מהגבר שממנו הרתה אימי קיבלתי בוודאי את האופי הקשה שלי ואת חוסר הגמישות המחשבתית. אני נוטה להתרגז בקלות משום שהם מכעיסים אותי, האנשים, ואף שעל פי רוב הרוגז עובר מהר, את הפעולות הלא מבוקרות שלי, אלה שניתן לקרוא להן נמהרות, איני מסוגלת לעקור מתוכי. ״זה ממנו, לא ממני,״ אמא שלי אומרת כשהיא רואה ששוב התנהלתי בפזיזות. הגבר הזה, שלא הכרתי ולא אכיר לעולם, נושא עימו את סוד התכונות הלא מפוענחות שלי. היא מבקשת שאנסה להתנהל בחוכמה, ״שלא אצא קירחת מכאן ומכאן,״ ואני משתדלת, אבל לא תמיד מצליחה.
כשנולדתי, היא חגגה יום הולדת ארבעים. סבתא לודה, שהיתה כנראה אישה נחמדה באופן מיוחד וגם מתקדמת בדעותיה ביחס לתקופה, הפצירה בה ללדת אף שלא היתה נשואה. היא אמרה לה שילד זה חשוב וכדאי שתעשה לה אחד, גם אם לבד.
סבתא לודה רצתה נכד או נכדה, ומונה, בתה הבכורה, שהיתה שחקנית הוליוודית מצליחה, היתה מקרה אבוד. גם בן הזוג של מונה, ארתור, שהיה במאי סרטים שאפתן, וגרוע מזה, גוי, לא הראה עניין אמיתי במבנה המשפחתי התקין, לתפיסתה, שכלל גידול ילדים. לא, דודה מונה היתה נחרצת בעמדתה, אבל אמא שלי נראתה כמי שניתן לשנות את דעתה. היא מעולם לא טענה שקיבלה החלטה מושכלת או שמסתתרת אידאולוגיה סדורה מאחורי סגנון החיים שאימצה לעצמה. פשוט החיים, אמרה. החיים, ומה שזימנו לה.
סבתא לודה קיבלה את סגנון החיים הבלתי מתחייב של בתה הצעירה, אבל כשאמא שלי קנתה מכונית קטנה שסימלה בעבורה עצמאות כלכלית וחופש, היא התפלאה מאוד. ״קודם תמצאי לך בית, תקימי משפחה ואז תקני מכונית,״ היא אמרה לה. על זה אמא שלי ענתה לה משפט שדודה מונה אוהבת לצטט בכל הזדמנות שרק ניתן: ״אבל במכונית אפשר לישון, בדירה אי אפשר לנסוע.״
אני מעודכנת בכל הקשור לזהותו של הגבר שאימי הרתה ממנו. הוא היה צלם קולנוע אמריקאי. היה להם עבר. הוא נהרג בהתרסקות מטוס קל בסט צילום בעמק במדינת אייווה כמה חודשים לפני שנולדתי. הם לא תכננו לגדל אותי יחד. למעשה, אמא שלי לא הספיקה לעדכן אותו בדבר ההיריון. ״הוא היה מתוק אמיתי,״ היא אומרת, ״בטח היה שמח לפגוש אותך.״
לאחר שנולדתי טסנו אמא ואני לאנגליה אל ביתם של אחותה מונה ובעלה ארתור ושם גרנו במשך שנה. לא דיברתי עד גיל שלוש. דודה מונה, מודאגת, קנתה לאימי ספר הדרכה של רופא אמריקאי, אחד, ספוק, שאיגד בתוכו תובנות ועצות. הפעם הראשונה שבה דיברתי היתה כשנולד איתמר, אחי. אמא מספרת שניגשתי אל העריסה שלו בבית החולים ואמרתי לו, ״מאיפה באת?״ זה היה ככל הנראה אירוע מטלטל בשבילי והקלה גדולה עבור כל מי שהיה שותף בגידול שלי. איתמר באמת הגיח משום מקום. אביו, שהיה קולגה של אימי, לא הצטייר בעיניי כמי שעתיד להביא לי אח לעולם. ההיריון היה בלתי צפוי, ואמא אמרה שבגילה, כשמקבלים מתנה כזו, לא מסרבים לה.
מאז אני מדברת די הרבה. דודה מונה אומרת שאי אפשר להבין אותי כי אני מדברת מהר ובולעת מילים. היא צודקת. אני בולעת מילים ואז מקיאה אותן החוצה, באקט בולמי בלתי נשלט, כי בתוך הגוף שלי יש מדחס שמערבל ללא הרף מילים ורגשות, מייצר תחושת דחיפות, מקצין צרכים והופך כל מצוקה לבלתי נסבלת. המחשבות והתחושות עוברות בי כמו זרם, הרגליים והידיים זזות מהר, אני מקבלת החלטה ומבצעת ואז שוב. מהר־מהר. ״את כמו רוח,״ דודה מונה תמיד אומרת. ״מהירה כל כך.״ יש רק את עניין השיער שלי שגדל לאט ומתפקד כישות נפרדת משאר חלקי הגוף שלי. הוא גדל לאט כל כך שההמתנה לו שיצמח מלווה בכאב פיזי ממש, בצמרמורת בלתי נסבלת, מהסוג שמרגישים כאשר מישהו שורט לוח בקצה הציפורן. כשהייתי קטנה קבעה רופאת הילדים שהשיער שלי אורך בקצב איטי פי שניים ממה שהוא אמור בגילי הצעיר, כאילו הייתי אישה בת שבעים. משום כך אני מעדיפה לשמור אותו קצר־קצר, כי ההמתנה לו שיצמח היא מורטת עצבים ומתסכלת מדי עבורי. שנים שהוא היה קצוץ, עד שבגיל שמונה־עשרה הגיע אורי והוא ביקש את השיער שלי ארוך, ואני אהבתי אותו ונתתי לו במתנה סנטימטרים של הקרבה גולשת ומכבידה. שבע שנים אחר כך, כשעזבתי את הדירה המשותפת של אורי ושלי, עבר השיער את קו הכתפיים. ביום שחזרתי לגור בביתה של אמא, הפקדתי בהתרגשות את מכונת הגילוח שלי בידיו הנלהבות של איתמר וביקשתי שיוריד הכול, אבל אז אמא נכנסה לחדר האמבטיה והציעה שתספר אותי קצר, יפה, במספריים ומסרק, במקום המכונה המתריסה מגיל ההתבגרות, ואני הסכמתי כי רציתי רק שהשיער יֵרד ואוכל למשש אותו על הקרקפת, להרגיש אותו בין האצבעות, מתחיל ונגמר. אמרתי לאיתמר ולאמא, ואולי גם לעצמי, שאם אורי יראה אותי ברחוב, הוא יבין שאני כבר לא שלו, שמשהו בינינו השתנה, ואיתמר נעשה עצבני ואמר שכדאי שאני אדע שהוא לא תופס צדדים ואני שאלתי אותו מה זה אומר והוא ענה שהוא לא משקר ולא שומר סודות. זה הפתיע אותי, אולי קצת העליב, אבל אמא מיהרה להזכיר לי שאורי הוא כמו אח גדול בשבילו מאז שהוא בן חמש־עשרה ושניתן לו זמן להתרגל.
דודה מונה אומרת שזה לא רק השיער אצלי שגדל לאט. היא מתכוונת לזה שרק בגיל שמונה־עשרה, עם אורי, התנשקתי בפעם הראשונה. סביב גיל שש־עשרה היא החלה להפציר בי שאצא להרפתקאות מיניות וסיפרה לי בגאווה שהיא כבר בגיל חמש־עשרה התעסקה עם בנים. זה היה באחד מביקורי הפסח שלה בארץ, ואמא שלי אמרה לה, ״התחלת קודם,״ ודודה מונה אמרה, ״את היית פספוסה, מה את בכלל יודעת,״ ואמא שלי הזכירה לה את אבשה הילד של השכנים שהגיע אליה לחדר כשלמדה בשנה האחרונה של בית הספר העממי, והם ישבו על המיטה שלה וקראו שירה, ואמא שלי, קטנה מדודה מונה בשמונה שנים, נדחקה ביניהם, וכשמונה ביקשה ממנה לסובב את הראש אמא שלי צפתה בהם מתנשקים דרך המראה שבמסדרון.
כשהייתי בת שש־עשרה, בקיץ שבו נסעתי עם דודה מונה והחברות שלה לחופשה בדרום צרפת, חזרה יום אחד דודה מונה מסידורים בכפר עם נער בן גילי. היא הובילה אותו אליי בשעה שקראתי ספר בחצר ואמרה, ״זה לודוויג. פגשתי אותו פה בשביל.״ לודוויג הצנום, שלא ידע מילה באנגלית, עמד מולי נבוך בשעה שדודה מונה הפצירה בו בצרפתית שוטפת שייקח אותי לטיול בשדה. ״תלכי לטייל עם לודוויג,״ היא אמרה לי וסימנה לי בעיניה שהנה הגיעה הנשיקה הראשונה שלי ואני, מובכת, התחננתי בפניה שתיקח אותו משם.
״אֶל אֶה זֵ׳נֶה.״ היא נבוכה, דודה מונה עדכנה את לודוויג והוא משך בכתפיו. בערב היא סיכמה את האירוע ואמרה שאני קשה, אבל זה בסדר וכנראה יש לי קצב משלי.
מאז, ניתן להגיד שהחיים שלי מתנהלים בין הנסיעה הפרועה באוטוסטרדה להליכה האיטית בשלג, שכל צעד בה מצריך מאמץ על־אנושי. שניהם אני. לפעמים מהר ולפעמים לאט. אמא אומרת שאני קופאת כשצריך לקבל החלטות. אני רק יודעת שקפאתי ככה לפני כמה שנים, בבין לבין, במקום שמדברים עליו כשלא יודעים להגדיר משהו מדויק או לתת לו שם. אני קוראת למקום הזה בינוניות והיום אני יודעת לומר שאני לא רוצה להיות בו. אני רוצה לעצמי חיים נפלאים, כמו אלה של דודה מונה.
דודה מונה בת שמונים והיא חיה באחוזה גדולה בכפר במערב אנגליה ויש לה נהג שלוקח אותה פעם בשבוע לעיר הגדולה, לאירועי תרבות וחברה. בכל יום מגיעים בדואר מכתבי מעריצים מרחבי העולם, בעיקר כאלה מאספנים עקשנים, שאותם היא יודעת לזהות בלי לפתוח ומשליכה למגירה מיוחדת. היא מוקפת בחברות שאספה לאורך חייה, מחזאיות עטורות פרסים, שחקניות מפורסמות, אומניות וסופרת אחת בעלת שם עולמי עם תואר אצולה שהוענק לה ישירות מהמלכה. נבחרת החלומות של הנשים המבוגרות. אמרתי למונה שהפחד הכי גדול שלי הוא שכשאהיה בגילן לא יהיו לי הישגים לזקוף לזכותי. ודאי אהיה גם ענייה מרודה בלי פנסיה או הכנסה חודשית מפני שבשנים שבהן הייתי צעירה וכשירה להשתכר לא החזקתי מעמד בעבודה קבועה, בגלל הסיבה הזאת הקשורה באופי שלי, שאינו סובל מרות ואינו מסוגל לסבול את תחושת המחנק המתלווה לבזבוז החיים בחלל מוגדר שאליו את מגיעה כפקידה, בהמת עבודה, פיונית ממושמעת. העבודה היחידה שהצלחתי להתמיד בה עד כה היתה בחנות הצילום בזמן הלימודים, וזאת רק משום שהשכילו להבין שם שעדיף שאשב לבדי בחדר ההדפסה באחורי החנות, כי המפגש עם לקוחות, על פי רוב, לא הניב תוצאות הגיוניות. או כמו שמנהלת החנות אמרה: ״עדיפה לנו מינימום אינטראקציה שלך עם הסביבה.״
הם היו נכנסים לחנות, האנשים, ושואלים, ״על מה אתם מדפיסים?״ ואני הייתי מביטה בהם בבוז מכוון ואומרת, ״מבריק או מט,״ למרות שידעתי למה הם מתכוונים.
״אתם מדפיסים על ספלים?״
״לא.״
״תיקים?״
״לא.״
״ומה בנוגע למחזיקי מפתחות?״
״תלכו לחנות הצעצועים ממול,״ הצעתי להם, ״הם מדפיסים גם על כריות.״
הם רצו את הפרצופים של האהובים שלהם על חפצים, מסגרו רגעים ותלו על קירות, הניחו על המיטה, זרקו בתוך התיק. הם ידעו שהזמן חומק להם מבין האצבעות. היו מביאים לי את החיים שלהם דחוסים לקופסאות פילם קטנות, מפקידים בידיי זיכרונות ותחושות שהם מפחדים לשכוח. הייתי יושבת מול המכונה ומביטה בהם מטיילים, מתחתנים, מתאגדים מול המצלמה בחיבוקים וחיוכים מאוזן לאוזן, מסמנים פיסות חיים, אירועים ואנשים שהם רוצים לזכור. היו נופים, היו חיות מחמד והיו חלקי גוף חשופים ותיעודים של רגעים אינטימיים שלא היה לי שום רצון לראות. היה זוג צעיר שתמיד היה מביא סרטים כאלה שעובד הקבלה סימן במדבקת אזהרה אדומה, ואני ידעתי להריץ את הסרט בלי להסתכל. אבל היו אלה שלא היתה שום דרך לצפות מה יוליד הצלולואיד שלהם. הייתי מביטה בהם מגיעים לקחת את התמונות שלהם מאחורי החנות, מעריצה את האופן האדיש שבו התנהלו מול אדם שיודע עליהם משהו שהוא לא אמור לדעת. בסוף עזבתי.
אני חוששת שבגיל שמונים אהיה נטל לילדים שלי, בהנחה שיהיו לי כאלה. נטל לסביבה בוודאי. בשעה שהחברים שלי יטיילו בעולם בקבוצות מאורגנות ויחזרו לספר על מסעות בספארי ובשווקים במזרח הרחוק, אני אגור בדירת חדר בעיר גדולה כלשהי ומהגִמלה הזעומה שאקבל מהרשויות אשלם בקושי את שכר הדירה וחשבון החשמל. הם יבקרו אותי, החברים, בדרך למופעי תרבות בעיר, ישתו כוס יין, יגניבו שאיפה אסורה מסיגריה במרפסת ואז יחזרו לבתים צמודי הקרקע שלהם בערים עם הפרדסים, המרוחקות במידה מספקת מהמרכז, ושם יאכלו אוכל בריא ויקפידו על אימון גופני יום־יומי. יהיו לי בגדים וחפצים יפים, זיכרונות וסיפורים, אבל מלבדם לא יהיה לי כלום. גם לא שיער על ראשי. אהיה קירחת מכאן ומכאן כמו שצפתה אימי, ואני אקבל את הגורל שלי בכניעה ואומר שממילא אנשים רגילים כבר שנים לראות את הפדחת החשופה שלי ומה משנה עכשיו שיער שלא צומח.
דודה מונה נכנסת למסעדה באיחור קל. היא צועדת לאט, בגב זקוף, וטורבן מבד כחול מבריק, שחוטי זהב גסים שזורים בו, מגולגל על ראשה, גבוה. שמלת פשתן בצבע חמרה עמוק מכסה את גופה הרחב, ואת עיניה הכהות הגדולות תוחם קו איפור שחור שמשווה לה מראה של מלכה מצרייה. היא נעמדת מול שולחן עמוס נשים, שולחת קדימה את רגל ימין, דוחקת לכיסי השמלה את כפות ידיה, ושפתיה הצבועות אדום דם נמתחות לחיוך רחב, חושפות שיניים ישרות ולבנות.
זוהי מסיבת יום ההולדת השמונים של לוסיל, חברתה הטובה, והיא מביטה במונה כאחת המורגלת במראות מהסוג הזה. ״ואנדרפול, מונה!״ היא אומרת ומוחאת כף ושאר הנשים מצטרפות אליה, ולקול מחיאות הכף שמהדהדות בעוצמה בחלל המסעדה דודה מונה מתיישבת בכבדות על הכיסא השמור לה.
״השיער לא הסתדר ולא הצלחתי בשום אופן לקבוע תור למספרה,״ היא לוחשת לחברתה. ״חשבתי שכבר לא אגיע,״ היא מכניסה במבט ממזרי מעט מתח לסיפור, ״אבל אז נזכרתי שהשכנה מגאנה יוצאת בימי ראשון לכנסייה עם הבדים הנהדרים האלה על הראש.״
״נהדר,״ אומרת הסופרת ונוגעת בעדינות במגדל הבד שעל ראשה.
למונה מלאו שמונים כבר בשנה שעברה, אבל היא העדיפה לא לחגוג. ״מה יש לחגוג? איזה מין גיל זה?״ אמרה לי כשהתקשרתי לאחל לה יום הולדת שמח, ודיווחה שבמקום להיפגש עם החברות היא נשארה בבית וצופה במשחקי הטניס של וימבלדון. ״איך המזג בארץ?״ היא שאלה, כמו ששאלה תמיד, ואני הסתכלתי מבעד לחלון ועניתי ״חם.״
״אצלנו יורד גשם ועדיין קריר,״ היא דיווחה לי. כבר חמישים שנה שהיא חיה בגשם האנגלי.
״יעל סיימה את הלימודים,״ דודה מונה מבשרת לחברות שלה בחגיגיות. ״ועכשיו היא עוברת משבר התבגרות.״ בניגוד לקבוצת הנשים הלבושות כולן בהידור, אני עוטה על גופי סרבל כהה הגדול פי שניים ממידותיי, ולרגליי נעלי עבודה שחורות גסות. לפני שיצאנו למסעדה הפצירה בי מונה ללבוש בגד חגיגי שיתאים קצת יותר לאופי האירוע ולמסעדה היוקרתית. כיוון שידעה כי במזוודה שארזתי יש רק פיג׳מה פלומתית, מכנסי ג׳ינס קרועים וסוודר גדול, היא הציעה לקחת אותי למסע קניות מהיר בחנות הבגדים היקרה במרכז הכפר שבו היא גרה, אבל אני סירבתי בתוקף. ״לפחות תוסיפי לך קצת צבע לשפתיים,״ היא הפצירה בי. יש לנו אותן שפתיים, לדודה מונה ולי, בשרניות ומשורטטות יפה. מלבד זה אין בינינו שום דמיון. דודה מונה תמירה ועבת בשר, ואני קטנטנה ורזה כמו ילדה. בעוד שדודה מונה היא האישה הכי בולטת בכל מקום, אחת שאי אפשר להוריד ממנה את המבט, אותי ניתן בקלות שלא לראות, אבל כשמבחינים בי לבסוף אומרים, ״היופי שלך לופת.״
דודה מונה מרחה אותי במיומנות בשפתון אדום־דם, ואני בחנתי את הבד המבריק שכרכה סביב ראשה.
״זו הצהרה רצינית,״ אמרתי.
״נכון, זה נהדר,״ היא הזיזה את מראת האיפור הקטנה מעל ראשה והביטה בחלקי הבד המבריק שנגלו לה שם.
במבואת הכניסה יש מראה גדולה, אבל מונה מתעקשת לא להביט בה. ״בשביל מה?״ היא אומרת. ״אם אני אסתכל אני אראה את מה שאני לא רוצה לראות. את מה שלא חשוב. ככה אני מדמיינת את הדברים הטובים.״
״היא עזבה את החבר שלה,״ דודה מונה מכריזה בפני החברות במסעדה. ״הם היו יחד המון שנים.״
הן מטות את הראש הצידה ואומרות אווו כזה ארוך ונוסטלגי ולוסיל, שהיא אמריקאית, שואלת בשובבות, ״האב יוּ בִּין דאמפְּד?״ כי השפה שלה לא מאמינה במילים עדינות. אני מתיישבת לידה ומחבקת אותה ואומרת, ״לא, לא,״ ולאחרות אני אומרת, ״לקחתי פסק זמן כדי לחשוב קצת. לא קרה כלום.״
אני מזכירה לעצמי מי אני. אני סופרת את ההצלחות שלי, את השמות של האנשים שאוהבים אותי. אני נזכרת בטפיחות על הכתף בתערוכת הגמר, בתעודת ההצטיינות, בפתק הנרגש שהשאירה לי על הקיר אישה אלמונית. אני בעלת ערך, אני מזכירה לעצמי. כשאני לא נמצאת מרגישים בחסרוני.
החברות של מונה משקות אותי בכוסות שפריץ ומיני קוקטיילים שהן אוהבות לשתות בצהריים. הן אומרות לי, ״במצבך אוכלים רק מנות אחרונות,״ ומזמינות לי סופלה שוקולד וקרם ברולה. הן אומרות שמה שאני עוברת זו חוויה מלמדת, שזה יעבור ועוד אתגעגע לימים האלה, שמרגש כל כך שהעתיד שלי הוא עדיין בגדר תעלומה, שכל הטוב שבעולם מחכה לי. הן אומרות, ״אוֹל פוֹר דֶה בֶּסְט,״ שזה אומר הכול לטובה, אבל מתכוונות לכך שהכול מגיע למצוינות שבינינו, ואומרות שהעולם הוא האויסטר שלי. ממרום שמונים שנותיהן הן יודעות הרי שכל זה יחלוף, יהפוך לזיכרון רחוק, לסיפור טוב, והן מוכנות להתחלף איתי ועם הגוף הצעיר שלי בלי להסס. חוץ מדודה מונה, כמובן, שמכריזה, ״אתן מתארות לכן שמעולם לא חוויתי כאב לב?״
סביב שולחן מסיבת יום ההולדת של לוסיל אני מוצאת את עצמי מספרת על מערכת היחסים של אורי ושלי לכל מי שמבקשת לשמוע. אני מתפלאת לגלות שככל שגדל המרחק הגיאוגרפי בינינו, אני מעוניינת לדבר עליו יותר. הרי רק לפני יומיים, בדירה של אמא, הכרזתי בארוחת הבוקר שהמרחק ממנו יעשה לי טוב והייתי מלאה כעס, ואילו ברגע האמת, כשהחברות של דודה מונה שואלות אותי איך אני מחזיקה מעמד, אני מטה מעט את הראש ומחייכת חיוך עצוב, כמו שעושים כשדבר מה נורא מתרחש. כי עכשיו, כשמפרידים בין אורי וביני כמה אלפי קילומטרים בקו אווירי, מתעורר בי פחד שאם לא אספר עליו הוא לא יהיה קיים יותר.
הן מנומסות, החברות של מונה, לא רוצות לחטט, רק אומרות, ״אַיים סוֹ סוֹרי,״ ואני אומרת, ״לא צריך להצטער.״ הכאב שלי הוא כאב מוכר, כזה שהופך את כולן לידעניות ומלאות תובנות.
מירה, שחקנית התיאטרון העדינה, שואלת אותי כמה זמן אורי ואני היינו יחד, ואני לוקחת נשימה קטנה לפני שאני עונה, ״שבע שנים.״ ״סֶבֶן יִירְז,״ אני מותחת את ההברה הראשונה כמה שניתן, כך שחמש האותיות יוכלו להעביר את המסה העצומה של הזמן שהן מתארות. ״או מיי גוד!״ היא פוערת עיניים, ״ואת רק בת עשרים וחמש!״
הן מגחכות למשמע המושג ״לקחתי הפסקה״, מניחות יד מנוסה על הכתף שלי ואומרות, ״אין דבר כזה.״ הן אומרות, ״זו התחנה האחרונה לפני הפרֵדה. המדרגה האחרונה לפני שקופצים. רשת הביטחון.״ אני אומרת להם, ״לא, לא, זה לא המקרה. אנחנו נהיה בסדר.״ והן תוהות אם אני יודעת שאני משקרת.
אני אומרת להם שבע שנים ובעצם מתכוונת לומר אלפיים חמש מאות חמישים וחמישה ימים. שמונים וארבעה חודשים. אני מקשיבה לסיפורי הפרֵדות שניתנים לי, נאחזת בהם כבספר הדרכה, מנסה למצוא בהם את דרכי.
החברה של לוסיל מעמותת נאמני התיאטרון מספרת על אחותה, שמאז שנפרדה מהחבר הראשון שלה לא מצאה שוב אהבה שתשתווה לה והיא חיה את חייה בבדידות ובגעגועים לאהוב שעזב, האחיינית של לוסיל שמגיעה לביקור מניו יורק מספרת שביום הפרֵדה מהארוס שלה פגשה במקרה ברחוב את אהוב נעוריה ושנה אחר כך כבר ילדה את ילדם המשותף, זוג חברים עיתונאים של מונה ולוסיל מספרים לי שנפרדו לכמה שנים ואז חזרו זה לזרועות זה. אבל הסיפור הנפוץ, השחוק, זה שאני שומעת שוב ושוב מהנשים סביב השולחן שנמצאות בנקודה בחייהן שבה הן מסכמות את החיים שעברו, הוא שהפרֵדות והאהבות החדשות רדפו וסבבו זו את זו כגלגל עץ גדול של מרכבה מקרטעת, עד שבסופם של שבילי הכורכר והדרכים הבוציות חיכה האדם שאיתו הקימו משפחה. ואני תוהה מי מהנשים האלה אני אהיה.
״את חושבת שאנחנו צריכים להיות יחד?״ בכל בוקר אני שואלת את דודה מונה. ״את חושבת שעוד נהיה?״
אני זקוקה לאדם שיודע לראות את העתיד. אני מוכנה אפילו להאמין שהאדם הזה הוא דודה מונה. אני בולעת בשקיקה כל נבואה, קטנה ככל שתהיה. בעוד שנה תציגי בתערוכה גדולה. בעוד חצי שנה תאהבי מישהו אחר. בעוד חמש שנים תהיי צלמת מפורסמת.
אני רוצה לדעת. צריכה לדעת. איפה אהיה, מי אהיה. עכשיו שנגמרו המשחקים המקדימים. עכשיו שסיימתי את לימודי הצילום. עכשיו שאני בת עשרים וחמש. זה המאני טיים, כמו שלוסיל אוהבת להגיד. זה הזמן שיכריע אם אהיה דודה מונה או מישהי שלא העזה לנסות.
