פרק 1
ג'ונה
אני בודק את התיק שלי כדי לוודא שלא שכחתי כלום ובטני מתהפכת בעצבנות. זה היום הראשון שלי בשנתי האחרונה בבית הספר. זה תיכון שבו לא למדתי מעולם ובעיירה שבה בקושי הספקתי להתמקם. אנשים חדשים שאצטרך להכיר וחוויות חדשות שאצטרך להיות נוכח בהן. אני עוצם את עיניי ונשימתי נעתקת בגרוני כשאני לוחש תפילה קצרה.
בבקשה, אלוהים, תעשה שהיום הזה יהיה טוב.
דלת חדר השינה שלי נפתחת במפתיע וקוטעת את מחשבותיי. אני זורק מבט מהיר מעבר לכתפי ומחייך כשאני רואה את התרגשותה של מרי, אחותי.
הבד הוורוד העדין של שמלתה מתנופף סביב ברכיה, ותלתליה בצבע שוקולד מקפצים בעליזות. היא נמוכה יחסית, כמו אימא שלנו, ולשנינו יש את עיני השקד של אבא שלנו. היא בת חמש־עשרה, צעירה ממני רק בשנתיים, והיא חברתי הטובה ביותר בעולם.
"בוא כבר! אנחנו נאחר!" היא אומרת, רוקעת בנעליה השטוחות על גבי רצפת העץ.
השמחה שלה מרחפת באוויר סביבנו בתנועה היחידה הזאת. זה כמעט מידבק. היא חברותית כל כך וספרה את הימים עד שתוכל להכיר אנשים חדשים שנולדו באותה המאה כמוה.
"אני בא. תירגעי." אני מניף את התיק שלי מעבר לכתפי, תוחב את חולצת הפולו הכחולה שלי למכנסי הדגמ"ח וחולף על פניה במסדרון.
אני לוקח שני ופלים בלגיים, דוחף אחד לפי ובקושי מצליח לחמוק מהנשיקות של אימא כשאני יוצא מהמטבח.
"תזדרזו, אתם צריכים לצאת, אחרת תאחרו!" אימא צועקת מהמטבח.
אני נועל את נעלי הוואנס השחורות שלי, פותח את הדלת וצועק "ביי!" מעבר לכתפי. מרי דוחקת אותי החוצה.
אנחנו מלוּוים בברכת "ישו אוהב אתכם!" שבקושי נשמעת.
"אלוהים, מרי. את יודעת שבית הספר לא יברח לשום מקום, נכון?"
"אני לא רוצה לאחר ביום הראשון שלי," היא אומרת ומגלגלת את עיניה בצורה המעצבנת האופיינית אך ורק לאחיות קטנות, ומאיצה את קצב הליכתה ככל שבית הספר ניגלה לפנינו.
העצבים נדרכים שוב בקרבי. זו שנתי האחרונה בתיכון. אני אמור להיות עם החברים המוכרים שלי, לא לנסות למצוא את מקומי בבית ספר חדש.
אני נושם נשימה עמוקה ומכריח את עצמי להיזכר בסיבה שאנחנו כאן.
אלוהים זימן את המשפחה שלנו לכאן כדי לעשות את עבודתו.
אני מסיים לאכול את הוופל שלי, רץ כדי להשיג את אחותי שמתלהבת באופן היסטרי, ויחד אנחנו הולכים לעבר המזכירות. החלל עמוס לקראת תחילת פעילויות היום.
המזכירות שקועות במחשבים או מדברות בטלפון. תלמידים נכנסים ויוצאים בחיפזון וחולפים על פנינו בדרכם לכיתות או ללוקרים. זמזום המדפסת המופעלת כמעט מרגיע. אנחנו ניגשים לדלפק ורואים אישה מבוגרת בעלת שיער לבן ונפוח.
"בוקר טוב לכם, במה אוכל לעזור?" שואלת האישה, סגנון הדיבור הדרומי שלה מעלה חיוך על פניי.
"זה היום הראשון שלנו," מרי ואני אומרים בו־זמנית. אנחנו מביטים זה בזה, ואני מגחך.
"מה השמות שלכם?" היא פונה אל רשימת השמות המונחת על שולחנה.
"שם המשפחה כהן, מרי וג'ונה," אני אומר לה.
היא פותחת מגירה ועוברת על התיקיות עד שהיא מגיעה לתיקים האישיים שלנו.
"מרי כהן," היא מקריאה מהתיקייה ומדפדפת בה.
מרי מתקרבת לדלפק.
"הנה מערכת השעות שלך, מספר הלוקר והצירוף של המנעול, והמפה של בית הספר."
"תודה לך," אומרת מרי, לוקחת את המסמכים הדרושים לה ויוצאת מהמשרד בלי להביט לאחור אפילו.
"וג'ונה כהן, בבקשה. מערכת השעות, מספר הלוקר והצירוף של המנעול, והמפה של בית הספר."
"תודה רבה, גברתי." אני מהנהן לעברה ופונה למצוא את מספר הכיתה של השיעור הראשון שלי.
בעודי מרוכז במפה, אני נתקל במישהו, מועד ונופל בכבדות על התחת שלי.
"אאוץ'."
"מה לכל הרוחות?" נוהם קול ממורמר.
"אני מצטער," אני אומר בלי להרים את מבטי ואוסף את הדפים שלי שהתפזרו על הרצפה.
"לא שמתי לב."
"מה אתה אומר," הוא מגיב בכעס.
ובשלושת המילים האלה הוא מטיל את האשמה אך ורק עליי, קולו רווי בגועל ובסלידה מהמפגש שלנו. ידיי נקפצות לאגרופים לשמע נימת קולו.
אני מביט מעלה והבחור הסקסי ביותר שראיתי מימיי מעקם לעברי את שפתיו. כתפיו רחבות, זרועותיו שריריות והוא גבוה כל כך. גבוה כמו העצים, ופתאום אני רוצה להיות סנאי. שערו הבלונדיני נופל באופן מושלם על מצחו, ועיניו בצבע כחול־עמוק משוות לו את המראה האמריקאי שאנשים כה רבים בחברה שלנו שואפים אליו.
הזין שלי מקפץ בתוך מכנסיי למראה חולצת הפוטבול העוטפת באופן מושלם את חזהו העוצמתי, ומכנסי הג'ינס שגורמים לי לקנא ברוכסן שלו. החלום הרטוב של כל אישה וכל גבר הומו עומד לפניי, מפיץ סקס אפיל לכל עבר.
"תסתכל לאן אתה פאקינג הולך."
קולו הנוקשה בקושי מצליח לחדור לתוך מוחי. אני לא מסוגל להוריד את עיניי ממנו, בקושי נושם. האדם היפה הזה שעומד לפניי הוא כל מה שאני מעלה בדמיוני כשאני מאונן. הוא הפיתוי המושלם, ולפי המבט על פניו, הוא נשלח אליי מטעם השטן בכבודו ובעצמו.
אני בקושי קם על רגליי כשהגב שלי מוטח על שורת הלוקרים הצמודה לקיר. המנעול של אחת הדלתות לוחץ בחוזקה בגבי.
"על מה אתה מסתכל, לעזאזל?" נובח לעברי האדוניס שמולי, האמה שלו לוחצת על חזי ומצמידה אותי ללוקרים.
"שאלתי, על מה אתה מסתכל, חתיכת מתרומם?"
קולו שקט והוא מביט בי מקרוב, ידיו לופתות את חולצתי. אני מכריח את עצמי להתגבר על החרדה המאיימת לכבות את מוחי לחלוטין. הוא מדליק אותי ובו־זמנית, אני מפחד ממנו.
מה אם הוא מבחן שנשלח אליי על ידי אלוהים כדי לבחון את מסירותי? הבחור הזה מחריד ללא קשר לאיום באלימות פיזית שהוא מפגין כלפיי. ובכל זאת, איכשהו, כל עולמי סובב סביב הבחור החושף שיניים לעברי. ואף על פי שאני בטוח שאני עומד לחטוף אגרוף, אני לא מסוגל להסיט את מבטי.
רגע.
מתרומם?
איך הוא יודע?
עיניי פונות בחדות לעבר עיניו בחיפוש אחר רמז כלשהו לכך שהוא יודע את הסוד שלי. אני בוחן כל תו בפניו, כל צללית, נואש לדעת האם הסוד אודות הסטייה שלי עדיין בטוח.
ככל שאני בוהה בו יותר זמן, כך אני מתקשה לעצור את זרם הדם הממלא את איברי, וזאת למרות הפאניקה הפושטת בי ומאיצה את הדופק שלי למהירות מרבית. קרח זורם בוורידיי כשהפחד מציף את כל גופי.
תפסיק. לא, לא, לא. לעזאזל.
"תענה לי!" הוא צועק, וההד מידו המוטחת בדלת הלוקר שליד ראשי מקפיץ אותי במקומי.
החברים שלו עומדים מאחוריו וצוחקים, אך הם לא הדאגה שלי כרגע.
"כ...כ...כ...כלום," אני מגמגם את המילה האחת שאני אומר.
איך הגעתי למצב הזה? אני שוקע למערבולת של בלבול ושל פחד. מעולם לא הייתי מעורב בקטטה. אני לא יודע מה לעשות!
"ככה חשבתי." הוא מחייך בזחיחות ומשחרר את אחיזתו, מיישר את הקמטים שהוא עשה בבגדיי וטופח קלות בידיו על זרועותיי. ידיו החולפות על פני חזי כמעט מוציאות ממני גניחה. הוא מפנה את גבו אליי והולך משם, מוקף בחבורה של שחקני פוטבול. הם צפו במה שקרה, אך לא עשו כלום. מה קרה הרגע?
זו עומדת להיות שנה ארוכה מאוד.
אני אוסף את הדפים שהתפזרו שוב על הרצפה ומנסה לקרוא את המפה הארורה. הצלצול נשמע ובטני מתהפכת. אין דבר טוב יותר מלאחר ביום הראשון שלך.
"הלכת לאיבוד?" אומר קול רך מאחוריי.
האדרנלין גורם לי להסתובב במקומי במהירות ולהסיט את השיער מפניי. ברונטית בעלת שיער חלק וארוך, לבושה בג'ינס ובגופייה סגולה עומדת שם ומתבוננת בי.
"אה, כן. אני אבוד." כתפיי נשמטות בתבוסה.
היא מחייכת, אך מנסה להסתיר את השעשוע שלה. "מה השיעור הראשון שלך?"
המבטא שלה אינו כבד כמו זה של המזכירה, הוא הרבה יותר נעים לאוזן.
אני מביט במערכת השעות שלי ואומר, "פרקר, פוליטיקה אמריקאית."
"אה, זה בכיתה מספר שלוש מאות ואחת. זה גם השיעור הראשון שלי. בוא איתי."
היא פוסעת לעברי ומהר מאוד אני הולך לצידה.
"תודה רבה לך." לא נשמעתי נואש מדי, נכון?
"על לא דבר. אני אנה." היא מושיטה את ידה ללחיצה.
"ג'ונה." אני מחייך לעברה בחזרה ולוחץ את ידה.
"מאיפה אתה, ג'ונה?"
אני צוחק. "זה כל כך ברור?"
"טוב, זו עיירה קטנה, וכולם מכירים את כולם," היא מסיימת את דבריה בגלגול עיניים.
"ממדינת וושינגטון, כשעה נסיעה מסיאטל. אה, את יכולה להגיד לי איפה אמור להיות לוקר מספר ארבע מאות שלושים ושתיים?" אני נזכר שאין לי מושג איפה זה נמצא.
"איזה מזל יש לך! מיקום מעולה. שלי נמצא ממש רחוק. אני מספיקה להגיע אליו רק בזמן הפסקת הצהריים."
"אין זמן בין השיעורים?" בבית הספר הקודם שלי הייתה לנו הפסקה בת שמונה דקות בין השיעורים. היה מספיק זמן.
"יש זמן אבל לא מספיק כי אז אני אצטרך למהר. יותר קל לי ככה."
אני הולך בעקבותיה כשהיא פונה למסדרון אחר.
"אילו עוד שיעורים יש לך? אני יכולה לכוון אותך."
"אה, תודה." אני מוצא את מערכת השעות שלי ומקריא לה.
אנה מהנהנת. "ובכן, ווּדמן ובות', שניהם נמצאים בסוף המסדרון הזה."
אני מביט לכיוון שהיא מראה לי ומציין זאת במפה שלי.
"פארלי וספנסר יהיו שם." היא מצביעה לעבר מסדרון קרוב. "הלוקר שלך נמצא בשורה הקרובה לשם." היא מצביעה קדימה. "ועכשיו זה השיעור הראשון שלנו."
אני מרגיש הקלה ונרגע. "תודה רבה לך."
היא מחייכת לעברי. "בבקשה."
אני פותח את הדלת, מאפשר לה להיכנס קודם ואז נכנס אחריה. כולם מסתובבים ולוטשים מבטים לעברי. אני בולע בחוזקה את הגוש הנוקשה בגרוני.
אנחנו עושים את עבודת האל. יש סיבה טובה לכך שהוא הוביל אותנו לכאן.
