1
ויקי
אני מגניבה כלב לבן זעיר בשם סמאקרס לתוך בית חולים במנהטן כדי שיבקר את הבעלים שלו, ברנדט לוק. הודות לתור קבוע בסלון כלבים עטור נברשות בשדרה החמישית, שמנוהל על ידי אישה שלכאורה אוהבת כלבים אבל אולי שונאת אותם בסתר, פרוות פניו של סמאקרס עברה פֶן ונראית כמו פונפון אינטנסיבי לבן. כתוצאה מכך, נראה כאילו העיניים השחורות השובבות והאף הזעיר כמו צימוק צפים בתוך ענן.
צריך לדעת שלושה דברים על ברנדט — היא האישה הכי רעה שאי פעם פגשתי. היא מאמינה שאני מעין לוחשת לכלבים שיכולה לקרוא את המחשבות של סמאקרס (אני לא יכולה). והיא גוססת. לבד.
האנשים בבניין שלה בוודאי ישמחו לשמוע על מותה. אני לא יודעת מה היא עשתה כדי להרוויח את השנאה שלהם, אבל זה כנראה רק לטובה.
לברנדט יש בן איפשהו, אבל נראה שאפילו הוא לא מוכן להתקרב אליה. יש תמונה של הבן על מדף האח הסדוק של ברנדט, פעוט עם קמט זועף קטן בין עיניים כחולות עזות. אף שהוא מוקף באנשים, הילד הקטן מצליח איכשהו להיראות ממש בודד.
כשברנדט קיבלה את האבחון הסופני שלה, שאלתי אותה אם היא סיפרה לבן שלה ואם הוא סוף־סוף יבוא לבקר. היא ביטלה את השאלה בנפנוף יד מזלזל — הדרך האהובה על ברנדט להגיב כמעט לכל דבר שאומרים. אני יכולה להבטיח לך שהוא לא יבוא.
אני לא מאמינה שהוא לא מבקר אותה, אפילו עכשיו. זה המהלך המניאקי האולטימטיבי. אימא שלך גוססת, אידיוט!
בכל מקרה, אם מחברים הכול יחד, מקבלים חתיכת תבשיל משונה ומוצאים אותי מטופפת בעקבים על פני איש אבטחה, מחייכת בעליצות ומקווה שהחיוך הזה מספיק מסנוור כדי שהוא לא יבחין בגוש המתפתל בתוך התיק הענק שלי.
סמאקרס הוא מסוג מלטז, שזה כלב צעצוע מתוק בצורה שערורייתית. וסמאקרס הוא הכי מתוק מכולם.
סמאקרס וברנדט לוק היו זוג ידוע לשמצה במדרכות שכונת האפר ווסט סייד, שם לאחותי ולי יש חלטורה כיפית של שמירה על דירות הדיירים.
אני זוכרת אותם היטב. סמאקרס משך אנשים עם המתיקות הפרוותית בטירוף שלו, אבל ברגע שהקורבן האומלל התקרב, ברנדט הייתה אומרת משהו מעליב. כמו המקבילה האנושית לצמח הדיונאה, צמח יפה שמושך אליו חרקים תמימים שמוצאים את עצמם נמחצים בצורה חסרת רחמים.
המקומיים למדו להתרחק מהשניים. ניסיתי — באמת שניסיתי.
אבל הנה אני חומקת לאורך עוד מסדרון מואר וקר בבית החולים, מגניבה פנימה את הכלב הקטן בפעם השלישית זה שבועיים. זה לא בראש עשרת הדברים שאני רוצה לעשות עם היום שלי. אפילו לא בראש מאה הדברים, אבל סמאקרס הוא החבר האמיתי היחיד של ברנדט, ואני יודעת מה ההרגשה של להיות שנואה ובודדה.
אני יודעת שכששונאים אותך, לפעמים את מתנהגת כאילו לא אכפת לך כמנגנון הישרדותי.
וזה גורם לאנשים לשנוא אותך עוד יותר, כי הם מרגישים כאילו את אמורה להיראות לפחות קצת מוכה.
השנאה של ברנדט הייתה שנאת שכנים אמיתית. שלי הייתה שנאה אמיתית בתוספת התעללות לאומית כיפית ברשתות החברתיות, אבל זה עובד בצורה דומה. וחס וחלילה שיהיה לך כלב חמוד או שתמונה שלך מחייכת אי פעם תופיע בפייסבוק או באתר אחר.
אני גם יודעת שלהיות שנואה יכול להזין את עצמו, ושלפעמים את עושה דברים שגורמים לאנשים לשנוא אותך עוד יותר, כי באופן מעוות זה יותר טוב. אני חושבת שרק אנשים שהיו שנואים בחייהם יכולים באמת להבין.
אני נדחפת לתוך החדר. "הגענו," אני אומרת בעליזות וחשה הקלה שאין בסביבה אנשי צוות רפואי. אף שסמאקרס נהנה להיות בתיק, הוא מעדיף לטייל כשהראש שלו בחוץ, כמו רב חובל נועז של ספינת אוויר דמוית עור. מיותר לומר שהוא במצב של התפתלות מקסימלית. אני מוציאה אותו. "תראה, סמאקרס, אימא שלך!"
ברנדט נשענת מעט על הכריות. העור שלה צהבהב, והשיער דליל אבל מה שנותר ממנו הוא בצבע לבן אנרגטי. העיניים שלה נפקחות באיטיות. "סוף־סוף."
צינור מחובר לה לזרוע, אבל זה הכול. הורידו הכול מברנדט מלבד מורפיום. ויתרו עליה.
"סמאקרס כל כך מתרגש לראות אותך." אני ניגשת למיטה שלה ומניחה את סמאקרס לידה. סמאקרס מלקק את האצבעות של ברנדט, והאהבה שמציפה את הפנים שלה גורמת לה להיראות רכה לרגע. כאילו היא אישה נחמדה.
"סמאקרס," היא לוחשת. היא מזיזה את השפתיים ומשוחחת איתו. אני לא שומעת, אבל יודעת משיחות קודמות שהיא אומרת לו שהיא אוהבת אותו. לפעמים היא מתוודה שהיא לא רוצה לעזוב אותו, לא רוצה להיות לבד. היא מפחדת להיות לבד.
היא מגרדת חלושות את הפרווה של סמאקרס, אבל מתמקדת בי חזק, לוחשת משהו בקדחתנות. אני מתקרבת. נראה שהיא אומרת, חציל.
"את רעבה?"
"חציל..." היא אומרת בקול חלש.
"כן, ברנדט?"
"צבע החציל גורם לגוון העור שלך להיראות..." היא מתכווצת חזק, "כמו של תולעת." היא מצליחה להחדיר במילה תולעת בוז מזועזע, כאילו ביצעתי עוולה אופנתית כה אדירה שהיא צריכה לגייס את כל הכוחות כדי ליידע אותי.
"לעזאזל. דווקא הלכתי על מראה של חשופית," אני מתבדחת כשאני מזיזה את סמאקרס, כדי שלא ישכב על הצינור שלה.
היא נושפת בבוז ופונה בחזרה לסמאקרס.
בשלוש השנים שאני מכירה אותה, ברנדט תמיד הפגינה שיפוטיות לגבי הבחירות האופנתיות שלי. קנית את זה מקטלוג משנת 1969 של ספרניות, ויקי? היה בכלבו מבצע על חצאיות ישרות משעממות? לפעמים נראה שאני ממש מכאיבה לעיניים שלה עם הקוקו והמשקפיים וכל הדברים הלא מעוררי השראה שלי.
אני חושדת שברנדט נולדה לכסף, אבל שההון שלה הצטמצם עם השנים. רמז ראשון — הדירה שלה נמצאת בשכונה יקרה, אבל פנים הבית ממש עלוב, כאילו היה פעם מפואר ואחר כך הידרדר. נוסף על כך, הבגדים שלה הם גרסאות בלויות של דגמים שהיו יקרים לפני כחמש־עשרה שנים. למען האמת, נראה שהיא לא מבזבזת כסף על עצמה. אבל על סמאקרס? אין משהו שהוא טוב מדי לסמאקרס. היא לא חוסכת עליו בהוצאות.
אני לוקחת את היד שלה ומניחה אותה במקום האהוב על סמאקרס כדי שהוא יירגע.
"סמאקרס," היא מתנשמת.
אני חשה דחף להניח יד מנחמת על הזרוע שלה, אבל מגע אנושי זה לא משהו שברנדט אי פעם תרצה ממני.
בעצם אני כאן כהמשך ישיר של סמאקרס, צינור להתקשרויות חשובות שלו איתה. מעבר לכך, אני שווה כקליפת השום. אם ברנדט הייתה יכולה איכשהו להפוך אותי לאוטומטית או לשמור אותי בקופסת שימורי סרדינים, כשרק פינת המכסה פתוחה כדי שקולי יוכל להישמע, זה מה שהיא הייתה עושה.
היא מסתכלת עליי בציפייה. אני יודעת מה היא רוצה. מה יש לסמאקרס להגיד?
אני לא יודעת מה לומר או ליתר דיוק אני לא יודעת מה סמאקרס רוצה לומר. מעולם לא בחרתי להיות הלוחשת לחיות שלה, ועכשיו שהיא על ערש דווי, זה נראה לי פסול במיוחד.
אבל היא מחכה. נועצת בי מבט זועף. זה סמאקרס או כלום.
אני שואפת פנימה ועוטה את הבעת הלוחשת שלי, שהייתי מתארת כפנים מקשיבות וסקרניות. "סמאקרס אומר שאת לא צריכה לפחד מהמוות," אני אומרת.
היא מחכה. היא רוצה עוד.
"הוא רוצה שתדעי שיהיה בסדר, גם אם כרגע את לא מרגישה ככה."
היא מהנהנת וממלמלת לסמאקרס.
מבחינת נושא השיחה אנחנו נכנסות לטריטוריה חדשה. עד כה סמאקרס הגביל את עצמו להערות בנוגע לאורח חיים — בקשות לסוגים מסוימים של ליטופי צוואר או טעמים שונים של חטיפי כלבים.
מדי פעם הוא תוהה על תחבולות היונים מחוץ לחלון. הוא בהחלט אף פעם לא מפגין חוכמה אלוהית בנוגע למוות או הבנה מיוחדת לגבי הסודות האזוטריים של היקום.
אבל על פי הפנים של ברנדט, אני רואה שמוצא חן בעיניה שסמאקרס אומר את זה.
"ויקי," היא אומרת לסמאקרס. "ויקי תטפל בך."
"את יודעת שאני אטפל בו, ברנדט," אני אומרת. "אני אטפל בסמאקרס כאילו הוא בשר מבשרי ודם מדמי."
אם כי לא פשוטו כמשמעו. אני לא מתכוונת לרוץ בסנטרל פארק ולאכול איתו קקי של אווזים.
"הוא יחיה כמו מלך קטן," אני מתקנת את עצמי.
ברנדט ממלמלת משהו, ואני מתמקמת בכורסה המרופדת דמוית העור המפוארת באופן מפתיע בחדר הפרטי המרווח שהם נתנו לה. זאת מחלקת ההוספיס באחד מבתי החולים הגדולים ביותר במנהטן. בחדשות מדברים בדרך כלל על תנאי הצפיפות שבו.
אולי יש לה ביטוח בריאות טוב או משהו.
ברנדט משפשפת את העורף של סמאקרס. "אוהבת אותך, פּוקי," היא לוחשת.
אני גולשת בשקט באינסטגרם, אוזן אחת מכוונת לדלת, אבל הדבר היחיד שאני שומעת זה צליל צעדים ושיחות עמומות שמתנהלות לאורך המסדרון עם הודעת אינטרקום אקראית. אני רוצה שהביקור הזה יימשך כמה שיותר זמן.
סמאקרס יחיה כמו מלך קטן, אבל אולי לא מלך של מדינה עשירה. אולי יותר כמו מלך של אומה מרוששת, ובכל זאת אומה שאוהבת את המלך שלהם. זה הטוב ביותר שאני יכולה לעשות למענו.
לקחתי את סמאקרס אליי הביתה לפני שבועיים, יום לפני שברנדט נכנסה לבית החולים. עד מהרה גיליתי שהמזון הקפוא הגולמי שהוא מקבל יותר יקר מזהב טהור, ויכולתי רק לדמיין כמה עולה לחדש את תסרוקת הפונפון שלו, שנעשתה בפגישה חודשית קבועה במספרת הכלבים שהזכרתי קודם לכן. זאת שבאזור ההמתנה שלה יש ציור מקורי של פודל של אנדי וורהול.
אתן לכם לחשב בעצמכם את עניין התסרוקת של סמאקרס.
אז לא, לא חשבתי שאוכל לשמור לסמאקרס על רמת החיים שהוא הורגל אליה. אני מגדלת ומפרנסת את קרלי, אחותי הקטנה, מאז שהיא בת תשע, ואני רוצה שיהיה לה כל מה שלי מעולם לא היה. רציתי שהיא תרגיש בטוחה ותחלום בגדול.
ואם יישאר משהו לפֶן מדהים, קרלי תהיה זאת שתשב על הכיסא במספרה, ולא יצטרכו לקשור אותה כדי לעשות את זה, כמו שעושים לסמאקרס המסכן.
היא בת שש־עשרה עכשיו. קשה לגדל נערה מתבגרת במנהטן, אבל איכשהו אנחנו מצליחות, הודות לחנות האטסי1 שלי שמלאה באביזרים אופנתיים לכלבים. יום אחד אפרוץ לתחום התכשיטים לנשים, אבל כרגע אנחנו מתרכזות בקולרי עניבה עם פאייטים לכלבים.
השפתיים של ברנדט זזות. לא יוצא דבר מלבד המילה "לבד" — אני לא רוצה להיות לבד.
אני מרגישה צביטה בלב.
מוזר איך אפשר לצמצם חיים שלמים וארוכים לחדר הוספיס אפלולי, אישה זרה שגולשת באינסטגרם וכלב לבן וקטן.
אבל לא יותר מוזר מהתפקיד שלי בתור הלוחשת לחיות, שמעולם לא רציתי להיות, ומאה אחוז באשמתה של החברה שלי קימי.
קימי היא זאת שהפיקה פסטיבל כדי לגייס כספים לבית המחסה שלה לחיות. היא זאת שהביטה בי בכזו תחינה בזמן שהחזיקה מטפחת צבעונית ועגילי חישוק, כשהלוחשת לחיות האמיתית הבריזה מדוכן הלוחשת לחיות המחמד.
פשוט תמציאי שטויות, היא אמרה. יהיה כיף.
השארתי לקרלי לנהל את הדוכן שמכר את אביזרי הכלבים שלי וכרכתי את המטפחת סביב הראש. באותו יום אמרתי מה שקפץ לי לראש. הרבה חיות מחמד התלוננו על האוכל שלהם. רובם רצו שהבעלים שלהם ישחקו איתם יותר. לפעמים, אם הבעלים נראו עצובים, חיית המחמד הביעה אמפתיה ואהבה עזות. אני חושבת שלא משנה מי אתה, לבעל החיים שלך אכפת ממך.
לפעמים הייתי אומרת שחיית המחמד נהנית כשמדברים איתה או שרים לה, כי נכון שכולם מדברים ושרים לחיות המחמד שלהם?
ואז הגיעה ברנדט, קשוחה וזועמת, דופקת על המדרכה עם מקל ההליכה שלה, ולידה כלב צעצוע זעיר ואנרגטי.
היא השליכה על השולחן שני שטרות של חמישה דולר ודרשה לדעת מה סמאקרס רוצה לומר לה. למען האמת, לא ידעתי אם היא רוצה לחשוף אותי או שהיא באמת רצתה לדעת.
לכן הושבתי את הכלב הקטן על הברכיים שלי, שפשפתי את האוזניים הקטנות והשעירות שלו והתחלתי לדבר. גיליתי במהלך השעות שלי בתור הלוחשת לחיות, שכמה שאת יותר מחניפה, ככה אנשים יותר קונים את זה.
סמאקרס כל כך אוהב אותך, אמרתי לה. הוא יודע שאת איטית מדי בשבילו, אבל לא אכפת לו. הוא אוהב אותך. והוא בעיקר אוהב לשמוע אותך שרה. אולי את לא יכולה לרוץ איתו, אבל הוא רוצה שתדעי שהוא חושב שהשירה שלך מדהימה. הוא חושב שאת יפהפייה כשאת שרה.
כשהרמתי מבט, העיניים שלה נצצו. היא באמת האמינה לי. עד לאותו רגע, לא הרגשתי כמו רמאית. היא ביקשה את כרטיס הביקור שלי, אבל אמרתי לה שזה סתם לכיף.
היא לא האמינה שאין לי כרטיס ביקור. כאילו מנעתי ממנה ברשעות את הכרטיס שלי. אמרתי לה שאם היא תסתכל מקרוב על סמאקרס, גם היא תוכל לעשות את זה.
היא ירתה בחזרה משהו בסגנון, לא כולנו לוחשים לחיות וניסתה להשיג את פרטי ההתקשרות שלי מאנשים אחרים שהיו שם, שסירבו לתת לה, לכן היא העליבה אותם.
לבסוף, היא עזבה, וחשבתי שנפטרתי ממנה, אבל יש משהו בניו יורק שמושך אנשים אקראיים לתוך החיים שלך. ואתם יכולים להיות בטוחים שאותו אדם שאתם לא רוצים להיתקל בו בעיר של מיליונים, יופיע כלקוח קבוע במקום שבו אתם עובדים או קונים או במקרה של ברנדט, בתור יושבת תכופה על הספסל שקרלי ואני נאלצנו לעבור על פניו בדרך לבית הספר שלה.
אני מרימה מבט מהאינסטגרם ורואה את סמאקרס על קצה המיטה, כאילו הוא רוצה לקפוץ ממנה. אני ניגשת אליו ומשפשפת במרץ את האוזניים שלו, והוא מסתובב ומתמקם.
בפעם האחרונה שהייתי פה, הגיע הכומר והציע לומר כמה מילים. ברנדט קראה לו עכברוש ביבים וסילקה אותו מהחדר. עכברוש ביבים הוא אחד העלבונות האהובים עליה לשכנים, לדוורים, לפקידים ולעוזרות שעובדות אצלה בבית המתחלפות תדיר.
אבל מעולם לא לסמאקרס. אני נשארת ליד המיטה ומרגישה כל כך רע בשבילה.
"סמאקרס רוצה שלא תפחדי," אני אומרת. "סמאקרס אומר שאת לא לבד, ולא תהיי."
השפתיים היבשות שלה נעות. לו יכולתי לתת לה משהו, הייתי מוצאת דרך כדי שלא תפחד, אבל במקרה שלה זה די בלתי נמנע. לא משנה מאיזו דת את, הלא נודע תמיד מפחיד, ומוות הוא הלא נודע האולטימטיבי.
בדיוק אז אחות מתגנבת פנימה. היא קולטת את סמאקרס לפני שאני מספיקה לזרוק עליו את הסדין כמו שאני מספיקה בדרך כלל. "את לא יכולה להביא לכאן כלב!"
אני עוטה הבעה מופתעת. "האחיות האחרות לא אמרו כלום על הכלב..." כיוון שהן לא ראו אותו.
"את צריכה להוציא את הכלב."
"צאי מפה," ברנדט אומרת בצרידות.
"אני מצטערת," האחות אומרת. "אסור להכניס חיות."
אני ניגשת אליה. "בבקשה," אני אומרת בשקט. "הכלב הזה הוא הדבר היחיד שיש לה. תניחי לה."
"תקנות בית החולים."
אני מסתכלת שוב על ברנדט, שממוללת בעצבנות את הפרווה של סמאקרס, משהו שסמאקרס לא יסבול עוד הרבה זמן. אני חוזרת ומניחה יד מגוננת על היד של ברנדט כדי לגרום לה להפסיק.
"עוד כמה דקות," אני אומרת. "אם הוא היה כלב שירות, היית נותנת לו להיות כאן. את לא יכולה להעמיד פנים שהוא כלב שירות? כלומר, הוא פחות או יותר כזה."
"תצטרכי להוציא את החיה."
"עוד כמה דקות," אני אומרת.
"אני קוראת לאבטחה." היא מסתובבת ויוצאת מהחדר.
אני פונה לברנדט. "החיה," אני אומרת. "תעשי לי טובה."
אבל היא מתייחסת רק לסמאקרס. הנשימות שלה לא יציבות. היא נסערת.
אנשי האבטחה יסלקו אותנו, וסביר להניח שלא אצליח להכניס לכאן שוב את סמאקרס. זאת אומרת שזאת הפעם האחרונה שברנדט תראה אותו, ואולי היא יודעת את זה.
אני מרגישה עצובה וחסרת אונים, אבל גם כאילו הכול חשוב עכשיו. כאילו יש לי עבודה חשובה לעשות כלוחשת מזויפת לחיות מחמד.
וזה הרגע שאני ממציאה את הסיפור.
"סמאקרס רוצה להגיד לך משהו, ברנדט," אני אומרת. "יש לו משהו לומר שהוא מעולם לא אמר לך קודם, והוא חייב להגיד את זה."
היא מניעה את השפתיים. לא יוצא דבר, אבל אני יודעת מה היא רוצה להגיד.
תספרי לי.
זה מה שהיא תמיד אומרת כשאני מודיעה שיש לסמאקרס משהו חשוב לומר.
תמיד כשאני מתעלת את המחשבות של סמאקרס, אני עוטה על הפנים שלי הבעת הקשבה סקרנית וגם משנה טיפונת את הקול שלי. אני ממש שונא כשקערת המים שלי ריקה, ברנדט. לפעמים אני נהיה ממש צמא! או אסור לך להכניס יותר את איש האחזקה המפוקפק הזה, ברנדט, אלא אם כן את עם מישהו שאת בוטחת בו. הוא לא מוצא חן בעיניי. האוכל במקרר מריח ממש מגעיל. אולי הוא ישן.
סמאקרס משתמש הרבה במילה ממש.
נוסף על ענייני הבית, סמאקרס גם מצטיין בהרמת המורל ועידוד. החולצות הפרחוניות שלך ממש יפות. בבקשה תפתחי את הווילונות, ברנדט, אני אוהב להסתכל על הציפורים. אני מרגיש ממש שמח כשאת שרה.
על פי הדברים שלי, השירה של ברנדט הייתה האהבה הגדולה של סמאקרס. ולמעשה, ברנדט באמת הייתה זמרת די טובה, כפי שהתברר מהקטעים ששמעתי בשלוש השנים שאני בתפקיד הלוחשת.
"זה ממש חשוב. את מקשיבה? סמאקרס רוצה שתדעי שיש לו אח. תאום."
נראה שברנדט קופאת. היא מקשיבה.
"כואב לסמאקרס להיזכר בו. אחיו התאום של סמאקרס מת כשהיה גור. קוראים לו ליקי ליקארדו."
השפתיים של ברנדט מתעקלות למעלה.
השם מוצא חן בעיניה? היא הייתה פעם מעריצה ענקית של התוכנית לוסי אהובתי.
"מי האידיוט שנתן לו את השם הזה?" היא מקרקרת.
אוי. "מממ... זה לא חשוב. ליקי ליקארדו חי בצד השני. הוא נראה בדיוק כמו סמאקרס. סמאקרס סיפר לליקי עלייך. ליקי ממש צריך חברה, והוא מחכה לך בצד השני. ממש מעבר לאור. והוא בדיוק כמו סמאקרס. את ממש תחשבי שזה סמאקרס. ואת תדעי את המחשבות שלו. את לא תצטרכי אותי."
פעם קראתי על שבט עתיק באיזה אי, שבו אם המלך מת, הורגים גם את המלכה, את המשרתים ואת חיות המחמד שלו וקוברים אותם יחד איתו באמונה שהם ילוו אותו לעולם הבא.
הקטע עם ליקי ליקארדו די דומה לזה, אבל באופן פחות פסיכוטי — היא תזכה בחיית מחמד ובשירותי לוחשת מיוחדים בעולם הבא או במה שהיא מאמינה בו, אבל הלוחשת וחיית המחמד יישארו במנהטן.
למען האמת, נראה שהנשימה של ברנדט נרגעת.
"אז זה המצב. אני אטפל בסמאקרס, כמו שהבטחתי, אבל סמאקרס צריך הבטחה ממך. את מקשיבה?"
היא מניעה את השפתיים. תספרי לי.
"סמאקרס ממש צריך לדעת שתטפלי באח שלו. ליקי הוא בדיוק כמו סמאקרס, ברנדט. סמאקרס לא יכול לחכות שתפגשי אותו."
לפי איך שהיד שלה לופתת את העורף של סמאקרס, אני חושבת שהרעיון מוצא חן בעיניה.
אני ממשיכה.
"סמאקרס אומר שממש תאהבי את ליקי. אוי וואו! סמאקרס אומר שליקי מכשכש עכשיו בזנב — הוא בכלל לא יכול לחכות. הוא מכשכש בטירוף, בדיוק כמו שסמאקרס עושה כשהוא רואה אותך מגיעה."
הפנים של ברנדט בהחלט מתרככות. זה בסדר שאני עושה את זה? אני לא יודעת. אבל מצד שני, כבר הלכתי רחוק מדי עם זה.
"סמאקרס רוצה להגיד לך עוד משהו חשוב. הוראות! הוא אומר שאת צריכה לשיר את אי שם מעבר לקשת ברגע שתגיעי לצד השני. סמאקרס אומר שתלכי בעקבות האור ותראי את ליקי ליקארדו מכשכש בזנב. ותצטרכי מייד לשיר את אי שם מעבר לקשת."
"מה לעזאזל קורה כאן?"
אני נדרכת כמו ארנב מול אורות מכונית (או יותר נכון כמו בתולה המובאת לקורבן) וקופאת מתחת למבט זועם של גבר לבוש חליפה מחויטת בשלמות, נסיך הברוקרים העילאי שעומד כרגע בפתח הדלת, למרות שהמילה "עומד" לא באמת מדויקת. הוא תופס בעלות על פתח הדלת. שולט. חולש על כל העולם כמו אל שחושב שהכול מגיע לו.
שערו החום מבהיק בצורה בלתי אפשרית, נגוע בזהב במקומות שהאור פוגע בו. יש בו משהו קסום, אבל יותר כמו קסם מרושע. העיניים שלו בצבע כחול קובלט. פגיונות קפואים שמכוונים להרוג.
להרוג אותי.
כמה זמן הוא עומד שם?
"מה לעזאזל..."
ברנדט מתחילה שוב ללפות את סמאקרס.
"ששש," אני לוחשת ומצמידה אצבע לשפתיים שלי.
הוא מתיישר, כאילו ששש זאת פקודה שמוזרה לאוזניים שלו, ואני משערת שהיא אכן מוזרה. הוא לא מסוג הבחורים שאומרים להם ששש. "במה את ממלאת את הראש של אימא שלי?"
אימא? זה גורם לי להזדקף. זה הבן?
"אז..." אני משלבת זרועות. "הגיע הזמן שתבקר."
הוא מזדעף ופוסע בצורה מצווה לתוך החדר.
הוא מזכיר לי אל נקמן באחד הציורים העתיקים התלויים במוזיאון המטרופולין. מצב רוח נוכחי — השמד את כדור הארץ. אבל האל הזה לובש חליפה במקום גלימה גולשת. גרסת אל־נקמן־2.0 מהדורת חתיך־אבל־מפחיד מוול סטריט — נולד קשוח, קטלני ולבוש כדי לנצח בחדר הישיבות.
נראה בלתי אפשרי שהאיש הזה אי פעם היה הילד הקטן והאבוד ההוא בתמונה שעל מדף האח של ברנדט.
הוא מניח כוס חד־פעמית על השולחן ליד ערמה קטנה של כוסות ריקות. מונחים שם כמה מכשירים חכמים ליד מעיל קשמיר של גבר שתלוי על מסעד הכיסא.
אז הוא כן היה כאן. במשך כמה זמן.
הוא פונה בחזרה אליי. "סמאקרס אומר שתלכי בעקבות האור? הוא אומר לשיר את אי שם מעבר לקשת? אח בשם ליקי ליקארדו בצד השני? רוצה להסביר לי מה קורה?"
בהחלט לא, אני חושבת.
אני פונה לברנדט, כאילו אולי היא תרצה להסביר במקומי, אבל העיניים שלה עצומות. היא מעמידה פנים שהיא ישנה? כל כך מתאים לברנדט. "ברנדט," אני אומרת. "היי, תגידי לבן שלך..."
המילים שלי גוועות כשהוא מתקרב, גוהר מעליה מהצד השני של המיטה. הוא מסתכל עליה בהבעה שאני לא מצליחה לקרוא.
אני מחכה ומתכווצת בתוך נעלי הסירה הסולידיות שלי.
"רגע... היא הייתה ערה?"
"כן," אני לוחשת.
"את בטוחה?"
"כן."
הוא שותק ממושכות, עדיין בהבעה חתומה, אבל שקע קטן נוצר בין הגבות שלו, כאילו הוא חושב על משהו — משהו מטריד או מצער. דווקא כאן אני רואה הבזק של הילד ההוא בתמונה.
"היא רצתה לראות את סמאקרס," אני מסבירה. "אני רק... ניסיתי לעזור."
כשהוא מביט בי כעבור רגע, הילד נעלם. אולי זאת רק הייתה אשליה. "לעזור," הוא מסנן בהדגשה, "זאת מילה משונה כדי לנסות לגרום לאישה גוססת להאמין שאת מתקשרת עם הכלב שלה. נותנת לה מסרים ביזאריים מהכלב שלה." הוא שולף את הטלפון שלו. "אולי תוכלי להסביר את העזרה שלך למשטרה."
הלב שלי הולם. לתקשר עם הכלב שלה, מסרים ביזאריים מהכלב שלה — זה מה שעשיתי.
"היא רק רצתה לראות אותו."
הוא נועץ בי מבט של גועל. "ואת שמחת לשתף פעולה. מה את מרוויחה מזה?"
אני מזדקפת כמה שיותר, כי לא עשיתי שום דבר פסול.
לא עשיתי שום דבר פסול.
"היא אוהבת לתקשר עם סמאקרס." אני בולעת במאמץ. "היא לא רוצה להיות לבד."
"הארי," הוא אומר, יוצא למסדרון ומדבר שם בשקט. האם הארי הוא המשטרה?
"ברנדט." אני נוגעת ביד שלה. "אני חייבת ללכת, ברנדט."
היא זזה. האם היא בכלל שומעת?
הבן חוזר כעבור רגע. "הם באים." מבטו הקשוח מסובב את הבטן שלי כמו חולץ פקקים.
לא אתן לו להפחיד אותי. נשבעתי לפני שנים שלעולם לא אתן למניאק עשיר להפחיד אותי או להתעמר בי — לא עוד.
לכן אני מחזירה לו מבט קשוח.
בשלב הזה אני קולטת שמשום מה, יש בו משהו מוכר. יש לו מראה קלאסי של גיבור ראשי הוליוודי — לפחות אם הסרט ההוליוודי הוא על ענק תעשייה אפל ומהפנט. אם הסרט הוא על קאובוי ידידותי, הבחור הזה כנראה לא יתאים אלא אם כן בסוף הסרט הוא יחשוף את פניו המסוכנות וישתלט על כל העיירה.
"יופי," אני אומרת. "שיבואו." אני לא מתכוונת לזה. הדבר האחרון שאני צריכה זה את השוטרים.
הוא מזדעף. "אימא," הוא אומר ומסתכל עליה.
משתררת שתיקה מביכה שבה היא לא עונה, ואני חושבת שכדאי שאלך, אבל אני לא רוצה לקרוע את סמאקרס ממנה.
"את אומרת שנראה היה שהיא הייתה קודם... בהכרה?" הוא שואל בצורה מרוחקת בלי להרים מבט.
"היא דיברה," אני אומרת. "ליטפה את סמאקרס."
בדיוק באותו רגע בחור בשרני וקירח בחליפת אבטחה נכנס, ואחריו שתי אחיות. "תצטרכו להוציא את החיה עכשיו," המאבטח נוהם.
ידה של ברנדט שוב על הגב הקטן והפלומתי של סמאקרס.
"תעזבו אותו," אני מתחננת. "זה כל כך יעציב אותה."
אף אחד לא מקשיב לי. תשומת הלב שלהם נעוצה בבן, שבחר ברגע הזה להפנות את אלומת הזעם הקשוחה שלו אל המאבטח והאחיות שלצידו.
אני נושמת עמוק, מרגישה כאילו לא נשמתי מאז שהוא נכנס לחדר. הבן מטה את הראש הצידה בשלווה. הוא והמאבטח בערך באותו גודל. יכול להיות שהמאבטח אולי קצת יותר בשרני, אבל אם זה יגיע למכות, אני שמה את הכסף שלי על הבן. יש לו הילה של עוצמה וביטחון. היא פורצת ממנו.
ובכל זאת, המאבטח הוא לא איזה רכרוכי. הוא מחזיר לו מבט, כולו טסטוסטרון. זה כמו לצפות ב"ממלכת החיות — גרסת מנהטן".
"אם אימא שלי רוצה את הכלב שלה לצידה, אימא שלי תקבל את הכלב שלה לצידה," הוא אומר בשלווה.
"חוק זה חוק," המאבטח נוהם. "תוציא את החיה או שאני אוציא אותה ואמסור אותה לפקח."
פקח? החיה?
העיניים הכחולות של הבן נוצצות מהומור, כאילו האיומים של המאבטח הם לא יותר מלחישות משעשעות בעולם שנבנה למענו ורק למענו.
הוא פונה לצוות כקבוצה. "כולכם מבינים במי מדובר?"
מדובר בסמאקרס, ביצ'ס! אני חושבת.
האחות המתלוננת משלבת זרועות. "לא אכפת לי. במקום הזה יש איסור על הכנסת חיות מחמד."
אני מחזירה את תשומת הלב המרותקת לבן. לא חיבבתי אותו כשהוא הפנה את מבט המגנום הכחול הקשוח שלו אליי, אבל עכשיו הכוח המניאקי שלו לצידי או לפחות לצד סמאקרס.
"זאת ברנדט לוק, ראשת קרן לוק, הגוף שמימן את האגף הזה, את מתקן ההוראה והמחקר הרפואיים בצד השני של הגשר וכנראה את תלושי השכר שלכם."
אני מזדקפת. מה?
אנשים נוספים נכנסים לחדר, ביניהם אישה שנראית כאילו היא סוג של מנהלת. "הנרי לוק," היא אומרת ולופתת את היד שלו. היא מתנצלת על הבלבול, פולטת מילות אמפתיה, הערכה והכרת תודה. אם הייתה לו טבעת, היא הייתה מנשקת אותה. היא הייתה מתמזמזת איתה.
"...וברור שהכלב של הגברת לוק יכול להישאר איתה כמה שתרצה," היא ממשיכה. "אנחנו מתנצלים מעומק הלב — לא היה לנו מושג שצוות משמרת הערב לא עודכן," היא ממשיכה למלמל, כולה תירוצים.
"תודה," אני אומרת. "זה כל כך חשוב לה."
כולם מסתכלים עליי בקטע של — את עדיין כאן?
הבן מצביע עליי. "את. החוצה."
"רגע. הבטחתי לברנדט... הבטחתי לה שאטפל בסמאקרס. היא ביקשה ממני באופן ספציפי שאדאג לו כש... אתה יודע..."
הוא פולט נשיפת תסכול ומושיט את היד. "כרטיס."
אני תופסת את הארנק שלי, נותנת לו את כרטיס הביקור שלי של אטסי ומושכת במהירות את היד מהחיכוך בידו הבוערת.
בכרטיס יש תמונה של רועה גרמני קשוח למראה עונד עניבת פרפר ורודה עם פאייטים.
הוא מסתכל על הכרטיס בזעף במשך הרבה זמן. ממש בזעף.
אני מדמיינת שהוא חושב על התגובה שלו אם מישהו ינסה לשים עליו קולר כלבים בצורת עניבת פרפר. אבל אני מנחשת שאף תרחיש לא יסתיים כשקולר כלבים עם עניבת פרפר יישאר כזה.
"היא רוצה לדעת שלסמאקרס יהיה בית ו..."
"אני מבין את המשמעות של לדאוג לסמאקרס," הוא אומר. "נשלח את סמאקרס במכונית."
מכונית. ככה ברנדט תמיד אמרה. נשלח מכונית. ובמשך כל הזמן הזה חשבתי שהיא מתכוונת לאובר או למונית.
אבל כשאני עומדת שם, אני מבינה שברנדט לוק שייכת לעולם אחר לחלוטין מהעולם שאני שייכת אליו, ובעולם שלה מכונית היא לימוזינה.
