דייוויס
שתי נקישות מהירות על הדלת מודיעות שהיא הגיעה. זה כמו לשפוך לי נפט על הלב שממילא בוער. אני מרים את המבט מהקמין שאני עסוק בהדלקתו, ורואה אותה נכנסת לבקתה שהפכה למקום המפגש שלנו בחצי השנה האחרונה.
דקוטה מקגרו.
הנערה המושלמת של רזורקשן.
והקריפטונייט הארור שלי.
"הכנתי לך משהו," היא אומרת בקול נמוך ומפתה, ומניפה צלחת באוויר.
"אני לא —"
"אוכל מתוקים. אני יודעת." היא זוקפת גבה בשובבות. "אבל את שלי אתה כן אוכל."
לעזאזל, ברור שכן. הבקתה הזאת לא יכלה להיות ממוקמת במקום מתאים יותר מאדמה שנקראת 'עדן', ואני אף פעם לא מצליח לעמוד בפיתוי שלה.
היא מסירה את המכסה מעל הצלחת בחיוך מנצח ומציגה לראווה ארבעה קאפקייקס עם קרם שוקולד סמיך מעל. "קאפקייק וניל עם סוכר חום וגנאש שוקולד."
אני מניח את כף המתכת של הקמין בצד. "השקעת כל כך הרבה עבודה בשביל הדבר הקטן הזה?"
היא מצחקקת קלות. "כן, אבל אתה בחיים לא תשכח את זה, נכון?"
"לא," אני אומר ועיניי נעולות על פניה. "אני לא אשכח."
דקוטה מחייכת, וזיק של תשוקה נדלק בעיניה כשהיא מניחה את התיק שלה ואת הקאפקייקס על שולחן קטן בצד. אור המנורה מאיר את הקשת בגבה התחתון ואת קימורי ישבנה, והופך את הזין שלי למוט ברזל. שערה השחור הארוך גולש עד מותניה, ואני בוהה בו מהופנט.
לעזאזל עם השיער הזה, הגוף הזה, הבחורה הזאת. הבחורה שלקחה את הפצעים שלי, את הסיוטים שלי, וריפאה אותם בשנה האחרונה.
והלילה — הכול ייגמר.
כל שנייה של היום ספרתי לאחור, עד הרגע הזה.
פאק, אני שונא את זה.
אני חוצה את החדר בשני צעדים מהירים, תופס במותניה ומושך אותה אליי. אחר כך אני מתיר את הסינר שלה ונותן לו לצנוח לרצפה.
"היי, גיבור שלי." היא מתמסרת לזרועותיי בצחוק רך. אני תופס בירכיה ומרים את גופה החמים עליי ורגליה הארוכות והדקות נכרכות סביב מותניי.
"היי, גם לך."
אצבעותיי עוקבות אחר עיקולי ישבנה, והשפתיים שלי כמעט נוגעות בשפתיה כשלפתע היא נרתעת לאחור ונאנחת. "מה שלום צ'ארלי?"
"הוא הצליח לאכול קצת בארוחת הערב, אז אולי זה לא לגמרי אבוד," אני אומר ובועט את מגפיי ממני. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות עכשיו הוא לדבר על אחי, האידיוט השבור שלי.
לחבוש חייל פצוע זה קל. לראות את אחי טובע בבקבוק ג'ק דניאלס זה כואב מדי.
אני מצמיד את שפתיי לצווארה והודף אותה לאחור לעבר המיטה.
זיק של צחוק מנצנץ בעיניה החומות הכהות. "מה קרה למשמעת שלך?"
"שתלך להזדיין," אני נוהם ומהדק את האחיזה במותניה.
אני חייל, איש של חוקים וסודות. אבל כשזה נוגע לדקוטה מקגרו, הפרתי כל אחד מהם.
"כל היום חיכיתי לזה," היא לוחשת ואצבעותיה העדינות מחזיקות את פניי.
ואֶת כל חיי.
"גם אני." אני מדביק את שפתיי לשלה ולשוני טועמת כל סנטימטר בפיה המתוק שספוג סוכר. אנחנו נמסים בתוך הנשיקה, והיא מאירה את הצללים שבתוכי ומציתה את הצורך הפרוע והבלתי נשלט באישה הזאת.
אני ממהר להוריד אותה למזרן, וכולה פרושה לפניי — מערבולת של שיער פרוע ונשימה מתוקה. חלב ודבש. ידיה נאבקות באבזם החגורה שלי וברוכסן.
היא נעמדת על ברכיה לפניי ומכניסה את הזין שלי לפה שלה. אני נוהם כמו חיית פרא והקול שלי מהדהד ברחבי הבקתה. עיניה הכהות נשארות נעולות עליי בזמן שהיא מוצצת לי את הזין. אני תוחב את כפות ידיי לשערה, ואנחה רכה עולה מעומק גרונה. אני מביט מטה ורואה מבעד למחשוף שלה את הציצים היפים שלה מקפצים בזמן שהיא מוצצת לי. זה מטריף אותי, והזין שלי נהיה קשה כמו פלדה.
"לעזאזל איתך, קוֹטי. את כל כך יפה כשאת על הברכיים," אני לוחש, "בולעת כל סנטימטר ממני." דקוטה מעפעפת בריסיה, והמראה שלה, נוסף לשפתיה הוורודות המלאות שעוטפות לי את הזין, כמעט גורם לי לגמור באותו רגע.
אני תופס בזרועותיה ומרים אותה. עם כמה שאני אוהב אותה על הברכיים, אני רוצה כבר להיות בתוכה.
"פאק, אבל אני צריך גם את זה, בייבי," אני מסנן ונאנח כשאני רואה את התשוקה בוערת בעיניה.
חסר סבלנות אני ממהר להפשיט אותה, ומוריד ממנה את השמלה, את החזייה ואת התחתונים. עיניי חורכות את גופה העירום מלמטה עד למעלה. יש לה קימורים כמו של אלה, ועיניים כהות כמו לילה ללא כוכבים.
אני מקרב אותה אליי ולוכד אותה בזרועותיי. ידי נודדת מטה ואצבעותיי מתחפרות בפלומה הכהה והלחה סביב הכוס שלה. דקוטה גונחת ומתפתלת בחוסר שקט כשאני מוצא את הדגדגן שלה. אני מלטף את צרור העצבים הרגיש, והיא מתחככת בידי. הכוס שלה כל כך רטוב, כל כך נפוח, כל כך חשוף ופתוח, שהמוח שלי נאטם. נשימתה רועדת, היא גונחת את שמי וקופאת, והכוס המתוק שלה מרטיב את היד שלי כשהיא גומרת וראשה נשמט לאחור.
ברגע שהרעידות שלה שוככות, אני אוחז במותניה, מסובב ומעמיד אותה על ארבע על המיטה, ונהמה פראית נפלטת ממני. הנה הוא, הנוף הפאקינג יפה בעולם — הכוס שלה, ורוד ורטוב, מוכן רק בשבילי.
אם זה בכלל אפשרי, אני נטרף עוד יותר. הבחורה הזאת מחזיקה אותי בביצים.
אני נאנח ורוכן מעליה, אוחז חזק במותניה וחודר לתוכה בחייתיות.
בצווחה של עונג היא מעיפה את ראשה לאחור. אני תוחב את אצבעותיי בשערה ומושך מעט. ריסיה הארוכים מרפרפים. "כן, דייוויס." היא מייללת כמו חתולה. "כן, כן."
"הכוס המזוין שלך מרגיש כל כך טוב." היא מייבבת כשאני מעמיק את החדירה והשרירים שלה מתהדקים סביב הזין שלי כמו צבת. "פאק. פאק."
אין כלום מלבד שנינו הלילה.
אנחנו חייבים להחזיק מעמד, כי בעוד פחות מעשרים וארבע שעות הכול ייגמר.
דקוטה גונחת, והצליל העמוק של קולה גורם לי להגביר את הקצב. עור פוגש עור והשדיים שלה מיטלטלים כשאני מתנגש בה מאחורה. אני שולח יד ומחליק אצבעות לתוך פיה. היא שואבת אותן עמוק ומוצצת אותן.
הבקתה מתמלאת באנחות ובריח של סקס. אני מזיין אותה חזק, נצמד לגוף הרך והחלק שלה, וטועם כל רגע אחרון עם הבחורה הזאת. זה לא מספיק. זה אף פעם לא יספיק, לא עם דקוטה.
אבל הלילה היא שלי ואני תובע אותה לעצמי. אחר כך אתן לה לצאת לעולם כשהגוף שלה עדיין מריח מהזרע שלי, שלא תשכח שאני האחרון שנגע בה ושטעם אותה.
דקוטה מושיטה יד לאחור וחופנת את פניי. הלחץ נבנה אצל שנינו ואני רועד כמו נער מתבגר.
אני מהדק את אחיזתי במותניה ומצמיד אותה אליי. גוף אל גוף, גבה החשוף נגד חזי. היא מטילה את ראשה לאחור על כתפי, ואני נושך בעדינות את צווארה. היא נעמדת על קצות אצבעותיה כדי להרגיש אותי עמוק יותר, ואני נדחק חזק יותר ומוביל אותנו לשיא. אני מאבד שליטה. רעד שועט במורד גבי עד הזין שלי, ואני שואג בפורקן. שניות אחר כך, אנחותיה של דקוטה מצטרפות לשלי.
כשהרעידות בגופינו נרגעות, אני אוסף אותה בזרועותיי ומושך אותנו לשכב במיטה.
בהנאה מסופקת היא מתכרבלת בתוכי, חמה ורכה כמו האור האחרון של בין הערביים. "אחרי הלילה הזה אני לא אהיה מסוגלת ללכת," היא מצחקקת קלות.
אני מגחך. "בייבי, את לא תהיי מסוגלת אפילו לזחול."
היא תישאר פה במיטה עד שייגמר הלילה, ואני לא מתכוון לתת לה ללכת בלי לזיין אותה עד אובדן חושים.
"מממ," היא ממלמלת ומשרטטת באצבעה קו על שריר הזרוע שלי, ורעמת שערה עוטפת אותנו כמו ענן עשן שחור. "בוא נקווה שלא."
"מה התחנה הראשונה שלך?" אני מכריח את עצמי לשאול ומתאמץ לשמור על קול רגוע, למרות שרוגע הוא הדבר האחרון שאני מרגיש.
"אהיה בסן אנטוניו לשני סמסטרים, ואז... העתיד... פתוח לרווחה." היא מותחת את ידיה מעל ראשה, ומבליטה את שדיה עם הפטמות הוורדרדות שאני לא יכול לחכות להכניס שוב לפה שלי. "להתראות, רזורקשן. שלום, חופש מתוק."
"תתגעגעי?"
"אתגעגע לאחותי, לאבא שלי, להרים." היא מהססת ומבטה יורד אל פניי. "אתגעגע אליך," היא לוחשת.
"גם אני אתגעגע אלייך." הרגש חונק את גרוני, ואני מושך אותה לזרועותיי. "אני אתגעגע לכסח אותך בפינבול."
היא מגחכת וטופחת על חזי. "דייוויס מונטגומרי, אני יודעת שאתה לא תעז לשכתב את ההיסטוריה."
אני מלטף את זרועה ומנשק את הנמש הקטן שעל שפתה. אני אף פעם לא מפספס אותו, ויכול למצוא אותו גם בחושך עם כיסוי עיניים.
"מי לוקח אותך לשדה התעופה מחר?"
"אבא שלי," היא אומרת והבעה של אשמה עולה על פניה. אף אחד לא יודע עלינו, לא אבא שלה ולא האחים שלי. אולי פורד, התאום שלי, חושד, אבל בחוכמתו הוא שומר את הפה הגדול שלו סגור.
בששת החודשים האחרונים הקפדנו להתגנב מאחורי הגב של כולם, ואני שונא את עצמי על זה. אולי מפני שהבחורה המדוברת היא בתו של סטיד מקגרו, אדם שאני מחשיב כדמות אב לי ולאחיי. אולי כי אני אמור להתנהג טוב יותר, אבל היא שוברת לי כל פיסה של שליטה עצמית.
אני לא יודע איך האישה הזאת הצליחה לפרוץ את חומות ההגנה הגבוהות שלי. כזו חכמה, משכרת ויפהפייה. איכשהו בין הסקס, השינה נטולת החלומות והשיחות שלנו, היא הוציאה ממני הכול. אומנם אנחנו מכירים רק שנה, אבל זה מרגיש כמו חמישה גלגולי חיים.
בשעות המאושרות שבילינו יחד הצלחתי לשכוח לגמרי מכל המועקות שלי — כאילו אחי לא התחרפן, המשימה שלי לא הלכה לעזאזל והצוות שלי נותר בחיים. לא הייתי צריך לשאת את הכול. מה שהתקיים באותם רגעי קסם היה רק הכוח הזוהר של האישה שהחזירה חיים לגוף המוכה שלי, וגרמה לי להרגיש יותר כמו גבר ופחות כמו חיה.
דקוטה יוצאת מהמיטה, ואני מתבונן בה. הזין שלי מתעורר שוב לחיים עם התנודות העדינות של ירכיה וישבנה, ואני רואה אותה מוציאה שפופרת קרם מהתיק שלה.
אני מתרומם על מרפקיי ומניד בראשי. "את לא חייבת לעשות את זה."
"שתוק." היא מחליקה בחזרה למיטה מאחוריי ומשכיבה אותי בין זרועותיה. "תיהנה מזה. זו הפעם האחרונה שאעשה את זה."
רק המחשבה עלולה למוטט אותי. הלב שלי דופק, ואני מביט לחלון כאילו אני יכול לעצור את הזריחה. עם עלות השחר היא תלך, ואין שום דבר שאני יכול לעשות בנידון.
באיטיות ובמיומנות, כמו שעשתה כל הקיץ, דקוטה מורחת את הקרם על פצע הירי שלי. אני נרפה למגעה, ורוצה לקעקע אותו על עורי. ידיה היפות מעסות את רקמת הצלקת שלי באותה עדינות שבה היא לשה את הבצק ללחמים שלה.
וגם אחרי שנה, זה עדיין כואב.
כשהיא פגשה אותי, הייתה לי רק יד אחת מתפקדת. הייתי מרוכז בצ'ארלי, והיא לא קיבלה את התירוצים שלי לכך שאני לא מטפל בפציעה שלי. היא פקדה עליי ודחפה אותי לעשות שיקום יומיומי. והנה שנה אחר כך, חוץ מתחושת נמלול קלה כשיורד גשם, התנועה חזרה לתשעים אחוזי תפקוד.
אבל זו דקוטה. היא דואגת, היא נותנת, ואני המניאק שלוקח.
"תשמור על עצמך, שמעת אותי?" ידיה הרכות והמרגיעות מחליקות על שרירי הזרוע שלי. "תמרח את זה כל לילה."
אני מרים את ידי ולופת את פניה. "אני לא מתחרט על זה."
היא מחייכת. "לא ציפיתי שתתחרט. לא אתה, גיבור שלי."
ממש, גיבור...
כמו שאמרתי, היא יודעת את כל הסודות שלי.
כשהיא מסיימת, היא סוגרת את שפופרת הקרם, זרועותיה הדקות נכרכות סביב צווארי והיא מצמידה את פניה ללחיי. החזה שלי בוער. אני מסיט את שערה מלחייה הסמוקות ובלי לחשוב, אני אומר בטון כבד, "אני כל כך שונא שאת חייבת ללכת."
הנשימה שלה נעצרת.
שיט.
זה יותר מדי. זה סוד העניין.
לב העניין.
דקוטה מביטה בי. "דייוויס… יש משהו…" היא נושכת את שפתה התחתונה ואז בולעת את הרוק, "...שאתה רוצה להגיד לי?" קולה רך ומלא תקווה, ומבטה מואר.
השאלה שלה מכה בי חזק. פאק.
תישארי. אני אוהב אותך.
אלו המילים היחידות שאי פעם היו הגיוניות.
הן עומדות על קצה שפתיי, ובכל זאת…
הפנים היפות שלה קורנות ובעיניה עולה המבט החולמני, והוא אחד הדברים הכי מדהימים בדקוטה מקגרו. אבל אני לא אהיה המניאק שיהרוס לה את החלומות כשסוף־סוף יש לה הזדמנות לצאת מרזורקשן. רק עכשיו הכיתי פה שורש, והיא בדיוק עוקרת את שלה. וזה לא כאילו יש לי מה להציע לה — אין לי טירה ולא סוס לבן. כל מה שיש לי זה חווה הרוסה ואח שבור שאני מנסה להחזיק בחיים.
ודקוטה — כל העתיד לפניה.
בחורה טובה עם חיים מסודרים. היא תטייל בעולם, תקים את המאפייה שהיא חולמת עליה, ותדהים את כל רזורקשן.
קוטי מקגרו נועדה להיות חופשייה, ואני לא אהיה זה שיכבול אותה. הבחורה הזאת נולדה לעוף, והיא ראויה לכל דבר בעולם.
במאמץ עילאי, אני מניד בראשי בחוזקה ומתעלם מהמניאק האנוכי בתוכי שרוצה להשאיר אותה כאן. "לא. כלום."
האור בעיניה החומות הכהות כבה ושפתיה מתעקלות בחיוך קטן ועצוב.
לפני שהיא מספיקה לומר משהו, אני שולח את ידיי ומוריד מעל צווארי את השרשרת עם הדסקיות שתלויה עליה. אני מסיר מהשרשרת דסקית אחת ומכניס לכיס, ואז תולה את השרשרת על צווארה כשהדסקית השנייה עם שמי מתנדנדת בין שדיה.
"אני רוצה שתיקחי את זה," אני פוקד עליה. היא נוגעת בדסקית כמעט בהיסוס. "תזכרי, קוטי, אם את צריכה משהו, את מתקשרת אליי."
שובבות ניצתת בעיניה ושפתיה מתעקלות בחיוך שובב. "כל דבר? כמו אליבי, חטיפה, סתם חיסול חשבונות?"
"ועוד הרבה מעבר לזה." אני אוחז בעדינות בלסת שלה ומכריח אותה להסתכל עליי. "אני רציני, קוטי. בכל פעם שתקראי לי, אהיה שם. חמש שניות, חמש דקות, חמישה גלגולי חיים. תמיד אבוא בשבילך, לא משנה מה."
המילים מונחות בינינו בכבדות. המבטים שלנו ננעלים זה על זה למשך דקה ארוכה והמרווח הקטן שבינינו מתחמם בכמה מעלות.
"תבטיחי לי," אני דורש.
עיניה נעצמות, ואז נפתחות.
"אני מבטיחה," היא לוחשת.
אחר כך אני אוסף את דקוטה מקגרו לזרועותיי ומנשק אותה עד שהשמש זורחת.
