האחר הוא שמורת טבע, אין לגעת, לשנות, אפשר רק להיות, לפסוע בגנים שבחזית הבית. מה שמעבר לגדר אינו נגיש. תוותר, קח או לך. הבעיה היא לא שמאל וימין, הבעיה, היא אומרת לו, זה שהחוכמה הולכת חפוית ראש, עוברת למדרכה השנייה. הראש בין הכתפיים. הוא מחזיר אותה לגינונים פוליטיים וזה שונה, היא רוצה שתדבר איתה שפינוזה ודה-קארט על הכרטא, בגלוי, שתכה בה תורה, שתנבח לה אפלטון כשהיא מנסה לְרַצות אותך, שתרים בידך את הלאסו ובתנועות סיבוביות תודיע שהאלוהים של ניטשה נמצא בה ואתה רוצה לרדות ממנו את הדבש. היא רוצה את העומק עמוק בה, מבתר וחסר רחמים. היא מבקשת ממנו, תעמוד על השולחן המרופט והמתנדנד ותקרא בקול פסוקים היידגריאנים מטלטלים ותקרע אותה לפיסות במחוות שייקספיריות.
אורנה קסטל, עוסקת בפסיכואנליזה לאקאניאנית. זהו ספרה השלישי מתוך טרילוגיה. הראשון "קולנוע כאחר (פסיכו)אנליטי", הוצאת רסלינג 2012 , השני "אמא-חור-אני", הוצאת גוונים 2015.

שם הספר
אמא חור אני
קולנוע כאחר (פסיכו)אנליטי - לצפות עם לאקאן
אמא-חור-אני
מוות