פרולוג
ג'וליאן
אני לא רוצה להיות פה.
לשבת תחת השמש הארורה, בבגדים החגיגיים שלי, ולהקשיב לכומר מדבר עליו כאילו הוא הכיר אותו. הוא לא הכיר את טריי. הוא אדם זר, לעזאזל. אני הכרתי את טריי. הוא היה בן הדודה שלי. והחבר הכי טוב שלי.
ועכשיו, אין לי שום דבר. אף אחד.
עבר שבוע מאז שהעולם התהפך. מאז שהריקנות התנחלה בחזי ומסרבת לשחרר. כאב וחוסר תחושה נלחמים על שליטה בכל דקה של היום, ומצליפים בי בזמן שאני עומד בלי לזוז.
צער קר ועמוק שוטף אותי כשדודתי מתחילה לייבב.
"בבקשה, אלוהים! אל תיקח את התינוק שלי!" הכאב שלה מוחשי. אין אדם אחד במקום הזה שלא מרגיש את הצער הכבד שלה עד לעמקי נשמתו.
החזה שלי כואב, כאב חד ועמום, והשרירים מתכווצים כשמשהו שאף אחד לא יכול לראות מפלח את גופי. אני לא יכול לנשום, אבל אני גם לא יכול לבכות. הדמעות מסרבות לרדת. הן מצטברות ומתאספות, ואני מתחיל לפחד ממה שיקרה כשהן יזלגו לבסוף. אני לא מצליח להרגיש שום הקלה. זה פשוט שם כל הזמן. אני לא מצליח לישון או למצוא את האנרגיה לדאוג למשהו אחר חוץ מהכאב.
דודה לו, אימו של טריי, יושבת עם סבתא, מתייפחת וצועקת לאלוהים שיחזיר לה את התינוק שלה. היא לא יודעת שהוא לא מקשיב? לאלוהים לא אכפת מאיתנו. אין סיכוי שהוא לא שומע אותה. הזעקות שלה נישאות ברוח, ואני נשבע שכל העיר יכולה לשמוע אותה. הצליל של חייה המתרסקים ירדוף אותי. זה כבר מסתובב לי בראש כששקט, ואני בוהה בתקרה.
היא מאשימה אותי שלא זזתי מהר מספיק? שלא עצרתי אותו מלעמוד מול המשאית המזוינת?
כי אני כן מאשים את עצמי. הייתי צריך להציל אותו. הייתי ממש שם. ובאותו רגע, קפאתי. המוח שלי צרח עליי לזוז, לצעוק, לעשות משהו, אבל הגוף שלי סירב להגיב. כמו לנסות לרוץ דרך גוש קרח. החבטה של פגיעת המשאית בו ונפילתו אל האספלט, חריקת הבלמים, גופו הזרוק על האדמה כשצווארו בזווית מוזרה — אלה כל מה שאני רואה כשאני עוצם את עיניי. הכישלון שלי בהגנה עליו.
אם לאלוהים היה אכפת, טריי עדיין היה פה, והבן זונה השיכור שדרס אותו לא היה. זה לא הוגן. הוא היה בן שמונה־עשרה עם מלגת כדורסל, התכוון לעבור למעונות הסטודנטים, והיה אובססיבי לגמרי לגבי החברה שלו כשחייו פשוט הסתיימו. הבן זונה השיכור קיבל עונש קל בזמן שאני יושב פה עם משפחתי, קובר את החבר הכי טוב שלי. אם זה היה הפוך וטריי היה נוהג במשאית, הוא היה מקבל מאסר עולם, והמשפחה של הבחור ההוא הייתה מופיעה בכל ערוצי החדשות.
כאב אוחז בגופי כשהארון מורד לתוך האדמה, אבל אני עדיין לא בוכה. אני לא יכול. וכל כך כואב לי עד שנשימתי נעתקת. כל הרגשות נלחמים בתוכי, ובשלב כלשהו אני יודע שאתפרץ. יום אחד בקרוב זה יהיה קשה מדי, ולא אהיה מסוגל לעצור את עצמי יותר. אני יכול רק לקוות שלא אתפרץ על איזה קורבן תמים אבל בשלב זה, לא מזיז לי.
איך אני אמור להמשיך בלעדיו? אף פעם לא חייתי בלי טריי. מעולם לא. היינו משפחה. חולקים קשר דם. בלתי נפרדים. עכשיו אני לבד, ואני לא יודע מה לעשות עם זה. הוא זה שהייתי מדבר איתו אם הייתה לי בעיה. טריי תמיד היה שם. חלק גדול מהחיים שלי נעלם, וזה פאקינג כואב. אני טובע, ואני לא יודע איך לשחות. לא יהיה שום גלגל הצלה להיאחז בו בזמן שאחכה שמישהו יציל אותי.
אני בקושי מצליח לשחות, ויום אחד בקרוב מאוד, איכנע לגלי הייסורים ואיחנק.
פרק 1
ג'וליאן
אנשים באזורים האלה מציתים אש ביערות בשביל הכיף.
מה החרא הזה, לעזאזל? למה אתם בכלל מסתובבים ביערות בלילה? זה חרא מטומטם של אנשים לבנים. יש זאבים ודובים וכל מיני דברים פה בחוץ. עושים לינץ' באנשים שחורים ביערות כאלה.
אז אם זה מטומטם כל כך, למה אני כאן? כי אימא שמעה את השריף אומר לבן שלו לא לריב עם שחקני הפוטבול במדורה הלילה, ואז היא אמרה לי ללכת לפגוש את הבחורים ולהתחבר איתם אחרת היא תתעצבן עליי. אז הנה אני, לעזאזל, מזיע כמו אידיוט בתשע בלילה בערב שבת. צועד לאורך שביל עפר חשוך בלי שום סימן למדורה. איך האנשים האלה עדיין בחיים? ככה תמצא את עצמך מת. הדפוקים האלה לא ראו מעולם סרט אימה?
מכוניות חונות בצידי הכביש. לא יותר מדי אנשים מסתובבים במקום שבו אני נמצא, אבל אני יכול לראות חבורה של אנשים ממול, ואת הלהבות הבוהקות של המדורה מסתננות דרך העצים. וכשאני מגיע לרחבה שבה כולם מבלים, בחור אחד שנראה בערך בגילי ניגש קדימה ומתחיל לצעוק.
"בסדר. כולם לסתום ת'פה." כולם משתתקים, ואיש מבוגר יותר חוצה דרך ההמון. "זו השנה האחרונה של המאמן איתנו. הוא פורש." הקהל מוחא כפיים ומשתתק. "אז חשבתי שנתחיל את השנה האחרונה שלו בפיצוץ."
תחושה רעה מעקצצת בצווארי, ואני בוחן את הקהל. רוב הנוכחים בנים וישנה קבוצה קטנה של בנות שעומדות סביב המדורה. אמורים להיות כאן שחקני פוטבול, אבל ישנם גם בני נוער וגם מבוגרים, אז אולי מדובר בכל מי שהאיש הזה אימן?
אני בוחן את תנועות הידיים, קורא את שפת הגוף, ומחפש איומים. יש לי תחושה לא טובה, ולמדתי להקשיב כשהאינטואיציה שלי אומרת לי שמשהו לא בסדר. עומד להתחיל פה בלגן, ויש לי הרגשה שאני אהיה באמצע כל הדבר הזה.
"כולם יודעים איך קראו למקום הזה עד לא מזמן." הבחור מתחיל לדבר שוב, רק שאין לי מושג למה הוא מתכוון. אני בקושי יודע איך קוראים למקום הזה עכשיו. אף על פי שאבא שלי פה כבר כמעט שנה, אימא ואני הגענו לפה רק לפני שבועות אחדים. "לניגר הולר2 יש היסטוריה עשירה."
מה?
סליחה?
מה הוא אמר כרגע?
אני מסתכל על האנשים שאני מצליח לזהות ממקומי בין העצים, ורואה רק בורים כפריים עם שיזוף של חוואים. המשפחה שלי היא המשפחה השחורה היחידה בעיירה?
"הכול התחיל עם ג'ים הכושון. הוא אנס אישה לבנה ונתלה מהעץ הזה ממש." הוא טופח על עץ האלון הגדול שלידו, מבטי עובר אליו ואני רואה עוד בחור על העץ עם משהו שנראה כמו גופה על ענף.
מה, לעזאזל?
לאן עברנו לגור?
זה המקום שבו אנשים שחורים נהרגים בחמש הדקות הראשונות של סרט אימה.
הבטן צונחת לי לאדמה, זיעה קרה מכסה את עורי. פעימות ליבי חזקות כל כך באוזניי, עד שאני בקושי שומע מה קורה סביבי.
אני תקוע בין לעוף מכאן לבין הקאה על הנעליים שלי. הפחד גורם לגופי לקפוא במקום, וכל מה שאני יכול לעשות זה להתבונן באימה כשחבל נכרך סביב צווארה של הגופה והיא נזרקת מהעץ. כל שריר בגופי מכווץ, והדם פועם באוזניי חזק כל כך עד שאני לא יכול לשמוע שום דבר אחר, ולא יכול לנשום. הריאות שלי צורחות לאוויר, אבל אני לא מצליח לאלץ את גופי לקבל אותו.
הגופה צונחת, ורק לאחר שהיא מיטלטלת מקצה החבל ואחת הזרועות נופלת, אני קולט שהיא מזויפת. אוויר נשאב לתוך הריאות שלי כמו ואקום, והברכיים שלי מתקפלות. אני מוכרח להישען על העץ או שאפול על התחת, וברגע זה, אני לא יכול להרשות לעצמי להראות שום חולשה. לא בסביבת האנשים האלה.
חייתי בנאשוויל כל חיי ובאתי לקנטון כדי לבקר את סבתא פעמים אחדות. עכשיו אני יודע למה לא הסתובבנו כאן מעולם. תמיד נשארנו אצלה בבית. היא פחדה שיהרגו אותנו. למה היא חיה פה, לעזאזל? איך היא ישנה בלילה, מפחדת על חייה?
נדרשות לי כמה דקות כדי להסדיר את הנשימה ולהתייצב.
זריקת הגופה מהעץ הייתה גולת הכותרת, וכעת כולם מסתובבים עם בירה ומשוחחים. אני זז חזרה אל בין העצים כדי לצפות, חייב לדעת מי האנשים האלה וממי להיזהר. החיים שלי תלויים בזה. באופן המילולי ביותר.
2 מאנגלית: זעקת הכושי
