שער ראשון
קורות חיים
בואי, שבי, ספרי לי
"בואי, שבי, ספרי לי".
ואני סיפרתי.
סיפרתי לעצמי את עצמי וגם לאחרים. סיפרתי כדי להיות, סיפרתי שהייתי וסיפרתי שאהיה.
"ספרי לי", היא ביקשה.
סיפרתי על המקומות שביקרתי בהם, על האנשים שפגשתי, והפלגתי בתיאור טוב ליבם. סיפרתי על כמה יפה העולם וכלל לא מפחיד. סיפרתי על ההפלגות אל האופק בשקיעה, ועל ההרים בזריחה, על שדות של פרחי בר ועל עצי פרי מניבים.
אימי הקשיבה, ראתה הכול, הרגישה את הרוח וטעמה את הריחות.
אבי הקשיב, ושמע שועי עולם מתפעלים מבתו והוא כלל לא הופתע.
הם לא שמעו את העלבונות, את קוצר הרוח שבתשובות. הם לא שמעו את טריקת הדלתות לפניי ומאחוריי, לא שמעו את הצחוקים המלגלגים ואת האמירות הארסיות והמנומסות.
אימי שמעה את הלחן ההרמוני ולא שמעה את הצרימות.
אבי שמע את תרועת החצוצרות ואת הדגלים המתנופפים.
הם היו בפנים ואני הייתי שם, בשבילם, בחוץ.
"ספרי לי", ביקש בלי מילים, רק באור עיניו האוהבות.
ואני סיפרתי לו על הבית החם, האוהב והמואר שלי והוא הפך אותו לשלו.
סיפרתי על ילדות מאושרת, והוא שמח בילדותי שלא הייתה שלו.
סיפרתי על נערותי ההרפתקנית, השובבה, המחויכת והמוקפת במשפחה, בחברות ובחברים.
סיפרתי והוא הפך אותם בבגרותו למשפחתו ולחברי ילדותו.
לא סיפרתי על קולות המצוקה והחרדה, על ההתבגרות חסרת הביטחון, על האכזבה מהמראה החיצוני, על הידיעה שמאיפה שבאתי אולי לא מגיעים לשום מקום.
הוא כל כך אהב להקשיב. להקשיב במקום להיות, ואני הייתי במקומו, שם, בחוץ.
"אולי לא תספרי" — ביקשו על נפשם תלמידיי.
אבל אני סיפרתי, לפעמים הצחקתי אותם והם צחקו, לפעמים קראתי להם לסדר, כן.
הם הקשיבו, אבל לא שמעו את הסיוטים שלי כמורה, שמא לא אוכל עוד לספר או שירצו לשמוע, ואני אמשיך, אבל הם כבר לא יהיו שם כדי לשמוע.
"עכשיו, עכשיו, ספרי לנו בבקשה", ביקשו גלי וטל, נכדיי, רחוצים וריחניים בפיג'מות הצבעוניות.
אני מספרת והם פוערים עיניים כדי לשמוע עוד ועוד על ארצות שמעבר לים, על ספינות מפרשים ועל אבירים, על נסיכות ללא חת ועל סוסים לבנים.
אני מספרת עד שהעיניים נעצמות. גם שלי.
ואני ממשיכה ומספרת עד שהאוויר רווי באדי צעיפים מתנופפים ובמערות אפלות. וצריך לפתוח חלון כדי לאוורר את המתים, ולהחזירם לארצות החיים, כדי שישובו וילכו לעולמם בסיפורים הבאים.
אני מספרת והם מקשיבים, שומעים את רובין הוד נוזף בגרגרנים הסובאים, את היגון, את הצער ואת האהבה של רומיאו ליוליה שלו לפני שמת, ואיך אקים אותם לתחייה לפי בקשתם, כדי שאוכל לשוב ולספר את אהבתם.
והם מקשיבים ואינם שומעים את הרטט ואת החרדה של הלב היוצא אליהם, ומסרב לפעמים לשוב, והוא חשוף כל כך ודק.
הם אינם רואים את העיניים המביטות בהם בתקווה לראות אותם, את הלוחמים האמיצים בדרקונים, בצרברוסים, בגורגונות, כי רק הם יודעים לרקוח את הסם השולח אותם לעולמות אפלים, שם ישקעו בשינה עד שתשוב ותספר אותם.
הם מקשיבים בשנתם, ואינם שומעים בערותם על האהבה לכל שערה משערות ראשם ועל האימה המצמיתה שמא תיפול או מישהו יפיל אחת מהן. "ספרי לי", אמרתי.
ואני מספרת לי על האוזניים הלא שומעות, ועל הראייה הדוהה, ועל התחלות שאולי לא יהיה להן סוף.
ואני מקשיבה ולפעמים גם שומעת.
מעשה שתחילתו בחברות וסופו מי ישורנו
הדרך לבית הספר סומנה על פי מקום מגוריהן של חברותיי, דינה א' ודינה ב' ברחוב עמק יזרעאל פינת העלייה, שנקראו על שמה של אותה סבתא דינה הזכורה לטוב בזכות מפעל הביסקוויטים המשפחתי. אני רק מזכירה את שמן, וכבר אני טועמת את הביסקוויט האהוב עליי עד היום, הפתי־בר הנפלא.
משם הן חנו ליד ביתה של כוכבה ג', ברחוב זבולון בקטע שבין וולפסון לעמק יזרעאל.
עוד לפני שקראו בשמה, שמעו את אימה מאיצה בה בתוכחה קולנית לצאת לבית הספר, וממשיכה להאיץ בה גם לאחר שכבר יצאה.
לכוכבה מעולם לא אצה הדרך. קטנה, עגלגלה, חייכנית, ארגנה את תלתליה השובבים, בדקה במראה כדי לוודא שהם מעטרים כרצונה את פניה ויצאה מחייכת כדי להצטרף אל חברותיה.
משם נעה השלישייה מערבה לאורכו של רחוב וולפסון בואכה רחוב רענן... המאובק, כצפוי.
אסתר פ' הנאווה יצאה אל המרפסת כשקראו בשמה. היא הייתה נסיכה יוונייה, שחורת שיער וגבות. כן, היא הייתה באמת נסיכה.
הדבוקה שמה פעמיה צפון־מערבה לפינת מרכולת — מרכז מסחרי (שלימים החליף את שמו למטלון — כנראה כי המסחר עדיין היה בו, אבל הוא כבר לא היה במרכז), כדי לצרף אותי אליהן.
אני כבר המתנתי, חסרת נשימה כמעט, על המרפסת הפינתית המעוגלת, וכשראיתי אותן מתקרבות, דילגתי במהירות במדרגות כדי שלא אחמיץ שום פיסת סיפור שליקטו עד שהגיעו אליי.
הגרסאות השתכללו לאורך הדרך, וקיבלו תפניות מוזרות: מעצבנות או שמחות לאיד.
הן היו חברותיי הטובות באותו יקום של בית הספר ״אליאנס״ ששכן בנווה צדק, עוד לפני שנעשתה השכונה לנדל״ן מניב. הדבוקה התפזרה רק לצורך המפגש הבלתי נמנע (אך הרצוי מאוד והמוכחש עוד יותר) עם הבנים שלמדו בכיתה המקבילה.
היו לי חברות נוספות, אהובות ורצויות שגרו מעבר ל״נהר״, כלומר, צפונה מרחוב יפו־תל אביב הסואן. הן לא היו דבוקה אלא התקיימו כל אחת בנפרד: רותי, ירדנה, רבקה ועמליה, על פי העניין או הצורך.
בית הספר התרפק על עברו כחלק מהאימפריה הצרפתית המעטירה, והתעלם כמעט לגמרי ממערכת החינוך של המדינה הצעירה, ולכן שימר חלק ממוריו ומתוכניות הלימודים מאז. באותה טריטוריה עצמאית ומשוחררת למדנו בכיתות נפרדות הבנות והבנים, כיאה לבנות ולבני טובים. למדנו צרפתית כשפה זרה ולא אנגלית כפי שנהוג היה בשאר מוסדות החינוך בארץ.
אולי... רק אולי, לא הבחינו שהמנדט נגמר או שהיו חייבים לספק פרנסה למורים הוותיקים. לימים, כשטענתי להגנתי עובדה זו באוזני המורה לאנגלית בתיכון, היא לא התרשמה מהנימוק ההיסטורי והזמינה את אימי לנזוף בה על שאיני יודעת אנגלית.
באוטובוס, בדרכנו הביתה, ישובות זו ליד זו, במעגל הטוב והחם של אימי ושלי, לא היה לה מה להציע כדי להתגבר על הבעיה חוץ מאשר לבקש:
"תשתדלי יותר".
ואני השתדלתי! ובחרתי להיות מורה לאנגלית.
שם, בבית הספר, המורה ברגמן היה מגיע באופניים מביתו, שברחוב בן יהודה פינת ארלוזורוב. הוא נהג לקפל את שולי מכנסיו ולחזק אותם באטב, כדי שלא ייתפסו בשרשרת האופניים הטבולה בשמן סיכה.
האטב היה מושא לאין־ספור מעשי קונדס שהמכנה המשותף לכולם היה רשעות צרופה. הבנים נהגו להעלים את האטב ולקבור אותו באדמה, ואז חיכו לראות את המורה ברגמן, אדום מרוב מאמץ, חופר ליד האופניים בניסיון למצוא את האטב הנעדר.
תיק העור החום המהוה היה יעד נוסף לתעלוליהם של הבנים. מי שהפליא עשות היה יצחק, שלימים הפך להיות ברון בורקס יפואי. הוא נהג להעיף את הילקוט באוויר כשהוא מאיץ בצופים המעריצים להביט בזיקוקי הניירות שנשרו מתוכו.
כשכשל כוחו של המורה ברגמן, ביקש להנחית סטירת לחי על תלמידיו המתעללים, אך אלו נמלטו מחדר הכיתה אל החצר וטיפסו ברעש ובהמולה על עצי האיקליפטוס הריחניים. וכבר מכל הכיתות שועטים תלמידים כדי לראות את מר ברגמן, רודף בחמת זעם אחר יצחק, רמי, בלו, שלמה ואפילו שמואל הטוב, ומבקש לכלות בהם את זעמו. זיעתו ניגרת מקרחתו אל חולצתו, והוא סמוק ומעורר רחמים בעליבותו.
בכיתת הבנות מצבו היה טוב בהרבה. אותנו הוא ניסה לשכנע, לדרבן, להמריץ, לעודד ולנזוף בכל יכולותיו החינוכיות כדי להגביר את ההשקעה ואת המאמץ הנדרשים לשפר את הישגינו, אבל גם כאן נחל מפלה קשה.
משנגמרו כל הכלים שעמדו לרשותו החליט שיש רק דרך אחת "לשכנע" את הנכשלות ללמוד.
באחד הבקרים ראינו, על הקיר הסמוך ללוח, בריסטול לבן, ועליו טבלת הציונים של בנות הכיתה בסדר יורד! מהטוב לנכשל!
ישאל הקורא הנבון ובצדק, "מה עניינה של טבלה זו לי ולחברותיי, ההן מהדרך לבית הספר, שם נצרפה חברות זו?"
בתחתית הרשימה, ראיתי את שמה של אחת מחברותיי.
גילוי מתחייב — אני עדיין הייתי אז תלמידה "טובה".
באותו יום, עם סיום הלימודים, נשארתי בכיתה, מתרצת באחד התירוצים המתקבלים בקריצה רב משמעית, שיש לי פגישה עם ב' שהיה, נוסף לשאר מעלותיו, גם בנו של מנהל בית הספר.
משהשתררה דממה, ניגשתי אל הבריסטול ה"מתועב", תלשתי אותו מהקיר וקרעתי לגזרים בבחינת "ככה ייעשה למי שמעליב ופוגע בפומבי בחברותיי!"
אני זוכרת את ההרגשה הטובה שליוותה אותי בדקות הראשונות, ושהתחלפה במהרה בהבנת ההשלכות האפשריות אפילו... האוטו דה פה.
(בדיוק אז למדנו על האינקוויזיציה).
לא שיתפתי אף אחד במעשה החתרני, וקיוויתי שמר ברגמן יבין את הרמז ויפסיק להנחית את פתרונותיו היצירתיים.
למוחרת, מייד עם הצלצול, נפתחה דלת הכיתה, ופנימה צעדו מר ברגמן ומנהל בית הספר מר תג'ר.
שום מלהק לא היה מצליח להציב בתפקידים אלו דמויות המעצימות יותר את הסיטואציה הביזארית.
מר ברגמן, הגוץ, עם מכנס אחד מופשל כדרכו ואחוז באטב הזכור לטוב, רטוב מזיעה, אוחז בידו את תיק העור הישן ומניח אותו בחבטה על השולחן תוך שהוא מביט בנו במבט עצוב ויגע, היום הייתי מוסיפה, אולי, נוגע ללב.
לידו, מר תג'ר... (אנחת רווחה והתפעלות). אני כמעט יכולה להריח את ניחוח האפטרשייב שלו כשאני כותבת את שמו. תמיר, לבוש בחליפה אפורה, מעוצבת בתפירה עילית, תחתיה חולצת פסים דקים ההולמת ב ד י ו ק את הגוון האפרפר של החליפה, ומכיס מעילו מבצבצת ממחטה התואמת את גוני העניבה.
כולנו עמדנו על רגלינו, כנהוג באותו זמן ומקום, הם מביטים בנו ואנחנו משפילות עיניים.
מר תג'ר הורה לנו בידו לשבת, פתח ואמר בשקט: "אנחנו יודעים מי עשתה את זה ואנחנו מבקשים ממנה שתקום".
דממה.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי את הביטוי המוזר, "דממה רועמת".
וקמתי.
מר תג'ר הביט בי, חייך בחיבה ואמר: "תודה לך, אבל אנחנו יודעים היטב שזו לא את ומחכים שמי שעשתה זאת תקום!"
ישבתי.
ושוב דממה.
לרגע חשבתי שאם אשתוק — הכול ייעלם.
קמתי, שוב, ואמרתי: "אני עשיתי את זה!"
ראיתי את הווריד פועם במצחו של מר תג'ר, והפעם הוא לא חייך.
"אני עשיתי את זה", חזרתי ואמרתי והפעם היה בי כעס צדקני על הדעה הקדומה של מר תג'ר לגבי זהות העבריינית.
מר ברגמן, הביט בי בעיניים קרועות, לא מאמין למשמע אוזניו, ("גם אתה ברוטוס"), אבל התעשת ראשון והורה לי:
"צאי החוצה מייד".
שניהם יצאו בעקבותיי. אימי זומנה לנזיפה על החינוך הרע שהעניקה לי.
לבושתי, איני זוכרת מה היה העונש שהוטל עליי, אבל אני זוכרת היטב את ההרגשה הנפלאה.
