פרק 1
מעולם לא הייתי באחת מהמסיבות המיתולוגיות של אחוות קאפּה. שמעתי עליהן כמובן, בסיור ההיכרות שלי בקמפוס, מישהו דיבר עליהן כבר שלוש דקות אחרי שהתחילה ההדרכה.
גם תיאו סיפר לי עליהן קצת, אבל לא זכיתי לשמוע את כל הפרטים המלוכלכים עד שפגשתי את השותפה החדשה שלי לחדר, דילן. היא ידעה הכול על הכול.
ואני מתכוונת להכול.
אבל לחוות אותן בעצמי היה דבר שונה לגמרי מלשמוע עליהן. כשנכנסנו לבית האחווה, היה ברור שהמסיבות של קאפּה הן המסיבות הכי שוות שכדאי להגיע אליהן. השעה הייתה רק עשר בלילה, וכבר היו אנשים בכל מקום.
בית האחווה שכן במבנה ענק ונראה היה שבנות ביקרו כאן רק במסיבות או כשהוזמנו במיוחד, כי בשום מקום לא היה אפילו רמז קל למגע נשי. על קיר עצום הייתה תלויה הטלוויזיה הכי גדולה שראיתי אי פעם. תוכנית ספורט כלשהי שודרה ברקע, אבל בגלל המוזיקה מחרישת האוזניים אי אפשר היה לשמוע מילה.
דילן משכה בידי וגררה אותי דרך קהל עצום שניסה לבלוע אותנו. קיללתי אותה על שהיא שכנעה אותי לנעול סנדלים עם עקבי פלטפורמה, שכבר עכשיו הרגו לי את הרגליים.
"בואי ניקח משהו לשתות," היא צרחה מעל למוזיקה והצביעה לעבר המטבח, שם חיכה עוד גדוד של סטודנטים.
בחנתי את הקהל כשהלכתי אחריה. חיפשתי את תיאו האנט. הוא עבר לגור בבית האחווה בשנת הלימודים הראשונה שלו, אז ידעתי שהוא יהיה במסיבה.
אבל לא ראיתי אותו בשום מקום.
"כואבות לי הרגליים." נשענתי לאחור על הדלפק במטבח כשדילן נברה בין בקבוקי האלכוהול שעליו.
"תפסיקי להתנהג כמו תינוקת. הרגליים שלך נראות נהדר." היא אפילו לא הרימה אליי את המבט שלה כששלפה בקבוק צלול מבין בקבוקי המשקה. "אהה!"
היא דחפה לכף ידי כוס פלסטיק אדומה ואז פתחה את בקבוק הוודקה. "שנמזוג מנה כפולה?" שאלה כשהיא מרימה את גבותיה, ומבלי לחכות לתשובה התחילה למזוג את המשקה לכוס שלי.
"זאת מסיבת הקולג' הראשונה שלנו, ואני חושבת שמותר לנו להשתולל קצת." חוץ מזה, ביליתי את כל הקיץ בהתמחות במשרד של אבא שלי. מגיע לי להתפרק. הדבר הכי פרוע בדאנקן אנטרפרייזס זה לצאת מהמשרד שעתיים לפני הזמן כדי לשחק גולף.
"לחיים." דילן הקישה את כוסה בכוסי, והחיוך לא ירד מפניה כשהיא קירבה את הכוס לשפתיה.
המשקה החליק על לשוני. עיוויתי את פניי כשהגרון שלי התחיל לצרוב. דילן לא נראתה מוטרדת. היא שתתה את המשקה כמו מים, ועל פי ארשת פניה לא נראה שזה מטריד אותה כלל. אבל לא הייתי מופתעת. היה לי הרושם שדילן לא פוחדת מהרבה דברים, בטח לא מכוס המשקה הזאת ומהבחורים שלא יכלו להוריד ממנה את העיניים.
היא נראתה מוטרדת מהם באותה מידה שהייתה מוטרדת מהוודקה.
קולות צהלה חזקים חדרו מבחוץ והדהדו בתוך הבית. בלי לחשוב, דילן שילבה את זרועה בזרועי ומשכה אותי לכיוון הרעש.
שני שולחנות של פינג־פונג בירה עמדו מוכנים במרפסת גדולה על משטח הדק, ולפחות חצי ממשתתפי המסיבה הקיפו אותם וצפו במשחקים.
"אוו," הקהל צחק וחלק מהאנשים הריעו כשאחד מהשחקנים פספס את הקליעה שלו, אבל לא יכולתי לראות כלום. נעמדתי על קצות אצבעותיי כדי לנסות לראות טוב יותר. סביבי היה ים של חולצות פולו, חלקן בצבעי פסטל, חלקן עם הדפסים עם שמות של קולג'ים שונים, אבל כולן נראו אותו הדבר. הבחורים שלבשו אותן נראו כמו הבחורים בעיר שבה גדלתי — הדוּשים שחשבו שהם מדליקים כי להורים שלהם היה כסף. הם התנהגו אליי כאילו הייתי אחת מהם. אני מניחה שבעיניהם הייתי כזאת, אבל האמת היא שלא הייתי דומה להם בכלל. סירבתי להיות כזאת. גם תיאו לא היה כמוהם. לא משנה כמה הוא ניסה להשתלב, הוא תמיד בלט. הוא אף פעם לא היה אחד מהם. אבל כשעיניי מצאו סוף־סוף את פניו הנאות, התפללתי שהוא לא השתנה.
הלסת שלו הייתה מרובעת בדיוק כמו בפעם האחרונה שראיתי אותו, לשערו היה אותו גוון בלונד דהוי, ונאנחתי קלות כשגיליתי שעונת הפוטבול הראשונה שלו לא פגמה בפניו אפילו במעט.
הצבעתי לעבר הקהל, אל המקום שבו הוא עמד בקצה אחד השולחנות, ודחפתי קלות את דילן. "זה תיאו."
דילן נשענה על כתפי וקפצה כדי לראות טוב יותר.
"זה תיאו?" היא אמרה וצחקה. "כאילו, 'תיאו החבר הכי טוב שלי שחבר באחוות בית קאפּה ואני רוצה להפתיע אותו במסיבה הלילה'? הפאקינג תיאו הזה?"
לא הורדתי ממנו את העיניים כשעניתי לה. "בכבודו ובעצמו."
עברו בדיוק שלוש מאות ושישים ימים מאז שתיאו עזב את העיר שלנו ועבר לקולג'.
שלוש מאות ושישים ימים של הודעות כתובות, לפחות מאה שיחות פייס־טיים, ושלוש מאות חמישים וארבעה ימים שלא נגעתי בו.
הוא חזר הביתה מהלימודים רק לשישה ימים.
בששת הימים האלה הרגשתי שהכול בדיוק כמו שהיה פעם. שוב הייתי עם החבר הכי טוב שלי, ריח הבושם שלו לא היה זיכרון רחוק, ושערו עדיין צנח על מצחו בדרך שגרמה לידיי להשתוקק להסיט אותו מפניו היפות.
אבל ששת הימים האלה באו וחלפו כהרף עין.
ואז הוא שוב נעלם.
אבל התוכנית שתכננו במשך חמש השנים האחרונות סוף־סוף מתגשמת. סטודנטית שנה ראשונה אחת, סטודנט שנה שנייה אחד, וברית מטופשת אחת. אבל ההבטחה שנלמד באותו קולג', שנישאר יחד ולא חשוב מה, הייתה חשובה לנו יותר מכל דבר אחר.
כשאוניברסיטת ג'ורג'יה הציעה לתיאו מלגת פוטבול מלאה, בעזרתו של אבא שלי, החבאתי את המכתב שקיבלתי מאוניברסיטת קולומביה בתחתית מגירת הלבנים שלי וניסיתי לא לחשוב על זה.
תיאו ציפה שאלך בעקבותיו לאוניברסיטת ג'ורג'יה.
ההורים שלי ציפו שאלך בעקבותיהם לאוניברסיטת ג'ורג'יה.
לא יכולתי לחשוב שאאכזב מישהו מהם.
דילן חבטה על זרועי בידה בניסיון למשוך את תשומת ליבי, ואני עיוויתי את פניי והסתכלתי עליה בתדהמה. "לפי איך שדיברת עליו חשבתי שהוא יהיה כמו דובון גדול שרוצים לחבק. לא אמרת לי שהוא נראה ככה. תיאו — ממתק סקס. תיאו — ממיס השחלות. תיאו — תעשה לי מה שבא לך."
צחקקתי, כי היא לא טעתה. "הוא חתיך, נכון?"
"איך לעזאזל לא שכבת איתו?" הפעם דילן נשענה על בחור שלא הכרנו רק כדי להצליח לראות את תיאו שוב. "כאילו, ברצינות! כמה זמן אתם חברים?"
"מאז שהיינו בני שתים־עשרה." צפיתי בו משליך כדור ומטביע אותו באחת הכוסות. "הוא לא היה אז כזה חתיך." האמת היא שהוא כן היה אז חתיך, אבל דילן לא הייתה צריכה לדעת את זה.
"ומה קרה כשהוא התבגר? הווגינה שלך הפכה לחסינה ליופי שלו?"
גלגלתי את עיניי אליה בדיוק כשהקהל פרץ בצהלה קולנית. לא ראיתי כלום, אבל לפי הרעש הבנתי שהמשחק הסתיים ושהמנצח עורר התרגשות כללית.
"בסדר." הקהל השתתק מעט כשבחור ניסה לדבר מעל לרעש. "יש לנו מנצחים חדשים בשולחן מספר שתיים. תיאו וקאם." הקהל הריע שוב. "האם יש לנו מתמודדים חדשים?"
ידיים זינקו מעלה בהמוניהן, אבל ידעתי שאין מצב שאני לא נכנסת למשחק הזה. תפסתי את ידה של דילן ומשכתי אותה קדימה כשאני נדחפת בין כל חולצות הפולו.
"אנחנו רוצות להתחרות," קראתי כשסוף־סוף הצלחנו לפרוץ קדימה מתוך הקהל.
מבטו של תיאו החליק אליי, ולקח לו רגע להבין שאני עומדת מולו. "אלוהים אדירים."
"הפתעה!" אמרתי. פרשתי את ידיי לצדדים, כאילו הרגע ביצעתי את התרגיל הכי מוצלח, וחייכתי אל החבר הכי טוב שלי.
החיוך שהוא החזיר לי היה הדבר הכי נהדר שראיתי מאז שהגעתי לעיר הזאת.
הוא זז, וברגע שהיה מספיק קרוב אליי, רגליי ניתקו מהקרקע.
תיאו אחז בי בזרועותיו וסובב אותי באוויר, ולראשונה זה זמן רב נשמתי עמוק. קברתי את פניי בצווארו ושאפתי לתוכי את ריח הבית. לא הבית שבו גרו הוריי, אלא הבית הזה, שאיתו.
"מה את עושה כאן?"
לרגליים שלי לא היה סיכוי לגעת באדמה, כי הוא לחץ אותי אליו.
"הקדמתי בכמה ימים." דבריי הדהדו על עורו.
"היית צריכה להודיע לי. הייתי בא לאסוף אותך."
הוא הוריד אותי לקרקע, גופי צמוד לגופו כל הזמן, ואני מצמצתי אליו מלמטה. בקושי האמנתי שאנחנו סוף־סוף כאן.
"אני כאן עכשיו." הרמתי את ראשי ופגשתי במבטו.
"נכון." הוא משך אותי והצמיד אותי אליו, כורך קווצה משערי על אצבעו. "ובדיוק בזמן כדי שיכסחו לך את התחת בפינג־פונג בירה."
"תמשיך לחלום, נער אחווה." דחפתי אותו בחזהו, והחיוך שלו התרחב עד שהגומות שלו הופיעו. הגומות האלה היו הדבר שהכי אהבתי בו.
"יש לנו מתחרים, סאם." תיאו קרא מעבר לכתפו אל הבחור שניהל את התחרות מבלי להסיר ממני את העיניים. הוא חזר למקום שלו ליד השולחן, שעליו כבר הניחו כוסות מלאות בירה.
"אני צריך להזכיר לך איך לקלוע? לעזור לך להתמקם?" שפתיו התעקלו בחיוך לגלגני וליבי האיץ את פעימותיו.
"אני חושבת שאסתדר."
בזמן שהוא זרק את הזריקה הראשונה שלו, יכולתי לראות חבורת בנות נועצות בו מבטים של כלבלבים חולי אהבה. לא יכולתי להאשים אותן, אבל תשומת הלב הרבה שהן הקדישו לו גרמה לי לחוש חוסר נוחות. הייתי אמורה כבר להיות רגילה לזה. תיאו קלע לכוס, בדיוק כמו שידעתי שהוא יעשה, ואני מיהרתי לשלוף את הכדור באצבעותיי לפני שהרמתי את הכוס אל שפתיי.
קאם, השותף של תיאו בתחרות, זרק חזק מדי והכדור עף מעלינו. הוא היה חמוד באותו אופן שרוב הבחורים פה היו חמודים, אבל הוא נראה בדיוק כמו כולם ובכלל לא כמו תיאו. אחד הבחורים בקהל השליך את הכדור לדילן, והיא זרקה את הזריקה הראשונה שלנו.
הכדור פגע בקצה הכוס ומשם נהדף אל החזה של תיאו.
"את כבר בצד המפסיד, מאדי."
מתחתי את זרועותיי בדרמטיות. "אל תדאג. האלופה כאן."
"איזו שוויצרית," הוא אמר בקול רם מספיק כדי שכולם ישמעו.
צחוק נשמע מסביבנו, ואני חייכתי ונעמדתי בדיוק מולו, בקצה השני של השולחן. תיאו חייך אל מישהו לידו ולא יכולתי לשמוע מה הם אומרים. ניצלתי את ההזדמנות כדי לזרוק את הכדור ישירות על חזהו המפוסל בשלמות של תיאו. פיו נפער בתדהמה כשהכדור קיפץ מחזהו ונחת בדיוק במרכז הכוס האמצעית, כאילו זה היה מה שתכננתי.
"אהה..." כל החברים שלו, שקודם צחקו מהבדיחה שלו על חשבוני, השתוללו עכשיו. ניסיתי לא לצחוק, אבל לא הצלחתי להתאפק.
תיאו לא אמר מילה. הוא רק חייך, הרים את הכוס אל פיו ולגם מהבירה. המשחק המשיך, קליעה אחרי קליעה, עד ששנינו נשארנו עם כוס אחת בלבד. זה היה תורו של תיאו והוא לא החמיץ אף קליעה לאורך כל המשחק. הוא אף פעם לא מחמיץ.
"אני באמת מרחם עלייך, מאדי. את עומדת להפסיד מול כולם." הוא הפשיל את השרוול של חולצתו הלבנה ושרירי הזרוע הבולטים שלו הוציאו אותי לרגע מריכוז.
"תראי לו את הציצי שלך, זה יסיח את דעתו." המילים של דילן תפסו אותי לא מוכנה, ופלטתי נחרת צחוק כשתיאו העביר את מבטו ממנה אליי.
"אל תעשי את זה." תיאו הרים את אצבעו לעברי באזהרה, אבל הוא ידע שאני שונאת שאומרים לי מה לעשות.
תמיד אמרו לי מה לעשות.
"לא לעשות מה?" רכנתי מעט קדימה, עד לזווית שממנה היה יכול לקבל הצצה קטנה אל מחשוף הגופייה שלי. לא היה מצב בעולם שהייתי חושפת את החזה שלי מול כל האנשים האלה. תיאו היה צריך לדעת את זה, אבל הייתי מספיק שיכורה כדי לגרום לו לחשוב אחרת, רק כדי להתגרות בו קצת.
"מדיסון ריי דאנקן. אני נשבע באלוהים."
"מה?" התנדנדתי קלות מצד לצד. קאם עמד לצד תיאו וצחק, ותיאו חבט לו בבטן.
"כדאי שתשתה, האנט." החלקתי באיטיות את כתפיית הגופייה במורד כתפי ותיאו נהם לפני שמיהר להשליך את הכדור לכיוון שלנו. הכדור פגע בשולי הכוס הבודדה והסתובב עליה במעגלים כשהוא עושה את דרכו פנימה. בלי להסס רכנתי קדימה, נשפתי לתוך הכוס, והעפתי את הכדור החוצה.
"אין מצב!" קאם צרח כשחטפתי את הכדור מעל השולחן.
"מצטערת שזה המזל שלכם, בחורים." דילן ואני החלפנו כיפים כאילו הרגע זכינו במשחק, אבל עדיין נותרה לנו קליעה אחת.
תיאו נעץ בי מבט כאילו הוא רוצה להרוג אותי או לנשק אותי, ואני התפללתי שזאת האפשרות השנייה. חשבתי על האפשרות השנייה יותר מדי שנים.
"אנחנו חייבות לנצח עכשיו," דילן לחשה כך שרק אני אשמע.
"אז תקלעי בפעם הראשונה הלילה." דיברתי אליה, אבל עדיין הסתכלתי עליו.
היא זקרה לעברי אצבע משולשת ונסוגה צעד מהשולחן כשהיא מניפה את ידה באוויר.
"אל תתאמצי כל כך," לחשתי. "תסתכלי על הכוס ותני לכדור להחליק לך בין האצבעות."
הדרכתי אותה לאורך רובו של המשחק, אבל הזריקה הקרובה ביותר שלה עד עכשיו נחתה חצי מטר לפני הכוס.
גם הפעם היא לא הקשיבה למילה אחת שאמרתי, וצפיתי באימה איך היא עוצמת את עיניה ומשליכה את הכדור קדימה בלי לעשות משהו שאפילו דומה לניסיון לכוון. עצרתי את נשימתי כשהכדור התרומם למעלה במשך אחת, שתיים, שלוש שניות. הכדור פגע בשוליה הרחוקים של הכוס וכמעט הפיל אותה, כמעט עלה לנו בהפסד, עד שלבסוף נפל לתוך הבירה.
"אלוהים אדירים!" שמעתי את תיאו רגע לפני שהקהל פרץ בקריאות עידוד. כרכתי את זרועותיי סביב דילן, ושתינו קפצנו מעלה ומטה בשמחה.
אפשר היה לחשוב שהרגע זכינו במדליה אולימפית ולא במשחק שנועד לגרום לנו להשתכר.
"המשחק מכור." תיאו תפס במפרק כף ידי ומשך אותי מדילן אליו. בדיוק אל המקום שבו רציתי להיות.
"שההפסד לא יגרום לך להיות מריר. זה לא מחמיא לך." הסטתי מפניו קווצת שיער עבה שהייתה מונחת על מצחו, כדי שאוכל לראות את עיניו החומות בבירור.
"את לא חושבת שאני נראה טוב?" הוא הניח את ידו על ליבו. "קודם את מכסחת אותי מול כל הקולג' ואז את קוראת לי מכוער."
"בחור יפה כמוך." הנחתי לאצבעותיי להחליק על לחיו המגולחת היטב לפני שטפחתי עליה בלעג. "אף אחד לא יכול לקרוא לך מכוער."
הוא חייך והצמיד את אצבעותיי לשפתיו בדיוק כשמשכתי אותן ממנו. "אני לא מאמין שאת סוף־סוף כאן."
"גם אני לא." נדתי בראשי. "זה נראה לא אמיתי." דמיינתי שאני עוזבת את הבית של ההורים שלי במשך כל כך הרבה זמן, שכבר חשבתי שזה כבר אף פעם לא יקרה.
אבל סוף־סוף הגעתי לכאן, ועל אף שעדיין הייתה להם מידת שליטה עליי, איכשהו בכל זאת הרגשתי חופשייה יותר.
"תישארי איתי הלילה." הוא הניד בראשו לעבר הבית שהיה עדיין מלא בכל כך הרבה אנשים, שלא היה לי מושג איך מישהו יוכל לישון בו.
"אני עם דילן." רציתי להישאר איתו. רציתי להישאר איתו יותר משרציתי כל דבר אחר.
כשהיינו קטנים, נהגנו לבלות את הלילות ביחד כל הזמן. הוא היה מתגנב דרך החלון בחדר שלי כשההורים שלי היו רבים, או כשאבא שלו היה שיכור, מרושע ואכזרי. לא הפסקנו גם כשהיה לי חבר במשך חמישה ימים שלמים, או כשלא מצא חן בעיני החברוֹת שלו שהוא מבלה איתי כל כך הרבה זמן.
אף אחד לא הצליח להפריד בינינו מעולם. לא בחורה, לא בחור, ובטח לא ההורים שלנו.
תיאו הסתכל על ההורים שלי כאילו הם אלים, וידעתי למה. אבא שלו התעניין רק בעבודה, באלכוהול וברצון שתיאו יצליח בפוטבול. אלו היו הדברים היחידים שהיה אכפת לו מהם מאז שאימא של תיאו מתה כשהוא היה בן שלוש־עשרה.
הוריי מעולם לא היו אכזריים כל כך. הם אהבו אותי, אבל לא הרשו לי להיות שום דבר אחר מלבד מה שהם רצו שאהיה. ידעתי שזה פתטי לשנוא את העובדה שהוריי שלטו בכל בחירה שעשיתי בחיי, כי המצב היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
אצל תיאו המצב היה הרבה יותר גרוע.
אבל השליטה שלהם תססה והחמיצה בתוכי עם כל דרישה חדשה שהם הציבו בפניי. תיאו חשב שאני משוגעת. הוא ראה שני הורים שאהבו אותי, שאהבו אותו, וידעתי שזה כל מה שגם אני צריכה לראות.
"אני אדאג שאחד מהסטודנטים לרפואת שיניים יחזיר אותה הביתה בשלום." הוא הצמיד אותי אליו. "רק תישארי."
אף פעם לא הצלחתי להגיד לתיאו לא. לא כשהוא היה זקוק לי ולא כשהתחשק לו ליהנות קצת. לא יכולתי להגיד לו לא אז, ולא התכוונתי להתחיל להגיד לו לא עכשיו. "בסדר."
