1


מרי


העבר


כשביקשתי את המשחק היילו 5 כמתנה ליום ההולדת החמישה־עשר שלי, זאת הייתה הטעות הגדולה ביותר שעשיתי בגיל ההתבגרות. קודם כול, אימא שלי כמעט התעלפה כשביקשתי. היה מספיק קשה לשכנע אותה לאפשר לי להשתמש באקסבוקס עם כמה משחקי פנטזיה לשחקן יחיד, כי היא חשבה שזאת רק תקופה שתעבור. אבל לבקש מנוי לאקסבוקס־לייב ומשחק שאוכל לשחק עם אנשים ברחבי העולם, שבו המטרה העיקרית שלנו הייתה להרוג זה את זה?


אימא המסכנה לא ידעה מה לעשות עם זה.


"מה לגבי נבחרת המעודדות? מה עם לבלות עם החברים שלך? לערוך קניות בקניון? בנים?" היא שאלה כל שאלה בטון מיואש יותר, והתקווה הלכה והתמעטה בעיניה.


למרבה המזל, היה לי את אבא, שלדעתי ידע מגיל צעיר שאני לא עומדת להיות מה שהוא ואימא דמיינו.


אימא רצתה שאהיה מעודדת ושאשתתף בנשפים שערכה החברה הגבוהה, בדיוק כמוה. היא רצתה שהבת שלה תהיה חלק מאותה אחווה שהיא הייתה חלק ממנה באוניברסיטה וחלמה לתכנן חתונה ענקית עם שמלה לבנה מפוארת.


אבא רצה שאתעסק בהשקעות, בדיוק כמוהו וכמו אחי הבכור, מתיו, שלמד באוניברסיטה ונועד ללכת בעקבותיו. אם להיות הוגנת, בהחלט קיבלתי את החוצפה שלי מאבא, ואת חוסר הסבלנות לבולשיט. אבל השימוש בכישורים האלה כדי להיות חסרת רחמים בעסקים לא היה בדיוק אחת מהשאיפות שלי.


לא, מה שהם קיבלו במקום כל זה הייתה ילדה שלבשה שחור עם אהדה לשרבוטים ועם חלום להיות מקעקעת.


אבל זאת אפילו לא הסיבה שבגללה היילו 5 היה ההתחלה של הסוף שלי. כי עד כמה שאימא שנאה את זה, אבא עודד אותה שזה בסדר שאשחק. זה טוב לשרירי המוח, הוא אמר בצחוק בארוחת הערב כשאימא לעסה בכעס אספרגוס.


אז ביום הולדתי החמישה־עשר, קרעתי קודם את העטיפה בצורת משחק וידאו וצווחתי באושר, נטשתי את כל המתנות האחרות ורצתי לחדר שלי כדי לשחק.


לקח לי זמן להבין את המשחק, אבל לא יותר מדי זמן להבין שהייתי שנים מאחורי רוב האנשים ששיחקתי איתם. לא שזה הרתיע אותי. הייתי נערה בחופשת הקיץ עם כל הזמן שבעולם. ואם היה משהו שאהבתי יותר מציור או ממשחקי וידאו, זה היה אתגר.


שיחקתי כמה שיכולתי בשבועות הראשונים של חופשת הקיץ, עליתי רמות ושיפרתי את הכישורים שלי. בדרך כלל עדיין הייתי ערה כשהשעון המעורר של אבא צלצל כשהגיעה השעה לנסוע לעיר. הוא היה מציץ פנימה לחדר שלי, מחייך ומזהיר אותי לפחות להעמיד פנים שאני ישנה כשאימא קמה.


אהבתי את הקיץ ההוא. אהבתי את ההרגשה של רצף ניצחונות, להישאר ערה עד שהשמש זורחת, להפתיע את השחקנים בצד השני כשדיברתי לתוך האוזניות והם הבינו שאני בת. בתיכון הייתי אף אחת, לוזרית, סתם עוד מתבגרת עם עודף משקל, אקנה, שיניים מכוערות ובגדים רחבים, שאיבדה יותר ויותר חברים כשגילתה את תחומי העניין האמיתיים שלה.


אבל באינטרנט? הייתי קוּלית בטירוף.


הייתי כמעט אלילה כששיחקתי היילו. שלטתי במראה שלי ועם מי שיחקתי, והיה לי חלק עצום בניצחון של הקבוצה שלנו. אנשים רצו אותי בצוות שלהם. הם רצו לשחק איתי. הם רצו להיות אני.


הכול הלך מצוין.


אבל חודש וחצי אחרי יום ההולדת שלי, כשהקיץ היה בעיצומו וזמן החזרה לבית הספר התקרב, נכנסתי למשחק עם האדם האחרון שציפיתי לו אי פעם.


ליאו הרננדז.


כל מי שלמד בתיכון שלי ידע מי זה ליאו. כל בחורה הכירה את השיער הפרוע שלו, את החיוך העקום, את גופו הרזה והשרירי, את עורו הזהוב ואת הצחוק המידבק. כל בחור הכיר את המהירות ואת הזריזות שלו, את הקלות שבה הוא הצטיין במגרש הפוטבול ומחוצה לו. הוא היה כוכב עם אבא ששיחק בליגת הפוטבול הלאומית. הוא היה פופולרי. הוא היה מצחיק ועשיר.


הוא היה מסוג הבחורים שיכלו לחייך אלייך ולגרום לך להרגיש כמו הבחורה היחידה בעולם.


לא ידעתי שהוא גם יהיה הבחור שיהרוס לי את החיים.


ידעתי שזה הוא ברגע ששם המשתמש שלו צץ — ליאוהרננדז13. נכון, חייבים להיות עוד ליאו הרננדז בעולם, אבל המספר שלוש־עשרה חשף אותו. זה היה מספר החולצה שלו מאז ששיחק בפוטבול לצעירים, ואם נשאר ספק שזה הוא, זה התפוגג כשהקול המוכר שלו נשמע בצ'אט.


"מי מוכן לחרבן על כמה טירונים?"


נשארתי בשקט כל המשחק, התחרפנתי מבפנים ששיחקתי עם ליאו. על אף שרציתי יותר מכול לא להיות מושפעת ממנו, לא יכולתי שלא. הייתי נערה מתבגרת, והפעם הראשונה שראיתי אותו פושט את החולצה שלו אחרי משחק פוטבול הייתה ההתעוררות המינית שלי.


כמובן, כמו רוב התלמידים, לא היה לו מושג מי אני.


בסוף המשחק שלנו, ליאו אמר שכולם בצוות שלו משחקים חרא, חוץ ממני.


הוא שינה את עולמי עם שלוש מילים. "אוקטוסטיגמה, רוצה לחבור?"


אוקטוסטיגמה היה שם המשתמש שלי, כזה שטפחתי לעצמי על השכם כיוון שחשבתי עליו כי הוא היה כל כך מיוחד, יצירתי ומסתורי, ולאף אחד לא היה שם אפילו דומה. זה היה שילוב של שני דברים שאהבתי — תמנון1, החיה הכי מדהימה על פני כדור הארץ, וסטיגמה, שהיה המונח היווני העתיק לקעקוע.


כששמעתי את ליאו הרננדז אומר את שם המשתמש הזה ומבקש ממני לשחק איתו? זאת הייתה עוד התעוררות.


הכול קרה מהר אחרי זה. הוא שלח לי בקשת חברות, צחק בהפתעה כשגילה שאני בת, ולאחר מכן שיחקנו כמה סיבובים באותו צוות לפני שהוא היה צריך ללכת לישון.


אבל בערב למחרת, כשהוא התחבר, הוזמנתי מייד לשחק איתו.


זה נמשך ככה במשך שבוע, עד שערב אחד הוא הכריז, "זה כבר משעמם אותי. יש לך את האויב שבפנים החדש?"


"לא."


"תוכלי לקנות אותו?"


"אולי."


"תעדכני אותי אם כן."


בלי לומר מילה נוספת, הוא התנתק מהיילו, וראיתי את ההתראה שצצה שאמרה לי שהוא עבר למשחק האויב שבפנים — התגלות 2.


הייתי מוכנה להתחנן בפני אימא שלי בשולחן ארוחת הבוקר למחרת. למען האמת, אפילו ירדתי על הברכיים.


"המשחקים יקרים, והרגע קיבלת אחד ליום ההולדת שלך," היא אמרה.


אבא שלי העיף לעברה מבט מעל העיתון של יום ראשון בבוקר, מבט שאמר בלי מילים שלהגיד לי שמשחק יקר היה אירוני בהתחשב בעובדה שהיא בזבזה כסף על זוג נעליים מדי שבוע.


"בבקשה, אימא. אני אעשה הכול."


"הכול?"


"הכול," אמרתי ברצינות.


אימא הסתכלה על אבא שלי וחזרה להסתכל עליי. "בעונה הבאה, תוצגי לחברה באחד הנשפים."


ואני נשבעת לכם, אפילו לא נאנחתי או גלגלתי עיניים. "עשינו עסק."


זה היה עד כדי כך קל. הסכמתי להיות אשת חברה וקיבלתי את הכרטיס שיוביל אותי אל הבחור שהייתי דלוקה עליו. יומיים לאחר מכן היה לי את האויב שבפנים — התגלות 2, וכשהתחברתי, ליאו כבר היה שם.


"סטיג! קנית את המשחק," הוא הכריז כשהאוזניות שלנו התחברו.


ניסיתי להתעלם מהאופן שבו הבטן שלי התהפכה בתגובה לכינוי שהוא נתן לי, ומהעובדה שהוא נשמע שמח שהתחברתי. "אל תתרגש יותר מדי," אמרתי לו. "אף פעם לא שיחקתי בזה, מה שאומר שאני בוודאות אשחק חרא."


הוא צחק עליי כשהשתמשתי במילים שלו. "אני אלמד אותך."


וזה כל מה שזה היה לזמן מה. הוא לימד אותי את החוקים הבסיסיים של המשחק בשלבים שבהם אפשר היה לחבור לשחקן אחר בזמן ששאלתי שאלות והוא נתן לי טיפים. בסופו של דבר, כשהבנתי את הרעיון, האינטימיות במשחק רק עם ליאו ולא עם קבוצה מלאה בזרים אחרים השפיעה עליי. כשלא היינו צריכים לדבר יותר על איך לשחק את המשחק, התחלנו לדבר על דברים אחרים.


"אז, בת כמה את?" הוא שאל אותי במהלך פשיטה במשחק בערב יום ראשון אחד.


"חמש־עשרה. אתה?"


"שש־עשרה," הוא שיקר. ידעתי את זה כי יום ההולדת שלו היה רק באוקטובר, אבל נתתי לו לשקר כי אהבתי את הרעיון שהוא ניסה להרשים אותי.


"יופי."


"אז את בכיתה י'?"


"עוד כמה שבועות כשיתחילו הלימודים," אמרתי והשתתקתי כשנתקלנו בקבוצה של זומבים שדרשה ריכוז. כשעברנו את זה, המשכתי. "לא ממש מצפה לזה, למען האמת."


"למה?"


"אני שונאת את בית הספר."


הוא גיחך. "כן." שתיקה. "יש לך חבר?"


העור שלי כל כך בער שהורדתי את אחת מידיי הקרות מהשלט שלי והצמדתי אותה אל הלחי. "לא."


"לא?" ליאו צחק. "זה מטורף. איך אין לך חבר?"


נחרתי. "הבנים בבית הספר שלי לא אוהבים בנות כמוני."


"את צוחקת?" הוא צקצק בלשונו. "אז הם אידיוטים. אם הייתה מישהי בבית הספר שלי ששיחקה במשחקי וידאו, הייתי רודף אחריה."


"אין לך מושג איך אני נראית."


"אז?"


גל חום התפשט לי בגוף. "אתה מתחיל איתי, ליאוהרננדז13?"


"אולי, סטיג."


הבטן שלי התהפכה. "אתה אומר את זה רק כי אתה לא יודע מי אני."


השיחה נקטעה כשהגענו לסיום של פשיטה והתמקדנו בלהרוג זומבים ויצורים אחרים. כשחזרנו למסך הראשי, ליאו אמר, "אז מה את עושה כשאת לא משחקת?"


"מציירת."


"מציירת מה?"


"לא יודעת. חיות, פרחים, סקיצות לקעקועים, פשוט —"


"רגע. סקיצות לקעקועים?"


נשכתי את השפה התחתונה וחייכתי. "כן."


"יש לך? קעקועים, זאת אומרת?"


"אני בת חמש־עשרה."


"טוב, נכון. חשבתי שאולי יש לך הורים כיפים."


נחרתי. "רחוק מזה, אלא אם כן אתה חושב שאבא שעובד בהשקעות ואימא שהתפקיד שלה הוא להתעדכן ברכילות האחרונה במועדון זה מעניין."


"שמעתי דברים גרועים יותר. אז את משחקת במשחקי וידאו ומציירת. מה עוד אני צריך לדעת עלייך?" הוא עצר. "אולי... את השם שלך?"


בלעתי רוק, והחרדה זחלה במורד עמוד השדרה שלי. ידעתי שהוא לא יכיר אותי גם אם אתן לו את השם המלא שלי ותמונה, כי ליאו היה אחד מהתלמידים המקובלים ביותר בבית הספר שלנו, ואני הייתי בתחתית שרשרת המזון. אבל בכל זאת, היה משהו עוצמתי באנונימיות. בתור אוקטוסטיגמה, הייתי כיפית, מסתורית — הבחורה שמשחקת משחקי וידאו. אולי הקול שלי היה לוהט. אולי המסתוריות הייתה כולה חלק מזה. אבל בתור מרי סילבר, הייתי לוזרית. "אתה יכול פשוט לקרוא לי סטיג."


ככה זה נמשך עד סוף הקיץ. חיכיתי בקוצר רוח להתחבר ולראות את ההודעה שליאוהרננדז13 הזמין אותי לשחק איתו. היינו הורגים זומבים, צוחקים ונלחמים על שדרוגים ומי היה טוב יותר באיזו מיומנות. בין פשיטות, היינו מדברים, וככל שדיברנו יותר, השיחות נעשו עמוקות יותר.


סיפרתי לו על העסקה הנוראית שעשיתי עם אימא שלי כדי להשיג את המשחק הזה, והוא צחק ושאל איזה סוג של שמלה אקבל לנשף הבכורה ואם אהיה טובה בריקוד כמו שאני טובה בלהרוג זומבים.


אבל קולו התרכך כשהוא סיפר לי על הלחץ שהרגיש מההורים שלו, או יותר נכון מאביו. "הוא רוצה שאלך בעקבותיו ואעבור לסאות אלבמה כדי לשחק, אבל אני אוהב את ניו אינגלנד. אני אוהב את בוסטון. אני פשוט... לא יכול לדמיין את עצמי עובר."


"אתה לא חייב."


הוא צחק. "את לא מכירה את אבא שלי. אני הגאווה שלו. זה ירסק אותו אם לא אלך לאותה האוניברסיטה שהוא למד בה."


"אבל אלה החיים שלך," הזכרתי לו. "הוא לא יכול לחיות גם את החיים שלו וגם את שלך. חוץ מזה, הוא לא יהיה גאה בך לא משנה איפה תחליט לשחק פוטבול?"


"את גורמת לזה להישמע כל כך פשוט."


"אני מאכזבת את ההורים שלי כבר שנים והם עדיין אוהבים אותי."


צחוק רך נשמע בצד השני, ואחריו דממה. "היי... אני יודע שזה נוגד את כל הכללים שההורים שלנו קבעו לנו כשהתחלנו לשחק במשחקי וידאו אונליין, אבל... את חושבת שאוכל לקבל את המספר שלך?"


פרפרים. פרפרים בכל מקום.


"בטח."


כשנתתי לו את המספר, הוא התחרפן. "רגע, 781... זה וסטון! שם אני גר!"


שיט. פניקה עברה בי. לא חשבתי שהוא יחבר אחת ועוד אחת כשנתתי לו את המספר שלי.


נשכתי את השפה התחתונה במקום לענות.


"למה אף פעם לא סיפרת לי?"


"לא שאלת."


"טוב, זה בגלל שהנחתי שאת גרה בקנדה או משהו, לא יודע."


"קנדה?" צחקתי.


"באיזה בית ספר את לומדת?"


זה קטע את הצחוק שלי. "אה... זה בית ספר פרטי קטן, אתה לא מכיר אותו."


"גם אני הולך לבית ספר פרטי."


זיעה הצטברה על עורפי. "אני חייבת ללכת. אימא צועקת עליי ללכת לישון. היא רוצה שאסדר את שעות השינה לפני תחילת הלימודים. להתראות!"


התנתקתי לפני שהוא הספיק להגיב. הלב שלי הלם בחזה. נפלתי לאחור על המיטה ועצמתי עיניים. טיפשה, טיפשה, טיפשה!


אבל אז הטלפון שלי זמזם, והודעה ממספר חדש הגיעה.


לא ידוע: חלומות מתוקים, סטיג.


חשבתי שזהו, אבל אחרי שצחצחתי שיניים וזחלתי למיטה, חיכתה לי עוד אחת.


ליאו: אני ממש שמח שהכרתי אותך.


למחרת בבוקר, הטלפון שלי צלצל בשבע בבוקר. עניתי בישנוניות אפילו בלי לבדוק מי זה כי מעולם לא קיבלתי שיחות טלפון, שלא לדבר על כל כך מוקדם.


"בוקר אור," אמר ליאו.


התיישבתי מייד.


הוא התקשר אליי?


"הממ... היי?"


"חשבתי שאעזור לאימא שלך לסדר את שעות השינה שלך," הוא אמר. קולו נשמע נעים עוד יותר בטלפון, חד יותר מאשר באוזניות שהייתי רגילה לשמוע אותו בהן. "חוץ מזה, יש לי אימון פוטבול, וזה פשוט נראה הוגן שתקומי באותה השעה כמוני אחרי שהשארת אותי ער כל כך מאוחר."


"אני?"


"כל הקיץ. את באמת השפעה רעה."


"אומר זה שביקש מספר טלפון של זרה באינטרנט."


"ואין לי אפילו חרטה אחת."


הסמקתי, נשכבתי בחזרה על המיטה שלי וכיסיתי את הטלפון כדי שהוא לא ישמע את הצווחה הקטנה והמגוחכת שלי.


"היי, סטיג?"


"כן?"


"תציירי לי משהו."


"מה אתה רוצה שאצייר?"


"כל דבר," הוא ענה במהירות. "תראי לי חלק ממי שאת."


"למה?"


שתיקה. "כי אני מחבב אותך."


עיניי נפערו, הלב שלי פעם כל כך חזק שלא יכולתי לשמוע את עצמי כשהגבתי בקול חלש, "אוקיי."


"אוקיי," הוא אמר.


ועל אף שלא יכולתי לראות אותו, ידעתי שהוא חייך.


2


מרי


דיברנו בכל בוקר ובכל ערב במשך השבועיים הבאים.


התעוררתי להודעות בוקר טוב שגרמו לי לצווח ולבעוט בשמיכה. הן כל כך שימחו אותי. בערב, בילינו פחות ופחות זמן במשחקים ויותר זמן בטלפון, ודיברנו שעות עד שנהיינו צרודים.


בפעם הראשונה שהוא שלח לי תמונה, הפלתי את הטלפון שלי. זאת הייתה רק תמונת סלפי שלו אחרי אימון, שערו היה מיוזע ופרוע, שפתיו סדוקות ועורו אדום. אבל החיוך שלו היה גדול ומסנוור, וכולו בשבילי.


לא שלחתי תמונה בחזרה, והוא לא לחץ.


אהבתי לשחק איתו באקסבוקס. אהבתי שהוא שלח לי הודעה מטופשת או סיפר לי סיפור מצחיק על המשפחה שלו. אהבתי שהוא שאל אותי אם אי פעם נצא לבלות בחיים האמיתיים ואז נתן לי לשנות נושא.


אבל הלילות האהובים עליי היו אלה שהוא התקשר אליי ופשוט שכבנו במיטה ודיברנו.


רוב הזמן צחקנו. לפעמים, הגענו כל כך עמוק שהתוודיתי בפניו על דברים שמעולם לא חלקתי עם אף אחד אחר, והוא עשה את אותו הדבר. כמו הלילה שבו הודיתי שפחדתי שלעולם לא אהיה מספיק טובה בשביל אימא שלי, או הלילה שבו הוא אמר לי שהוא לא יכול לדמיין חיים בלי פוטבול, ושלהיפצע היה הפחד הכי גדול שלו.


במשך כל הזמן הזה, ציירתי בשבילו.


"את מתכוונת להראות לי מה את מציירת?" הוא הקניט אותי בכל הזדמנות שהיה יכול. "אני מתחיל לחשוב שאת שקרנית ולא מציירת בכלל."


אז שלחתי לו תמונה בפעם הראשונה — מבט מרחוק על דף שרבוטים במחברת הסקיצות שלי. הוא התלהב ממנו במשך ימים, והציק לי עוד יותר כדי שאראה לו מה אני מכינה בשבילו. "אני אראה לך כשזה יהיה גמור," המשכתי להבטיח.


האמת היא שניסיתי לאזור אומץ להראות לו את הציור באופן אישי.


הלימודים התחילו, וכל בלוני תקווה שהיו לי שאולי השנה הזו תהיה אחרת אחרי מה שנראה כמו קיץ משנה חיים, התפוצצו מייד כשספגתי עלבונות כבר ביום הראשון ושמו לי רגל בקפטריה. לפעמים הייתי רוצה להיות הלוזרית הבלתי נראית, זאת שיכלה להתחמק מכל הבריונות.


לצערי הרב, לא הייתי.


המילים לא פגעו בי — כבר לא, לפחות. אחרי שנים שסבלתי אותן, העלבונות היו כמו מאות מחטים שננעצו בגוף שלי עד שכבר התרגלתי לתחושה והיא נהייתה נורמלית. נהייתי חסרת תחושה אל המילים האלה — פריקית, לוזרית, חנונית, בטטה, פרצוף פיצה — כל דבר שהם אמרו לי, כבר למדתי לגלגל עיניים בתגובה.


אבל כשהם דחפו אותי, הפילו אותי, זרקו את האוכל שלהם וצחקו כשהוא ניתז עליי... היה קשה יותר להתעלם מהדברים האלה.


הרגשתי שכל תקיפה כרסמה בביטחון העצמי שלי שכבר היה נמוך, והיא גרמה לי לרצות להתחבא כמו צב בשריון. הייתי רחוקה מלהרגיש התלהבות בתיכון.


רק רציתי לשרוד.


לא ידעתי מתי זה קרה. איכשהו הפכתי מילדה רגילה עם קבוצת חברות קטנה אבל נהדרת למישהי שחיה את החיים מהצד. אני מניחה שזה קרה כשהחברות שלי התעניינו יותר בבנים מאשר במשחקי וידאו, כשהן התחילו למרוח צלליות עדינות וליפגלוס ורוד, ואני בחרתי באייליינר שחור דרמטי וצבעתי את השפתיים שלי בצבע בורדו, וכשכולן רזו, אני התמלאתי — בכל קימור.


איכשהו, איפשהו בדרך, הפכתי להיות מנודה.


אבל השנה הזאת תהיה אחרת.


כי השנה, יהיה לי את ליאו.


בפעם הראשונה שראיתי אותו בבית הספר, הוא הסתובב בקפטריה עם כמה שחקנים אחרים מנבחרת הפוטבול לפני השיעור הראשון. התבוננתי בו בחיוך לפני שאחת מחברותיי היחידות, נאיה, תקעה את המרפק שלה בצלעות שלי.


"למה את מחייכת אל המניאקים האלה?"


התנערתי ממנה והזעפתי פנים כשחזרתי לשרבט במחברת שלי. "לא חייכתי."


נאיה אהבה אנימה ותחפושות כמו שאני אהבתי משחקי וידאו וציור. היה לה דרקון מזוקן כחיית מחמד וחוסר סובלנות לספורטאים או לכל מי שנחשב מקובל בבית הספר שלנו. "כן, את כן."


"תשתקי," מלמלתי והתעלמתי ממנה תוך כדי שהתמקדתי במחברת שלי עד שהטלפון שלי זמזם.


ליאו: את צודקת, בית ספר זה חרא. אני מתגעגע לקיץ איתך.


כל עצב בגוף שלי התעורר כשקראתי את ההודעה שוב ושוב, מבטי עבר אל המקום שבו ליאו היה מעבר לקפטריה. הוא צחק ממשהו שהקוורטרבק אמר, ולילה ווייט רצה והתיישבה על ברכיו.


הוא כרך את זרועותיו סביבה בקלות, אבל לא בדרך שגרמה לי להרגיש אפילו קצת קנאה. הוא עשה את זה בדרך שאמרה בלי מילים שהוא הרגיש לא בנוח, ופשוט נתן לה לשבת שם כי הוא לא רצה לענות על שאלות אם ידחוף אותה.


חייכתי.


אהבתי להכיר אותו ככה, שיכולתי לראות דרכו.


אני: תתקשר אליי בערב ונוכל להעמיד פנים שהקיץ לא נגמר.


ברגע ששלחתי אותה, הסתכלתי עליו מגשש במהירות כדי להוציא את הטלפון שלו מהכיס. חיוך הופיע על פניו כשקרא את ההודעה, והוא הקליד תשובה לפני שהחזיר אותו לכיס.


מאוחר יותר באותו ערב, שאלתי איך היה היום שלו.


"מתיש."


"אימונים?"


"לא, פוטבול הוא השחרור שלי. שאר הדברים מתישים אותי."


"השיעורים?"


"בערך. אני לא יודע. זה כאילו..." הוא עצר, והלוואי שיכולתי לראות אותו, לראות את שפת הגוף שלו באותו רגע. "לפעמים אני מסתובב עם כל האנשים האלה, כל החברים שלי, ואני פשוט מסתכל סביבי ומבין שאני לא באמת מכיר אף אחד מהם, והם לא מכירים אותי. חוץ מפוטבול, אני מתכוון."


"אתה יכול לספר להם יותר על עצמך," הצעתי. "תבקש מהם להיות אמיתיים איתך בחזרה."


הוא צחק. "כן, בטח. אני רק ליצן הכיתה בעיניהם, את מבינה? הספורטאי שמצחיק אנשים ושבנות עומדות בתור ליד הלוקר שלו."


בלעתי רוק. "תור שלם, אה?"


"אל תקנאי, סטיג," הוא אמר, הומור בקולו. "אף אחת מהן לא משתווה אלייך."


"אוי, לך תזדיין."


"אני רציני! הן לא."


"בכל מקרה," אמרתי בהומור, אבל בעיקר כי הייתי צריכה לשנות נושא לפני שאתמוסס לשלולית על הרצפה. "אתה מרגיש שיש לך תפקיד?"


"אני מניח שכן. או אולי, עד כמה שזה מעייף לשחק את התפקיד, זה אפילו יותר מתיש לנסות לשנות אותו."


"אם זה משנה לך משהו, אני הכי אוהבת שאתה אמיתי ופתוח. אתה מצחיק, כן, אבל... אתה יותר מזה."


ליאו שתק לרגע ארוך. "הלוואי שתגידי לי מי את," הוא אמר בשקט.


בלעתי רוק. "בקרוב."


עוד שבוע עבר בזמן שחייתי סביב ליאו, בזווית העין שלו — שם, אבל אף פעם לא ממש מולו. שמחתי כשהוא שלח הודעה או התקשר אליי. הייתי אומללה כשהייתי קרובה מספיק כדי לגעת בו ועדיין איכשהו בלתי נראית. ובזמן הזה, איכשהו מצאתי את האומץ שחיפשתי. החרדה והפחד עדיין ריחפו מעליי, אבל הם הוכנעו בידי כדור התקווה הזוהר שלחש שתי מילים בלי הפסקה באוזניי.


מה אם?


וככה, בשעות אחר הצהריים הקרירות של הסתיו, לקחתי מחברת מלאה בציורים מתחת לזרועי כשצעדתי ברחבי הקמפוס לכיוון מגרש הפוטבול.


האימון יסתיים בעוד עשרים דקות, והחלטתי שסוף־סוף הייתי מוכנה לספר לליאו מי אני.