ובחלוף רגעים אחדים ניגש אליי חייל נוסף שגויס וביקש ברכה. הבנתי שמשהו כאן שונה, לא דומה לאירועי עבר. ביקשתי מגבאי בית הכנסת שימשיכו בהקפות עם ספרי התורה כנהוג, אך תוך הוספת פרק תהלים בכל הקפה, בתפילה לשלום אחינו בדרום ולהצלחת חיילי צה"ל.
ביציאה מבית הכנסת בדרכי הביתה, כבר פגשתי קבוצות של חיילים שנאספו בכיכר, בדרכם לדרום. הדאגה ניכרת על פניהם, והם ביקשו ברכות לקראת היציאה לקרב. בירכתי אותם, וכבר הבנתי — מבלי לדעת את הפרטים — שאנו עוברים אירוע היסטורי יוצא דופן. אירוע מכונן, שידרוש מכולנו תעצומות נפש אדירות. ידעתי אז, והידיעה התחזקה מאז, שארץ ישראל, וגם חיינו בה, נקנים בייסורים. אבל אין לנו אפשרות אחרת אלא לנצח.
מאז ועד לעצם הרגעים הללו, אני חוזר ומתפלל: להצלחתם ושובם הביתה של חיילי צבא הגנה לישראל, לשובם הביתה של החטופים, ושובם לקבר ישראל של אלה שכבר אינם בין החיים. הלוואי שבזמן שתקראו את השורות הללו, התפילה הזו כבר אינה נדרשת.
אני מאמין באמונה שלמה. ואף על פי שיתמהמה — עם כל זה אחכה לו.
***
כמעט שנתיים חלפו מאז אותו שבעה באוקטובר. ראיתי אל מול עיניי את המראות הקשים ביותר, ויצאתי מהם באמונה. פגשתי את המשפחות ברגעים הנוראים ביותר, אחרי שאיבדו את יקיריהם וניסיתי למצוא מילים לנחם אותם, אך כמאמר הקלישאה, יצאתי מנוחם בלמעלה מ־500 הבתים של הנופלים שבהם הספקתי לנחם. ביקרתי מאות פצועים שחייהם וחיי משפחותיהם השתנו ברגע אחד לבלי הכר, אלפי משפחות שנעקרו מבתיהן, ועשרות אלפי חיילים שיצאו לרגעים המפחידים ביותר שהמציאות יכולה להעמיד בפני אדם.
פעמים רבות נשאלתי מאין אני שואב את כוחותיי. בליבי הרהרתי שאלה לא רק הכוחות שלי אלא גם הכוחות של העם הזה. על עצמי למדתי, שהכוח הוא באמונה ובקהילה חזקה, שבה מתקיים כדברי שלמה המלך: ״למה טובים השניים מן האחד? שאם אחד נופל, השני יחזיק אותו והחוט המשולש לא יינתק״.
קהילה היא התגשמות של אמונה. בקהילה יש תמיד מי שייתן גב, וכולם נותנים כמיטב יכולתם עבור האחרים בקהילתם, כך מייצרים חוט בלתי ניתן לניתוק. כרב ראשי אך גם כאזרח פרטי, אני חלק מהקהילה הזו. חלק מעם שלם שאכפת לו. הכוח של ה"ביחד", זה שנוצר באורח פלא כמעט תמיד ברגעי המשבר הקשים ביותר — הוא הכוח המניע את האמונה, והוא הכוח שמוציא אותנו מן המצר.
מאז התהפכו חיינו לא עצרתי לרגע לשאול את עצמי את השאלה הזו, למקור כוחות האמונה. הרגשתי, ידעתי, שזו המחויבות שלי.
הרי מהו רב או מנהיג רוחני או דתי? שני תפקידים לו. מוטלת עליו חובה ללמד יהדות בכל נקודה ונקודה שבה הוא נמצא, ומחויבות להיות עזר וסמך לכל בני קהילתו, לשמש להם כדבק וכמגדלור, ובעת צרה לעזור להם להתחזק באמונתם. לחזק את החוט שמחבר ביניהם, על מנת שזה יוכל לשמש אותם בעת צרה וצוקה.
התפיסה הזו היא שהובילה אותי להגיע בזמן לאבו־כביר באסון מירון, ומיד לאחר הטבח למחנה שורה, שם זוהו מאות הגופות של הנטבחים. היא גם שהובילה אותי להגיע לביקורי החולים והפצועים, ולבתיהם של כל האבלים שהצלחתי להגיע אליהם בסד הזמנים הדחוק, בכל קצוות הארץ.
בעיניי, אף שאין הדבר מופיע בשום מקום רשמי, זהו חלק מתפקידו של הרב הראשי של המדינה, כמו של כל מנהיג קהילה גדולה: להיות עם בני הקהילה, ובמקרה הזה העם כולו. להגיע לנחם את האנשים שהקריבו עבור המדינה הזו את הדבר היקר להם מכל — ילדיהם, הוריהם ובני או בנות זוגם שנפלו במהלך המלחמה הממושכת לתקומתה, ותפקידי הוא גם לבקר את הפצועים, להתעניין בשלומם ולחזקם.
במו עיניי ועל בשרי חוויתי איזו תרומה יש לביקורים הללו לרוחם של האבלים והפצועים, לרוחם של הלוחמים שעומדים רגע לפני הכניסה לשדה הקרב שאינם יודעים אם ישובו ממנו. פגשתי שם מכל המגוון שיש לחברה הישראלית להציע — דתיים, חילונים וחרדים, יהודים וגם לא יהודים.
שמעתי סיפורים מזעזעים, שאוזן אדם לא אמורה לשמוע. תיאורים המצלקים את הנפש. אבל עצם הידיעה שיש בכוחי לעזור לאנשי קהילתי, היה בה כדי לתת לי כוחות, למלא אותי, לטשטש את תיאורי הזוועה ולהעצים את האמונה שפגשתי בעיניהם של הישראלים.
***
האדם כצלם אלוקים, נברא כדי להיטיב. כל שהוא נדרש, זה לעשות טוב לזולת. כל אחד עם כוחותיו. ״לא נברא האדם אלא להועיל לאחרים״, כתב תלמידו של הגאון מווילנה, כפי שציטטתי בספרי ״משכיל לדוד״. לא נברא האדם אלא להועיל לאחרים.
מאידך, רבי שמחה זיסל זיו, ״הסבא מקלם״, מגדולי כותבי המוסר העולם היהודי לדורותיו, ביקש להפנות את תשומת ליבנו שהאדם, נזר הבריאה לכאורה, נברא שונה מכל היצורים. מרגע שנברא, הוא אינו יכול לשרוד לבדו. הוא הרי לא יכול לדבר וזקוק לעזרה. הוא לא יכול לעמוד על רגליו במשך חודשים ארוכים, ונזקק להוריו או למבוגרים אחרים. יותר מכך, גם כשהוא כבר בן עשר, עדיין זקוק לסיוע. מטבעו של האדם, הוא לומד לאט — להרים ראש, להתהפך, לזחול, ללכת, לרוץ. ובאחריתו — הוא שוב נזקק לעזרה. בעלי חיים, לעומת זאת, עומדים על רגליהם דקות ספורות לאחר צאתם לאוויר העולם — האם האדם נחות מהם?
למה לא נבראו בני האדם באופן כזה שיוכלו להתחיל את חייהם לבדם ולא יהיו תלויים באחרים? מפני שבורא עולם רצה ללמד את האדם שהוא חייב להיות חלק מאחרים, להיעזר ולעזור. הוא לא לבד, ובזכותו גם אחרים אינם לבדם.
אחבר לכך דברים שכתב הרב שמעון יהודה הכהן שקופ, ראש ישיבת שער התורה בגרודנה. לתפיסתו, המצווה ״קדושים תהיו״ היא כזו ש״כלול בה יסוד ושורש תכלית חיינו״. כלומר, נדרש מאיתנו בני האדם להיות קדושים. ומה מהותו של קדוש? לתת, לעזור, לסייע, להיות ולחיות למען הזולת.
העיד על עצמו אותו רב גדול, שביום שלא נתן לאחרים — הבין את הגמרא פחות טוב, שהרי אנחנו לומדים טוב יותר בחברותא. ביחד. ביום שבו נתן מעצמו — לימד טוב יותר. זו עדות של רב בן 80 שמסר שיעורים יומיים במשך 60 שנה! במציאות שלנו, המושתתת על אמונה, אנו אוספים כוחות מכך שאנו מרגילים את עצמנו לתת לזולת. כאשר אנו יודעים שאנו נותנים, אנו מקבלים כוחות.
כך הייתה התחושה שלי בביקורים בבתים של הורים שאך לפני שעות או ימים אחדים איבדו את בנם היחיד. הרגשתי שאני יכול לחזק את אמונתם, תהיה אשר תהיה. הייתי להם אוזן קשבת, בכיתי איתם, הנחתי יד על כתפיהם ועודדתי אותם. ומעצם הידיעה הזו שיש לנוכחות שלי שם משמעות, שאני כאח ורע להם, התמלאתי כוחות להמשיך הלאה, למשפחה הבאה, בד בבד עם אחריותי להמשיך בעול היום־יום.
לא פעם חזרתי לרכבי בוכה, או הלכתי לישון כאשר מול עיניי עוברים פנים, שמות ותמונות נוראות. התהפכתי על יצועי יותר מפעם אחת, אבל ידעתי שהייתי שם בשבילם. היה מוצדק.
האנשים הללו, שהקריבו את חייהם בשבילנו, לא עשו זאת מפני שקוראים להם ״רם״ או ״יובל״. אלא מכיוון שהם חיים כאן, נלחמים על תקומת עם ישראל בארצו, ומחובתנו להכיר ולהוקיר זאת.
אני זוכר שאחד הרגעים הקשים יותר במהלך שנותיי כרב קהילה, עיר ומדינה, היה כאשר בתוך הקושי, יצאתי מהלוויה של ילד — היישר לערוך חופה לזוג. מול עיניי עדיין ההספדים לילד המתוק שעזב את העולם מוקדם כל כך, אני רואה מול עיניי את הוריו ובני משפחתו השבורים, וכעת אני צריך להתנהג באירוע שאמור להיות היום השמח ביותר בחיי אותו זוג. למדתי לשים מסך, ולאט־לאט — להבין שהעצב והשמחה הם שני צדדים של חיי הקהילה, ובשניהם האמונה היא שנושאת אותנו.
***
שבעה ילדים, שיהיו בריאים, נולדו לי בארץ הזו, שאליה הגיע אבי כאוד מוצל ממחנות ההשמדה באירופה, שם איבד רבים מאוד מבני משפחתו. עם כל לידה, קיבלתי על עצמי ללמוד משהו בתורת השם. שתהיה איזו קביעות, שגרה, יהיה אשר יהיה — לא יעבור יום מבלי הקביעות שכוללת שבעה נושאים: גמרא, הלכה, תנ״ך, ועוד.
הקביעות, השגרה, היא הבסיס. ממנה מתחילה האמונה. לא מרגעי השיא ולא מרגעי השפל. מעמד הר סיני שבו ניתנה תורה לעם ישראל, היה מעמד מרשים בכל קנה מידה, אבל המבחן האמיתי נאמר על ידי אלוקים למשה: "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם". כלומר, נראה אתכם מיישמים את ההתנהלות המופתית הזו גם בחיי היום־יום. דווקא היציבות היום־יומית היא שמחזקת את השורשים. היא שנותנת את הכוח כאשר השגרה מופרת. הידיעה הזו שטרם השלמתי את מלאכתי להיום, שיש משהו גדול וחשוב ממני — היא כוח עצום שמניע עולמות ומתקן.
יתרה מכך, אני מאמין באמונה שלמה שאנשים גדולים עושים מעשים גדולים, אך גם מעשים קטנים פשוטים. אני מאמין שהמעשים הקטנים עושים את האנשים לגדולים. מעשים של הליכה באמונה ושמירת הערכים בחיים הרגילים.
בעיניי, זו חובתי. לחיות באמונה, וממנה לפעול בנתינה. זו נקודה משמעותית, מפני שהיא הבסיס לכל התובנות שתקראו בין עמודים אלה. תובנות שהן תוצאה של מסע, של מפגש עם אנשים בתהום ובישועה, באבל ובהתגייסות.
אין לי ספק שאלמלא האמונה, לא היה לנו מאיפה להתחיל במלאכת התיקון. האמונה היא הבסיס, ומהותה — שאנו מבינים שכולנו חלק מתוכנית גדולה, שלא תמיד אנו מסוגלים להבין או להסביר את חלקיה. מי שטוען כי הוא יודע הכול בוודאות, טועה, מטעה או משקר — לנו או לעצמו, או גם וגם.
הרי כל מהותה של אמונה, היא ההפך מידיעה. מי שיודע, אין לו צורך באמונה. ומי שמאמין, מסוגל לחיות בעולם גם ללא הידיעה, גם כאשר המציאות טופחת על פניו. כעם, עברנו כבר אין ספור מכות וקשיים, ובזכות האמונה המשכנו בדרך והגענו לארץ אחרי אלפיים שנות גלות.
והנה, גם כאן אנו ממשיכים לספוג, ממשיכים לסבול. ממשיכים להקריב. יותר מעשרים וחמישה אלף איש ואישה כבר הקרבנו על מנת לחיות בארץ הזו, ואני מאמין בכל ליבי שאלמלא ההקרבה הזו, זה לא היה קורה. ההקרבה, המכות שאנו סופגים, הם שגורמים לנו להעריך ולהבין את מה שיש לנו ביד.
נכון, כמדינה היו לנו שנתיים קשות מאוד. בעולם כולו, לא רווינו נחת מאז פרוץ מגפת הקורונה, אי שם בתחילת שנת 2020. אבל אם נסתכל על התהליכים הללו, על האירועים המורכבים שעברנו, נבין שיש כאן איזה שיעור עבור כולנו. תפקידנו להקשיב לאותות, לראות את המופתים, ולהבין שכל הייסורים נועדו על מנת לאפשר לנו לצמוח, אם רק נאמין.
הביטו סביב — כל הפיתוחים הגדולים ביותר בעולם, הגיעו מתוך מצוקה. כל הקפיצות הטכנולוגיות, מקורן בלחץ ובצורך בהול בשעת מלחמה או לאחריה, או כמענה לאסון.
חשבו על עצמכם, על חייכם, על הרגעים הקשים בחייכם. על המשברים.
הספר הזה נכתב תוך כדי מסע בארץ המלקקת את פצעיה, על מנת לגלות את האמונה בכל אחד ואחת מאיתנו, ואתפלל שזהו המסר שיעלה ממנו. לא משנה היכן נימצא בעולם, מבחינה לאומית או אישית, עוד נצמח ונגיע לפסגות.
מזווית אישית אוסיף: רעייתי, שתהיה בריאה, חוותה אירוע מוחי קשה מאד לפני שלוש שנים. לא חסרו רגעים בהם נדמה היה כי היא לא תשרוד. עוד רבה דרכנו, ואתגרים רבים בפנינו, אבל כשצעדנו לאחרונה יחד עם אחת מבנותינו לחופתה, אמרה לי אחת הרופאות שבמסירות מלווה אותנו במסע הזה: "הרב, האופטימיות שלך ניצחה את הרפואה שלנו".
מקורה של האופטימיות הוא באמונה. "והיא שעמדה לאבותינו ולנו". יחד האמנו, התפללנו ובכל רגע אנחנו מנצחים. נכונים הדברים בחיי היחיד ונכונים שבעתיים בחיי העם. התרגשנו כולנו לראות את המילים שכתבה אגם ברגר, התצפיתנית ששבה ממרתפי החמאס: ״בדרך אמונה בחרתי, ובדרך אמונה שבתי".
מתוך מעיין נצח זה של עמנו ביקשתי לחלוק עמכם בעמודים הבאים את בטחוני בצור ישראל וגואלו, שבדרך זו — ביחד ננצח.