פרק 5
מסוכן בחוץ, לא?
15/08/19
Cali, Colombia
אני תמיד מאמין שיהיה בסדר, ובדרך כלל דברים באמת מסתדרים מעצמם. יותר מזה, אני מאמין שבכוחנו לזַמֵן דברים באמצעות המחשבות והאמונות. מה שתחשבו, זה מה שיקרה בדרך כזו או אחרת. זה עד כדי כך פשוט.
זה הנאום הקצר שאני נושא בכל מיני שפות ובכל פעם בדרך מעט שונה. כל סיטואציה, כל בן אדם אחר, מוסיפים צבע מעט שונה לדרך שבה אני פונה להסביר ולענות על השאלה - האם אני לא מפחד לטייל לבד.
אני באמת לא מפחד. אני מאמין שטיול לבד הוא יציאה מאזור הנוחות, חוויה מטלטלת יש יאמרו (אני ביניהם). אני באמת מאמין שאם אשדר מחשבות חיוביות, כך ייראו פני הדברים בסופו של יום. אבל אם המחשבות הן שליליות, אז פני הדברים ייראו בהתאם. משמע, פחות לבבי ואולי אפילו מסוכן.
אם כך, יש לי סיבה מוצדקת לחשוש אם לפתע מתגנבות מחשבות שליליות. הרי לפי דבריי זה רק עניין של זמן עד שמשהו שלילי אכן יקרה. או שאולי עדיין בכוחי לשנות את זה אם אתחיל לחשוב מחשבות חיוביות בעוצמה החל מרגע זה, מלפני שלוש דקות אפילו.
אני מנסה להבין מה גורם לי לחשוב מחשבות שליליות ולהתקיים בתחושת פחד ואני מזהה מספר דברים שעלולים להיות בעלי השפעה עליי.
כמובן שזה קורה קודם כול בגללי ובשל העובדה שהמוח שלי יכול להפיק מחשבות שליליות מלכתחילה. מלבד עובדה מכרעת זו, ישנם עוד מספר דברים שקרו בדרך שעלולים היו להשפיע ולהטות את מחשבותיי אל "הצד האפל".
כשטיילתי בקוסקו שבפרו, בסיבוב בכיכר המרכזית שמלאה בדוכנים של רוכלים פרואנים שמוכרים כל דבר ואוהבים מאוד ישראלים (סיכוי סביר שזה בגלל הכסף שלהם), עצרתי בדוכן של ציורים. דוכן זו מילה גדולה. זו הייתה שמיכה פרוסה על המדרכה ועליה מספר ציורים בעיפרון מצוירים על קלף. שני בחורים צעירים מכרו ככל הנראה את הציורים שלהם. אחד הציורים מצא חן בעיניי, אז שאלתי את אחד הצעירים אם מישהו משניהם צייר אותו והוא ענה שזה היה אחיו הגדול ושהם רק מוכרים אותו. החלפנו עוד כמה מילים ואז שילמתי לו בשטר של מאה סול פרואני, הכנסתי את הציור לתיק מבסוט והמשכתי בסיבוב.
אחרי כמה צעדים, בעוד אני סופג לי תרבות מהסביבה, אני קולט ששני הצעירים קיפלו בזריזות את השמיכה שעליה היו פרוסים הציורים והתקרבו אליי בצעידה מהירה ונחושה כשהם מביטים לי ישירות בעיניים. אני ממשיך עוד ללכת, מעכל רגע ומתחיל להידרך לאט לאט ואז ברגע אחד שניהם נעמדים בדרך שלי וחוסמים אותי מלזוז. אחרי כמה שניות של שקט ומבטים אחד מהם פנה אליי ואמר לי שהשטר שהבאתי לו מזויף ושאני צריך לשלם לו עוד. הקשבתי, שקלתי איך להגיב. חשבתי אולי לשחק את התייר שלא כל כך מבין מה הוא אומר לי ולנסות לצאת במבוכה ובזריזות. אבל כמובן שהייתי חייב לפתח איתו שיחה קודם, כי רציתי להרים לו על הציור שמסתבר שבכלל לא הוא צייר אותו. שרפתי את עצמי.
נזכרתי שסיפרו לי שלעיתים כסף שיוצא בכספומט עלול להיות מזויף ולכן עדיף תמיד להוציא בדלפק בבנק. אבל כמובן שהתעצלתי והוצאתי את המזומן בכספומט לפני הסיבוב הזה. חשבתי שיש סיכוי שהשטר שהבאתי לו באמת מזויף ולכן הוא היה תוקפני כזה.
אז דרשתי את השטר של המאה שנתתי לו בחזרה ואמרתי שאתן לו אחד אחר. הם לא היו מרוצים מהעניין, אבל הביאו לי שטר של מאה כלשהו וכשהבאתי להם את השטר במקומו, הצעיר מביניהם תפס לי את היד והצביע על השעון שלי. אומר לי בעיניו שהוא רוצה אותו. הבוגר יותר התקרב והזעים את פניו.
בתנועה מהירה שלפתי את היד שלי מהאחיזה שלו, דחפתי הצידה את הצעיר שחסם לי את המדרכה, הוא נדחף קצת על הבחור השני ואני המשכתי ללכת בנחישות, צועד מהר ומסתכל לאחור רק אחרי הרבה צעדים. הם כבר לא היו שם. אחרי עוד כמה צעדים ומבטים לצדדים לוודא שהם אינם, הורדתי דופק והסדרתי את נשימה. הצלחתי לכבות את מערכת העצבים הסימפתטית. חזרה לפרה סימפתטית. ואז במעבר חד צחקתי לעצמי על הסיטואציה ההזויה שהייתי בה, עדיין לא רואה את המגמה השלילית שהתגלגלתי אליה.
אחרי פרו עברתי לקולומביה ושם שכרתי אופנוע והתחלתי להקיף את קולומביה. העיר קאלי הייתה אחד היעדים. בירת הסלסה הקולומביאנית. כשהגעתי לקאלי, יצאתי לסיבוב המסורתי שלי בעיר בחיפושיי אחר קאסה (הוסטל) לשהות בה (לכל עיר שהייתי מגיע פשוט יצאתי לסיבוב ברגל ואז הייתי בוחר לאיזה הוסטל אני רוצה להיכנס, לפי המצב רוח באותו רגע). שמתי לב שכל הבתים מגודרים. מגודרים גבוה מאוד.
זה לא כמו סורגים חמודים שיש כאן בארץ על חלונות של בתים, אלו סורגים שמדמים למבנים תמונה כאילו הם אסורים בתוך תא כלא.
אחרי שעשיתי צ'ק-אין בקאסה והערב הגיע, רציתי לצאת לסיבוב רגלי לחפש איזו מסיבת רחוב או מועדון סלסה. תכננתי לצאת מהשער של הקאסה שנראה כמו שער של תא בבית כלא. חיפשתי את הזמזם שפותח את הדלת, שבדרך כלל הוא נמצא ממש לידה, אבל תמיד הוא איכשהו נסתר מהעין. לאחר חיפוש ארוך של אותו כפתור שלא קיים ולא הומצא מעולם בקאסה הזו, פניתי לעזרה, בקול מובס וחסר כוחות. עובדת בקבלה, בחורה קטנה וחמודה, קולומביאנית נאטיבית, שחומה עם שיער שחור חלק שנראית כמו אינידיאנית עם ראש מוטה הצידה, אמרה לי במבט מעט מרושע, כי "רק אני יכולה לפתוח ליציאה ולכניסה מלחצן שנמצא בדלפק קבלה מטעמי בטיחות. כך שאם אתה רוצה לצאת זה תלוי אם אני אסכים לך! סתם, שקר שקר (צורת התבטאות בספרדית). חה חה חה".
אני בתגובה צחקתי צחוק מאולץ, מוטרד מהמבט המטריד שלה בו זמנית. חצי מבין את ההומור שלא מצחיק אותי, חצי חרד מהאמת המסתתרת מאחוריו.
למחרת בבוקר שתיתי את כוס הקפה הקולומביאני נוסח קאלי, בזמן שאני נהנה משתי להקות שהתארחו איתי בהוסטל. כל אחת מהן מורכבת משלושה או ארבעה אמנים דרום אמריקאים צעירים (קצת כמו בסדרת הטלוויזיה קטנטנות), מבצעות חימום יחד בבוקר.
חיפשתי אטרקציות בעיתון המקומי של העיר. אני מדפדף בעיתון, שאת רובו אני לא מבין בכלל ואז אני נתקע על כותרת של כתבה שמופיעה בפונט גדולה ובולט: "הנוכחות של הקרטלים מורגשת בעיר - אזרחים מפחדים".
אני מעכל את זה רגע, ואז אני נזכר שניהלתי שיחה עם דן (חבר שעוד נפגוש בהמשך) כשהיינו יחד בפרו. הוא סיפר לי שם על מדד הערים המסוכנות בעולם לתיירים (יצא לו להיות בשלוש מהטופ 10 - אני מניח שהמדד הזה לא לקח בחשבון מדינות או ערים שנמצאות במצב של סכסוך ולחימה) וקאלי הייתה בטופ 10 האלו. אני מניח שבגלל זה הגדרות הגבוהות סביב הבתים.
בסופו של דבר, כל הדברים הללו מתלכדים לכדי תחושה לא כל כך נעימה. השוד הלא מוצלח, העיר המבוצרת, הזמזמים שנפתחים רק על פי החלטתה של עובדת דלפק מפחידה והתקשורת שעשתה את עבודתה נהדר בלנטוע בי פחד. אני מדמה את כל אלו למעין מזיק-פולש שמנסה לחדור אל תודעתי, אל התת-מודע שלי. ואת החוסן הנפשי שלי אני מדמה לדבר שהודף את אותו פולש, מנסה למנוע ממנו מלהשפיע.
ובכן, החוסן שלי לא עמד במבחן. הובסתי על ידי המחשבות שלי עצמי הפעם. מסתבר שהפחד גבר עליי. ועכשיו הוא במחשבות שלי. ובהקשר למחשבה מייצרת מציאות, שסייעה לי לעצב לעצמי מוּדעות עם דברים חיוביים בתחילת הטיול, לפתע היא עלולה להביא אותי למקום לא טוב בגלל אותו פחד ששולט במחשבות שלי עכשיו.
מוּדעות היא השלב הראשון, אני מודע לזה. מעכשיו עליי לקחת שוב אחריות על מחשבותיי ולהפסיק לפחד. אבל מטעמי בטיחות, אעשה את זה בעיר הבאה.
