פרק 1
אלים אדירים, הכול רתח בממלכה העלובה הזאת.
ואולי זה רק נדמה שכך, מאחר שסֶלינֵה סַרְדוֹתין שכבה על קצה גג הרעפים האדומים מאז שעות הבוקר המאוחרות, ידה מסוככת על עיניה, מתבשלת לאטה בשמש כמו כיכרות הלחם השטוחים שהניחו על אדני החלונות תושבי העיר העניים, שאינם יכולים להרשות לעצמם תנור לבנים.
ובשם האלים, נמאס לה כבר מהלחם הזה — טֶגייה, קוראים לו. נמאס לה מטעם הבצל הפריך, שאפילו לגימות רבות של מים לא יכולות לשטוף. אפילו נגיסה אחת נוספת של טגייה תהיה יותר מדי.
בעיקר מפני שזה כל מה שיכלה להרשות לעצמה לאכול מאז שהגיעה לוֶונדלין לפני שבועיים ועשתה דרכה אל עיר הבירה, ואריז, בדיוק כפי שציווה עליה לעשות הוד מלכותו הקיסרי ואדון הארץ, מלך אֲדָרְלָן.
לאחר שאזל כספה, היא הידרדרה לסחיבת טגייה ויין מעגלות הרוכלים. זה היה זמן לא רב אחרי שהעיפה מבט אחד בטירת אבן הגיר הבצורה מכל עבר, ביחידת העלית של השומרים, בדגלים הכחולים המתנופפים בגאווה ברוח המדברית החמה, והחליטה לא לחסל את היעדים המתוכננים.
אז היא התקיימה מלחם גנוב ומיין... היין האדום החמוץ מהכרמים המעטרים את הגבעות המשתפלות סביב עיר הבירה מוקפת החומה. בהתחלה ירקה את הנוזל מפיה, אבל בינתיים למדה ליהנות ממנו מאוד. בעיקר מאז היום שבו החליטה שכבר לא אכפת לה משום דבר.
היא הושיטה יד אל רעפי הטֶרָה קוֹטָה שמאחוריה, מגששת כדי למצוא את כד החֵמָר שהעלתה על הגג באותו בוקר. היא טפחה על הרעפים, מיששה אותם, ואז—
היא הפטירה קללה. איפה היין, לעזאזל?
העולם נטה על צירו ונעשה מסנוור עד כמעט עיוורון כשהרימה את עצמה על מרפקיה. ציפורים חגו מעל, שומרות על מרחק מהנץ לבן הזנב שישב כל הבוקר על ארובה סמוכה, מחכה לחטוף את הארוחה הבאה שלו. מתחת, רחוב השוק היה מארג ססגוני של צבעים וצלילים, מלא חמורים נוערים, סוחרים המנופפים במרכולתם, בגדים מיובאים ומקומיים וצלילי נקישת גלגלים על אבני מרצפת בהירות. אבל איפה לעזאזל ה—
אה. הנה. טמון מתחת לאחד הרעפים האדומים הכבדים, כדי שיישאר צונן. בדיוק במקום שאליו הכניסה אותו שעות קודם לכן, כשטיפסה על גג השוק המקורה הענקי כדי לתצפת על סביבות הארמון, השוכן במרחק שני רחובות משם. או מה שנשמע רשמי ומועיל לפני שהתחוור לה שהיא מעדיפה להשתרע בצל. צל שמזמן נצרב על ידי שמש וונדלין הקופחת ללא לאות.
סלינה לגמה מכד היין — או לפחות התכוונה ללגום. הכד היה ריק. עדיף כך, כנראה, כי בחיי האלים, ראשה כבר היה סחרחר. היא ידעה שהיא צריכה מים. ועוד טגייה. ואולי משחה לשפה הפצועה והמכאיבה והשפשוף בלחי, פרי ביקורה בלילה הקודם באחת הטברנות של העיר.
סלינה גנחה, התהפכה על בטנה ובחנה את הרחוב, בעומק שנים עשר מטרים מתחתיה. היא ידעה שהשומרים מפטרלים בו כעת — ראתה את פניהם ואת כלי הנשק שלהם, ממש כפי שראתה את השומרים בראש החומות הגבוהות של הטירה. היא שיננה בעל פה את המשמרות שלהם ואת האופן שבו פתחו את שלושת השערים הענקיים שהובילו אל הטירה. נראה כי בני אֵשְריבֶר ואבותיהם לפניהם התייחסו לנושא האבטחה ברצינות רבה מאוד.
עשרה ימים חלפו מאז הגיעה לעיר ואריז עצמה, לאחר מסע מזורז מהחוף. לא מפני שהשתוקקה כל כך להרוג את היעדים שלה, אלא מפני שהעיר הייתה כל כך גדולה, לעזאזל, שזה נראה לה הסיכוי הטוב ביותר לחמוק מפקידי ההגירה, במקום להירשם לתכנית העבודה הַכֹּה רחומה שלהם.
החיפזון להגיע לזירה סיפק לה גם תעסוקה מבורכת אחרי שבועות רבים בים, שם לא התחשק לה לעשות דבר פרט לשכיבה על דרגש צר בתא הקטן והצפוף שלה, או השחזת כלי הנשק שלה באדיקות כמעט דתית.
את פחדנית. לא יותר מפחדנית, אמרה עליה נהימיה.
כול פיסה מאבן המשחזת הדהדה את המילים האלה. פחדנית, פחדנית, פחדנית. המילה הזאת רדפה אותה על פני האוקיינוס.
היא נדרה נדר, נדר לשחרר את איילוויי. אז בין רגעי ייאוש, זעם ויגון, בין המחשבות על קֵייאוֹל ועל מפתחות הווירד ועל כל מה שהשאירה מאחור ואיבדה, סלינה החליטה על תכנית אחת שעל פיה תפעל כשתגיע לחופים האלה. תכנית אחת, מטורפת ובלתי סבירה ככל שתהיה, לשחרר את הממלכה המשועבדת: למצוא ולהשמיד את מפתחות הווירד שבהם השתמש מלך אדרלן כדי לבנות את אימפריית הרשע שלו. היא בשמחה תקריב את חייה כדי להגשים את התכנית הזאת.
רק היא, רק הוא. בדיוק כפי שזה אמור להיות, בלי לגרום אובדן חיים מעבר לחיי שניהם, בלי להטיל רבב בשום נפש מלבד נפשה שלה. רק מפלצת יכולה להשמיד מפלצת.
אם היא נאלצה להגיע לכאן בגלל כוונותיו הטובות — והמוטעות — של קייאול, אז לפחות שתשיג את התשובות הדרושות לה. רק נפש אחת ביבשת ארילייה כולה נכחה בזמן שהופעלו מפתחות הווירד בידי גזע כובש וזדוני, שהפך אותם לשלושה כלים בעלי עוצמה כה רבה, עד שנשארו סמויים במשך אלפי שנים וכמעט נמחו מהזיכרון. מייב, מלכת הפֵאיים, בני הפיה. מייב ידעה הכול, כמצופה מנפש עתיקה כמו הזמן עצמו.
אז הצעד הראשון בתכנית המאוד טיפשית שלה היה פשוט: לחפש את מייב, לקבל ממנה תשובות לשאלה איך להשמיד את מפתחות הווירד — ולחזור לאדרלן.
זה היה המעט שיכלה לעשות. למען נהימיה. למען... למען הרבה מאוד אנשים אחרים. לא נותר בה דבר. לא ממש. רק אפר ותהום, והנדר הבלתי הפיך, שנחקק בבשרה, לחברה שראתה את מהותה האמיתית.
כשעגנו בחוף עיר הנמל הגדולה ביותר בוונדלין, היא לא יכלה שלא להעריץ את הזהירות שנקט רב החובל בהתקרבו לחוף: הוא חיכה ללילה חסר ירח, ואז דחס את סלינה ואת הפליטות האחרות מאדרלן בספינת המשוטים שתמרנה בנתיבי שַׁיִט סודיים בתוך שונית האלמוגים. זה היה מובן: השונית הייתה אמצעי ההגנה העיקרי להרחקת צבא אדרלן מהחופים האלה. היא הייתה גם חלק מהמשימה שלה כאן, משימה שהוטלה עליה כשומרת הראש האלופה של המלך.
זו הייתה המשימה הנוספת שהציקה לה: למצוא דרך שתמנע מהמלך להוציא להורג את קייאול, או את בני משפחתה של נהימיה. המלך הבטיח לעשות זאת אם תיכשל במשימה שהטיל עליה: להשיג את תכניות ההגנה הימית של וונדלין ולהתנקש במלך ובנסיך בעיצומו של נשף אמצע הקיץ השנתי. אבל היא הדחיקה את המחשבות האלה לאחר שעגנו, והפליטות הובלו כעדר אל החוף, אל פקידי ההגירה בנמל.
רבות מהנשים היו מצולקות גופנית ונפשית, ובעיניהן ניכרה עדות לזוועות שעברו עליהן באדרלן. לכן, אפילו לאחר שחמקה מהספינה בתוך המהומה שנוצרה בזמן הירידה לחוף, היא נשארה על גג בית סמוך ועקבה במבטה אחר הנשים שהובלו לתוך אחד המבנים שם, כדי למצוא להן מגורים ועבודה. עם זאת, היא ידעה שפקידי וונדלין יוכלו לאחר מכן להוביל את הנשים האלה לחלק שקט יותר של העיר ולעשות בהן כאוות נפשם: למכור אותן, להכאיב להן. הנשים האלה היו פליטות, בלתי רצויות, נטולות זכויות. אילמות.
אבל היא לא נשארה שם רק בגלל פרנויה. לא. נהימיה הייתה נשארת שם כדי לוודא שהנשים מוגנות מרע. כשהבינה זאת, סלינה התחילה לצעוד בדרך המובילה לעיר הבירה ברגע שהייתה בטוחה שהנשים מוגנות. לנסות ללמוד איך להסתנן לטירה היה רק משהו שיעסיק אותה בזמן שהיא מחליטה איך לבצע את השלבים הראשונים של תכניתה. בזמן שניסתה להפסיק לחשוב על נהימיה.
הכול עבר בקלות. היא חלפה כמו צל בדרך, מסתתרת בחורשות ובאסמים.
וונדלין. ארץ של מיתוסים ומפלצות — של אגדות וסיוטים בשר ודם.
הממלכה עצמה הייתה אדמת טרשים חמה וסלעית, עם יער עבות שהולך ומוריק וגבעות שהשתפלו לעבר המרכז והתחדדו לפסגות נישאות. אזור החוף והאדמה סביב עיר הבירה היו יבשים, בגלל השמש שקיפחה כל צמחייה מלבד העמידה ביותר. שונה בתכלית השינוי מהאימפריה הרטובה והקפואה שהשאירה מאחוריה.
ארץ של שפע, של הזדמנויות, ארץ שבה גברים לא לוקחים בכוח מה שמתחשק להם, ארץ שבה אין נועלים את הדלתות, ושבה התושבים מקדמים את פניך בחיוך ברחוב. אבל לא היה אכפת לה אם מישהו מחייך אליה ברחוב או לא. עם חלוף הימים, היא גילתה שבעצם לא אכפת לה כבר מכלום. הנחישות שהייתה בה קודם לכן, או הזעם, תהיה אשר תהיה התחושה שאחזה בה כשעזבה את אדרלן — אלה התפוגגו, נאכלו לחלוטין על ידי הכלום שכרסם בה עכשיו.
ארבעה ימים חלפו עד שזיהתה סלינה את עיר הבירה הענקית שנבנתה למרגלות ההרים. ואריז, העיר שבה נולדה אימא שלה. הלב התוסס של הממלכה.
ואריז הייתה נקייה יותר מריפטהולד, והעושר נחלק בין המעמדות העליונים והנמוכים יותר, אבל היא בכל זאת הייתה עיר בירה, על כל משכנות העוני והסמטאות האחוריות הכרוכים בכך, עם כל הפרוצות והמהמרים. לא נדרש לסלינה זמן רב כדי לגלות את נקודות התורפה.
ברחוב השוק שמתחתיה, שלושה שומרים עצרו לפטפט, וסלינה הניחה את סנטרה בין ידיה. כמו כל שומר בממלכה הזאת, הם עטו שריון קל ונשאו שלל כלי נשק. לפי השמועות, החיילים הוונדליאנים אומנו על ידי בני הפיה להיות ערמומיים, מהירים וחסרי רחמים. והיא לא רצתה לברר אם זה נכון, בגלל עשר סיבות שונות. הם בהחלט נראו ערניים יותר מהזקיפים המצויים בריפטהולד, גם אם טרם הבחינו במתנקשת שבקרבתם. אבל סלינה ידעה כי בימים אלה היא מהווה איוּם רק על עצמה.
היא נצלתה בשמש מדי יום ביומו, היא התרחצה בכל הזדמנות אפשרית באחת המזרקות הרבות שבכיכרות העיר, ועדיין היא חשה את דמו של ארצ'ר פין מרטיב את עורה, נספג בשערה. למרות השאון הבלתי פוסק וקצב החיים של ואריז, היא עדיין יכלה לשמוע את גניחתו של ארצ'ר כשחיסלה אותו בתעלה שמתחת לטירה. ועם כל היין והחום, היא עדיין הייתה מסוגלת לראות את פניו של קייאול, מעוותות מאימה, כשנודע לו על מורשת בני הפיה שלה ועל הכוח המפלצתי שבקלות יכול להרוס אותה — עד כמה היא חלולה ואפלה מבפנים.
היא תהתה לעתים קרובות אם הוא הצליח לפענח את החידה שהציגה בפניו על המזח בריפטהולד. ואם גילה את האמת... היא לא הניחה לעצמה להרחיק לכת עד כדי כך. היא ידעה שעכשיו לא הזמן המתאים לחשוב על קייאול, או על האמת, או על כל הדברים האחרים שהשאירו את נשמתה כה מותשת ומרוקנת.
היא נגעה בזהירות בשפתה הפצועה וכיווצה את גבותיה למראה השומרים. התנועה הזאת גרמה לפיה לכאוב עוד יותר. היא זכתה ביושר במכה המסוימת הזאת, שהונחתה עליה בבית המרזח במהלך קטטה שנגרמה בגלל התגרות מצדה: היא בעטה באשכיו של האיש עד שכמעט נכנסו לגרונו, וכשהצליח לחזור לנשום, הוא רתח מזעם, בלשון המעטה. היא סילקה את ידה משפתיה ובחנה את השומרים במשך כמה רגעים. הם לא גבו דמי חסות מהסוחרים, הם לא התנהגו בבריונות או איימו במתן קנסות, בניגוד לשומרים ולפקידים בריפטהולד. כל הפקידים והחיילים שבהם נתקלה עד כה נראו כולם... אנשים טובים.
כמו גאלן אשריבר, נסיך הכתר של וונדלין.
סלינה חשה תרעומת קלה וחרצה את לשונה. לעבר השומרים, לעבר השוק, לעבר הנץ שעל הארובה, לעבר הטירה והנסיך השוכן בתוכה. היא הצטערה על כך שהיין אזל בשלב כה מוקדם של היום.
שבוע חלף מאז שגילתה איך להסתנן לטירה, שלושה ימים לאחר שהגיעה לעיר הבירה. שבוע מאז היום המר והנמהר שבו כל תכניותיה קרסו סביבה.
רוח קרירה חלפה על פניה, מביאה עמה ניחוחות תבלינים מהרוכלים בשוק — אגוז מוסקט, קורנית, כמון, לימונית ולואיזה. היא שאפה שאיפה עמוקה, מניחה לריחות לנקות את ראשה הסחרחר מהיין ומהשמש הקופחת. צלילי פעמונים נישאו מאחת הערים שעל הר סמוך, ובכיכר כלשהי בעיר השמיעה להקת זמרים נודדים מנגינה עליזה. נהימיה הייתה אוהבת את המקום הזה.
ואז, בבת אחת, העולם הזה נעלם, נבלע לתוך התהום ששכנה כעת בתוכה. נהימיה לא תזכה לעולם לראות את וונדלין. לעולם לא תטייל בשוק התבלינים, או תשמע את הד הפעמונים מההרים. סלינה חשה מועקה כבדה בחזה.
זו נראתה תכנית מושלמת כשרק הגיעה לוואריז. בשעות שהעבירה בבדיקת מערך ההגנה של הטירה המלכותית, היא התלבטה איך תמצא את מייב כדי לברר עוד על המפתחות. הכול התנהל בצורה חלקה, ללא דופי, עד ל...
עד לאותו יום ארור שבו שמה לב, שהשומרים השאירו חור במערך ההגנה בחומה הדרומית מדי יום בשתיים בצהריים, והבינה איך פועל מנגנון השער. עד שגאלן אשריבר הגיח בדהרה מהשערים האלה, גלוי לחלוטין לעיניה מהמקום שבו ארבה על גג בית של אחד האצילים.
לא המראה שלו, עם העור השחום והשיער הכהה, הטיל בה שיתוק. לא העובדה שאפילו ממרחק יכלה לראות את עיני הטורקיז שלו — העיניים שלה — הסיבה לכך שבדרך כלל התעטפה בברדס כשהסתובבה ברחובות.
לא. זה היה האופן שבו הריעו האזרחים.
הם הריעו לו, לנסיך שלהם. הם העריצו אותו, עם חיוכו הכובש ועם השריון הקל הנוצץ בשמש האינסופית, כשהוא וחייליו מאחוריו רכבו לעבר החוף הצפוני כדי להמשיך להפעיל את המצור הימי. המצור הימי. הנסיך — היעד שלה לחיסול — הפעיל מצור ימי נגד אדרלן, לעזאזל, ובני עמו אהבו אותו בגלל זה.
היא עקבה אחר הנסיך ואנשיו ברחבי העיר, מדלגת מגג לגג. כל מה שנדרש היה חץ אחד בין עיני הטורקיז האלה, והוא היה מת. אבל היא עקבה אחריו כל הדרך אל חומות העיר. התרועות גברו, האנשים השליכו לעברו פרחים, כולם קרנו מגאווה בנסיך שלהם, שיא השלמות.
היא הגיעה לשערי העיר בדיוק כשנפתחו כדי לאפשר לפמליה לעבור. וכשרכב גאלן אשריבר לעבר השקיעה, למלחמה ולתהילה, למען החופש ולמען כל מה שטוב, היא השתהתה על הגג עד שנותרה ממנו רק נקודה קטנה באופק.
ואז היא ניגשה אל בית המרזח הקרוב ביותר וגרמה לתגרה אלימה ועקובה מדם, עד שהזעיקו את המשמר והיא נעלמה כמה רגעים לפני שכל המתפרעים הושמו באזיקים. ואז היא גמרה אומר, בעוד אפה מדמם על חזית חולצתה והיא יורקת דם על אבני המרצפת, לא לעשות דבר.
היא החליטה שאין טעם בתכניות שלה. נהימיה וגאלן היו מובילים את העולם לחופש, ונהימיה צריכה הייתה להיות בחיים. יחד, הנסיך והנסיכה היו מביסים את מלך אדרלן. אבל נהימיה מתה, והנדר שנדרה סלינה — הנדר האווילי שלה, הפתטי כל כך — אינו שווה כקליפת השום כאשר ישנם יורשים אהובים כמו גאלן, שמסוגלים לעשות כל כך הרבה יותר. זה היה מטופש מצדה לנדור את הנדר הזה.
אפילו גאלן בקושי הצליח לפגוע באדרלן, עם כל הצי העומד לרשותו. היא רק הרי רק אישה אחת, בזבוז מוחלט של חיים. אם נהימיה לא הצליחה לעצור את המלך... אז התכנית שלה, למצוא דרך ליצור קשר עם מייב... התכנית הזאת חסרת כל תוחלת.
למרבה המזל, היא עדיין לא ראתה אף אחד מבני הפיה — אפילו לא אחד! — או אפילו שמץ של קסם. היא עשתה כמיטב יכולתה כדי להתחמק מכך. אפילו לפני שראתה בפעם הראשונה את גאלן, היא הדירה את רגליה מדוכני השוק שהציעו כל דבר, שיקויים, תכשיטים זולים, סגולות מרפא, מקומות שבדרך כלל מלאים מופעי רחוב, או שכירי חרב הסוחרים במתנות שקיבלו כדי להתפרנס. היא ביררה באילו בתי מרזח נוהגים הקוסמים והמרפאים לפעול והקפידה לא להתקרב אליהם אפילו. זאת משום שלפעמים הרגישה שמשהו יפרכס ויתעורר בתוכה, אם רק תתקרב לאנרגיה הזאת.
שבוע חלף מאז ויתרה על תכניתה, מאז שהפסיק להיות לה אכפת. והיא חשדה שיעברו עוד שבועות רבים עד שתחליט שבאמת נמאס לה לאכול טגייה, או להיקלע לקטטות מדי ערב רק כדי להרגיש משהו — או לגמוע יין חמוץ תוך כדי שכיבה על גגות בתים במשך היום כולו.
אבל גרונה היה צחיח ובטנה קרקרה, אז סלינה התנתקה באטיות מקצה הגג. באטיות, לא בגלל השומרים הדרוכים, אלא מפני שראשה באמת הסתחרר כהוגן. היא לא סמכה על עצמה שתצליח לא למעוד.
היא הביטה על הצלקת הדקה שנמתחה לרוחב כף ידה כשהשתלשלה במורד המרזב לתוך הסמטה ליד רחוב השוק. הצלקת לא הייתה כעת אלא תזכורת להבטחה הפתטית שהבטיחה על קברה הקפוא למחצה של נהימיה לפני יותר מחודש, ולכל שאר האנשים שאכזבה. בדיוק כמו טבעת אבן האַחְלָמָה שלה, שעליה הימרה מדי ערב וזכתה בה בחזרה לפני עלות השחר.
למרות כל מה שקרה, ולמרות התפקיד שמילא קייאול במותה של נהימיה, אפילו לאחר שהרסה כל מה שהיה ביניהם, היא לא הייתה מסוגלת לוותר על הטבעת שלו. היא כבר הפסידה אותה שלוש פעמים במשחקי קלפים, אבל בכל פעם השיגה אותה בחזרה, בכל אמצעי אפשרי. ברוב המקרים, פגיון המאיים להינעץ בין הצלעות היה משכנע הרבה יותר ממילים.
סלינה הניחה שזה נס שהצליחה להגיע לסמטה הזאת, שבה הצללים עיוורו אותה לרגע. היא נשענה על קיר האבן הקריר, מניחה לעיניה להסתגל לשינוי התאורה, מנסה להכריח את ראשה להפסיק להסתחרר. מקרה אבוד שכמוה. היא תהתה מתי תטרח להפסיק להיות כזאת אבודה, לעזאזל.
הצחנה של האישה פגעה בסלינה עוד בטרם ראתה אותה. ואז, עיניים פעורות וצהובות ננעצו בפניה, וזוג שפתיים כמושות וסדוקות נפערו וסיננו: ״פרוצה! שלא אתפוס אותך שוב מול הדלת שלי!״
סלינה נסוגה, ממצמצת נוכח דרת הרחוב, ש״הדלת״ שלה לא הייתה אלא גומחה בקיר, מלאה אשפה ושקים מלאים חפצים. האישה עצמה הייתה כפופת גב, שערה מטונף ושיניה שבורות. סלינה מצמצה שוב, וכעת ראתה בבירור את פניה של האישה: זועמת, מטורפת למחצה, מטונפת.
סלינה הרימה את ידיה והתרחקה צעד אחד לאחור, ואז עוד אחד. ״סליחה.״
האישה ירקה גוש לֵחָה על אבני המרצפת במרחק שני סנטימטרים ממגפיה המאובקים של סלינה. סלינה אפילו לא הצליחה לאזור מספיק כוח כדי להיגעל, או לכעוס, והיא הייתה ממשיכה ללכת משם אלמלא ראתה לרגע את עצמה כשהרימה את מבטה המשועמם מגוש הרוק.
בגדים מלוכלכים, מוכתמים, מכוסי אבק וקרועים. שלא לדבר על כך שהיא הדיפה ריח מזעזע. ודרת הרחוב הזאת חשבה שהיא... שהיא מישהי כמוה, המתחרה איתה על דריסת רגל ברחוב.
טוב, זה פשוט נפלא. היא הגיעה לשפל של כל הזמנים, אפילו יחסית אליה. אולי יום אחד היא תצחק על זה, אם בכלל תטרח להיזכר. היא כבר שכחה מתי צחקה בפעם האחרונה.
לפחות היא תוכל להתנחם בידיעה שיותר גרוע מזה לא יכול להיות...
אבל אז נשמע צחוק גברי עמוק מהצללים שמאחוריה.

פרק 1
אלים אדירים, הכול רתח בממלכה העלובה הזאת.
ואולי זה רק נדמה שכך, מאחר שסֶלינֵה סַרְדוֹתין שכבה על קצה גג הרעפים האדומים מאז שעות הבוקר המאוחרות, ידה מסוככת על עיניה, מתבשלת לאטה בשמש כמו כיכרות הלחם השטוחים שהניחו על אדני החלונות תושבי העיר העניים, שאינם יכולים להרשות לעצמם תנור לבנים.
ובשם האלים, נמאס לה כבר מהלחם הזה — טֶגייה, קוראים לו. נמאס לה מטעם הבצל הפריך, שאפילו לגימות רבות של מים לא יכולות לשטוף. אפילו נגיסה אחת נוספת של טגייה תהיה יותר מדי.
בעיקר מפני שזה כל מה שיכלה להרשות לעצמה לאכול מאז שהגיעה לוֶונדלין לפני שבועיים ועשתה דרכה אל עיר הבירה, ואריז, בדיוק כפי שציווה עליה לעשות הוד מלכותו הקיסרי ואדון הארץ, מלך אֲדָרְלָן.
לאחר שאזל כספה, היא הידרדרה לסחיבת טגייה ויין מעגלות הרוכלים. זה היה זמן לא רב אחרי שהעיפה מבט אחד בטירת אבן הגיר הבצורה מכל עבר, ביחידת העלית של השומרים, בדגלים הכחולים המתנופפים בגאווה ברוח המדברית החמה, והחליטה לא לחסל את היעדים המתוכננים.
אז היא התקיימה מלחם גנוב ומיין... היין האדום החמוץ מהכרמים המעטרים את הגבעות המשתפלות סביב עיר הבירה מוקפת החומה. בהתחלה ירקה את הנוזל מפיה, אבל בינתיים למדה ליהנות ממנו מאוד. בעיקר מאז היום שבו החליטה שכבר לא אכפת לה משום דבר.
היא הושיטה יד אל רעפי הטֶרָה קוֹטָה שמאחוריה, מגששת כדי למצוא את כד החֵמָר שהעלתה על הגג באותו בוקר. היא טפחה על הרעפים, מיששה אותם, ואז—
היא הפטירה קללה. איפה היין, לעזאזל?
העולם נטה על צירו ונעשה מסנוור עד כמעט עיוורון כשהרימה את עצמה על מרפקיה. ציפורים חגו מעל, שומרות על מרחק מהנץ לבן הזנב שישב כל הבוקר על ארובה סמוכה, מחכה לחטוף את הארוחה הבאה שלו. מתחת, רחוב השוק היה מארג ססגוני של צבעים וצלילים, מלא חמורים נוערים, סוחרים המנופפים במרכולתם, בגדים מיובאים ומקומיים וצלילי נקישת גלגלים על אבני מרצפת בהירות. אבל איפה לעזאזל ה—
אה. הנה. טמון מתחת לאחד הרעפים האדומים הכבדים, כדי שיישאר צונן. בדיוק במקום שאליו הכניסה אותו שעות קודם לכן, כשטיפסה על גג השוק המקורה הענקי כדי לתצפת על סביבות הארמון, השוכן במרחק שני רחובות משם. או מה שנשמע רשמי ומועיל לפני שהתחוור לה שהיא מעדיפה להשתרע בצל. צל שמזמן נצרב על ידי שמש וונדלין הקופחת ללא לאות.
סלינה לגמה מכד היין — או לפחות התכוונה ללגום. הכד היה ריק. עדיף כך, כנראה, כי בחיי האלים, ראשה כבר היה סחרחר. היא ידעה שהיא צריכה מים. ועוד טגייה. ואולי משחה לשפה הפצועה והמכאיבה והשפשוף בלחי, פרי ביקורה בלילה הקודם באחת הטברנות של העיר.
סלינה גנחה, התהפכה על בטנה ובחנה את הרחוב, בעומק שנים עשר מטרים מתחתיה. היא ידעה שהשומרים מפטרלים בו כעת — ראתה את פניהם ואת כלי הנשק שלהם, ממש כפי שראתה את השומרים בראש החומות הגבוהות של הטירה. היא שיננה בעל פה את המשמרות שלהם ואת האופן שבו פתחו את שלושת השערים הענקיים שהובילו אל הטירה. נראה כי בני אֵשְריבֶר ואבותיהם לפניהם התייחסו לנושא האבטחה ברצינות רבה מאוד.
עשרה ימים חלפו מאז הגיעה לעיר ואריז עצמה, לאחר מסע מזורז מהחוף. לא מפני שהשתוקקה כל כך להרוג את היעדים שלה, אלא מפני שהעיר הייתה כל כך גדולה, לעזאזל, שזה נראה לה הסיכוי הטוב ביותר לחמוק מפקידי ההגירה, במקום להירשם לתכנית העבודה הַכֹּה רחומה שלהם.
החיפזון להגיע לזירה סיפק לה גם תעסוקה מבורכת אחרי שבועות רבים בים, שם לא התחשק לה לעשות דבר פרט לשכיבה על דרגש צר בתא הקטן והצפוף שלה, או השחזת כלי הנשק שלה באדיקות כמעט דתית.
את פחדנית. לא יותר מפחדנית, אמרה עליה נהימיה.
כול פיסה מאבן המשחזת הדהדה את המילים האלה. פחדנית, פחדנית, פחדנית. המילה הזאת רדפה אותה על פני האוקיינוס.
היא נדרה נדר, נדר לשחרר את איילוויי. אז בין רגעי ייאוש, זעם ויגון, בין המחשבות על קֵייאוֹל ועל מפתחות הווירד ועל כל מה שהשאירה מאחור ואיבדה, סלינה החליטה על תכנית אחת שעל פיה תפעל כשתגיע לחופים האלה. תכנית אחת, מטורפת ובלתי סבירה ככל שתהיה, לשחרר את הממלכה המשועבדת: למצוא ולהשמיד את מפתחות הווירד שבהם השתמש מלך אדרלן כדי לבנות את אימפריית הרשע שלו. היא בשמחה תקריב את חייה כדי להגשים את התכנית הזאת.
רק היא, רק הוא. בדיוק כפי שזה אמור להיות, בלי לגרום אובדן חיים מעבר לחיי שניהם, בלי להטיל רבב בשום נפש מלבד נפשה שלה. רק מפלצת יכולה להשמיד מפלצת.
אם היא נאלצה להגיע לכאן בגלל כוונותיו הטובות — והמוטעות — של קייאול, אז לפחות שתשיג את התשובות הדרושות לה. רק נפש אחת ביבשת ארילייה כולה נכחה בזמן שהופעלו מפתחות הווירד בידי גזע כובש וזדוני, שהפך אותם לשלושה כלים בעלי עוצמה כה רבה, עד שנשארו סמויים במשך אלפי שנים וכמעט נמחו מהזיכרון. מייב, מלכת הפֵאיים, בני הפיה. מייב ידעה הכול, כמצופה מנפש עתיקה כמו הזמן עצמו.
אז הצעד הראשון בתכנית המאוד טיפשית שלה היה פשוט: לחפש את מייב, לקבל ממנה תשובות לשאלה איך להשמיד את מפתחות הווירד — ולחזור לאדרלן.
זה היה המעט שיכלה לעשות. למען נהימיה. למען... למען הרבה מאוד אנשים אחרים. לא נותר בה דבר. לא ממש. רק אפר ותהום, והנדר הבלתי הפיך, שנחקק בבשרה, לחברה שראתה את מהותה האמיתית.
כשעגנו בחוף עיר הנמל הגדולה ביותר בוונדלין, היא לא יכלה שלא להעריץ את הזהירות שנקט רב החובל בהתקרבו לחוף: הוא חיכה ללילה חסר ירח, ואז דחס את סלינה ואת הפליטות האחרות מאדרלן בספינת המשוטים שתמרנה בנתיבי שַׁיִט סודיים בתוך שונית האלמוגים. זה היה מובן: השונית הייתה אמצעי ההגנה העיקרי להרחקת צבא אדרלן מהחופים האלה. היא הייתה גם חלק מהמשימה שלה כאן, משימה שהוטלה עליה כשומרת הראש האלופה של המלך.
זו הייתה המשימה הנוספת שהציקה לה: למצוא דרך שתמנע מהמלך להוציא להורג את קייאול, או את בני משפחתה של נהימיה. המלך הבטיח לעשות זאת אם תיכשל במשימה שהטיל עליה: להשיג את תכניות ההגנה הימית של וונדלין ולהתנקש במלך ובנסיך בעיצומו של נשף אמצע הקיץ השנתי. אבל היא הדחיקה את המחשבות האלה לאחר שעגנו, והפליטות הובלו כעדר אל החוף, אל פקידי ההגירה בנמל.
רבות מהנשים היו מצולקות גופנית ונפשית, ובעיניהן ניכרה עדות לזוועות שעברו עליהן באדרלן. לכן, אפילו לאחר שחמקה מהספינה בתוך המהומה שנוצרה בזמן הירידה לחוף, היא נשארה על גג בית סמוך ועקבה במבטה אחר הנשים שהובלו לתוך אחד המבנים שם, כדי למצוא להן מגורים ועבודה. עם זאת, היא ידעה שפקידי וונדלין יוכלו לאחר מכן להוביל את הנשים האלה לחלק שקט יותר של העיר ולעשות בהן כאוות נפשם: למכור אותן, להכאיב להן. הנשים האלה היו פליטות, בלתי רצויות, נטולות זכויות. אילמות.
אבל היא לא נשארה שם רק בגלל פרנויה. לא. נהימיה הייתה נשארת שם כדי לוודא שהנשים מוגנות מרע. כשהבינה זאת, סלינה התחילה לצעוד בדרך המובילה לעיר הבירה ברגע שהייתה בטוחה שהנשים מוגנות. לנסות ללמוד איך להסתנן לטירה היה רק משהו שיעסיק אותה בזמן שהיא מחליטה איך לבצע את השלבים הראשונים של תכניתה. בזמן שניסתה להפסיק לחשוב על נהימיה.
הכול עבר בקלות. היא חלפה כמו צל בדרך, מסתתרת בחורשות ובאסמים.
וונדלין. ארץ של מיתוסים ומפלצות — של אגדות וסיוטים בשר ודם.
הממלכה עצמה הייתה אדמת טרשים חמה וסלעית, עם יער עבות שהולך ומוריק וגבעות שהשתפלו לעבר המרכז והתחדדו לפסגות נישאות. אזור החוף והאדמה סביב עיר הבירה היו יבשים, בגלל השמש שקיפחה כל צמחייה מלבד העמידה ביותר. שונה בתכלית השינוי מהאימפריה הרטובה והקפואה שהשאירה מאחוריה.
ארץ של שפע, של הזדמנויות, ארץ שבה גברים לא לוקחים בכוח מה שמתחשק להם, ארץ שבה אין נועלים את הדלתות, ושבה התושבים מקדמים את פניך בחיוך ברחוב. אבל לא היה אכפת לה אם מישהו מחייך אליה ברחוב או לא. עם חלוף הימים, היא גילתה שבעצם לא אכפת לה כבר מכלום. הנחישות שהייתה בה קודם לכן, או הזעם, תהיה אשר תהיה התחושה שאחזה בה כשעזבה את אדרלן — אלה התפוגגו, נאכלו לחלוטין על ידי הכלום שכרסם בה עכשיו.
ארבעה ימים חלפו עד שזיהתה סלינה את עיר הבירה הענקית שנבנתה למרגלות ההרים. ואריז, העיר שבה נולדה אימא שלה. הלב התוסס של הממלכה.
ואריז הייתה נקייה יותר מריפטהולד, והעושר נחלק בין המעמדות העליונים והנמוכים יותר, אבל היא בכל זאת הייתה עיר בירה, על כל משכנות העוני והסמטאות האחוריות הכרוכים בכך, עם כל הפרוצות והמהמרים. לא נדרש לסלינה זמן רב כדי לגלות את נקודות התורפה.
ברחוב השוק שמתחתיה, שלושה שומרים עצרו לפטפט, וסלינה הניחה את סנטרה בין ידיה. כמו כל שומר בממלכה הזאת, הם עטו שריון קל ונשאו שלל כלי נשק. לפי השמועות, החיילים הוונדליאנים אומנו על ידי בני הפיה להיות ערמומיים, מהירים וחסרי רחמים. והיא לא רצתה לברר אם זה נכון, בגלל עשר סיבות שונות. הם בהחלט נראו ערניים יותר מהזקיפים המצויים בריפטהולד, גם אם טרם הבחינו במתנקשת שבקרבתם. אבל סלינה ידעה כי בימים אלה היא מהווה איוּם רק על עצמה.
היא נצלתה בשמש מדי יום ביומו, היא התרחצה בכל הזדמנות אפשרית באחת המזרקות הרבות שבכיכרות העיר, ועדיין היא חשה את דמו של ארצ'ר פין מרטיב את עורה, נספג בשערה. למרות השאון הבלתי פוסק וקצב החיים של ואריז, היא עדיין יכלה לשמוע את גניחתו של ארצ'ר כשחיסלה אותו בתעלה שמתחת לטירה. ועם כל היין והחום, היא עדיין הייתה מסוגלת לראות את פניו של קייאול, מעוותות מאימה, כשנודע לו על מורשת בני הפיה שלה ועל הכוח המפלצתי שבקלות יכול להרוס אותה — עד כמה היא חלולה ואפלה מבפנים.
היא תהתה לעתים קרובות אם הוא הצליח לפענח את החידה שהציגה בפניו על המזח בריפטהולד. ואם גילה את האמת... היא לא הניחה לעצמה להרחיק לכת עד כדי כך. היא ידעה שעכשיו לא הזמן המתאים לחשוב על קייאול, או על האמת, או על כל הדברים האחרים שהשאירו את נשמתה כה מותשת ומרוקנת.
היא נגעה בזהירות בשפתה הפצועה וכיווצה את גבותיה למראה השומרים. התנועה הזאת גרמה לפיה לכאוב עוד יותר. היא זכתה ביושר במכה המסוימת הזאת, שהונחתה עליה בבית המרזח במהלך קטטה שנגרמה בגלל התגרות מצדה: היא בעטה באשכיו של האיש עד שכמעט נכנסו לגרונו, וכשהצליח לחזור לנשום, הוא רתח מזעם, בלשון המעטה. היא סילקה את ידה משפתיה ובחנה את השומרים במשך כמה רגעים. הם לא גבו דמי חסות מהסוחרים, הם לא התנהגו בבריונות או איימו במתן קנסות, בניגוד לשומרים ולפקידים בריפטהולד. כל הפקידים והחיילים שבהם נתקלה עד כה נראו כולם... אנשים טובים.
כמו גאלן אשריבר, נסיך הכתר של וונדלין.
סלינה חשה תרעומת קלה וחרצה את לשונה. לעבר השומרים, לעבר השוק, לעבר הנץ שעל הארובה, לעבר הטירה והנסיך השוכן בתוכה. היא הצטערה על כך שהיין אזל בשלב כה מוקדם של היום.
שבוע חלף מאז שגילתה איך להסתנן לטירה, שלושה ימים לאחר שהגיעה לעיר הבירה. שבוע מאז היום המר והנמהר שבו כל תכניותיה קרסו סביבה.
רוח קרירה חלפה על פניה, מביאה עמה ניחוחות תבלינים מהרוכלים בשוק — אגוז מוסקט, קורנית, כמון, לימונית ולואיזה. היא שאפה שאיפה עמוקה, מניחה לריחות לנקות את ראשה הסחרחר מהיין ומהשמש הקופחת. צלילי פעמונים נישאו מאחת הערים שעל הר סמוך, ובכיכר כלשהי בעיר השמיעה להקת זמרים נודדים מנגינה עליזה. נהימיה הייתה אוהבת את המקום הזה.
ואז, בבת אחת, העולם הזה נעלם, נבלע לתוך התהום ששכנה כעת בתוכה. נהימיה לא תזכה לעולם לראות את וונדלין. לעולם לא תטייל בשוק התבלינים, או תשמע את הד הפעמונים מההרים. סלינה חשה מועקה כבדה בחזה.
זו נראתה תכנית מושלמת כשרק הגיעה לוואריז. בשעות שהעבירה בבדיקת מערך ההגנה של הטירה המלכותית, היא התלבטה איך תמצא את מייב כדי לברר עוד על המפתחות. הכול התנהל בצורה חלקה, ללא דופי, עד ל...
עד לאותו יום ארור שבו שמה לב, שהשומרים השאירו חור במערך ההגנה בחומה הדרומית מדי יום בשתיים בצהריים, והבינה איך פועל מנגנון השער. עד שגאלן אשריבר הגיח בדהרה מהשערים האלה, גלוי לחלוטין לעיניה מהמקום שבו ארבה על גג בית של אחד האצילים.
לא המראה שלו, עם העור השחום והשיער הכהה, הטיל בה שיתוק. לא העובדה שאפילו ממרחק יכלה לראות את עיני הטורקיז שלו — העיניים שלה — הסיבה לכך שבדרך כלל התעטפה בברדס כשהסתובבה ברחובות.
לא. זה היה האופן שבו הריעו האזרחים.
הם הריעו לו, לנסיך שלהם. הם העריצו אותו, עם חיוכו הכובש ועם השריון הקל הנוצץ בשמש האינסופית, כשהוא וחייליו מאחוריו רכבו לעבר החוף הצפוני כדי להמשיך להפעיל את המצור הימי. המצור הימי. הנסיך — היעד שלה לחיסול — הפעיל מצור ימי נגד אדרלן, לעזאזל, ובני עמו אהבו אותו בגלל זה.
היא עקבה אחר הנסיך ואנשיו ברחבי העיר, מדלגת מגג לגג. כל מה שנדרש היה חץ אחד בין עיני הטורקיז האלה, והוא היה מת. אבל היא עקבה אחריו כל הדרך אל חומות העיר. התרועות גברו, האנשים השליכו לעברו פרחים, כולם קרנו מגאווה בנסיך שלהם, שיא השלמות.
היא הגיעה לשערי העיר בדיוק כשנפתחו כדי לאפשר לפמליה לעבור. וכשרכב גאלן אשריבר לעבר השקיעה, למלחמה ולתהילה, למען החופש ולמען כל מה שטוב, היא השתהתה על הגג עד שנותרה ממנו רק נקודה קטנה באופק.
ואז היא ניגשה אל בית המרזח הקרוב ביותר וגרמה לתגרה אלימה ועקובה מדם, עד שהזעיקו את המשמר והיא נעלמה כמה רגעים לפני שכל המתפרעים הושמו באזיקים. ואז היא גמרה אומר, בעוד אפה מדמם על חזית חולצתה והיא יורקת דם על אבני המרצפת, לא לעשות דבר.
היא החליטה שאין טעם בתכניות שלה. נהימיה וגאלן היו מובילים את העולם לחופש, ונהימיה צריכה הייתה להיות בחיים. יחד, הנסיך והנסיכה היו מביסים את מלך אדרלן. אבל נהימיה מתה, והנדר שנדרה סלינה — הנדר האווילי שלה, הפתטי כל כך — אינו שווה כקליפת השום כאשר ישנם יורשים אהובים כמו גאלן, שמסוגלים לעשות כל כך הרבה יותר. זה היה מטופש מצדה לנדור את הנדר הזה.
אפילו גאלן בקושי הצליח לפגוע באדרלן, עם כל הצי העומד לרשותו. היא רק הרי רק אישה אחת, בזבוז מוחלט של חיים. אם נהימיה לא הצליחה לעצור את המלך... אז התכנית שלה, למצוא דרך ליצור קשר עם מייב... התכנית הזאת חסרת כל תוחלת.
למרבה המזל, היא עדיין לא ראתה אף אחד מבני הפיה — אפילו לא אחד! — או אפילו שמץ של קסם. היא עשתה כמיטב יכולתה כדי להתחמק מכך. אפילו לפני שראתה בפעם הראשונה את גאלן, היא הדירה את רגליה מדוכני השוק שהציעו כל דבר, שיקויים, תכשיטים זולים, סגולות מרפא, מקומות שבדרך כלל מלאים מופעי רחוב, או שכירי חרב הסוחרים במתנות שקיבלו כדי להתפרנס. היא ביררה באילו בתי מרזח נוהגים הקוסמים והמרפאים לפעול והקפידה לא להתקרב אליהם אפילו. זאת משום שלפעמים הרגישה שמשהו יפרכס ויתעורר בתוכה, אם רק תתקרב לאנרגיה הזאת.
שבוע חלף מאז ויתרה על תכניתה, מאז שהפסיק להיות לה אכפת. והיא חשדה שיעברו עוד שבועות רבים עד שתחליט שבאמת נמאס לה לאכול טגייה, או להיקלע לקטטות מדי ערב רק כדי להרגיש משהו — או לגמוע יין חמוץ תוך כדי שכיבה על גגות בתים במשך היום כולו.
אבל גרונה היה צחיח ובטנה קרקרה, אז סלינה התנתקה באטיות מקצה הגג. באטיות, לא בגלל השומרים הדרוכים, אלא מפני שראשה באמת הסתחרר כהוגן. היא לא סמכה על עצמה שתצליח לא למעוד.
היא הביטה על הצלקת הדקה שנמתחה לרוחב כף ידה כשהשתלשלה במורד המרזב לתוך הסמטה ליד רחוב השוק. הצלקת לא הייתה כעת אלא תזכורת להבטחה הפתטית שהבטיחה על קברה הקפוא למחצה של נהימיה לפני יותר מחודש, ולכל שאר האנשים שאכזבה. בדיוק כמו טבעת אבן האַחְלָמָה שלה, שעליה הימרה מדי ערב וזכתה בה בחזרה לפני עלות השחר.
למרות כל מה שקרה, ולמרות התפקיד שמילא קייאול במותה של נהימיה, אפילו לאחר שהרסה כל מה שהיה ביניהם, היא לא הייתה מסוגלת לוותר על הטבעת שלו. היא כבר הפסידה אותה שלוש פעמים במשחקי קלפים, אבל בכל פעם השיגה אותה בחזרה, בכל אמצעי אפשרי. ברוב המקרים, פגיון המאיים להינעץ בין הצלעות היה משכנע הרבה יותר ממילים.
סלינה הניחה שזה נס שהצליחה להגיע לסמטה הזאת, שבה הצללים עיוורו אותה לרגע. היא נשענה על קיר האבן הקריר, מניחה לעיניה להסתגל לשינוי התאורה, מנסה להכריח את ראשה להפסיק להסתחרר. מקרה אבוד שכמוה. היא תהתה מתי תטרח להפסיק להיות כזאת אבודה, לעזאזל.
הצחנה של האישה פגעה בסלינה עוד בטרם ראתה אותה. ואז, עיניים פעורות וצהובות ננעצו בפניה, וזוג שפתיים כמושות וסדוקות נפערו וסיננו: ״פרוצה! שלא אתפוס אותך שוב מול הדלת שלי!״
סלינה נסוגה, ממצמצת נוכח דרת הרחוב, ש״הדלת״ שלה לא הייתה אלא גומחה בקיר, מלאה אשפה ושקים מלאים חפצים. האישה עצמה הייתה כפופת גב, שערה מטונף ושיניה שבורות. סלינה מצמצה שוב, וכעת ראתה בבירור את פניה של האישה: זועמת, מטורפת למחצה, מטונפת.
סלינה הרימה את ידיה והתרחקה צעד אחד לאחור, ואז עוד אחד. ״סליחה.״
האישה ירקה גוש לֵחָה על אבני המרצפת במרחק שני סנטימטרים ממגפיה המאובקים של סלינה. סלינה אפילו לא הצליחה לאזור מספיק כוח כדי להיגעל, או לכעוס, והיא הייתה ממשיכה ללכת משם אלמלא ראתה לרגע את עצמה כשהרימה את מבטה המשועמם מגוש הרוק.
בגדים מלוכלכים, מוכתמים, מכוסי אבק וקרועים. שלא לדבר על כך שהיא הדיפה ריח מזעזע. ודרת הרחוב הזאת חשבה שהיא... שהיא מישהי כמוה, המתחרה איתה על דריסת רגל ברחוב.
טוב, זה פשוט נפלא. היא הגיעה לשפל של כל הזמנים, אפילו יחסית אליה. אולי יום אחד היא תצחק על זה, אם בכלל תטרח להיזכר. היא כבר שכחה מתי צחקה בפעם האחרונה.
לפחות היא תוכל להתנחם בידיעה שיותר גרוע מזה לא יכול להיות...
אבל אז נשמע צחוק גברי עמוק מהצללים שמאחוריה.