פרולוג
אי שם בגליל חיה לה קבוצת 'הסוגדים'. מדובר באנשים שחיו בדרך רוחנית, לבשו בגדים צבעוניים (גלימה אדומה עם חגורה ירוקה-צהובה) ונהגו בפרקטיקות רוחניות שונות (מדיטציה כל בוקר וכל ערב, מלמול טקסטים שונים ולימודם, דיאטה מיוחדת ועוד) שמטרתן הייתה להגיע לבריאות איתנה. הפרקטיקות נשאבו מכתבי הקודש שנכתבו על ידי הנביא הקדום שלהם וניתנו לו מפי הגבורה ועל בסיס פרשנויות שונות לדבריו. כך הם, בניהם ובני בניהם נהגו במשך דורות רבים. לימים קמה קבוצה שהחליטה לנטוש את הפרקטיקות הרוחניות ואת הנאמנות לנביא ולכתביו.
השמרנים בקנאותם טענו נגדם שהם אינם שייכים לסוגדים, אבל המורדים הנעלבים השיבו בלהט: "אין לכם מונופול על הסגידה". הם טענו שגם אם יש להם פרשנות שונה לסגדנות אין בכך כדי להוציאם מכלל הסוגדים. עובדה היא שגם הם אוכלים שלוש ארוחות ביום, הם מעיינים בכתביו של הנביא שהורה לעשות זאת, ואפילו לובשים את אותם בגדים צבעוניים. הנביא אמנם הורה גם לאכול ארוחת עשר ותה של מנחה, אבל פרקטיקות אלה הם לא מקיימים כי הן לא מתאימות לרוח הזמן. בנוסף, הם לא מקיימים את כל שאר הפרקטיקות המסורתיות העתיקות. השמרנים ממשיכים וטוענים שכל באי עולם אוכלים שלוש ארוחות ושבגדים אינם מהות העניין. הפרקטיקות הרוחניות היו ליבה של הסגדנות, ואותן הם נטשו. הנוטשים התעקשו והשיבו שהם שונים משאר באי עולם שכן הם אמנם מתנהגים וחושבים בדיוק כמו כל שאר באי עולם, אבל הם מבססים את ההמלצה לאכול שלוש ארוחות ואת שאר ערכיהם (האוניברסליים, כאמור) על כתבי הקודש של הכת, ולכן גם הם ראויים להיקרא סוגדים.
מבוא
היהדות נחשבת כאחת משלוש הדתות המונותאיסטיות (האברהמיות). היא הייתה הראשונה שבהן והיוותה בסיס להיווצרותן של השתיים האחרות (הנצרות והאסלם). מכאן עולה לכאורה שהביטוי 'יהדות חילונית' הוא אוקסימורון, שכן יהדות היא דת. אלא שזו אינה התמונה המלאה. בניגוד לנצרות ולאסלם, מאז ומעולם ליוו את היהדות גם מרכיבים לאומיים מובהקים. תמיד היה גם עם יהודי, והוא שהחזיק בדת היהודית. לכן אין זה מופרך לראות את היהדות גם כלאום. כל זה היה מאז ומעולם. הצעד הראשון בתהליך המעניין אותנו כאן נעשה בתחילת העת החדשה (אמצע המאה השבע-עשרה), כאשר שפינוזה מבשר את התפיסה שרואה את היהדות בעיקר כלאום, ובכך הוא לכאורה משחרר אותה מהכבלים הדתיים. הדתיות הפסיקה להיות תנאי הכרחי ליהדות. המהלך הזה ממשיך עד ימינו, כאשר רוב היהודים אינם מגדירים עצמם כדתיים (לפחות במובן האורתופרקטי. הם אינם מחויבים להלכה) אבל רובם בהחלט רואים עצמם שייכים ללאום היהודי.
אלא שבדורות האחרונים מתרחש צעד נוסף בתהליך הזה: נוצרת קבוצה שמדברת על 'יהדות חילונית'. כאמור, מתחילת העת החדשה עד הדורות האחרונים היו אנשים שראו עצמם כשייכים ללאום היהודי אבל היו חילונים, כלומר היו כבר 'יהודים חילוניים'. אבל כעת מדברים על 'יהדות חילונית', וזו כבר הצעה להגדרה אחרת של היהדות. הרב סולובייצ'יק הציע צמד מושגים קולע לשימוש בניתוח הסוגיה הזאת. הוא מבחין בין 'ברית גורל' לבין 'ברית ייעוד'. 'ברית גורל' היא שותפות עקב גורל משותף, גם ללא שותפות בערכים ובתרבות. לשם כך, די אולי במוצא או בתווית משותפת (כולנו קרויים 'יהודים'). 'ברית ייעוד', לעומת זאת, היא שותפות בערכים ובתרבות. ההצעה של יהדות חילונית מעבר להגדרה האתנית של יהודים חילוניים, אינה עובדה אתנית גרידא, וגם לא רק ברית גורל. זוהי הצעה ל'ברית ייעוד' אלטרנטיבית. לטענתם של אלו הדוגלים ביהדות חילונית, מדובר בייעוד ותוכן אחרים ולא רק בהיעדר מחויבות דתית והלכתית ו/או אמונה באלוהים. 'יהדות חילונית' טוענת שהיא מחזיקה בערכים ובתוכן תרבותי אחר (לפחות חלקית) מזה המסורתי, ורואה בעצמה אלטרנטיבה (ואולי המשך בצורה שונה) לתכנים הדתיים שאפיינו את היהדות עד כה. לטענתה, גם התוכן הזה ראוי להיקרא 'יהדות'.
כחלק מהתופעה הזאת, קמים בתי מדרש חילוניים (בדרך כלל פלורליסטיים), כמו אלול, בינ"ה ודומיהם, שמובילים את המהלך בישראל ומנסים לצקת בו תוכן. הם מציעים משנה יהודית חילונית ולימוד חילוני של המקורות היהודיים (ארון הספרים היהודי המסורתי). קבוצות ומוסדות שונים מגדירים עצמם כחלק מ'יהדות הומניסטית' (כשמה של תנועה שהוקמה בארה"ב בשנות השישים של המאה הקודמת על ידי הרב שרון וויין), ובכך יוצקים תוכן ערכי קונקרטי יותר ביהדות החילונית. אנשים כמו יהודה באואר, ארי אלון, נמרוד אלוני, יאיר צבן, רות קלדרון, עמוס עוז ורבים אחרים, עומדים במרכזו של המהלך המהפכני הזה בישראל. ברחבי העולם שותפים למהלך הזה אישים והוגים יהודיים כמו אלן דרשוביץ, אלבר ממי ואחרים.
