במקום הקדמה
אני יושב על כורסתי הקבועה, מביט בנוף הירושלמי הנשקף מבעד החלון הגדול שמולי. החתול שלי, פּוּצוּלוכה, מטפס עליי ומניח את ראשו על חזי, הוא אוהב לרבוץ עליי ואני אוהב שהוא עושה כך, מלטף אותו — ונזהר משריטותיו. לפעמים אני מדבר אליו. פוצולוכה, אני אומר לו. אתה יודע שאבא אוהב אותך מאוד. הוא לא עונה.
משמאלי תמונה שלי ושל מרים אשתי. עצב חונק את גרוני בכל פעם שאני מביט בה. משמע, רוב רובו של היום. רוב רובם של הימים כולם מלאים בעצב ובגעגוע. אני ופוצולוכה, שתי בריות בודדות בבית אחד, מול ימים ארוכים, ושפע עצום של זמן. זמן לכתוב את זיכרונותיי.
מהיכן להתחיל? אני מתלבט מעט, יודע שמצד אחד מן הראוי היה לפתוח בסיפורם של הוריי, ושל הוריהם שלהם, ותולדות המשפחה בדורות הקדומים. מצד שני ברור לי, שנקודת התחלה אמיתית לסיפורי שלי היא פגישתי עם מרים.
אני חוזר אחור שנים רבות, לצריף לוהט מחום בעמק בית שאן.
מרים
השנה היא 1952. אני בחור כבן שבע־עשרה, יושב בספרייה וקורא. צמא כל כך לקצת מים. החום העז, הבלתי נסבל שבחוץ, המשתלב בחומן של להבות הבית הנשרף, כפי שמפליא לתאר אותם חיים נחמן ביאליק. אני קורא, טובע במילים היפות והעזות של המשורר, נכווה בגחלתן:
כָּל הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת וְהִשְׁתַּרְבְּבוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מֵעַל הַר־הַבָּיִת.
כּוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן־הַשָּׁמַיִם הַקְּלוּיִים וַיִּתְּכוּ רְשָׁפִים רְשָׁפִים אַרְצָה.
הֲבָעַט בְּכִסְאוֹ אֱלֹהִים וַיְּנַפֵּץ לִרְסִיסִים כִּתְרוֹ?
בחוץ יקדה השמש במלוא עוזה. היה חם מאוד גם בהשוואה ליום קיץ רגיל בקיבוץ שבעמק בית שאן, לא כל שכן ליום הצום של תשעה באב, אבל המילים היפות מרחיקות את הצורך במים. בעיצומו של תשעה באב קראתי על לב העולם שנשבר, ועל זעקתו של אלוהים נוכח החורבן, ובדיוק כשקראתי על איילת השחר שהפציעה פתאום, ועל ריסי עיניה שרעדו בדממה, הרגשתי שמישהו נכנס לחדר הספרייה. הרמתי את ראשי וראיתי את מרים, אחת מחבורת התלמידים התל אביבים שהצטרפו אלינו למחנה העבודה בקיבוץ.
בחופשת הקיץ שבין כיתה י"א ל־י"ב יצאתי עם חבריי בשבט משואות של הצופים הדתיים למחנה עבודה בקיבוץ שלוחות שבעמק בית שאן. שבט משואות היה צמוד לבית הספר מעלה, שבו למדתי. קיבוץ שלוחות שייך לתנועת הקיבוץ הדתי, ונחשב לאחד הליברליים שבקיבוצים הדתיים. נאמר לנו שאפשר לצרף חברים נוספים למחנה העבודה ולכן פנינו לתיכון העירוני הדתי התל אביבי צייטלין, שהיה קרוב ברוחו לבית הספר מעלה, והצענו להם לצרף תלמידים משלהם. כך הצטרפו לקבוצתנו הירושלמית חמישה תלמידים ותלמידות, בתוכם נערה רזונת, חומת עיניים וקטנת קומה ושמה מרים.
היו אלה ימים חמים מאוד. עבדנו בבריכות הדגים, ברפת ובעבודות אחרות. להאכיל את הדגים הייתה עבודת פרך של ממש. היה עלינו לגרור שק גדול של מזון, להיכנס לבריכה עם השק ולשפוך את המזון לדגים בכמה נקודות קבועות. גם העבודה ברפת הייתה לא קלה. בגלל החום, היינו קמים מוקדם מאוד, בארבע או חמש בבוקר, ובסופו של יום עבודה כזה, לא נותר כוח לפעילות חברתית.
ואז הגיע תשעה באב. בני הקיבוץ שזה לא מכבר עלה על הקרקע, חיו עדיין באוהלים, וכמובן גם אנחנו, התיכוניסטים. בחיפושיי אחר צל ומעט קרירות בחום היוקד, נכנסתי למבנה היחיד בקיבוץ שלא היה אוהל. מבנה אחד ויחיד בכל הקיבוץ כולו, ששימש ספרייה, בית כנסת וחדר ביטחון. התיישבתי ושקעתי בקריאה, עד שהיא נכנסה.
"אפשר לשבת כאן?" שאלה הנערה הצנומה.
"כמובן," עניתי, "שבי בבקשה."
התחלנו לדבר, איני זוכר את פרטי השיחה הראשונה ההיא, אבל דיברנו על הספר שבקריאתו הייתי עסוק, מגילת האש של ביאליק. הרציתי באוזניה באריכות את הפרשנות שלי למגילה ההיא, אני דיברתי, והיא הקשיבה, כך במשך שעה ארוכה מאוד. "אם לא היינו מתחתנים," סיפרה יום אחד בחיוך לאחת מנכדותינו, "היינו עד היום עוסקים במגילת האש שסבא ניתח אותה בתשעה באב בשלוחות."
בדיעבד הבנתי כמה חריגה הייתה הצטרפותה למחנה העבודה ההוא. מרים לא הרבתה לצאת לטיולים ומחנות, לא התעניינה בבנים, והעדיפה להישאר בבית עם אמה האלמנה. תשעה באב עבר, ביום שלמחרת חזרנו כולנו לעבודה הקשה בקיבוץ, והקשר בינינו, שאך זה החל — נותק.
עד שהגיע היום האחרון של המחנה.
ביום האחרון עמדנו כולנו בחוץ עם חבילותינו, המשאיות הגיעו, הירושלמים עמדו לעלות על המשאית שלהם, והתל אביבים — על שלהם.
לפתע ראיתי אותה עומדת שם, ומסיבה שאיני יכול להבינה עד תום, ניגשתי אליה.
"מרים," אמרתי. "האם אוכל לכתוב לך?"
"כן, בוודאי," ענתה לי, ורשמה על פתק את כתובתה.
חזרנו איש לביתו. החופש הגדול תם, ושנת הלימודים האחרונה בתיכון החלה. ואני, שמאז ומתמיד אהבתי לכתוב, כשם שאהבתי לקרוא, התחלתי לכתוב לה מכתבים, רבים וארוכים. בשלב מסוים, נסעתי לתל אביב כדי לבקר אותה. מרים גרה עם אמא שלה בדרום תל אביב בדירת חדר. אמה הייתה אישה משכילה, בוגרת גימנסיה "תרבות", שלטה בעברית ובשפות נוספות.
גם אביה, בניגוד לשאר משפחתו, ידע עברית היטב. הוא עבד קשה, והיה חוזר הביתה בשעת ערב מאוחרת, אחרי שמרים כבר נרדמה. על אף שבקושי היה להם מה לאכול, והזמנים היו קשים, היו הוריה של מרים מנויים על הרבעון הספרותי "התקופה", ועל אף המרחק היו הולכים ברגל בכל ליל שבת לערבי קבלת שבת שאירגן חיים נחמן ביאליק ב"אוהל שם". מרים אהבה מאוד לקרוא ב"התקופה", היה בה צמא עצום לתרבות ולספרות.
הוריה נטעו בה את חשיבות הלימוד ואת הצורך בהתקדמות. "אישה צריכה מקצוע כדי לעמוד על הרגליים," אמרה לה אמה שוב ושוב, אולי גם מפני שכשנפטר האב, מצאה האם את עצמה ללא מקום עבודה. לא עמדו לרשותה ביטוח לאומי או פנסיה, והיא נאלצה לעבוד בעבודות כפיים שונות כדי לפרנס את עצמה ואת בתה: היא רקמה מפות וניקתה חדרי מדרגות.
מות אביה היה נקודת מפנה בחייה. היא ואמה נותרו לבד, כמעט ללא קרובי משפחה. בודדות מאוד. הייתה לה למרים רק דודה אהובה אחת, וזוג שכנים שבליל הפסח הראשון אחרי מות האב, הזמין אותן לביתו בליל הסדר ומאז אימץ את השתיים ונקשר אליהן. מרים, שהיו לה רק שמלה אחת וחצאית אחת, לא הרגישה נחותה מחברותיה כי רובן היו במצבה. היא ואמה התגוררו באותה תקופה בצריף ששכן ליד מגרש גדול בין וולפסון לשכונת שפירא, שם הייתה משחקת עם חבריה, במה שהיא זוכרת בסך הכול כילדות נעימה.
אמא של מרים הייתה תמיד בבית, ולא ניתן היה לדבר בנחת בנוכחותה, לכן כשבאתי לבקרה, היינו יושבים במשך שעות ארוכות על מדרגות הבית בחדר המדרגות ברחוב גדרה. לפעמים הייתה מתגנבת הביתה לקחת פיצוחים שקיבלו בחבילות מקרובים בארצות הברית. לעיתים הלכנו לרחוב צייטלין, וישבנו על מדרגות הכניסה לבית הספר. אני זוכר אותה יושבת לידי על המדרגה, קטנטונת כזו. לקח זמן עד שהרשיתי לעצמי להניח יד על כתפה הצנומה.
לעיתים נסעה מרים לירושלים כדי לבקר אותי. הוריי ואני גרנו בשכונת שערי חסד, ברחוב התנאים, היום רחוב הקליר, שאז היה הרחוב האחרון לפני עמק המצלבה.
"מה יש לכם לדבר כל כך הרבה?" הייתה אמא שלי שואלת אותי.
נדמה לי שזה הזמן לחזור לנקודת הפתיחה המקובלת, לבית הוריי.
