ניפגש בשמחות
אף אחד לא באמת משתתף בצערי... מה זה אומר בכלל? איך אפשר לגלות אמפתיה? אנשים נכנסו ויצאו, אבל כל מה שעניין אותי היה לברוח החוצה, רק כדי לא להיות בתוך כל הבלגן הזה... המרפסת הייתה המקום החם בשבעה. ישבתי בחוץ, עישנתי מלא, צחוקים של החיים. אני חושבת שצחקתי בשבעה כמו שלא צחקתי כל החיים - קוראים לזה 'הדחקה?' אני זוכרת שביקשתי מחברות שיביאו כיסאות, כי לא היו לי מספיק כיסאות בבית. מי בכלל רוצה לארח כל כך הרבה אנשים? אנשים באים גם בשעות הזויות כמו תשע בערב או שבע בבוקר. תנו לי להתעורר.
גיליתי בדיעבד שאפשר לרשום במודעות אבל שעות ביקור ולאפשר לעצמי סיאסטה של אבלים. זה גאוני! אני לדאבוני בזבזתי את כל האופציות שלי לשבעות, לפחות בינתיים. אבל בפעם הבאה, בטוח אתחם בזמנים מוגדרים מראש את כל הטררם הזה, כי לא על כולם בא לי בשבעה. אם מדגדג לכם המצפון ואתם מתחרטים על הזמן שלא ניצלתם או שאתם מנסים לתקן טעויות מהעבר, שבעה זה בטח לא הזמן והמקום לעשות את זה. הייתי מוקפת באהבה, בחברים ובמשפחה שלא זזו ממני ברגעים הכי קשים. אולי יש משהו נכון במנהג הקדום הזה. אף אחד לא סיפר לי שהאבל האמיתי מתחיל בכלל אחרי השבעה. היה "פסטי-אבל," כל אחד בא עם התובנות שלו בנושא, ואמרות סתמיות כאלה של "לאט-לאט" ו"יהיה בסדר." איך יהיה בסדר כשאימא שלי עוד חמה בסדינים הלבנים.
בשעה חמש לפנות בוקר, התעוררתי בתחושת אי - נוחות במיטה, בבהלה תהומית והרגשה של 'איבדתי את המפתחות שלי.' עשרים דקות לאחר מכן, קיבלתי טלפון מהאיטלקי, נו, בית חולים, הוספיס, מקום כזה שנכנסים ולא יוצאים ממנו, שהודיע לי שאימא שלי נפטרה. לא בכיתי. הייתי עסוקה בלארגן את ההפקה המוגזמת הזאת. הדבר הראשון שעשיתי אחרי שהודיעו לי שאימא נפטרה הוא ספונג'ה. הרמתי את כל הכיסאות ושטפתי את הרצפה בעצבים. ביקשתי מחברה שתאסוף אותי, ויאללה טלפונים. נכון עושים הזמנות לחתונה בסמסים? למה אי אפשר לשלוח הזמנה לשבעה גם בהודעה? איך פותחים את יום שני בבוקר עם שיחה נוראית שכזאת? "יש לי חדשות לא טובות," "איפה אני תופסת אותך"? אני כל כך שמחה שנפטרתי מכיסאות בחיים שלי. אני מעדיפה לשבת על הדשא.
קלאסי
גם בשבעה שלי היו בורקסים קרים ומעופשים. גבינה, פטריות, לא בטוחה לגבי תפוח אדמה. אבל אם יש דבר אחד שאני בטוחה לגביו הוא שלא רציתי לאכול בורקס בשבעה שלי. אחרי שאימא נפטרה בכלל לא רציתי לאכול, ואחרי שאבא נפטר רציתי לאכול הכול.... אני זוכרת שאנשים לא ידעו מה להביא, ומהמבוכה, הביאו שלושים שרוולים של כוסות חד-פעמיות, חמש צנצנות של קפה נמס, ארבעה ק"ג של סוכר לבן, שלוש חבילות של צלחות חד-פעמיות, שתי עוגות הבית בטעם שוקולד תפוז וחבילה אחת של וופל לימון. תרמתי הכול, מה יש לי לעשות עם נס קפה של גרושות? גם ככה מר לי על הנשמה. אני זוכרת שהסתכלתי על המבקרים מהצד, לראות כמה הם מרגישים בנוח להתנפל על האוכל. חלקם הרגישו ממש בבית, ולקחו עוגה, וגם דחקתי בהם לקחת עוד חבילה הביתה, כי לא מספיק שאני בדיכאון אני צריכה גם להיראות כמו מקרר? כל בוקר, הייתי צריכה לפתוח מחדש את המשמרת, לבדוק שיש מספיק כוסות לשתייה חמה על השולחן, למלא מים בקומקום ולזרוק את הזבל. אני יודעת שאני צריכה לשבת על הרצפה, לא להתקלח, ועוד מנהגים מוזרים, אבל בניגוד למצופה, אני התקלחתי כל בוקר, ואפילו צחצחתי שיניים. גם היום, אחרי שההורים נפטרו אני ממשיכה לצחצח שיניים כל בוקר וגם כל ערב. אני בטוחה שזה מה שההורים שלי היו רוצים בשבילי - הבל פה רענן ועוגיות שוקולד צ'יפס,
מהסוג הטעים. בזמן השבעה אסור היה לי לבשל, ובאמת שהמשפחה והחברים הקרובים "פוצצו" את המקרר שלי באוכל טעים. לפעמים קשה להבדיל בין שולחן יום הולדת לשולחן של שבעה, זה מרגיש ונראה אותו הדבר: ההבדל היחיד הוא הזיקוקים על העוגה. בשבעה הבאה, שתבוא עליי לטובה, אפסיק להתאבל ואתחיל לחגוג! יהיה קייטרינג, מלא בשר, אה, רגע, גם בשר אסור לאכול בשבעה, למה אסור לאכול סטייק עסיסי, אבל בורקס כן?
