אימא־חור־אני נע באין מקום־איןזמן־אין כיוון כמו הלא מודע הפרוידיאני. גוף ראשון מדבר עם גוף שני ועם גוף שלישי לחילופין כמו על סרט מוביוס. כמעט שאין שמות. מה שיש הוא חור הדומה לחור שחור ששואב הכול וחוט בין־חורי בין חור מולד בלב לבין חור בתמונת חתונה ראשונה של אימא, חור שזוהה כאב. אימא־חור־אני הוא פיקציה ביוגרפית הגולשת אל הכתב על גבי תו קולי, מלודיה שיוצרת פסקול חיים. בחירת המילים והניסוחים הוכרעה על בסיס פונטי שהוא למעלה ממשמעות. זהו סיפור חיים משוכתב על אודות יצור כלאיים בַּתְאֵם ועל אודות המירוץפנימה־החוצהמהבולען הנרטיבי. סיפור של פסיכואנליזה פרטית, השוזר מסה פרוזאית מטושטשת חוקים ועולצת המצאות. בגרעין קיימת תמונה בעלת רושם עז וגורלי — תמונת חתונה נקייה מראש החתן, שממנו נפטר אבי האישה הכותבת — ונושא האישה הבלתי אפשרית — שושנת הספר. מהלך הכתיבה הריפויי הִשִׁיר את כובד לִבה של הכותבת מול הדמויות הפועלות, שהכבידו בשעתן, ורוקן אותן מתוכנן הרעלי. מסע של כתיבה מרוכז בנחושתיים: להוציא מנקודת יש־רק־מקום ולהוביל לנקודת יש־גם־מקום — ממוצא ליציאה. מהפסיכואנליזה מובאים השפה עם הגוף, ואילו בנוף האישי חוגגים עם האם והאב בסלטות ובמחול שדים, בהעלאה באוב ובשפעת פעולות היסח הדעת כמרד בכפיית ההזדהות. אימא התחתנה, התגרשה, התחתנה, ילדה, קראה, אספה, שמרה, פילחה, קנתה, חלתה ומתה. אבא שמר חניה קרובה שנתגלתה כמקום מבטחים. אלו ששנאתי־אהבתי, ושמהם חייתי את המנוסה, שבו להעניק את חסד המילה האחרונה: המילה הנכתבת. סיפור חשוף זה מזמין להמר יחד על תהליך פסיכואנליטי שהלך רחוק מספיק כדי למצוא עלה כותרת אחד מפרח לב הזהב ולהניחו חזרה בשלווה על לב רוטט. וזו גם נגיעה — לא ביד קלה — במארב המוות, בפיסות שהוא תולש בהלכנו בדרך כל בשר. ציפור טרף מחופשת בחלוקים לבנים מאִטה את יציאת הנשמה, בעת שהיא מנקרת כדי למצוץ מהגוף את טפיליו. מטפורות וריאליזם בונים יחד חוט שדרה, הניצב כדי לתת את עדותו נעדרת הפשרות לעולם הקריאה. אורנה קסטל, פסיכותרפיסטית, עוסקת בפסיכואנליזה לאקאניאנית. ספרה "קולנוע כאחר (פסיכו)אנליטי", העוסק ב"קריאת" סרטים עם הפסיכואנליזה, יצא לאור בשנת 2012 בהוצאת "רסלינג". ...

"כואב לך אמא? "שואלת בתה של מרת גראדינגר את אמה הנוטה למות ברומן 'זמנים קשים' של דיקנס, והאם משיבה: "יש איזה כאב בחדר, אבל אני כבר לא בטוחה שהוא שלי".  מוות הוא בולען מסחרר; הוא כופה על מי שנותר זיווג של לעד ו-עכשיו עד שלרגעים ארוכים הוא אינו יודע היכן הוא נמצא. מוות הוא תמיד מותך שלך בחייך, טוענת המחברת אורנה קסטל. הספר הזה מספק חלון הצצה נדיר למשמעויות השונות שיוצרת הרגשת המוות אצל מי שחווה אובדן טוטאלי, ומציע להתבונן במוות כמדיום לתרגול של התמסרות - לכתיבה, לשברון הלב, לילדים או לאומנות. כפי שאומר טאסו של גתה: ״ואם דרך האדם להיאלם דום בייסוריו, לי נתן האל לומר את אשר סבלתי״, או בלשונה של קסטל: ״בכל שנייה אתה נפרד ממישהו, כי זה שדיבר לפני רגע יכול היה להיות הוא שהיה לפני שנה או עשרים שנה, הוא דיבר בקולו אך במשובה של זה שנשאר בו ממקודם. ומי הוא עכשיו זה המדבר אליך? בעיקר מי שערמות של גופות שיש במחסן הנפש מתעוררות לתיאטרון מולו.״ אי אפשר לקרוא ברצינות את הספר הרציני–מדי הזה, הרציני עד הסוף, המציע מטמון עמוק, מקורי ומשמעותי מאין כמותו לנפש וליצירה. אורנה קסטל היא מחברת 'קולנוע כאחר (פסיכו)אנליטי' (רסלינג 2012), 'אמא–חור–אני' (גוונים 2015), ו'וידויים והזיות בכפר' (סטימצקי 2019). עוסקת בפסיכואנליזה ואומנות. ...

האחר הוא שמורת טבע, אין לגעת, לשנות, אפשר רק להיות, לפסוע בגנים שבחזית הבית. מה שמעבר לגדר אינו נגיש. תוותר, קח או לך. הבעיה היא לא שמאל וימין, הבעיה, היא אומרת לו, זה שהחוכמה הולכת חפוית ראש, עוברת למדרכה השנייה. הראש בין הכתפיים. הוא מחזיר אותה לגינונים פוליטיים וזה שונה, היא רוצה שתדבר איתה שפינוזה ודה-קארט על הכרטא, בגלוי, שתכה בה תורה, שתנבח לה אפלטון כשהיא מנסה לְרַצות אותך, שתרים בידך את הלאסו ובתנועות סיבוביות תודיע שהאלוהים של ניטשה נמצא בה ואתה רוצה לרדות ממנו את הדבש. היא רוצה את העומק עמוק בה, מבתר וחסר רחמים. היא מבקשת ממנו, תעמוד על השולחן המרופט והמתנדנד ותקרא בקול פסוקים היידגריאנים מטלטלים ותקרע אותה לפיסות במחוות שייקספיריות. אורנה קסטל, עוסקת בפסיכואנליזה לאקאניאנית. זהו ספרה השלישי מתוך טרילוגיה. הראשון "קולנוע כאחר (פסיכו)אנליטי", הוצאת רסלינג 2012 , השני "אמא-חור-אני", הוצאת גוונים 2015....

אימא־חור־אני נע באין מקום־אין זמן־אין כיוון כמו הלא מודע הפרוידיאני. גוף ראשון מדבר עם גוף שני ועם גוף שלישי לחילופין כמו על סרט מוביוס. כמעט שאין שמות. מה שיש הוא חור  הדומה לחור שחור  ששואב הכול  וחוט בין־חורי  בין חור  מולד  בלב לבין חור בתמונת חתונה ראשונה של אימא, חור שזוהה כאב.  זוהי פיקציה ביוגרפית הגולשת אל הכתב על גבי תו קולי, מלודיה שיוצרת פסקול חיים. בחירת המילים והניסוחים הוכרעה על בסיס פונטי שהוא למעלה ממשמעות. זהו סיפור חיים משוכתב על אודות יצור כלאיים בתאם ועל אודות המירוץ פנימה-החוצה מהבולען הנרטיבי.   סיפור  של פסיכואנליזה פרטית, השוזר מסה פרוזאית מטושטשת חוקים ועולצת המצאות. בגרעין קיימת תמונה בעלת רושם עז וגורלי — תמונת חתונה נקייה מראש החתן, שממנו נפטר אבי האישה הכותבת — ונושא האישה הבלתי אפשרית — שושנת הספר. מהלך הכתיבה הריפויי השיר את כובד לבה של הכותבת מול הדמויות הפועלות, שהכבידו בשעתן, ורוקן אותן מתוכנן הרעלי.  מסע  של  כתיבה  מרוכז בנחושתיים :להוציא מנקודת יש־רק־מקום ולהוביל לנקודת יש־גם־מקום — ממוצא ליציאה. מהפסיכואנליזה מובאים השפה עם הגוף, ואילו בנוף האישי חוגגים עם האם והאב בסלטות ובמחול שדים,  בהעלאה  באוב  ובשפעת  פעולות  היסח הדעת כמרד בכפיית ההזדהות. אימא התחתנה,  התגרשה,  התחתנה,  ילדה,  קראה, אספה, שמרה, פילחה ,קנתה, חלתה ומתה. אבא שמר חניה קרובה שנתגלתה כמקום מבטחים. אלו ששנאתי־ אהבתי, ושמהם חייתי את המנוסה, שבו להעניק את חסד המילה האחרונה: המילה הנכתבת. סיפור חשוף זה מזמין להמר יחד על תהליך פסיכואנליטי שהלך רחוק מספיק כדי למצוא עלה כותרת אחד מפרח לב הזהב ולהניחו חזרה בשלווה על לב רוטט. וזו גם נגיעה — לא ביד קלה — במארב המוות, בפיסות שהוא תולש בהלכנו בדרך כל בשר. ציפור טרף מחופשת בחלוקים לבנים מאטה את יציאת הנשמה, בעת שהיא מנקרת כדי למצוץ מהגוף את טפיליו. מטפורות וריאליזם בונים יחד חוט שדרה, הניצב כדי לתת את עדותו נעדרת הפשרות לעולם הקריאה.  אורנה קסטל, פסיכותרפיסטית, עוסקת בפסיכואנליזה לאקאניאנית. ספרה "קולנוע כאחר (פסיכו)אנליטי", העוסק ב"קריאת" סרטים עם הפסיכואנליזה, יצא לאור בשנת 2012 בהוצאת "רסלינג"....