הקדמה
שמתם לב פעם שאנחנו חוגגים את הנישואים בהילוך לאחור? החתונה היא מסיבה ענקית ומושקעת לפני נסיעה לחופשה מפנקת. יום הנישואים הראשון מיוחד ומלהיב, אולי אפילו מקבלים ברכה מקרובים וחברים. יום הנישואים השני: ארוחת ערב ומתנה. וכן הלאה, עם קטגוריות מסורתיות של מתנות (שלישי: עור, חמישי: עץ, עשירי: בדיל) עד שמגיעים לשנה ה־15, שעבורה המתנה המסורתית היא בדולח. אחריה המסורת כבר לא מכתיבה מתנה שנתית. אנחנו נזנחים בלי מתנות עד שמגיעים ל־20, ואז מקבלים חרסינה, שהיא פחות יקרה מבדולח. ואז בשנה ה־30 הקטגוריה היא פנינים, מה שאומר פחות או יותר שרק האישה מקבלת מתנה.
זה יחס הפוך. כל טיפש יכול להיות נשוי שנה. אפשר להגיע לשנה השלישית פשוט על אדי הדלק של ירח הדבש. מתנות החתונה מתחילות להיות נחוצות באמת אחרי 15 שנה, כשתחושת החידוש בכך שמישהו או מישהי כל הזמן איתך כבר מתפוגגת. מה פתאום מפסיקים איתן בשנה ה־15? הייתם מעודדים רק בחצי הראשון של משחק כדורגל? או רק עד לקילומטר ה־20 של מרתון? אלה החלקים הקלים.
נזכרתי בהיפוך הזה כשחבר ותיק צלצל אלי. לא דיברנו כמה חודשים, והוא רצה שאדע שהוא ואשתו מזה 20 שנה נפרדים. הם רוצים חוויה חיובית ממש, הוא אמר, כך שהם ימשיכו לגור באותו הבית. הם עדיין יבשלו זה לזה ויעשו דברים ביחד. הם יפרידו בהדרגה את התנהלותם הכספית. הם עדיין אוהבים, הוא התעקש, הם פשוט לא מסוגלים להיות נשואים. הוא ציין שם של מכרים משותפים שלנו שעושים פחות או יותר את אותו הדבר.
כך נישואים מתים כיום: לא בהתרסקות אפופה להבות של שנאה, בקרב צעקות אדיר ממדים ובטריקת דלתות, עם ניצולים מגואלים בדם שכושלים מתוך עיי החורבות המעשנים לזרועותיהם של חובשים. פרדות מודרניות בחיי נישואים דומות יותר להמתת חסד בקליניקה וטרינרית יוקרתית. אחרי דיון ממושך על איכות חיים, ההחלטה לשים קץ לקשר נעשית בעדינות ועם כל הרצון הטוב בעולם, כדי לגאול אותו מייסוריו, בדומה לחסד שנעשה עם חיית מחמד משפחתית אהובה, הכלב המזדקן שכליותיו כבר לא מתפקדות היטב והוא הורס שוב ושוב את השטיח. לא עוד זעם על גוויעתו של אור הנישואים; אלא הפרדה מתחשבת ומודעת של הזוגיות.
אין ספק, חברי היה באבל, אבל יותר מכול הוא היה נבוך; אלה לא היו הנישואים הראשונים שלו. יש לו בן בוגר עם אשתו הקודמת, והוא חשש ממה שהבן יחשוב עליו. בזמן שדיברתי קיבלתי את הרושם שמה שהוא מרגיש דומה יותר לאובדן של מקום עבודה מאשר של בן משפחה. או אולי התחושה כשמרמים אותך אחרי שימוש לא זהיר בכרטיס אשראי. מה, עוד פעם? בחיי, מה קורה איתי?
אף אחד לא אוהב לומר זאת כך, אבל טבעי שנישואים מתפרקים. לפעמים זאת המקבילה הרגשית של פינוי שלג; אנשים מתחילים עם הרבה כוח ומחויבות, אבל המשימה מתישה הרבה יותר מכפי שהם מצפים. טבעי שהם מרגישים שנמאס להם מחיי הנישואים. זאת דרך הטבע: מזון מתקלקל, אש כָּבָה, התלהבות שוככת.
הרי אין החלטה גדולה יותר, מסוכנת יותר, אינטימית יותר בחיי אדם מאשר לקבוע עם מי בדיוק נעביר את רוב הזמן שאנחנו נושמים. זה האיש שאיתו אצור עוד בני אדם. זאת האישה שאת רווחתה אביא עכשיו בחשבון כמעט בכל החלטה שאקבל. זה האדם שגורלו ישפיע על גורלי, את הבדיחות והסיפורים שלה אצטרך לשמוע כל עוד אוזני שומעות, הנעליים שלו תמיד יהיו בארון בחדר השינה שלי, השיער שלה תמיד יסתום את הכיור שלי.
בעידן של חברות סטארט אפ, של חנויות פופ אפ ושל מיצגי פלאש מוֹבּ, מערכת יחסים שאמורה לשרוד תקופת חיים שלמה עשויה להיראות כמו אנומליה. עניין קבוע מדי. לא מתאים למדיניות של שיבוש. לא מאפשר לשדרג. אפשר אולי לחשוב שזרקנו אותם לפח יחד עם כל שאר ההמצאות האנושיות שכבר אבד עליהן הכלח, כמו מחרשה ידנית ומכשיר פקס והמתנה של שבוע עד שהפרק הבא בסדרת הטלוויזיה יגיע סוף־סוף.
אבל גם אם טבעי שנישואים מתפוררים, זה לא מצב בלתי נמנע. והוא גם לא רצוי. אנחנו יודעים איך לשמר מזון עד לרגע הצורך, איך לתחזק אש, איך לתת לאנשים מוטיבציה. תשומת לב מדוקדקת יכולה להתגבר על הטבע.
ונישואים, המוסד העתיק והעבש, הם משהו ששווה להילחם עליו. בקרב רובנו קיימת תשוקה עמוקה להיות במערכת יחסים אינטימית עם אדם אחר. לא רק כדי שיהיה לנו עם מי לשחק, אלא במלוא מובן המילה, בעל או רעיה או גוף חמים אחר שהוא רק שלנו ואכפת לו מאיתנו יותר מכל אדם אחר, מישהו או מישהי שהבטיחו ללוות אותנו במסע כולו, ממש עד לסוף המפה. סקרים מראים שהרוב המכריע של הצעירים (גברים ונשים גם יחד) עדיין חולמים להתחתן. בני זוג שעוברים לגור יחד ונהנים מכך בדרך כלל עדיין בוחרים בגושפנקה רשמית, אף על פי שהם לא חייבים. הנישואים מרכזיים כל כך לתפיסת האושר שלנו, עד שקרבות משפטיים אדירים מתנהלים עד עצם היום הזה כדי לקבוע אם אנשים בני אותו מין זכאים להם.
זאת כיוון שכמו הרבה דברים שנוגדים את הטבע - נהיגה, צלילה עם ציוד נשימה, שיער ורוד - נישואים מאריכי ימים יכולים להיות מדהימים. משַׁני חיים, מעשירים, מרגשים. משהו שלגמרי שווה להתאמץ עבורו.
אבל אף אחד לא צולל לעומק הים בלי סיוע או הנחיות. נישואים, שלאורך ההיסטוריה היו לקויים פעמים רבות פי כמה מבלוני חמצן, הם אותו הדבר.
אני כותבת על נישואים וחוקרת אותם זה יותר מעשור עבור כתב העת "טיים". הנושא היה מרתק בעיני מאז ומתמיד כי כמעט לכולם יש סיפורים על המוסד המרכזי בחייהם - אם מדובר בנישואים שלהם, של הוריהם, של ילדיהם, של החברים הכי טובים שלהם או אפילו של המאהבים שלהם. נישואים - ואני מתכוונת בכך לכל מחויבות של חיים שלמים לנשמה אחת מסוימת, ולא משנה אם קיבלה תוקף רשמי מטעם המדינה או רשויות הדת או שנעשתה רק ביניכם - דוחפים אנשים לקיצוניות: בני אדם יכולים להיות הגרסאות הטובות ביותר של עצמם, מסוגלים לשפע של אמפתיה ונתינה. או שהם יכולים להפוך משכן חביב ורגיל למישהו שמסוגל להתנהגות קטנונית ונקמנית במידה שלא תיאמן.
במשך הזמן שבו אני מתעדת אותם, הנישואים השתנו והפכו ממוסד שכולם מצפים להיכנס אליו ביום מן הימים ולהתנהל בו למרות הקשיים, למעשה לוליינות, מעין הליכה על חבל - פעולה פומבית, מתגמלת, שדי קשה לבצע והיא בעצם לא ממש הכרחית. הרווקות קלה יותר ומקובלת יותר משהיתה אי־פעם. אין כורח להינשא. מנהג שהיה טקס מעבר הפך להיות בחירה התלויה בסגנון החיים - לא כמו נסיעה לסופרמרקט אלא כמו טיול בשוק איכרים יוקרתי ואקסקלוסיבי.
הנישואים השתנו בהשפעת לחצים מכל הצדדים: כלכליים (כלכלת החלטורה, רמות החוב ההולכות וגדלות, גחמות שוק הדיור, קפיאת השכר), טכנולוגיים (התקדמויות ברפואה, בעיקר בפוריות, דייטים מקוונים, רשתות חברתיות), וסוציולוגיים (עצמאותן הכלכלית הגדלה של נשים, הפחתת הסטיגמה על רווקות או הורות יחידנית). גם גלי ההלם של הגלובליזציה, החדשנות הדיגיטלית העצומה, ומהפכת המידע נגעו לכך; שינויים אדירי השפעה שעיצבו במשותף את הקשר הקטן והאינטימי בין שני אנשים. במקביל אליהם היה גם נחיל של שינויים קטנים יותר, שכרסמו בשוליים: התחדשות עירונית, שוויון בנישואים, נזילות מגדרית, נטפליקס, הודעות טקסט, אייפון, משלוחי מזון מוכן, פורנו חינם באינטרנט, תנועת מי טו (#MeToo).
ובכל זאת, בין כל הסערות, יש הרבה סיבות לכך שנישואים, או זוגיות לכל החיים עם אדם אחד, הם עדיין בחירה מקובלת. נישואים הם אולי המוסד היחידי שנכתב עליו כמעט באותה הרחבה באקדמיה ובספרות פופולרית. ומחקרים מגלים שהם מועילים מאוד: לגוף, לבנק ולמיטה. אנשים בזוגיות מאושרת חיים זמן רב יותר והם בריאים יותר, עשירים יותר ומרוצים יותר מחייהם, בסך הכול, מאנשים שמערכות היחסים שלהם לא מחזיקות מעמד לאורך זמן. לילדים שלהם יש סיכויים גדולים יותר לפרוח. חיי המין שלהם עשירים יותר (בממוצע).
אבל כמו בכל עסקה טובה, יש גם אותיות קטנות: כדי לזכות ביתרונות, צריך להישאר ביחד, וזה כבר לא פשוט. ואסור לשנוא את הזוגיות - או את בני הזוג. מחקר של אוניברסיטת הרווארד שעקב אחרי מאות גברים ממסצ'וסטס במשך 80 שנה (עד כה) גילה שגורם הניבוי הטוב ביותר לבריאותם של גברים בגיל 80 היה שביעות הרצון שלהם ממערכת היחסים שבה היו בגיל 50. אבל הוא גילה גם שחיים בנישואים רוויי עימותים שווי ערך לחיים באזור מלחמה. אנשים בזוגיות לא מאושרת אומללים יותר ובריאים פחות מכאלה שבחרו להישאר רווקים. התמוטטות של נישואים זכורה אצל אלה שעברו אותה כשלב הקשה ביותר בחייהם.
בהתחשב בכל הנתונים, הגיוני היה לחשוב שנתכונן לתרגיל הזה ברצינות, לא פחות מכפי שאנחנו מתכוננים לבחינת בגרות בפיזיקה, נניח. הרי בית אפשר לעצב מחדש, או שאפשר לעבור דירה. אפשר להחליף קריירות. שיער צומח אחרי תספורת. עם קצת מאמץ אנחנו יכולים להשאיר מאחורינו את רוב ההחלטות הגרועות. אבל, בעיקר אם יש ילדים, מעטות הדרכים שבהן אפשר לסלק מהחיים לחלוטין את בן או בת הזוג לשעבר. וכמעט אף אחת מהן לא חוקית.
ובכל זאת, אנחנו משום מה מצפים שמערכות היחסים האלה פשוט יצליחו. אנשים מנסים לפרום את תפרי חייהם ולבותיהם ולתפור לתוכם אדם אחר, ומניחים שהבגד שנוצר תמיד יהיה נוח להפליא. אולי הם אפילו לא שמים לב שהוא התחיל להיות מהוה, עד שיום אחד הכול פשוט מתפרק ומשאיר אותם פגיעים וחשופים.
החדשות הטובות הן שיש מחקרים רבים לגבי הסיבות להצלחה של נישואים. בשל המרכזיות של מערכות יחסים בחיים והשפעתן על רווחתם של ילדים שנים רבות לעתיד, סוציולוגים, פסיכולוגים, חוקרי קשרים וחוקרי התנהגות אנושית בחנו את המוסד באופן נרחב. אמנם התשוקה למצוא בן או בת זוג לחיים לא השתנתה, אבל האופן שבו עושים זאת השתנה; לכן המחקרים מתעדכנים ומתוקנים באופן תמידי.
גם מטפלים רבים כתבו ספרים מצוינים על הזוגות הנשואים שראו ועזרו להם, ואיך חילצו אותם מביצות טובעניות. במקום להביט במבחר רחב של התנהגויות ולהסיק מסקנות, המטפלים הקליניים הללו שאבו תובנות מבחינה עמוקה ואינטימית על המתרחש בין שני אנשים. האם יש בעיות שחוזרות על עצמן אצל זוגות רבים? האם יש פתרונות אוניברסליים? בדרך כלל המומחיות שלהם נמצאת ביסוד מה שהם בוחנים: מטפלים עירוניים יכולים להציע נקודת מבט מסוימת, יועצים המסתמכים על אמונה דתית יכולים להגיע מזווית שונה במקצת, ומטפלים מיניים מאחרת. אבל יש קווים משותפים לעצות שלהם, ולעתים קרובות יש הצטלבות עם אלה של חוקרים. אם סוציולוגים חוקרים את מוסד הנישואים כאילו הוא הר, מטפלים חוקרים אותו כאילו הוא אלף תלוליות של חפרפרות. הספר הזה בוחן את שתי הפרספקטיבות ושואב מהן את העיקר.
במשך השנים ניסיתי להתוודע לנישואים כפי שכתב חוץ לומד להכיר מדינה, להבחין בדפוסים ובחפיפות, להבין מה אוניברסלי למצב האנושי ומה ייחודי לכל זוג וזוג. קראתי אינספור מחקרים ומאמרים בכתבי עת עם ביקורת עמיתים וראיינתי את החוקרים. דיברתי עם מטפלים מכל הסוגים, יועצי זוגיות, מטפלים מיניים, יועצים כלכליים. התעמקתי בסטטיסטיקות על נישואים והתווכחתי עם דמוגרפים על משמעותן. ניסיתי להבין לאשורו את שיעור הגירושים האמיתי (כשמדובר בנישואים ראשונים, ככל הנראה קצת יותר מ־37 אחוזים). דיברתי עם פרופסורים לסוציולוגיה, לפסיכולוגיה, לחקר המשפחה, ולפחות עם פרופסור אחד להתנהגות צרכנים. שכנעתי כמה סטטיסטיקאים לעבד בשבילי את המספרים קצת אחרת כדי להעמיק בנתונים שלהם. ראיינתי לעומק מאות מאזרחי ארץ הזוגיות על מהות החיים שם, חקרתי אותם על כסף ועל סקס ועל ריבים ועל גירושים ועל האופן שבו החליטו על הורות. היה כיף לגשת אלי במסיבות.
וכמובן, אי־אפשר להכיר מקום באמת ובתמים בלי לחיות שם. אז אני שואבת גם מניסיון החיים שלי, בנישואים של רבע מאה עם אדם שונה מאוד ממני. אני יודעת שכולם אומרים את זה, אבל תבינו עד כמה הוא שונה: הוא ואני יצאנו פעם אחת בשנה במשך שבע שנים, כל אחת מייסרת יותר מקודמתה, לפני שהוא אמר בסופו של דבר שהוא לא מבין למה אני לא רוצה להיות החברה שלו. ואני אמרתי משהו כמו: "רגע, אתה מחבב אותי?" שלושת העשורים האחרונים לערך היו תרגיל במתיחת גשר חבלים מעל תהום התקשורת הזאת. עדיין יש פערים מסוכנים רבים, אבל בדרך כלל אנחנו מגיעים לצד השני.
אם אתם עומדים בחנות ספרים וקוראים את העמוד הזה, או רואים תצוגה מקדימה באינטרנט, ואתם רק רוצים להבין בארבע וחמש השניות הבאות אם לעזוב את בן או בת הזוג או לא, זה מה שיש לי לומר לכם: ככל הנראה לא. לפחות, עדיין לא. הרעיון שמערכת יחסים ארוכה שווה משהו כשלעצמה קיבל קצת מכות לאחרונה. בין השאר, כי קביעוּת כרגע לא באופנה. אנחנו בקטע של שיבוש. דברים שקיימים מזמן כבר לא מקבלים כבוד רק משום ששרדו. אבל יש יוצאי דופן: קתדרלות יפהפיות, יערות עתיקים, בגדי וינטג'. יש דברים ששווה לתקן, ואפילו עדיף לתחזק. מערכת היחסים שבה אתם נמצאים היא אולי אחד מהם.
מישהו ממש צריך להמציא מסורות לימֵי השנה שבין לבין. תעשיית המתנות ניסתה, אבל הרעיונות שלהם דפוקים. הספרייה הציבורית של שיקגו חיברה רשימה שהציעה כלי נגינה ליום הנישואים ה־24. תודה לך, שיקגו, כי שום דבר לא מלבה את להבות הלב כמו מישהו שלומד נגינה על כלי חדש בחדר הסמוך. גישה מציאותית לגבי השנים המתקדמות בנישואים היתה בוחרת בפריטים עשויים שרף, שהוא חומר רעיל שמתקבע והופך להיות עמיד; או אבן ספוג, שהיא מה שפעילות לוהטת יוצרת; או שמיכות טלאים, שהן מלאכת יד של חיבורים. אלה מתנות שאולי יש בהן משמעות.
אבל עד שהמחדל הנורא הזה יתוקן, סיכמתי את מה שלמדתי על חיים בנישואים בשישה נושאים, שישה אתגרים שכל הזוגות הנשואים או המחויבים לחיים חייבים להשלים בהצלחה, או לפחות להתמודד איתם, בדרך לחיים באושר ועושר, או לפחות בצורה סבירה. ואלה הם: היכרות, ריבים, כסף, משפחה, סקס ועזרה מבחוץ. אני לא יכולה להבטיח שהם יתקנו הכול או שיהיה קל להתגבר עליהם. אבל אני יכולה להבטיח שזה יהיה כיף גדול יותר מלימודי נגינה בסקסופון.
