חלק 1
התופעה
1
יום ראשון
בבוקר שבו העולם החל להתפורר, כאב מחריד פילח את ראשו של אדם, כאילו גולגולתו מנוסרת לשניים. המחשבה להישאר מכורבל במיטה הייתה מפתה, אך הוא התנער ממנה בכוח. לפניו יום גורלי. יום שעתיד לשנות את מהלך חייו.
אחרי שהתארגן הוא נחפז אל הרכב והשתחל בכבדות למושב האחורי.
״שבוע טוב, בוס״, קרא הנהג שלו והציג בידו שקית קטנה, ״גזר גמדי?״
״היי דן, מצטער שחיכית, ולא תודה. הראש שלי מתפוצץ״, אמר ובלע כדור נוסף.
״אוי ואבוי, בוס״, הנהג הניח את השקית והציץ לאחור, ״הכול בסדר?״
״האמת שאף פעם לא היה לי משהו כזה״.
״יש לך שיתוק באחד האיברים או ראייה מעורפלת?״
אדם עשה סריקה מהירה. ״לא, מה פתאום, למה?״
״רק מוודא. לאבא שלי היה שבץ. אז יופי, כנראה שביזוּת יום אל"ף״, צחקק הנהג ויצא לדרך, אבל אדם היה מוטרד. אמנם הגזים בשתייה אמש בהרמת הכוסית, אבל לא משהו שאמור לעלות בהנגאובר כה חריף.
בעלייה לירושלים הם נתקעו בפקק. אדם ניסה להירדם ולא הצליח. הוא בדק את הנייד. המכשיר התלונן על +99 התראות, כלומר שאין לו כוח להמשיך לספור, והוא התחיל במלאכת הקריאה המייגעת. לפתע השם ״דוד בהט — גַּנַּז המדינה״ כיסה את הצג. אדם ביקש לדחות את השיחה, אבל בטעות לחץ על מענה.
״תודה שענית אדוני״, קרא הגנז, ״מה שלומך?״
אדם נאנח ושקע אל תוך מושב העור. ״אני מרגיש כאילו מנסים לקדוח פיל לתוך הראש שלי״.
״או־קיי״, ענה הגנז מבולבל, ״רק בריאות, ובהצלחה עם הרפורמה בחניונים. הצעה יפהפי—״
״מה העניין, דוד?״ קטע אותו.
״כן, סליחה, כבוד השר, זה אשתי. היא בקושי יכולה לזוז״.
״מצטער לשמוע״, אמר אדם שהבין לאן הולכת השיחה. אמנם הוא שר הבריאות, אבל יותר מדי פעמים הרגיש כשַׂר להקדמת תורים.
״אני מרגיש לא בנוח לבקש, אבל קבעו לה ניתוח להחלפת מפרק ברך רק בעוד חצי שנה. אני זקוק לעזרה. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שישנו לילה רצוף״.
״יש לי רופא מצוין שיכול לתת לה משהו חזק. היא תישן כמו תינוקת״.
״זה לא רק השינה, כבוד השר, היא כבר בקושי מסוגלת לזוז״.
״בדקת בהדסה? הקמנו שם מחלקה מיוחדת לברכיים״.
״בדקנו הכול. אין, אין תורים. זה חלום בלהות״.
״הייתי שמח לעזור, אבל זה יהיה על חשבון מישהו אחר. בגלל זה אני מתמקד בתיקון רוחבי״. אדם שלף קיסם דנטלי מהכיס האחורי של מכנסיו והחל לנקות בין שיניו.
״כבוד השר, אנחנו לא יכולים להמשיך ככה. אתה המוצא האחרון שלנו״, התחנן הגנז, ואז הוסיף בקול מהוסה, ״הייתי שם בשבילך כשהיית זקוק לי...״
זה נכון. בעבר ביקש ממנו בדיסקרטיות לחלץ חשבוניות שנשלחו לגניזה כדי להעבירן לכַּתב שביצע תחקיר על שר האוצר.
״טוב, אני אבדוק מה אפשר לעשות״.
״יופי, יופי, תודה מכל הלב. מיליון תודות!״
אדם ניתק ורשם את שמו בקובץ שנקרא ״זרים גמורים להם עזרתי״, ואז חזר לשפשף את רקותיו.
״בוס״, הציץ הנהג בראי, ״אולי קצת 'קפה זבל' יעזור לכאב ראש?״
אדם הניד בראשו. אחרי מערכה לא פשוטה מול חשב משרד הבריאות הוא קיבל אישור להתקין מכונת קפה ברכב השרד, אבל קיבל כזו שכבר העדיף שלא תירכש. הנייד צפצף שוב. ליפז, ראשת הלשכה שלו, הודיעה שבחדשות תשודר ידיעה על החניונים והוסיפה שלושה סמיילים מוזרים שלא הבין את פשרם. כבר שנים שהוא מנסה לגמול אותה מאמוג'ים ומסביר לה שמילים אמורות להספיק. אבל אדם היה מרוצה, אִזכור ברדיו יספק רוח גבית חשובה לישיבת הממשלה שבה ידונו בעוד זמן קצר בחוק שלו להגבלת תעריפי החניונים בבתי החולים. בזכות ההצעה כבר גרף הון תקשורתי לא מבוטל. ״לא ייתכן כי ביקור קרוב משפחה מאושפז יוביל למינוס בבנק״, הסביר בראיונות וזכה למבול של לייקים. אלא ששר האוצר, יריבו הפוליטי, תקע את החוק.
״דן, מתי מתחילה הישיבה?״
״נאחר בעשר דקות, בוס״.
הכול בגלל כאב הראש הארור הזה. לא נורא. כולם יודעים שעבר לפני שנה לגור בחור, וקיווה שלא יעשו עניין.
״מאשר צ'קלקה״, אמר ליתר ביטחון, ודן ירד לשוליים, הפעיל את הסירנה והאיץ. הרעיון להעתיק את מגוריו לדרום הגיע מיועציו כהכנה לקרבות הירושה על ראשות הממשלה, והם ביקשו למתגו כגרסה המודרנית של בן־גוריון. עין גדי מרוחק שעה וחצי מירושלים, אבל בתודעה הציבורית התקבע במרחק שנות אור מהציוויליזציה. ואכן, המהלך הוביל לשלל כתבות מפרגנות וטורים שבהם צוין לשבח, אף שלמעשה הוא המשיך לבלות את מרבית זמנו בביתו שבתל אביב, כמו באותו הבוקר — אך את זה איש לא צריך לדעת. המעבר הוא סמלי, ואין סיבה שיסבול ממנו באורח ממשי.
דן, מתורגל, הגביר את עוצמת הקול ברדיו כשהתחילו החדשות. הקריין חזר על האולטימטום שהציבה שרת החוץ להישארותה בממשלה. ״שואלים אותי למה לחדש עכשיו את שיחות השלום״, נשמע קולה המוכר של מור שקד, ״ואני שואלת למה הפסקנו מלכתחילה?״
אדם האזין בדריכות, ממתין לאזכור שמו. תעריפי החשמל והמים האמירו; ״אֲחִישֶׁנָּה״ — המחתרת החרדית שצצה לפני כמה חודשים — קיבלה אחריות על הרכבת שירדה מהפסים; תחזית.
לעזאזל. הוא ידע שמנהלת התחנה היא חברה של שר האוצר ובוודאי היא שסיכלה את הידיעה. אלא שבזנב המהדורה הוסיף הקריין: ״ולידיעה שהגיעה זה עתה״, והוא נדרך. ״מבקר המדינה״, הודיע הקריין בקול חמור סבר, ״החליט לבדוק את הליך רכישת הדיאליזות הערפדיות במשרד הבריאות״. אדם סינן קללה. זו הסיבה לכך שלא הכניסו את מהפכת החניונים — אי אפשר לפרגן לפוליטיקאי ולנסות לחסלו באותה המהדורה. הוא נאנח. חודש לפני כן הודיע במסיבת עיתונאים חגיגית על רכישת הציוד החדשני, אלא שמכשירי הדיאליזה התקלקלו והשיבו חלק מהדם הלא מסונן לגוף המטופלים. בבתי החולים ניתקו את המכשירים שהתקשורת כינתה ״הדיאליזות הערפדיות״, אף שאותה בעיה הופיעה גם בכמה מהמכונות הישנות. וכאילו שזה לא הספיק, בתוכנית תחקירים ״נחשף״ כי יבואן המכונות שירת עם אדם במילואים, ושמשרד הבריאות רכש ממנו את מכשירי הדיאליזה ללא מכרז, תוך קיצור הליכים, וכך שר הבריאות, נטען, העביר למקורבו כספי ציבור. אדם בהה מבעד לחלון המוצל ברכבים שעל פניהם חלפו מימין ביעף. איך מעיזים לסמנו כמושחת ללא הוכחה? חשב בכעס.
אדם ניסח בחופזה אי־מייל למנכ"ל משרד הבריאות ובו תבע שהמכשירים יתוקנו לאלתר, כשהוא מנסה להתעלם מכאב הראש. פתאום תקף אותו שיעול עמוק והוא כיסה את פיו בכף ידו. כשהשיעול פסק הוא גילה לתדהמתו טיפת דם שניתזה עליה. מוזר, חשב, אבל זה ייאלץ לחכות. אחרי ישיבת הממשלה בכוונתו לקדם צעד דרמטי שכבר דחה אותו מספיק. היום זה יקרה.
״בוס, הגענו למשרד ראש הממשלה״, קרא הנהג, ״שתהיה ישיבה פגז!״
2
אדם מיהר אל חדר האוכל שהוסב לאולם ישיבות הממשלה בשל גודלה חסר התקדים של הקואליציה הנוכחית. בכניסה הפקיד את הנייד בארון דמוי כוורת עמוס לעייפה ופסע פנימה, חולף על פני שרים, סגני שרים ויועצים, מתנצל חרישית. לבסוף תפס את מקומו לצד שרת החוץ מור שקד, שלתדהמתו גילחה את שער ראשה.
מור, שכיהנה בד בבד גם כסגנית ראש הממשלה, ישבה לצד ראש הממשלה יוסי חרש, שכבר נאם בלהט על יעדי הממשלה לקראת השנה החדשה. אדם ניסה להתרכז בדבריו, אך כאב הראש המעיק והמראה המוזר של שקד הקירחת הסיחו את דעתו.
״מה נסגר״, לחש לה אדם, ״חתיכת חופשה עשית, אה?״
״זו לא הייתה בדיוק חופשה —״ החלה לענות, אך ראש הממשלה קטע אותה.
״שקד, זה מפריע״, נזף בה, ״או שתרצי לשתף את כולנו בפרטי החופשה שלך?״
״האמת היא שרציתי לספר לכולכם שהבנתי במהלכה משהו חשוב״, אמרה ברוגע.
״שהסַפָּר שלך קצת הגזים?״ גיחך שר האוצר שישב מצידו האחר של ראש הממשלה, וכמה שרים צחקקו איתו. אדם דווקא חשב שבראש המגולח היא מזכירה את הפוליטיקאית מלאת הלהט שהייתה בצעירותה.
״הבנתי שבניגוד לשוביניזם״, ציינה, ״לתהליך השלום יש עדיין סיכוי. חלון ההזדמנויות אולי נסגר, אבל התריס עדיין פתוח״, קולה צבר התלהבות, ״התנעת מהלך מדיני חייבת להיכנס לספר תוכניות העבודה של הממשלה לשנה הבאה!״
״נו, באמת. זה לא ספר מדע בדיוני״, השיב ראש הממשלה, אבל שקד לא ויתרה והחלה באיומים. אדם, מנגד, הפסיק להקשיב ושלף בהיחבא מכשיר נוסף שהחזיק בכיס הפנימי של הז'קט. הוא גלש בסתר לאתרי החדשות והבין שראשת הלשכה שלו ליפז עשתה עבודה טובה — התקשורת התעלמה מהידיעה ששודרה בבוקר בנוגע לדיאליזות הערפדיות, והשיח ברשתות עסק בעיקר בתאונות המתרבות שהובילו לנסיקה חדה בגפיים שבורים. רק כתבת בריאות אחת טענה כי אדם ״מתעסק בזוטות במקום לעשות ניתוח לב פתוח למערכת בריאות חולה״. מתוך הרגל חסם אדם גולשים חצופים שעשו לייק לכתבה, עד שפתאום נשמע קולו העמוק של השר לשירותי דת. אדם, שישב סמוך אליו, נאלץ להרים את הראש.
״אני דווקא מצדד בבקשת סגנית ראש הממשלה״, הכריז גבריאל דון יחיא, ״הציווי 'בקש שלום ורדפהו' צריך להופיע בצורה כלשהי בתוכניות העבודה, בצמוד ליעד של הגברת האחדות בעם״, אמר השר החרדי, ועבר לגינוי הפיגוע שבו חברי המחתרת החרדית ״אחישֶנָה״ ארבו לנסיעת מבחן שערכה רכבת ישראל בשבת והניחו לבנים על הפסים ורק במזל לא היו נפגעים. ״אחישֶנָה״ זכתה לתשומת לב הולכת וגוברת בזכות פיגועי הראווה שחברי המחתרת ערכו בשבתות בדרישה לחזרה המונית בתשובה, ודון יחיא הציע לכנס מסיבת עיתונאים, ״ולהכריז יחד שבתורת ישראל ובמדינת ישראל יש מקום רק לאהבת חינם״.
״נסתפק בדרשות שלך״, אמר ראש הממשלה, וזכות הדיבור עברה לשר למינויים בכירים, שזכה ברשתות לתיוג #שר_הג'ובים.
גשם כבד החל לרדת וטיפותיו דפקו על חלונות חדר האוכל. אדם חזר לנייד שלו ולאתרי החדשות. בהארץ כבר ציטטו את הצעתה של שקד להכניס שיחות שלום לספר תוכניות העבודה ואפילו את חילופי הדברים בנוגע לתספורת שלה. אדם הציץ לצדדים, כולם שם בחדר היו בחזקת חשודים. הדלפות הופכות עיתונאי לבעל ברית יעיל — כזה שיכול לעצב חדשות באופן שישרת אותך. אחת היועצות צצה מאחורי אדם, סימנה לו לפתוח את כף ידו ותחבה בה פתק קטן בצבע כחול. ״איחרת. נדון בערר בשבוע הבא״. הוא ידע לזהות את כתב ידו העגול של ראש הממשלה. שר הג'ובים סיים את דבריו ואדם ביקש את זכות הדיבור. מבטי הנוכחים ננעצו כולם בו.
״אני מתנצל על האיחור, וגם על זה שעברתי לגור בסוף העולם״, אמר בקול נטול חרטה, ״התחבורה בפריפריה זה המחדל השני שהכי מפריע לי היום״.
״מה הראשון?״ בלע מישהו את הפיתיון.
״החניונים בבתי החולים״, אמר, ״שוחטים שם אזרחים בשעת מצוקתם הגדולה ביותר״.
״הדיון בערר נדחה״, הודיע מזכיר הממשלה.
אבל אדם לא התכוון לוותר. עד ההצבעה על הערר בממשלה החוק ימשיך להיות כלוא באזור הדמדומים — לא נופל, אבל גם אי אפשר לקדמו בכנסת. ניצחון בישיבה יהיה אפריטיף חביב למהלך הדרמטי שתכנן לקדם רגע אחריה.
״הציבור לא צריך להיענש בגללי״, הרים את קולו כדי להתגבר על שאון הגשם שניתך על החלונות, ״ההצבעה על הערר המיותר של שר האוצר תיקח בדיוק דקה״.
ראש הממשלה נאנח ופנה למזכיר. ״קובי, איך אנחנו מבחינת זמנים?״ ומזכיר הממשלה הנהן בחוסר חשק. ״טוב. דודו״, פנה עתה לשר האוצר, ״אתה מושך את הערר או שנעלה להצבעה?״
״לא מושך״, השיב שר האוצר בנחרצות, ״תגבילו את המחיר, יופי, ומה אז? החניון יהיה בעומס תמידי. בלי תמריץ כלכלי לצאת אנשים ייתקעו שם שעות. על זה חשבת, כבוד שר הבריאות?״
״זה בדיוק הפוך״, אמר אדם, ״אם חניון בית חולים הוא מדפסת כסף — ייפתחו עוד חניונים״.
״לא כשאנחנו כופים תעריף מפוקח״, שר האוצר פנה לשאר השרים, ״זה שוק חופשי ושאנשים יגיעו באוטובוס. לא אתן לשר הבריאות להפוך אותנו לצפון קוריאה״.
״קוריאה? כשהצרכנים שבויים״, ענה אדם לאיטו, ״צריך לפקח על המחיר או להגביר תחרות — שני דברים שלכבודו אין אומץ לעשות״. בעבר בדק אדם אם הציבור מעדיף מדיניות בעלת גוון סוציאליסטי או קפיטליסטי, והתשובות שהתקבלו היו מעורפלות. מסקרי עומק התברר שהציבור לא באמת מבין את ההבדל בין התפיסות. לכן נהג להדגיש שהוא אינו כבול לאף אידאולוגיה למעט ״מה שעובד״. הסוקרים אמרו שבציבור אוהבים את הגישה שלו, אבל שר האוצר אהב אותה פחות.
״אל תנסה לחנך אותי״, שאג לעבר אדם, ״חתיכת פופוליסט!״
״אם להוזיל מחירים זה פופוליזם, אז אני גאה להיות פופוליסט״, ניסה אדם לשמור על קור רוח אף שכאב הראש שיגע אותו, ״וכנראה שעם אימפריית הנדל״ן של אשתך, תעריפי חניה זה לא מה שמעניין אותך״. לחיי שר האוצר האדימו, ואדם לא הרפה. ״חברים, שר האוצר תוקע את החוק הזה משתי סיבות. אחת — כי הוא מנותק, והשנייה — בגללי״, והוא חזר להביט בדודו, ״מעצבן אותך שהקמתי בית חולים בלי טיפת עזרה מהמשרד שלך״. השרים האחרים עקבו בעניין אחר המריבה שממנה הם רק יכלו להרוויח. מי שכן נטה לפשר בקרבות האלו היה ראש הממשלה — היחיד שאין לו שום תפקיד להשתדרג אליו — אבל יוסי היה שקוע בשיחה עם המזכיר שישב לידו. ״ועכשיו אתה מפחד לתת לי עוד הישג״, הוסיף אדם, ״ואזרחי ישראל יצטרכו לשלם את המחיר״.
״חברים, בבקשה, הציבור מסתכל עלינו״, אמר לבסוף השר לשירותי דת שקיבל על עצמו את תפקיד המגשר, ״לשניכם יש נימוקים הגיוניים, השאלה היא מה יהיה שביל הזהב״.
״אין צורך בזה, גבריאל. הסיבה היחידה שהוא מקדם את השטות הזאת היא כדי להסתיר את המחדלים שלו״, תקף שר האוצר ופנה שוב לאדם, ״מה קרה? אתה מפחד שהדיאליזות הערפדיות שלך יגמרו לך את הקריירה?״
״מספיק״, אמר אדם ופנה לשאר השרים, ״כולכם יודעים טוב מאוד שאין סיבה לסחוט כסף מהציבור דווקא בביקור חולים״.
״או־קיי, שמענו מספיק״, חזר אליהם ראש הממשלה, ״אני מעלה להצבעה את ערר החניונים״.
״מי בעד?״ שאל מזכיר הממשלה. שר האוצר הצביע וחמישה נוספים הצטרפו אליו.
״נמנע?״ דון יחיא ושני שרים חרדים הרימו ידיים.
״נגד?״ אדם הרים יד ולבש את ארשת ״הכול בשליטה״ שנהפכה לסימן ההיכר שלו. הצטרפו אליו מור שקד ושלושים וארבעה שרים נוספים. הערר נפל וחיוך גדול עלה על פניו. אמנם שוחח מראש עם מרבית השרים וידע שמובטח לו ניצחון, אבל פער כה אדיר היה מעודד, והוא בהחלט זקוק לכל עידוד אפשרי לקראת ההמשך.
בתום הישיבה נכנס אדם לחדר צנוע בקומה השביעית במשרד ראש הממשלה שמחלונו אפשר לראות את מוזאון ישראל והספרייה הלאומית. זה היה משרד שניתן לו מתוקף תפקידו כממלא מקום ראש הממשלה, השני בתור אחרי מור שקד, אך אדם מיעט להשתמש בו ומעטים ידעו שהוא בכלל שייך לו. לכן הזמין דווקא לשם את גבריאל, השר לשירותי דת. הנייד שלו צפצף ללא הרף. המדליפים מישיבת הממשלה כנראה עבדו שעות נוספות, אך הוא התעלם ממבול ההתראות, כיבה את המכשיר וניסה לכבות גם את כאב הראש כדי לנתח בפעם האלף את המהלך שהוא עומד לעשות. במחסנית שלו, ידע, יש כדור אחד בלבד.
נשמעה דפיקה בדלת. אדם לחץ על כפתור והדלת נפתחה. גבריאל, השר החרדי, נכנס והתיישב מולו. אדם בירך אותו לשלום, הציג את הנייד שלו והראה שהוא כבוי. ״גבריאל, כל מה שייאמר פה לא עוזב את החדר. הכול, כמו תמיד, בינינו״, שיקר.
״מילה שלי״, שיקר בחזרה השר לשירותי דת וכיבה את הנייד שלו, ״קדימה, אני סקרן״.
״מה דעתך על התפקוד של יוסי?״ שאל אדם שבחר לקפוץ היישר למים העמוקים.
גבריאל הנהן וחייך לעצמו. ״אז הפרשנים צודקים״.
״שנינו תקועים מאחורי טָרַנְטֶה. לא רק אנחנו, כל המדינה, ואני יודע שגם לך נמאס. כל ישיבה ראש הממשלה צוחק עליך, צוחק על כולם, הוא בטוח שהכיסא רשום על שמו בטאבו״.
״יוסי צריך להניח את המפתחות״, הסכים גבריאל ומולל את זקנו, ״אבל זה עיתוי גרוע״.
אדם ידע למה הוא מתכוון — סיעות הקואליציה דיממו מנדטים, והעומדים בראשן היו מבועתים מבחירות מוקדמות.
״לכן נעשה את זה בלי ללכת לקלפי״, אמר אדם, ״אתם תודיעו על פרישה מהקואליציה לנוכח התגובה החיוורת שלו לפיגועי הדת וכישלונו המתמשך באיחוד העם. המערכת תיכנס לסחרור. בשבוע הבא נכנס מסיבת עיתונאים משותפת ונכריז שזו לא העת לפזר את הכנסת״.
״מעניין״, מלמל גבריאל, ״מה גורם לך לחשוב שתצליח לגייס רוב בכנסת בלי ללכת לבחירות?״
״כל מי שהצביע איתנו בישיבה בכיס שלנו, וזה כמעט כולם״, ענה אדם, ״החבר'ה בקואליציה יעדיפו למשוך את השנתיים שנותרו במקום להסתכן בבחירות מיותרות. יוסי לא יראה את זה בא״.
״אין חרדי אחד שלא ישמח לראות אותו הולך״, הודה גבריאל, ״אבל זה, איך לומר, ובכן״, הוא פכר את אצבעותיו, ״זה סוג של... בגידה״.
״יוסי בוגד בציבור!״ התרעם אדם, ״לא מתייעץ ולא מקשיב. לא מסתכל קדימה, עסוק רק בהישרדות. אתה יודע שאיתי תמיד אפשר לדבר, ואני מבטיח לך את הדבר הבא״, והוא שלף את הג'וקר, ״אתה תהיה מספר שתיים שלי, ראש הממשלה החלופי״. מעולם לא מונה חרדי כממלא מקום ישיר של ראש ממשלה, אבל גבריאל נתפס בציבור כחרדי לא טיפוסי, כמבוגר אחראי, זה שתמיד מנסה לפייס ולמצוא את עמק השווה, לכן אדם בחר בו.
״זו החלטה לא פשוטה, אבל אתייעץ בדיסקרטיות עם הזקן שלנו״, אמר גבריאל בהתרגשות, ״זה עשוי להיות תיקון גדול״.
״ההצעה חד־פעמית״, הבהיר אדם, ״אשמח לתשובה עד מחר״.
הם נפרדו בחיבוק מגושם שלאחריו אדם שם לב כי כאב הראש שלו נעלם. ולא רק זה, הוא חש מעין דגדוג מענג בכל גופו כשדמיין את עצמו ישן בבלפור. שוב ושוב חלם בהקיץ על הרגע הזה, שוב ושוב ערך חישובים בנוגע לדרך הנכונה להזיז את יוסי חרש מתפקידו, עד שבחר באפשרות של דִיל עם החרדים מאחורי גבו. זהו. זה קרה, והאינסטינקטים שלו אותתו בחוזקה שזו הדרך הנכונה. במקום להקדים תור פה ושם הוא יחולל מהפכה אמיתית לטובת הציבור. ״האמיצים אולי לא יחיו לנצח״, שמע פעם באיזה מקום, ״אבל הזהירים לא חיים בכלל״. הוא הדליק מחויך את הנייד והמכשיר רטט כמו משוגע, מתריע על כמות הודעות מסחררת. אדם התפלא. כל זה על רפורמה בחניונים שבכלל נועדה להסיט את תשומת ליבו של יוסי מהמהלך שלו? לפני שהספיק לקרוא את ההודעות נשמעה דפיקה חזקה בדלת. בפתח הופיע רואי חדד, מנהל היחידה הממלכתית לאבטחת אישים. הוא לא נהג להופיע בלי להודיע מראש.
״כבוד השר, בוא איתי בבקשה״.
״תרגיל?״ חייך לעבר חדד.
״הנייד שלך סגור, אי אפשר להשיג אותך, וזה קריטי״, התעקש איש השב״כ וליווה אותו בבהילות החוצה.
3
אדם עקב אחרי חדד כל הדרך ללשכתו באגף ביטחון וחירום. במסדרונות נעצו בו מבטים, כאילו כולם יודעים משהו חוץ ממנו. לרגע חשד שהתגלה מה שעשה עם יוסי בזמנו בבנגקוק, אבל אז, חשב, הייתה מופיעה משטרה. לא, זה בטח משהו טכני, ניסה להרגיע את עצמו, אך ההרגשה הטובה שהייתה לו אחרי השיחה עם גבריאל התערערה.
הם הגיעו למשרדו של חדד במהירות.
״היה לך לאחרונה מפגש מוזר כלשהו?״ שאל חדד לאחר שסגר אחריו את הדלת.
״מה? על מה אתה מדבר?״ שאל אדם בבלבול.
״זר שיצר קשר ונעלם? אינטראקציה חריגה?״
אנשי שב״כ תמיד נראו לאדם כשיבוטים עם אותה אוזנייה, אותה חליפה ואותו מבט שמסתכל תמיד מעבר לכתף, אבל חדד היה שונה. לעיתים יצא מדמות ״הרואה ואינו נראה״ וישב איתו לקפה. אמנם חדד סירב לרכל איתו על מאובטחים אחרים, אבל לא חסרו להם נושאי שיחה. הרשמיות שבה דיבר עכשיו הדאיגה אותו.
״כלום״, הניד אדם בראשו וליבו החל לדהור, ״מה העניין?״
״אתה פיכח כרגע?״
״ברור״, אמר בכעס, ״איך אתה מעז?״
״מה אתה יודע על 'צדק רפואי'?״
״המשוגעים ששונאים עשירים״, פלט אדם. הוא שמע עליהם לראשונה כשהדביקו בנקאית במחלה קשה וידע שלמרות המאמצים, לשב״כ לא היה קצה חוט בנוגע לזהות שלהם.
״זה כל מה שאתה יודע עליהם?״
״הם מדביקים אנשים במחלות חשוכות מרפא״.
״לא בדיוק״, אמר חדד בזהירות, ״הם מדביקים אנשים בעלי השפעה במחלות שלא הוקדשו משאבים כדי למצוא להן תרופה״.
״די עם החידון. מה קרה?״
״זה הבדל קריטי כבוד השר — אתה מבין אותו?״
״מבין״, אמר בקוצר רוח, ״מה קרה, רואי?״
״הם ערכו לפני כמה דקות מסיבת עיתונאים וירטואלית״, אמר איש השב״כ ופנה אל המחשב שלו. אדם לכסן מבט אל מעבר לחלון. חבורת מפגינים התגודדה מחוץ לגדר, נושאים שלטים שאותם אדם לא הצליח לקרוא. מה הפעם? חשב, וידע שהוא כבר יֵדע אם זה חשוב.
״אדוני השר״, אמר חדד, ״אני מבקש ממך שתצפה איתי בסרטון״. ואדם נעמד לצידו מול המסך שעליו נראו שולחן ושני כיסאות פלסטיק זולים. בתחתית רצה כתובית: ״כסף ≠ חסינות״. אדם חילץ כמתוך הרגל קיסם מהמאגר בכיס האחורי והחל לחטט בעצבנות בין שיניו. שתי דמויות שתווי הפנים שלהן מפוקסלים הופיעו על המסך — פרצוף אחד היה ריבוע, האחר משולש — והן נעמדו מאחורי השולחן שהפך לפודיום מאולתר. ״ברוכים הבאים למסיבת עיתונאים נוספת״, אמר הריבוע בקול מעוות. למה מקפידים לקרוא לזה מסיבה, תהה אדם, גם כשהנושא מדכא לגמרי. ״הדבקנו עוד איש נכון״, המשיך הריבוע, ״והפעם לא סתם נכון״. אדם חפר בבעתה בין שיניו. ״את ראש הנכונים. את קודקוד שירותי הבריאות המחורבנים של ישראל״. הדמויות המפוקסלות עצרו לרגע. ״שבוע טוב לשר הבריאות אדם גלאס. בקרוב תרגיש על בשרך את מחירי החניונים של בתי החולים — ולא כמבקר. תגיד שלום לווירוס הלקמוסיס שהתיישב בעמוד השדרה שלך״. אדם בהה במסך משותק. ״לקמוסיס זו מחלה אכזרית שפולשת למערכת העצבים ואוכלת את עמוד השדרה. היא מטפסת מעצם הזנב ועד הראש״, הריבוע הרים אצבע מלמטה למעלה, ״ונוגסת בדרכה בעצבים האחראים על יציבה ועל ההליכה, עד שהיא נוחתת במערכת הנשימה. רוב החולים בה מתים מחנק״. גל של בחילה שטף את אדם. ״ארגון הבריאות העולמי מאמין שניתן למגר את הווירוס״, המשיך הריבוע כאילו הוא מרצה על הנושא בפני כיתת סטודנטים לרפואה, ״אבל אף גוף רציני לא מרים את הכפפה כי זה לא משתלם״, והריבוע סימן מירכאות באוויר. ״שר הבריאות, חולי הלקמוסיס בישראל התחננו בפניך להשקיע ולו תקציב זעום במחקר של המחלה שתהרוג אותם. בחרת שלא להגיב. קבל את ברכותינו מר גלאס, מהיום המחלה היא בת הזוג הצמודה שלך״. הריבוע התיישב, המשולש נותר עומד. הכתובית התחלפה במילים: ״ערבות הדדית היא לא להשאיר איש מאחור״.
״בניגוד לשקרים בתקשורת״, ציין המשולש באיטיות מוגזמת, ״אנחנו בריאים לחלוטין. אנו עושים זאת בשביל הנשכחים מאחור, בשביל להזכיר לבעלי ההשפעה ולפוליטיקאים שכל עוד הם לא יפעלו למען המוחלשים — הם עצמם יהיו בסכנה. לחשוב כי עושר ותפקיד יוקרתי קונים חסינות זה טעות. כבוד שר הבריאות, מהיום אתה גיבור בעל כורחך. תודה שהקשבתם ותודה שהקשבתן״. הצורות הגאומטריות התפוגגו ובמקומן עלה קליפ מהופעה של מייקל ג'קסון ששר ״רפא את העולם״. ובאותו הרגע עשה כאב הראש של אדם קאמבק מפואר.
״רואי״, קולו של אדם רעד, ״החרא הזה אמיתי?״
״בהחלט יש סיכוי שמדובר באיומי סרק, כבוד השר. אנחנו מבררים את אמינות הסרטון״.
״האנשים האלו צריכים להיות בכלא. הם כבר בכלא?״
״אנחנו על זה. נזכרת במידע רלוונטי שיכול לעזור לנו?״
״מה?״ אדם פלט לרצפה את הקיסם שהיה צבוע בדם, ונזכר בתסמינים שסבל מהם בבוקר. הוא מיקד באיש השב״כ את מבטו: ״איך נתתם לזה לקרות? בכלל, איך זה שהם לא נעצרו כבר?״
״אדם, תירגע. אנחנו באותו צד״.
״לא היה שום דבר חריג. לא פגשתי אף גורם חשוד״, זיעה רטובה כיסתה את גבו, ״מה הם רוצים דווקא ממני? כוס אמק, אני פועל לתקן את המערכת״, לפתע הצר את עיניו והביט בחדד, ״אתה יודע כמה זמן עובר מההדבקה עד שמופיעים תסמינים?״
״אתה כבר מרגיש משהו חריג, כבוד השר?״
״ממש לא״, ענה מיד.
״או־קיי. אני לא בטוח, אבל אנחנו יודעים שבחודשים הראשונים המחלה לא מידבקת. אתה נוסע עכשיו ישר להדסה וישיבו לך שם על כל השאלות״. איש השב״כ הציץ בנייד. ״הנהג שלך למטה. מאוחר יותר נמפה את הלו״ז שלך מהשבועות האחרונים ונחפש חריגות״. חדד התרומם מהכיסא. ״הפסיכולוגית הראשית של השב״כ מסרה שתשמח להיפגש איתך בהמשך. כל זה יכול לבלבל גם את החזקים ביותר״.
״עזוב אותי מפסיכולוגית, רק זה חסר לי. אולי יש נוגדן. חדד, אם תאתרו אותו —״
״אל תדאג, אנחנו מפעילים את כלל האמצעים. עכשיו אתה טס לבית חולים. יש סיכוי שהם משקרים״.
