1
שלושה שבועות. שלושה! שבועות!
הם בטח גדלו, אני מהרהרת בחיוך ובוחנת את הבבואה המרוטה שלי מול המראה. התגעגעתי אליהם. לצחוק שלהם, שמצליח תמיד לשלוף אותי מהעבר ולעגן בהווה, לחיות הקורנת המחזירה גם אותי שוב ושוב לחיים, לתמימות שלהם, המגינה עליהם מפני כאב.
אני לא אוהבת חופשות חג ארוכות. אני אפילו לא אוהבת שבתות.
רוב האנשים שהיו שומעים הצהרות שכאלה מצידי היו בטח חושבים שמשהו לא לגמרי בסדר אצלי בראש, אבל זאת האמת. חג הפסח הנוכחי התארך הרבה יותר מדי לטעמי. ספרתי את הימים עד שייגמר סוף סוף ואוכל לחזור לשגרה.
אני מפזרת את הפקעת המרושלת שבתוכה כלאתי את שערי בערך מהיום האחרון שלפני החופשה, מהרהרת בפניהם המחייכות כשיצאו הביתה עם המארזים העליזים שמיכל ואני הכנו איתם לחג. יין הצימוקים הסגלגל שסיננתי בשבילם לבקבוקים קטנים הציץ מתוכם בגאווה, אחרי שבועות של מעקב משותף אחרי תהליך התסיסה שלו.
קצות השיער שלי, הסגלגלים כמעט כמו היין, משתחררים לחופשי מאזיקי הגומייה ומשנים את המראה שלי מקצה לקצה. מפקעת שחורה ונבולה לשיער ארוך גולש, שגון כחול־סגול הולך ומתבהר בו בערך מחצי האורך ועד לקצוות בסגנון 'אומברה'. אפילו עיני העורב שלי נראות בורקות יותר עכשיו. אולי בגלל הניגוד. אולי רק כי החופש נגמר סוף סוף.
זה דרש רק שלושים וחמש שנים שלמות עד שהרשיתי לעצמי 'להשתגע' ככה אצל הספרית. מיכל עיקמה פרצוף ביום הראשון שהגעתי לעבודה עם הצבע החדש. 'המפקחת' הסמויה בתוכה בטח רצתה לציין שהוא לא בדיוק ראוי לסייעת בגן חובה, אבל היא לא העזה לומר מילה. מהיתרונות המועטים בכך שהיא יודעת הכול על העבר שלי. מבין היחידים שיודעים.
הלוואי שהייתי מסוגלת להסתובב ככה, עם הכחול־סגול הממגנט הזה, גם סתם בסידורים במרכז המסחרי, אבל לשם עדיין לא הגעתי. בינתיים אני משחררת אותו מהכלוב רק כשאני יוצאת לעבודה, המקום הבטוח שלי.
אני מסיימת להסתרק, פושטת את הפיג'מה המרופטת ומשתחלת לשמלה בגון לילך בדוגמת שמיים מעוננים. 'שמיים מצולקים', אני מגחכת לעצמי. אני נועלת נעלי שרוכים גבוהות, עונדת כמה שרשראות ואת כמות הצמידים המקסימלית שיד ימין מצליחה להכיל. לא באמת מתחשק לי כרגע לבחור רק כמה מהם. היום מתחשק לי את כולם.
את יד שמאל אני משאירה חשופה. אני לא אוהבת לכסות את הקעקוע שחרוט עליה בצד הפנימי של האמה. אני צריכה לראות אותו, להרגיש אותו, לפחות כמה פעמים ביום.
אני ממקדת מבט אחרון במראה, ב'דמות' שיצרתי לעצמי בארבע השנים האחרונות, ופונה לכיוון המטבח כדי להכין לי תרמוס לדרך.
הזיכרונות מציצים אליי מכל פינה. חלקם קסומים. את חלקם הייתי מעדיפה לשכוח. אני חולפת על פני שידת כוורת החוצצת בין המטבח לסלון. כבר אין בה תמונות. הרחקתי אותן. כאב לי מדי להסתכל עליהן. התמונה היחידה בשטח היא אחת שצילמתי חצי שנה אחרי ששעון החול המסמל את חיי התהפך לסיבוב חדש. תמונה שלי מוצמדת במגנט למקרר. היא נמצאת שם למזכרת כדי שלא אשכח איפה התחלתי ואיפה אני היום.
קשה לזהות שזאת אני בתמונה, אבל אני זוכרת טוב מאוד את עצמי מהתקופה ההיא. תמיד שמעתי על אנשים שרזו בעקבות טראומות. שאיבדו תיאבון. שהקרובים אליהם נאלצו ממש להאכיל אותם בכפית כדי לא לאפשר להם להתמסמס סופית מהעולם הזה. אני לא יודעת, דווקא אצלי ההפך היה הנכון. מיום שנשארתי לבדי לא הפסקתי לאכול. אכלתי בימים. אכלתי בלילות. אכלתי בארוחות. אכלתי בין הארוחות. הצלחתי לעלות עשרה קילוגרמים בשלושה חודשים, ועוד עשרה בשלושה שנמתחו אחריהם. נדרש נצח להוריד אותם בחזרה. זה היה אחד הסעיפים הראשונים ב'רשימת ההתגברות' שלי התלויה על המקרר לצד התמונה.
זה לא היה הסעיף הכי חשוב בה. הייתי אומרת שזה אפילו נתפס בעיניי בתור הסעיף האחרון בסדר העדיפויות, אבל הוא בכל זאת התמקם יחסית בהתחלה, והשגתי אותו, וכל וִי שהצלחתי לסמן ברשימה הזאת הוא עולם ומלואו מבחינתי.
כניסה לכושר ומעבר לתזונה בריאה
אני מאפשרת לאצבע שלי לחלוף על המילים.
לא עשיתי זאת כדי להיראות טוב יותר. זה בכלל לא עניין אותי באותה תקופה. גם עכשיו זה לא בדיוק בראש מעייניי. זאת פשוט הלאות שהצטרפה לכל תנועה מתנועות גופי. החום שגרם לי להזיע הרבה יותר מבעבר. הצרבות, העצירות וכל שאר התחושות הגופניות שעוררו בי חולשה תמידית, דווקא בנקודת הזמן שבה יותר מכול רציתי להתחזק ולהחזיר לעצמי שליטה בחיי.
את רשימת ההתגברות, עד כמה שזה אולי מפתיע, לא הכנתי בהמלצת איזו מטפלת או קרובת משפחה, אלא ביוזמת עצמי. טיפול פסיכולוגי עוד היה באותו הזמן בסך הכול סעיף בה. גם עליו כבר סימנתי וי. טופלתי במשך שנתיים ושליש, עד שהמטפלת שלי עשתה רילוקיישן לחו"ל. יכול להיות שהייתי ממשיכה עוד ועוד אם היא הייתה נשארת בסביבה, אבל היא עצמה כבר הייתה די מרוצה בזמנו מהתהליך שעברנו יחד. היא זיהתה בי מספיק תעצומות נפש להמשיך בכוחות עצמי, וההחלטה לסמן וי על הסעיף הזה התקבלה יחד.
הקעקוע על האמה השמאלית היה גם הוא סעיף ברשימה, וגם בו עמדתי בכבוד. עשתה לי אותו מישהי מיוחדת מאוד המתמחה בהפיכת צלקות כמו זו שלי לציורים יפהפיים שיספרו סיפור משלהם על התגברות.
הסעיף הזה כבר זרק אותי לסעיף הבא בתור: מלתחה חדשה, שהיה אחד המענגים ביותר למימוש. זה סעיף שיכול אולי להיקרא מוזר למי שלא מכיר אותי, אולי אפילו להיתפס כשטחי, אבל לא לי. ממש לא לי.
את הסעיף הגנה עצמית התחלתי ליישם רק לא מזמן. נרשמתי לקורס אצל מישהי, כאן ביישוב, וכבר השתתפתי בשני מפגשים. זה לא הרבה, אבל זאת התחלה.
יש ברשימה הזאת גם סעיפים שעוד נראים בלתי אפשריים למימוש. כמו למשל: להזמין מישהו לדייט, או אולי אפילו ללכת רחוק יותר במובן האינטימי, גם אם את זה לא היה לי אומץ אפילו לכתוב. לא כי זה חסר לי. רק כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה, למרות העבר.
גם אימוץ נכנס בשלב מסוים לרשימה. זה הסעיף האחרון בה, אם לדייק, אבל אני לא מרגישה שאני בשלה עדיין. אני רק יודעת שלא אוותר על הזכות להיות אימא, אפילו שאני לא יכולה ללדת ילדים בעצמי. זה עוד יקרה. זה יקרה כשאסיים לבנות את עצמי מחדש ואהיה פנויה מספיק לעזור בבנייה של מישהו אחר.
בדרך החוצה עיניי מתעכבות על קונכייה גדולה המונחת על שידת הכוורת. אני עוד זוכרת לפרטי פרטים את היום שקיבלתי אותה מיאיר.
"עוד אחת? אתה לא רציני." צחקתי וטרפתי אותו במבט כשיצא מהמים והתקדם לקראתי, מניף את הקונכייה בזרוע שרירית כמו מדובר בגביע אליפות. בלעתי את הקוביות המסותתות על בטנו השזופה. את טיפות המלח על שרירי החזה הבולטים שהשמש של סיני גרמה להן לנצנץ. הוא היה כמעט יפה מדי עם השיער הזהוב החלק שבו יכולתי תמיד להעביר אצבעות בלי לפגוש בקשר אחד, או העיניים הכחולות שלקחו איתן את הים לכל מקום. כמעט יפה מדי, ולגמרי שלי. "זה בכלל חוקי להוציא קונכייה גדולה כזאת מהים?"
"היא ריקה, בדקתי," הוא הבטיח ורכן להצמיד לשפתיי את המליחות התובענית של שפתיו. "בשבילך." הוא התנתק והניח את הקונכייה בידיי. "רק תיזהרי, היא חדה כמו סכין בקצה." הוא אחז באצבע שלי והעביר אותה בעדינות על השפיץ המחודד.
חייכתי ועטפתי בזהירות את הקונכייה במגבת, כדי להגן עליה וגם עלינו, שבן רגע כבר נשכבנו כרוכים זה בזה לידה על החול, מנצלים את פרטיות החוף הכי נידח בסיני, והפעם להרבה יותר מנשיקה תובענית בטעם מלח וים.
זאת לא הייתה הקונכייה הראשונה שיאיר אסף בשבילי ובטח לא האחרונה, אבל היא הייתה הגדולה והמרשימה מכולן. מחודדת כמו פגיון של אל הים. מתפקדת כמעין מכשיר קשר עוצמתי המחבר את המאזין לו אל הים האדום כולו בכל הצמדה זהירה לאוזן.
אני לא מתאפקת, מעבירה עליה את האצבע גם עכשיו ונדקרת בטעות מהקצה. אני מרחיקה במהירות את ידי. טיפת דם קטנה נחלצת מהחתך. אני תוחבת את האצבע לפה ומוצצת, מתנערת מהזיכרון ומהכאב הרגעי. הדימום נעצר. אני לוקחת את התיק, מוודאת שכל החלונות המסורגים נעולים, מפעילה אזעקה ויוצאת, חולפת על פני שביל הגישה שצדדיו מגודרים בעוד ועוד קונכיות, מהן מעולם לא הצלחתי להיפרד באמת.
את מערכת האזעקה והסורגים התקנתי לפני שעזבתי את הבית של אימא וחידשתי את השכירות כאן לבדי, בבית המשותף שיאיר ואני שכרנו יחד בזמנו. זה אולי קרה לפני שהכנתי את רשימת ההתגברות שלי, אבל אני בהחלט מחשיבה את שני הצעדים האלה כעוד שני סעיפים בה.
אני מגיעה לגן שבו אני עובדת מעט לפני הילדים הראשונים ומספיקה לבצע סריקה מלאה, מוודאת ששום נחש לא התחפר לו בשטח בחופשה, או במקרה הגרוע פחות, אבל מביך יותר, מטען סרק מאלה שהקב"ט אוהב לפעמים להחביא כדי לוודא ערנות של הצוותים. ליבי מתחיל לרקוד סמבה בשלב שבו הגן מתחיל להתמלא בצחוק, בחיבוקים ובחוויות חג מרגשות. מיכל מגיעה לקראת השעה שמונה, מתוקתקת מחולצה מחויטת ועד עקב, מקארה ג'ינג'י מיושר ועד לפס איפור מסותת מעל עיניים חומות. זה תמיד מצחיק אותי לחשוב שהיא קטנה ממני בשבע שנים, אבל מנסה בכל הכוח להיראות לפחות עשור מעליי. היא מחבקת אותי בחום וניגשת להעניק תשומת לב לילדים המתגודדים בהתרגשות סביבה. צלצול מהשער גורר ממנה הפניית מבט מהירה לחלון. "השבוע תורך," היא לוחשת לי בחיוך ערמומי.
אני נאנחת בתסכול ועכשיו כבר מצליחה לשמוע את צרחות הבכי המגיעות מבחוץ. אני מספיקה להגיע לשער בשלב שבו תום, האבא הכי מעצבן בגן, נאבק להוריד את בתו מהכתפיים, נפרד כנראה מכמה מתלתלי הקרמל הפרועים שלו תוך כדי התהליך.
"בוקר טוב לגולי." אני ממלאת את קולי בעליצות, כאילו הילדה המתולתלת, הפרועה לא פחות, שרוקעת עכשיו ברגליה לצידו, לא מגג'דרת מולי כמו רווקה מעל קברי צדיקים. "איך היה החופש?"
"לא רוצה," גולי צועקת על אביה ומתעלמת ממני נחרצות.
"אבל גולי, מתוקה," הוא רוכן לצידה, "אבא חייב ללכת לעבודה. זה רק לכמה שעות ותכף אני או סבתא באים לקחת אותך," הוא מפציר בה בילדותיות מרגיזה. בגדיו מכוסים בכתמי סיד והפער בין מראה השיפוצניק המסוקס כי כן, קשה להתעלם ממבנה הגוף המרשים שלו, לנימה המתחנחנת שבה הוא פונה אליה תמיד, נוטה להחליק בגרוני באלגנטיות של אצטרובל.
"לא רוצה," היא חוזרת ודמעות עגולות נושרות מעיני הקינמון שלה, הזהות לשל אביה המציץ בי בעיניים זועפות, כמו מתפלא למה אני לא מתערבת לטובתו. כאילו הוא באמת ייתן לי.
"טוב," אני מתאפקת לא להיאנח שוב ומושיטה יד לכיוון הילדה. "גולי, אנחנו נפרדות עכשיו מאבא."
"לא רוצה."
"אני יודעת שאת לא רוצה, אבל לפעמים יש דברים שצריך לעשות גם אם לא באמת רוצים, כמו אבא שצריך ללכת עכשיו לעבודה," אני מבהירה בנימה לא מתפשרת שפועלת בעקביות בפרידות, כל עוד מדובר באחד משלושים ושלושה הילדים האחרים בגן.
"חיבוק אחרון ודי?" תום מציע ומחבק את גולי חזק.
"עוד אחד," היא דורשת אחרי שהוא מרפה.
"אבל אמרנו אחרון," הוא מתחנחן שוב. איכס.
"אז אחרון חביב," היא מתעקשת.
"טוב, אבל באמת אחרון חביב." הוא נשבר ושוב מציית. "זהו, עכשיו תיכנסי יפה עם מִיה, כמו ילדה גדולה." הוא נעמד ומפציר בה באותו טון מתחנחן שעולה לי על העצבים.
"עוד חיבוק." גולי נאחזת ברגלו ומסרבת להרפות.
"אחרון אבל." שוב הוא שובר את המילה שלו כמו אפס, ואני מצליחה לגלגל מבט בלי שמישהו משניהם יראה.
אחרי רגע ארוך ומעיק, שבו אני כמעט בורחת בחזרה פנימה ומבטיחה למיכל לטפל בשבילה בכל הניירת של הגן למשך חודש שלם, אפילו חודשיים, רק שתחליף אותי כאן, הוא פונה אליי בקוצר רוח. "תיקחי אותה ממני? כי זה לא ייגמר לבד."
מה אתה אומר.
אני שוקלת לסרב כי אני כבר יודעת בדיוק מה עומד לקרות, אבל בכל זאת מחליטה לתת לגולי קרדיט. אולי החופשה הארוכה עשתה את שלה וביגרה אותה מעט, כמו את רוב האחרים שנטשו את הוריהם ליד השער ורצו לגן כמעט בהקלה. בכל זאת היא עוד רגע בכיתה א'. אני רוכנת ועוטפת אותה בעדינות מאחור. "בואי, גולי. אבא כבר מאחר לעבודה," אני אומרת בנימה אסרטיבית, אבל גם מכילה.
אני מרגישה את ההתנגדות. החצוף עושה את זה שוב. הוא לא מרפה ממנה גם אחרי שאני כבר מתחילה להרחיק אותה ממנו, גורם לי להרגיש כמו מפלצת מתעללת שחוטפת ילדים. זה מרגיז אותי כל כך, שפת הגוף הזאת, המשדרת לילדה בדיוק את ההפך מביטחון ביכולותיה להסתדר, והמילים המתחנחנות השוללות ממנה את הזכות הבסיסית כל כך לדעת שאבא שלה סומך עליה, וגם על הדמויות החינוכיות שאותן הוא עצמו בחר בשבילה. אני רוצה כל כך להיכנס בו פעם אחת כמו שצריך, אבל אין לי לב לעשות את זה. לגדל ילדה לבד, לאבד אישה... אני מסוגלת לתאר לעצמי כמה זה נורא גם בלי שהוא אי פעם יטרח לשתף אותנו בפרטים המדויקים, כדי שחס וחלילה נהיה מעורבות כמו שצריך ונוכל באמת לעזור.
עד שאני נכנסת לגן עם גולי, הצורחת ובועטת בזרועותיי, אני מגלה שמיכל כבר הספיקה להושיב את הילדים למפגש בוקר. גולי משתתקת בשנייה שאני חותכת את קשר העין בינה ובין אביה בעזרת הדלת. היא יורדת מידיי ומחייכת כמו שחקן מאחורי הקלעים בתום מופע מוצלח. אני אוספת את התלתלים החומים והפרועים שלה לקוקו, בעזרת אחת הקוקיות שאנחנו שומרות בגן למטרות אלה בדיוק. מיכל מחליפה איתי מבט עייף בזמן שגולי מורידה בחיוך את הכרטיסייה עם השם שלה מהלוח הצמוד לדלת, מניחה את האוכל המיוחד שלה על השיש, תולה את התיק ולוקחת כיסא למפגש.
השגרה המבורכת חוזרת. ארוחת בוקר, עבודה בקבוצות, משחק חופשי וזמן חצר. החצר היא המקום היחיד שבו מיכל מאיטה לרגע את הקצב ויושבת לצידי לשתות את הקפה הקר שלה, שהיה חם בזמן מסוים בבוקר. "זה לא מועיל," היא רומזת לי, מחווה על גולי, המתרפקת על ברכיי עוד מאז יצאנו החוצה, ובוהה בערגה בכמה ילדים שמשחקים כדורגל ממול. "אביגיל, מה את אומרת? אולי תצטרפי אליהם?" היא מציעה לה.
גולי מחברת בין האוזן לכתף בחיוך נבוך ולא מקבלת את ההצעה. היא תמיד נמנעת מכל דבר המזכיר פעילות פיזית, כאילו צמר הגפן שהאבא המעצבן שלה עוטף אותה בו נשאר דבוק גם כשהוא רחוק.
"טוב, אם את לא מעוניינת לשחק כדורגל, את לא חייבת, אבל אני מבקשת שתרדי מהברכיים של מיה ותיגשי למצוא פעילות שאת כן מעוניינת להשתתף בה," מיכל אומרת בנימת הגננת והמדריכה הפדגוגית שלה, ששוב כמעט גורמת לי לשכוח שהיא קטנה ממני בשבע שנים.
גולי יורדת בחוסר חשק מברכיי וניגשת לשבת על כיסא בצד, בלי באמת להצטרף לשום משחק. רק עיניה עוד מלוות בערגה את הילדים הבועטים בכדור לשערים הקטנים, אלה שבניתי להם פעם מגרוטאות. אני מציצה בה במבט עגום. כל ההחרגה הזאת, אוכל 'בריא יותר', שונה משל כל שאר הילדים, אפילו שאנחנו די מקפידות בגן על בריאות, שלל איסורים והפחדות סביב כל דבר שנראה לאביה מסוכן משום מה. אני מבינה שהכוונות שלו טובות, אבל איך הוא לא רואה שההתנהלות הזאת שלו רק יוצרת נזקים? באמת, אי אפשר לגדול ככה! וגולי מצידה, אני יודעת שהיא רוצה לפרוץ את כל אותן חומות מגוננות. אני קולטת באילו מבטים היא בוחנת עכשיו את רני, שבדיוק מבקיע גול, או את סתיו, שבאותו הרגע מטפסת בסולם למגלשה. אני רואה כמה היא כמהה, ובכל זאת נמנעת.
אני מודה שיש לי נקודה רכה לגולי, למרות הכעס שאביה מעורר בי שוב ושוב עוד מאז ספטמבר. אני אוהבת את כל הילדים בגן, אבל לפעמים מרגישה שהיא צריכה אותי קצת יותר מהם. אני משתדלת לעשות כמיטב יכולתי למלא את החסך ויודעת שלעולם לא אצליח. לעולם לא אוכל לתת לה את מה שאיבדה.
הזמן חולף בדילוגים והילדים פונים לסדר את החצר לקראת סוף היום. גם גולי מסדרת איתם, אבל בקצב שלה. על כל חמישה משחקים שהם מחזירים למקום היא מחזירה אחד, וגם זה רק כשמיכל או אני מסתכלות עליה באופן מפורש. בשאר הזמן היא סתם עומדת ומחכה, משאירה לאחרים את רוב העבודה. רובם באמת מהירים יותר ממנה, גם כשהיא ממש מתאמצת. זאת לא חוכמה. לעומתה יש להם שעות של תרגול יום יומי בלהיות ילדים.
בזמן שהיא מסיעה משאית קטנה ל'חניה' שלצד הגדר היא פתאום מחליקה ונופלת. הברך שלה משתפשפת באספלט והיא מתחילה לבכות. "נפלת?" אני שואלת ממרחק. "בואי, תראי לי מה קרה."
הבכי של גולי רק מתגבר מול תשומת הלב מצידי, אבל היא לא עושה שום מאמץ להתרומם. "בואי גולי. קומי," אני מתעקשת. לא כי אני עצלנית ומנסה לחסוך מעצמי לגשת אליה, אלא מהסיבה הפשוטה שלאפשר לילדים לחזור להיעמד בכוחות עצמם אחרי נפילה עוזר להעריך את חומרת מצבם. אם הפציעה היא רצינית ומבוגר ממהר להקים ילד שלא מסוגל לכך בכוחות עצמו, הוא עלול להזיק לו הרבה יותר מאשר לסייע.
גולי נעמדת במאמץ דרמטי וצולעת אליי ממררת בבכי. מקרוב אני מבחינה שמדובר בלא יותר משפשוף קטן בברך. "בואי." אני נותנת לה יד, "נשטוף לך את זה ונשים פלסטר. הזמנתי מהסופר פלסטרים של חדי־קרן ושל כדורגל. איזה את רוצה?"
"של כדורגל." קולה רועד מבכי, שבשלב הזה כבר מתחיל להישמע מזויף.
כל ההתנהגויות האלה יכולות להכעיס, אני מודה, אבל זאת לא אשמתה, רק אשמת האחד שפינק ועטף מספיק כדי ליצור אותן.
"את רוצה להתקשר לאבא שלה?" אני שואלת את מיכל אחרי שהשפשוף נשטף, הפלסטר מודבק וגולי בוחרת לעצמה משחק. "שלא ייכנס לפאניקה מזה שלא הודענו לו על הפציעה הנוראית?" אני מגלגלת מבט.
זמזום בשער והצצה לכיוון מאותתים לי שכבר מאוחר מדי לעשות זאת. מיכל מחליפה איתי מבט רב־משמעות ואני נאנחת. "תורי השבוע, אני יודעת. בואי, גולי, אבא כאן." אני מרימה את קולי בחצי השני של המשפט כדי ללכוד את תשומת ליבה וניגשת לפתוח את השער.
גולי מחבקת אותי בפתח הגן, נפרדת ופונה אל השביל המוביל ליציאה. בשנייה שאבא שלה ממקד מבט בפלסטר המתנוסס על ברכה היא גם נזכרת לחזור לצלוע בהדגשה. "מה קרה?" הוא נלחץ ורץ לקראתה, משאיר את השער הראשי פתוח לרווחה.
אני שואפת אוויר וניגשת לסגור את השער במקומו. "גולי נפלה עכשיו, כשסידרנו את החצר. אל תדאג, זה רק שפשוף קטן." אני מגייסת את הנימה הכי שלווה שלי למענו.
"אל תדאג?" הוא נחרד, רוכן להרים אותה כאילו היא בת שנתיים ולא חמש וחצי. "למה לא התקשרתן אליי מייד כשזה קרה?"
"כי זה קרה ממש לפני עשר דקות, אבל זה כלום, באמת. תסתכל בעצמך." אני חושקת שיניים בתגובה להגזמה שלו.
"אולי אם תשמרו כמו שצריך על הילדים, דברים כאלה לא יקרו." קצות עצמות הלחיים הגבוהות שלו מאדימים בכעס.
"תגיד, אתה רציני איתי עכשיו?" הבעבוע שהצלחתי להחזיק על אש קטנה בתוכי עוד מהבוקר מתחיל לגלוש. "מה אתה חושב שאנחנו עושות פה כל היום חוץ מלשמור על הילדים? ושמע קטע, הם עדיין נופלים פה ושם. זה טבעי. לא צריך לעשות מזה כזה עניין!" קולי מתרומם, מושך תשומת לב מצד כמה הורים החולפים על פנינו בדרך לאסוף ילדים מהגן, ואחראי צהרון אחד.
"בואי, גולי." תום מסב ממני מבט זועם וניכר עליו שהוא מתאפק לא לענות לי. "בדרך לסבתא נעבור אצל האחות לבדוק, בסדר?"
"לאחות? בוא תגזים וזהו. אתה רוצה שגם נזמין אמבולנס אולי?" אני מטיחה בו, מתקשה לפענח את הבעת הפנים המשונה שהמילים האחרונות חורצות בו. "אתה לא רואה שאתה מזיק לה עם כל החרדות האלה שאתה מכניס לה לראש?" אני מתחילה להבין שאולי אני קצת מגזימה.
מיכל יוצאת מהגן באותו הרגע. אולי בגלל הצעקות שלי, אולי בגלל דבר מה שאחד הנכנסים אמר לה. "מיה, בואי תחליפי אותי בפנים," היא רומזת לי באיפוק שזה בסדר להשאיר אותו לה.
אני נוטשת את הזירה וחוזרת לילדים, נושפת בהקלה את כל האוויר שנאגר בריאותיי במהלך הוויכוח המיותר הזה. למזלי מיכל ואני משלימות זו את זו מצוין. היא מסוגלת לגלות סבלנות ברזל במקרים שבהם שלי כבר מותכת ללבה. יש לה תמיד יכולת לאתר את המילים הנכונות להגיד להורים כדי להרגיע אותם, אבל גם כדי לשים להם את הגבולות הנכונים, וככל שהיא מציבה יותר גבולות, כך הם רק מעריצים אותה יותר.
הלוואי שגם לי היה פתיל כזה ארוך. טוב, לא סתם היא פילסה לעצמה במצ'טה מסלול ישיר במעלה הדרגות. גננת מובילה, מדריכה פדגוגית, ובקרוב מועמדותה אולי תיבחן אפילו לתפקיד המפקחת הכי צעירה במשרד החינוך. זאת אומרת, ככה לפחות היא מקווה.
פחות מרבע שעה מאוחר יותר הגן כבר עומד ריק, מבריק מניקיון. "את באה לאימא?" מיכל שואלת בנימה קלילה, שונה מאוד מזאת ה'חינוכית' שבה התבטאה מאז הבוקר. "היא הכינה עוגת לימון עם הציפוי ההוא שאת אוהבת." היא משילה את הדמות הפדגוגית ומחליפה אותה בזאת האהובה של אחותי הקטנה.
"אני אבוא אחר הצהריים," אני עונה ואוספת את שערי לפקעת רופפת שתסווה את כל מה שכחול, וסגול, ובוהק, בתוך השחור הסתמי. "אני חייבת להספיק קודם כמה סידורים במרכז." אני מתעטפת בסווטשרט גדול ואפור, שיסתיר לפחות שמונים אחוזים מענני השמלה ומאה אחוזים מהתכשיטים.
נגמרה המשמרת. צריך לחזור עכשיו להיות... אני.
