פרולוג
אוֹלִי
לפני שנתיים
אלוהים, היא כל כך יפה.
אגרפתי את כפות ידיי בצידי גופי כדי לא לגעת בה.
היא גם צעירה מדי בשבילי – והאחות הקטנה של החבר הכי טוב שלי – אבל אף אחד משני הדברים האלה לא הפריע לי כשהסתכלתי עליה.
תמיד הסתכלתי עליה, אבל היא הסתכלה עליו.
לוקאס חייך אליה מעבר לשולחן, וסומק עלה בלחייה. הוא היה אחד מהחברים הכי טובים שלי, אבל רציתי להרוג אותו כשהוא הסתכל עליה ככה. הבטן שלי התכווצה והתקשחה כשהסתכלתי עליהם. ידעתי שאין לי שום זכות. היא לא הייתה שלי. אבל משום מה, הרגשתי כאילו היא צריכה להיות שלי.
וההרגשה הזו נמשכה הרבה יותר זמן מכפי שהייתי מוכן להודות.
"מה את מתכננת לעשות היום, פרנקי?"
היא הסיטה את עיניה מלוקאס כדי להביט בי. "לא הרבה. חשבתי שאלך לשחות לפני המסיבה הערב. אתה בא, נכון?"
"כן." הנהנתי. "אני אהיה שם."
"יופי." היא חייכה אליי והשעינה את סנטרה על כף ידה. "מה איתך, לוקאס? אתה תהיה שם?"
חשקתי שיניים כשחיכיתי לתשובה שלו. הוא תמיד התייחס אל פרנקי כאילו היא לא חשובה. הוא התנהג כאילו היא סתם עוד אדם בחדר, אף על פי שהיא התייחסה אליו כאילו הוא הדבר הכי משמעותי בחיים שלה.
"ברור." הוא שפשף את כפות ידיו זו בזו כשדיבר, אבל בקושי הסתכל עליה. "אני צריך לזיין הלילה."
כתפיה של פרנקי צנחו מעט, והיא הסיטה את מבטה לפני שמישהו מאיתנו יספיק לראות את פניה.
הפנים שידעתי שהיא מנסה להסתיר את הכאב שבהן.
"ממש על רמה, לוקאס." גלגלתי עיניים, כי אף על פי שהייתי חבר של לוקאס מאז ומעולם, עדיין לא הבנתי מה פרנקי מצאה בו. התחלתי לתהות למה אני בכלל חבר שלו. "קדימה, פרנקי. בואי נלך לחוף לפני המסיבה."
"אוקיי." היא הנהנה וקמה מכיסאה. "רק אלך להביא בגד ים."
ברגע שהיא יצאה מהמטבח, לוקאס נשען לאחור בכיסא שלו וגיחך.
"מה לכל הרוחות לא בסדר אצלך?" נעצתי בו מבט קטלני.
"מה לא בסדר אצלך?" הוא צחק עוד יותר. "אתה נראה כמו כלבלב חולה אהבה בגלל האחות הקטנה של בק, כשאתה יכול להשיג כל כוס שאתה רוצה בכל בית הספר. אל תרשה לעצמך להיראות פתטי כל כך בגלל חתיכת תחת."
"שלא תדבר עליה ככה." הדופק שלי האיץ והידקתי את כפות ידיי לאגרופים בצידי גופי. "אין לך מושג..."
"על מה אתם מדברים, סתומים?" קטע אותנו בק כשנכנס למטבח ולקח תפוח מהדלפק.
"מנסים לסדר לאולי זיון." לוקאס חייך והרגשתי דגדוג בקצות האצבעות שלי בגלל הדחף להעיף את החיוך הזה מהפרצוף שלו.
"הגיע הזמן." בק כרך זרוע סביב כתפי וצחק. "אתה קצת לחוץ בזמן האחרון."
"לכו להזדיין. שניכם." ניערתי את בק מכתפי בדיוק כשפרנקי נכנסה למטבח. היא לבשה ביקיני שחור ופשוט, אבל לא יכולתי להסיר ממנה את מבטי.
"היי, אתה מוכן?" היא החזיקה מגבת בצמוד לבטנה וראיתי כיצד עיניה מזנקות לעבר לוקאס ורק אז חוזרות אליי.
"כן. בואי נלך." פתחתי את הדלת האחורית וחיכיתי שהיא תצא החוצה. זה אומנם הבית של פרנקי, אבל הרגשתי שאני מכיר אותו טוב כמו את הבית שלי. ממש גרתי כאן רוב הזמן.
פרנקי הלכה לפניי, ואני נעצתי מבט בשיפוע הרך של הגב שלה כשהיא עברה דרך השער האחורי והגיעה אל החולות.
"זו רק ההרגשה שלי, או שלוקאס נראה במצב רוח רע?" היא הסתכלה עליי מעבר לכתפה. היא סילקה את שערה מפניה ואז הסתכלה על החול.
"הוא פשוט מתנהג כמו מניאק." משכתי את הטישירט מעל לראשי והשלכתי אותה על החול. "אל תיתני לו להטריד אותך."
"הוא לא מטריד אותי." היא הסתכלה לעבר הבית ושנינו ידענו שהיא משקרת. היא השליכה את המגבת שלה על החולצה שלי, ואז הלכה בעקבותיי אל הים. "אני פשוט לא אוהבת כשמישהו מכם מצוברח. ואם כבר מדברים על זה, אבא שלך הגיע למשחק שלך אתמול? לא ראיתי אותו."
"לא." גיחכתי, כי גם פרנקי וגם אני ידענו שזה לא משהו שהייתי רוצה לדבר עליו. "הוא היה צריך לעבוד."
הוא תמיד צריך לעבוד. גם הוא וגם אימא שלי.
אבל אל תשני את הנושא עכשיו. שנינו יודעים שלוקאס מוצא חן בעינייך, ושנינו גם יודעים שהוא לא מתאים לך.
אני מתאים לך. לא העזתי לומר את זה בקול רם. אני לא אמור לחשוב בכלל על האחות הקטנה של החבר הכי טוב שלי, אבל המחשבה על זה שהיא בכלל תעשה משהו עם לוקאס הטריפה אותי.
הלסת שלה התהדקה פתאום כשהיא פנתה אליי. "תגיד, מה קורה ביניכם? אתם אמורים להיות חברים."
"אנחנו חברים." העברתי את כף ידי הרטובה בשערי והרחקתי אותו מפניי. "ואני מכיר אותו טוב יותר ממך. תאמיני לי כשאני אומר לך שמגיע לך משהו יותר טוב."
ידעתי שכשאני מדבר ככה על חבר שלי אני נשמע כמו מניאק, אבל ראיתי איך לוקאס התייחס לבנות. הן היו בשבילו רק זיון קל, או אמצעי להשיג משהו.
לוקאס היה בדיוק כמו האבא החורג שלו, ואין מצב שהייתי מרשה לו להשתמש בפרנקי בשביל אף אחת מהמטרות האלה.
ידעתי שגם בק לא ירשה את זה. פאק, בק בטח היה הורג אותי אם הייתי מזכיר אפילו ברמז חלק מהמחשבות הלא הולמות שהיו לי בקשר לאחותו. אבל בק לא ראה את לוקאס כמו שאני ראיתי אותו.
הוא לא ראה איך הוא התנהג ליד פרנקי, כי לוקאס אף פעם לא עשה את זה בנוכחותו.
אבל אני ראיתי הכול כשהיה מדובר בה.
"נראה לי שאתה חושב שאני שווה יותר ממה שאני באמת, אוֹלִי." היא שקעה לתוך המים ואני הסתכלתי על המים הגולשים מכתפיה.
"לא. את פשוט חושבת שאת שווה פחות ממה שאת באמת." שיט. זה יצא לגמרי לא בסדר. היא צחקקה והתיזה מים על החזה שלי. "את יודעת למה התכוונתי. את לא רואה את עצמך כמו שאני רואה אותך."
הראש שלה נטה הצידה כשהיא סקרה אותי, והעברתי את משקלי מרגל לרגל. היא הייתה ממש בהישג יד, ויכולתי למשוך אותה אליי בקלות ולטעום את השפתיים שלה, שרדפו אותי כמו רוח רפאים.
"ואיך אתה רואה אותי, אולי?" היא שחתה לעברי, ולפתע הרגשתי כאילו הגלים העדינים של הים מכים בי.
"אני..." אלוהים, העיניים שלה תמיד היו כהות כל כך? "אני..."
"פרנקי! אימא מחפשת אותך!" קולו של בק הקפיץ אותי והרחיק אותי ממנה, אף על פי שעדיין היה בינינו מרחק גדול ממש.
פרנקי מצמצה בעיניה, ויכולתי להישבע שהיא הסתכלה עליי אחרת מכפי שהיא הסתכלה ממש לפני כמה רגעים. הבחורה הזו חרפנה לי את הראש.
אולי לוקאס צדק. אולי אני באמת צריך להזדיין.
אבל בכל פעם שעצמתי עיניים והחזקתי ביד את הזין שלי, היא הייתה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו. אף פעם לא הייתי הרוס כל כך בגלל בחורה, אבל למה זו הייתה צריכה להיות דווקא היא?
לוקאס צדק כשאמר שאני יכול לבחור כמעט כל בחורה שאני רוצה בתיכון, אבל לא יכולתי לאלץ את עצמי לבחור באף אחת מהן. ותאמינו לי, רציתי נואשות.
הייתי נותן כל דבר שבעולם כדי להפסיק לִרְצות את פרנקי כמו שרציתי אותה.
"אני באה!" פרנקי צעקה בחזרה אל בק, אבל המשיכה להסתכל עליי.
הרגשתי כאילו אני בקושי יכול לנשום כשהביטה בי, עיניה החומות הכהות עוברות במהירות, שוב ושוב, בין עיניי. לא היה לי מושג מה היא מחפשת.
אבל הייתי מוכן לתת לה את זה.
אילו רק הייתה מסתכלת עליי כמו שהיא הסתכלה עליו. הייתי נותן לה הכול.
"את צריכה ללכת. אני אשחה עוד קצת ואנקה את הראש."
"אוקיי." היא הנהנה והיססה לשנייה, ואז פנתה לצאת מהמים. "אבל נדבר על זה אחר כך, כן?"
"בטח." חייכתי אליה ושפשפתי את עורפי.
אבל לא הייתי צריך לתת לה ללכת.
פרק 1
פרנקי
כעבור שנתיים
הקיץ תכף יתחיל, אבל המים עדיין היו קפואים. הם כרסמו את הקרסוליים שלי כאשר התקדמתי לאט על החול ואילצתי את עצמי להיכנס לים.
"קדימה." אולי הושיט אליי את ידו וחייך. הוא כבר צלל לתוך המים בקפיצת ראש, והוא סילק מעיניו את שערו החום והרטוב.
הוא באמת חייב להיות כזה חתיך?
"קר." כרכתי את זרועותיי סביב חזי, ומבטו של אולי צנח לשם כאילו התנועה הפשוטה הזו הייתה מגנט. כל עורי סמר ואמרתי לעצמי שזה פשוט בגלל המים ולא קשור לאופן שבו הידיד שלי הסתכל עליי.
"אל תהיי פחדנית, פרנקי. זה לא עד כדי כך גרוע." הוא התקרב אליי ובעיניו היה זיק של שובבות שהאיץ את קצב הלב שלי.
"לא!" צרחתי בדיוק כשזרועותיו נכרכו סביב מותניי והוא הניף אותי על כתפו.
לא רציתי שהוא יזרוק אותי למים הקרים, אבל אלוהים, זו הייתה הרגשה טובה כל כך להרגיש את זרועותיו כרוכות סביבי. להרגיש את עורו צמוד לעורי.
זה גרם לי להרגיש כאילו אני לפתע עולה באש. הרגשתי כאילו הלהבות טורפות אותי, ורק הוא יכול להחניק אותן.
זה ממש פתטי שלמישהו יש כל כך הרבה שליטה עליי, בלי שהוא אפילו יתאמץ.
בכנות, זה אפילו יותר מפתטי, אבל ממש לא היה לי אכפת. כל רגע שביליתי איתו תִדלק אותי, ולכן, אף על פי שידעתי שזה הדבר האחרון שאמור לקרות בינינו, הרגשתי שאני רוצה אותו עוד יותר.
לעזאזל.
אם בק לא רצה קודם שאצא עם אחד החברים שלו, הרי שלוקאס מחק את האפשרות הזו לגמרי עם כל מה שהוא עשה לי ולהם.
כאב חד פילח את חזי מהמחשבה הזו. גופי, הצמוד לגופו של אולי, נדרך ממתח. הוא מייד שם לב לכך, ויכולתי לחוש את המתח גם בגופו.
ברור שהוא שם לב.
הוא שם לב לכל דבר, ותמיד היה יכול לראות דרכי בקלות.
הוא קרא את הגוף שלי בלי שום מאמץ, ורוב הזמן הרגשתי כאילו הוא יכול לקרוא גם את הראש שלי. זה מה שהדאיג אותי יותר מכול, כי הוא בטח ידע. הוא בטח הבין בדיוק מה אני מרגישה כלפיו.
כי אף על פי שניסיתי להסתיר את זה, לא היה לי שום סיכוי.
הרגשתי כאילו כל מה שיש בי זועק עד כמה אני רוצה אותו, באיזו נואשות אני זקוקה לו. אולי ידע. ברור שהוא ידע. גם אם הוא ניסה להתנהג כאילו הוא לא יודע. גם אם הוא ניסה להעמיד פנים כאילו אנחנו ידידים מאושרים ששום דבר לא קורה ביניהם.
הוא היה טיפש אם הוא לא ראה את זה, וגם בק.
כולנו טיפשים.
במקום להשליך אותי למים, אולי הוריד אותי בזהירות כשאני צמודה אליו, והייתי כל כך מודעת לכל סנטימטר מעורי שנגע בעורו.
גבותיו התקרבו זו לזו, ולא יכולתי להחמיץ את האופן שבו הידק את לסתו כשהסתכל עליי.
לשם שינוי, רציתי להיות בחורה אחרת שהוא מתעניין בה ורוצה אותה. לא הייתי מסוגלת לסבול את הרעיון שהפכתי למשהו שהוא גם יותר אבל בו־זמנית גם פחות. הפכתי לבחורה שכולם הרגישו שהם צריכים להגן עליה.
הבחורה שנשברה.
לא רציתי שאולי יגן עליי. רציתי... אני לא יודעת. יותר.
"את בסדר?" הקול שלו היה נמוך כל כך שידעתי שאני היחידה ששמעה את השאלה, וידעתי שהוא מנסה לגונן עליי מפני האחרים.
"בטח." צחקתי וניסיתי להדוף את הרצינות מפרצופו המודאג. התזתי מים על חזהו והצטמררתי. "פשוט אין מצב שהייתי מרשה לך לזרוק אותי למים."
"זה רק..." מבטו נדד במורד גופי, וידעתי שהוא שקוע במחשבות בגלל האופן שבו גופי נדרך. אולי תמיד נהג לחשוב ולנתח הכול.
"אני בסדר, אולי." שלחתי אליו מבט שהתחנן שיעזוב את זה ואז העברתי את כף ידי על פני המים.
הוא לא האמין לי. יכולתי לראות את הספק משתקף מעיניו, ושנאתי את זה. שנאתי את זה שהוא חשב שאני שבירה כל כך. ידעתי שכל מה שקרה עם לוקאס השפיע עליו בדיוק כמו שזה השפיע על בק. הם הרגישו נבגדים ובמגננה מתמדת, והלוואי שהייתי יכולה לסלק את כל זה.
לא רציתי לחשוב עליו יותר לעולם.
לא רציתי לזכור לעולם איזו טיפשה הייתי עם לוקאס. לא רציתי להמשיך להרגיש את ידיו על עורי בלילות של שינה טרופה, שממנה התעוררתי בבהלה.
אבל יותר מכך, לא רציתי שאולי יסתכל עליי כמו שהוא הסתכל עליי עכשיו. כאילו אני פגומה.
"המים קרים כמו הגיהינום." קרסון בדיוק חלף על פניי ונכנס לים, וזה הקפיץ אותי. הסתכלתי עליו. זרועותיו היו כרוכות סביב חזהו והוא היה מכווץ כולו כשנכנס למים על קצות הבהונות. "אני די בטוח שהזין שלי התכווץ ככה שלא נשאר ממנו כלום."
צחקקתי והנחתי לכתפיי להירגע כשפניתי אליו. "מסכנה אלי."
"הוא יחזור כדי לשחק בשבילה." קרסון קרץ אליי ואני גלגלתי עיניים. אלי נכנסה אחריו, נצמדה אליו בתוך המים, וחבטה בזרועו.
"אתה מתנהג בצורה כל כך לא מנומסת."
"כן, אבל זה מה שאת אוהבת בי." הוא כרך את זרועותיו סביבה ומשך אותה איתו עמוק יותר לתוך המים.
הלכתי בעקבותיהם, צעד אחר צעד, מתרחקת מאולי, אבל הוא עקב אחריי בתוך המים. הרגשתי פרפרים בחזה, וסובבתי את הראש כדי להביט עליו מעבר לכתפי. תשומת ליבו הייתה ממוקדת בקרסון, ואלמלא הייתי מרגישה עדיין את עורו על עורי, הייתי חושבת שדמיינתי הכול.
"קיבלת אתמול את הדואר מהאוניברסיטה?" שאל אולי ואני הזדקפתי בבת אחת.
"כן." קרסון הצמיד אליו את אלי עוד יותר, והיא חייכה אליו והעבירה את אצבעותיה על עורו. הקנאה במה שיש ביניהם דקרה את חזי. שמחתי מאוד בשביל שניהם, אבל גם קינאתי. "מזל שהם נתנו לנו מקום ביחד, אחרת הייתי הולך והופך את השולחן של המאמן אם הם לא היו עושים את זה."
"כי ממש יהיה לו אכפת מה רוצה שחקן חדש בנבחרת שהוא סטודנט שנה א'?" אולי הרים גבה ואצבעותיו החליקו מאצבעותיי.
"יהיה לו אכפת אם הוא רוצה שנשחק בצורה ששווה משהו. אני צריך תחזוקה גבוהה. אני צריך אותך לידי, או שלא אצליח." קרסון עפעף בפלרטטנות לעבר אולי, ואני פרצתי בצחוק בזמן שהחזה שלי התכווץ.
אולי תכף עוזב.
"חוץ מזה, אני לא אצטרך לשים גרב על הידית של הדלת בכל פעם שאלי תבוא לבקר. אתה פשוט תדע."
"אוי, אלוהים." אלי סטרה לו שוב ואז הצמידה את מצחה אל חזהו. "אני נשבעת, אתה פשוט מביך."
"אם את נבוכה עכשיו, אוּלי באמת נצטרך גרב." קרסון גיחך והקפיץ את גבותיו.
"אני פשוט אמצא אצל מי להיות כשאלי תבקר." אולי רעד מרוב צחוק. "אני לא צריך לשמוע את כל זה."
"אה! כאילו, בחורה?" קרסון התגרה בו, אבל אני הרגשתי כאילו סכין ננעצת לי בחזה.
בלעתי את הגוש שנוצר בגרוני והעברתי את אצבעותיי בתוך המים. אלי הסתכלה עליי. ידעתי שהיא יכולה לראות ממש דרכי, ולא משנה כמה התאפקתי לרסן את הבעת פניי כשמדובר באולי. הכאב שהרגשתי כשדמיינתי אותו עם מישהי אחרת היה כמו אגרוף בבטן שלא יכולתי להסתיר.
שום הכנה עצמית לקראת הבלתי נמנע, בשום היקף, לא עזרה. אפילו לא טיפה. לא הייתי טיפשה עד כדי כך שחשבתי שאולי ילך ללמוד בקולג' ולא יהיה עם בחורות אחרות. ידעתי שהוא כנראה שוכב עם בחורות גם כאן.
ברור שזה כך.
אבל כאן, הוא לא זורה לי מלח על הפצעים. אני רואה איך בחורות מסתכלות עליו, את תשומת הלב שהוא מקבל, ואני לא מאשימה אותן. אולי חתיך, והוא גם שונה.
הוא שונה לגמרי מכל הבחורים שפגשתי אי פעם.
הוא לא רואה את הכסף, המשפחה או המראֶה שלי. אולי רואה את האני האמיתי שלי, ואני לא בטוחה שמישהו אחר אי פעם ראה אותו. הוא ראה אותי כאשר נדמה היה לי שאף אחד אחר לא מסתכל.
הוא לא היה צריך את השיער החום הכהה שלו, את הזיפים הכהים על פניו או את השיזוף המוזהב של עורו. הוא היה הבחור הכי חתיך בקלרמונט ביי גם בלי כל זה.
הוא תמיד היה.
ואני בטוחה שגם הבנות בקליפורניה ישימו לב לכך בקלות, ממש כמוני.
"אני מעדיף לישון במלתחה מאשר להקשיב לכם," התבדח אולי, ותהיתי אם הוא עשה את זה למעני.
"איפה בק וג'וזי?" כיסיתי את עיניי מפני השמש המסנוורת והבטתי לעבר הבית שלי.
"בק עזר לג'וזי ללבוש את הביקיני כשירדנו, אז אני בספק אם נראה אותם בקרוב." אלי צחקקה וכרכה את זרועותיה סביב צווארו של קרסון.
קרסון חיכך את אפו בצווארה ואלי צחקקה עוד יותר. הרגשתי כאילו אני מקשיבה לרגע פרטי ביניהם, אז הסתובבתי במהירות והסתכלתי שוב על אוֹלי.
"נראה לי שאני אצא." סימנתי בראשי לעבר החוף, אבל הוא תפס את כף ידי מתחת למים ומשך אותי לעברו.
"אני נוסע בקרוב לקליפורניה. את לא רוצה לבלות איתי את כל הזמן שאפשר לפני שאעזוב?" הוא שלח אליי חיוך מתגרה, ואצבעותיו השתעשעו באצבעותיי.
"אל תזכיר לי בבקשה." שרבבתי שפתיים בשעשוע, אף על פי שבאמת לא רציתי שיזכירו לי את זה. הוא העביר את שערי מעבר לכתפי, והשתהה שם כשמבטו קודח בתוכי והפה שלי נפער כשניסיתי לנשום.
עיניו נדדו לשפתיי. הוא הסתכל על הפה שלי יותר מדי זמן מכדי שזה ייחשב תמים. מבטו גלש נמוך יותר, חלף באיטיות על פני כל סנטימטר מגופי, ואז הוא משך אותי עמוק יותר לתוך המים כשידו אוחזת בידי.
לא נאבקתי בו. בקושי יכולתי בכלל לחשוב בגלל האופן שבו הוא הסתכל עליי, והלכתי בעקבותיו לתוך המים בלי שום מחשבה נוספת על הקור. השדיים שלי שקעו במים לפני שהמים ליחכו את עצם הבריח שלי. היינו רחוקים כעת מספיק מאלי וקרסון, ובקושי יכולנו לשמוע את המלמולים שלהם.
"אני לא מסוגל לסבול את ההבעה הזו על הפנים שלך." הוא הרים את כף ידו הפנויה והעביר אותה על הלסת שלי. הצטמררתי למגעו, והרגשתי כאילו אני נופלת לתוכו. "תוכלי לבוא לבקר אותי כל הזמן, יחד עם אלי." הוא בחן את פניי, אבל לא היה לי מושג מה הוא מחפש. מה שזה לא יהיה, הייתי נותנת לו את זה בשמחה. הייתי מוותרת על כל חלק שבי שהוא היה רוצה בו.
"ולישון במלתחה?" הצלחתי להתבדח והוא צחק ברכּוּת בצמוד אליי. הוא היה קרוב עד כדי כך שיכולתי להרגיש את הרטט הקל בחזהו הצמוד לחזי.
"אני אשיג מערכת סראונד ממש טובה שתבלע את הרעשים שלהם." עיניו נצצו בשובבות. "ואז נוכל פשוט להתחבא בחדר שלי."
ממש עמד לי על קצה הלשון לשאול אותו מה הוא יעשה עם החברה שלו כשאבוא לבקר, אבל התאפקתי. אולי אפילו לא היה שלי, אבל בכל זאת נשמעתי כמו חברה קנאית שלא מוכנה לתת לו לנסוע.
"מה העניין?" הוא הטה את ראשו וסקר אותי, אצבעותיו נשזרו באצבעותיי מתחת למים. תמיד בצללים.
"שום דבר." הנדתי בראשי וקיוויתי ככל יכולתי שזו האמת.
"אל תשקרי לי. את יודעת שאני קורא אותך כמו ספר פתוח." אצבעותיו התכווצו, ואיתן גם ליבי.
רציתי לצרוח. רציתי לעשות כל מה שאפשר כדי שאפסיק להרגיש כאילו אני יוצאת מדעתי. "באמת, זה שום דבר."
"פרנקי."
"אוֹלי," אמרתי את שמו באותה התנשפות כעוסה שבה הוא אמר את השם שלי.
"את יודעת שאת תמיד תהיי הבחורה שלי, גם כשאהיה שם." המילים שלו נשמעו כנות כל כך, אבל ידעתי שהמשמעות שלהן עבורו שונה מהמשמעות שלהן עבורי. תמיד הייתי הבחורה שלו, כמו שהייתי הבחורה של בק או של קרסון. הייתי הידידה שלו, אחותו הקטנה, הדבר הכי רחוק ממה שרציתי להיות.
"כן." הנהנתי וניסיתי להתרחק ממנו אבל הוא סירב לנתק את האחיזה.
"אם ככה, מה לא בסדר?" מבטו צנח מעיניי אל שפתיי, וכל חלק בי צעק ותבע ממני לסגור את המרחק בינינו. רציתי נואשות לנשק אותו, כדי לראות אם הטעם של השפתיים שלו הוא בדיוק כמו שדמיינתי.
תהיתי אם הן יהיו עדינות כמו כפות ידיו הצמודות לידיי או שהוא יאבד שליטה בפעם הראשונה שהוא יטעם אותי. האם אולי הרגוע, השולט בעצמו, יפסיק להתקיים, או שהוא יישאר מאופק ובשליטה גם כשאתפרק סביבו?
"לא נראה לי שהחברות שלך יאהבו את זה שאני אבוא לקליפורניה לבקר אותך." דיברתי איתו בכנות בפעם הראשונה אחרי פרק זמן שנראה כמו נצח. אף פעם לא דיברנו על זה, מעולם לא הרחקנו מעבר לנגיעות חשאיות ומבטי כמיהה, שהתחלתי לחשוב שהיו מצידי בלבד.
"אין לי חברות, פרנקי."
"אבל יהיו לך." הנהנתי כי ידעתי שזו האמת, ונזקקתי לתזכורת הזו יותר ממנו.
"ולך יהיו בחורים שימותו לזכות בתשומת לב ממך." קו עמוק נוצר בין הגבות שלו כשהן התקרבו זו לזו, ויכולתי להישבע שפניו הביעו קנאה.
"כן, בטח." שלפתי את כף ידי מכף ידו ונשענתי לאחור, כשאני מאפשרת למים הקרים להיספג בשערי. "כי אני ממש סחורה לוהטת."
"אני רואה איך כולם מסתכלים עלייך." הוא בהה בי לרגע ואז מבטו שוטט על גופי. זה היה כאילו הוא נגע בי פיזית. בכל מקום שאליו פנה מבטו, הוא הותיר אחריו שובל של חשמל. "כולם רוצים אותך, פרנקי."
"לא כולם." בטני התכווצה ומבטו עצר שם. הוא קימט את מצחו כאילו הוא מנסה לעבד משהו בראשו, וממש רציתי להושיט יד ולהחליק את הקמט.
"כולם. תאמיני לי."
הזדקפתי, נעצתי את בהונותיי בחול וראיתי כיצד הוא מהדק את כפות ידיו לאגרופים לצידי גופו.
"גם אתה?" לחשתי את השאלה ולשנייה חשבתי שהוא לא שמע אותי. הוא היה דומם כל כך שנשימתי נעצרה, וייחלתי לכך שהייתי יכולה לבטל את השאלה.
"את יודעת שאני לא יכול לענות על השאלה הזו."
"למה לא?" יכולתי לחוש את זרמי המים שזלגו במורד גופי ושערי, ומבטו עקב אחר מסלולם.
"זה לא הוגן כלפי אף אחד מאיתנו." הוא סוף־סוף הסתכל עליי, ממש הסתכל עליי, ולא הייתי מסוגלת לסבול את מה שראיתי.
"בגלל אחי?" הייתי מתוסכלת בדיוק כשם שנשמעתי.
"בגללו. בגלל..." קולו גווע, אז השלמתי עבורו את המשפט, כדי שהוא לא יצטרך לומר את המילים.
"לוקאס?" שילבתי את ידיי על חזי, אבל זה לא הספיק. הרגשתי חשופה כל כך רק מעצם זה שאמרתי את שמו. "למה שהוא עשה אין שום קשר אליי ואליך."
אבל כשחשבתי על זה, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היו הדברים שאולי אמר לי קודם. אילו רק הייתי מקשיבה לו. אילו רק הייתי מבינה עד כמה אולי היה טוב יותר עוד אז, אז יכול להיות...
"אני יודע." הוא העביר את ידו הרטובה בשערו ולסתו התהדקה. לא ידעתי אם זה תסכול או זעם, אבל אני לא ראויה לאף אחד מהרגשות האלה. "לא לזה התכוונתי. זה רק שהוא הקשה על המצב. בק לעולם לא יסלח לי."
ידעתי שהוא אומר את האמת, אבל בכל זאת לא הייתי מסוגלת לסבול את זה. לא הייתי רק האחות הקטנה של החבר הכי טוב שלו. הייתי האחות הקטנה של החבר הכי טוב שלו שהותקפה על ידי חבר אחר, שגם הוא היה מהחברים הכי טובים. חבר שפעם סמכתי עליו בדיוק כמו על כל האחרים בחבורה הזו.
בדיוק כמו שסמכתי על אולי.
אבל המילים שלו בכל זאת פילחו אותי ופתחו פצעים שניסיתי שלא לחשוב עליהם.
"ואני עוזב. זה הקיץ האחרון שלי לפני –"
"אני יודעת," קטעתי אותו. הרגשתי איך הדופק שלי הולם במהירות עמוק ברקותיי. "לפני שכל זה ייגמר."
העליתי חיוך מזויף על פניי והסתכלתי עליו. תסתירי את זה, פרנקי. אל תיתני לו לראות עד כמה זה פוגע בך.
"זה לא אומר..." הוא התקרב אליי, ולא הייתי בטוחה שהוא בכלל שם לב שהוא עושה את זה.
"מה זה לא אומר?" שאלתי, והייתי נואשת כל כך לשמוע את התשובה שלו.
"ש..." הוא היסס שוב, ורציתי ממש לנער אותו.
"פשוט תגיד את זה, אולי. תגיד את מה שאתה חושב באמת." הלב שלי הלם בכוח, ולא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי להרגיע אותו.
"שאני רוצה אותך פחות." המבט שלו נמס כשהוא פגש בעיניי. "אני יכול להיות במרחק של חצי עולם ממך, ועדיין לִרצות אותך יותר מכפי שאי פעם תדעי."
ניסיתי להאט את הנשימה שלי, אבל הרגשתי שזה בלתי אפשרי.
"אוֹלי," לחשתי את שמו, וזה נשמע כמו תחינה.
היינו כל כך קרובים זה לזה שיכולתי להרגיש את החום שנפלט מעורו. הוא הושיט שוב את ידו אל ידי, אבל ברגע שבו עורו פגש בעורי, שמעתי את קולו של אחי מאחורינו.
"עד כמה המים קרים?" קרא בק, ואולי שמט את כף ידו מכף ידי מהר כל כך שאפשר היה לחשוב שצרבתי אותו.
"מקפיאים." אולי צחק והתרחק ממני צעד אחד לאחור, כשהוא מחליק את אצבעותיו במורד צווארו. כרכתי את זרועותיי סביב חזי והסתכלתי עליו.
אולי נעץ מבט באחי ולא הביט בעיניי.
כאב פילח את חזי מפני שרציתי שיבחר בי. ידעתי שאני אנוכית. ידעתי שאני לא אמורה לייחל למשהו שבסופו של דבר יפגע במישהו שאני אוהבת, אבל בכל זאת, זה מה שייחלתי לו.
למרות מה שבק חשב או רצה – לעזאזל, מה שכולם חשבו – רציתי את אולי.
אני רוצה שהוא יבחר בי ושהזמזום הקבוע הזה בראשי ייעלם. יותר מכול, רציתי שהוא יבחר בי באופן שייתן לי את ההרגשה שאני לא עול שמוטל עליהם.
נמאס לי להיות הבחורה שאין בה שום דבר מעבר למה שקרה לה, בגלל מה שקרה לה. הייתי מותשת מלהיות הבחורה שלא יכולה לִרצות להיות עם מישהו מפני שכל דבר מיני אמור לאיים עליי.
לא פחדתי מכלום כשהיה מדובר באוֹלי, למעט העובדה שאולי הוא לא רוצה אותי כפי שאני רוצה אותו.
המחשבה הזו החרידה אותי.
סוף כל סוף הוא הסתכל שוב לעברי, והאופן שבו הוא הסתכל עליי היה שונה לגמרי מהאופן שבו הוא הסתכל רק לפני כמה רגעים. "זה לא יכול לקרות, פרנקי." ידו נעה בעדינות בינו וביני. "אני לא אועיל לך. את צריכה לחיות. ליהנות. זו השנה האחרונה שלך בתיכון. ואת לא צריכה לבלות אותה כשאת תקועה איתי."
הזעם שלי בעבע אל פני השטח, אבל ניסיתי להנמיך את הלהבות. ניסיתי לא לכעוס עליו, אבל כעסתי על הבחירה שהוא בחר בשבילי, אף על פי שזה היה הדבר האחרון שרציתי.
אבל הרבה יותר טוב להרגיש כעס מאשר ייאוש.
