פרולוג:


אֶנווה


מעולם לא היה שום ספק במוחה, גם לאחר כל השנים המאובקות שחייתה כבת תמותה, שדייקר יבוא לרדוף אותה יום אחד. אנווה ידעה שהמוזיקה שלה תצליח להחזיק אותו בקברו רק לפרק זמן מוגבל. לא משנה כמה הקריבה כדי לשיר את השיר שלה; עוצמתו של הלחש המעוּות ששרה כדי לכשף אותו, תדעך בסופו של דבר.


היא פרטה את שיר הערש במשך כל השנה, מהאביב ועד הקיץ, כאשר סערות אפורות צבעו את העולם בגוון ירוק רך. ואז מהקיץ עד הסתיו, כשהעצים נצבעו בגונֵי ענבר וזהב, והכְּפור עטף כגלימה את העשב הגווע. מהסתיו עד החורף, כשהָרים צימחו ניבים של קרח והאוויר היה קר, ואז שוב עד האביב.


זה הספיק כדי להחזיק את אהובה לשעבר מתחת לאדמה במשך מאות שנים לפי ספירתם של בני התמותה, וכך הניחה את דעתו של המלך האנושי שמלך באותה תקופה. באשר לשלושת האלים האחרים... אַלווה, מיר ולוּז... אנווה מעולם לא הייתה מודאגת מההתעוררות שלהם.


אבל כל הדברים הטובים סופם להסתיים. ולכל השירים יש בית אחרון.


דייקר יתעורר, והיא תחכה לו.


אנווה קפצה את אצבעותיה הארוכות לאגרוף לצד גופה, וחשה את הכאב במפרקיהן הנפוחים. היא ידעה שלחש הקסם שלה יסתיים, אבל לא ציפתה למחיר כבד כזה על כך שבלעה כוח כה רב.


אבודה לרגע בעבר, עמדה אנווה בצל ברחוב בּרוֹד, מתבוננת באנשים שמיהרו לדרכם, לא מוּדעים לנוכחותה. לעיתים קרובות התעלמו ממנה, והיא העדיפה זאת. היא יכלה להתמוסס בקרב קהל של בני תמותה כאילו נולדה ביניהם, עם בשר שנגזר עליו לדמם ולהתכלות, עם נשמה שכמו להבת נר ריצדה וזהרה, בוערת בעוז בחשֵכה.


היא חיכתה עוד כמה רגעים עד שהשמש תשקע. רק אז פסעה קדימה אל תוך אור הדמדומים וחצתה את הכביש, עיניה נעוצות בבית קפה מסוים. כמעט בטוח שהייתה כאן בעבר, לפני זמן רב. לפני שהעיר הזאת קמה מעל שתי וערב של אבני ריצוף. לפני שהבניינים נבנו משלדי פלדה גבוהים.


היא כמעט יכלה לזכור את המקום הזה, אילו הניחה לזיכרונותיה לחזור אחורה בזמן. אילו העזה לחיות מחדש את התקופה שבה התגוררה עם דייקר בממלכה שלמטה. כשכמעט טבעה בצללים כה בודדים, כשהייתה מתעוררת במיטתו, משתוקקת לשמיים.


הוא כלא אותה בכלוב זהב, אבל היא חמקה מידיו האוחזות בה.


אנווה הגיעה לפתח בית הקפה. הוא היה סגור למשך הלילה, אך מנעולים מעולם לא עצרו אותה, והיא נכנסה לבניין ובחנה את סביבותיה. כן, היא הייתה כאן פעם, אבל המקום היה שונה מאוד אז. הייתה לה הרגשה מוזרה, שבעוד שהכול סביבה השתנה והתפתח כמו עונות השנה, היא עצמה לא השתנתה. היא נותרה כמו אז, לפני מאות שנים, כשנוצרה מרוח עתיקה מאוד ומקבוצות כוכבים קרות.


אבל היא לא נמצאת כאן כדי ליפול טרף לעָבר.


אנווה צימצמה את מבטה ופסעה קדימה, מחפשת את הדלת.


חלק ראשון:


הקסם עדיין מתאסף


[1]:


מפגש קודר


האביב מצא סוף־סוף את העיר אוֹאת', אבל גם אור השמש החמים לא הצליח להמֵס את הכפור בעצמותיה של אייריס וינו. היא ידעה שמישהו עוקב אחריה כשהלכה ברחוב ברוד הסואן, על פסי חשמלית ואבני ריצוף שחוקות. היא עמדה בפיתוי להציץ לאחור, ובמקום זאת דחפה את ידיה בכוח לכיסי מעיל הגשם שלה, כשפסעה מעל שורה של עשבים שוטים שצמחו בין הסדקים במדרכה.


המעיל היה בן שלושה ימים בלבד, ועדיין הדיף את ריחה של החנות שבה קנתה אותו אייריס — ניחוח קלוש של בושם ורדים ושל תה שחור שחולק חינם ללקוחות ושל נעלי עור מצוחצחות. הימים הלכו ונהיו חמים מכדי להזדקק לו באמת בהליכה שלה אל העבודה וממנה. אבל התחוור לה שהיא אוהבת להרגיש את המעיל חגור סביב מותניה, כמו שריון.


היא השתחלה ברעד בין הקהל שהצטופף ליד דלת מאפייה, בתקווה שהאדם שבעקבותיה יאבד אותה בהמולת האנשים שבאו לקנות לחמניות לארוחת הבוקר. היא תהתה אם זה פוֹרֶסט שעוקב אחריה. המחשבה הזו שיפרה מיד את הרגשתה, ואז החמירה אותה פי כמה. הוא עשה דבר כזה בעבר, כשהיו באוואלון בּלאף. למעשה, הוא צפה בה שם במשך ימים, ממתין לרגע הנכון להופיע, ועדיין עלתה בה בחילה כשנזכרה בזה.


אייריס לא הצליחה להתאפק ולו עוד רגע. היא העיפה מבט מעבר לכתפה, והרוח הסיטה קווצות שיער על פניה.


אחיה הבכור לא נראה בשום מקום, אבל הוא כבר לא היה האדם החייכן ומלא החיבה שהיה לפני שהתגייס להילחם למען מטרתה של אנווה. לא, המלחמה הותירה בו את אותותיה, לימדה אותו לתמרן בשוחות ולירות ברובה ולהתגנב על פני שטח מת אל האויב. המלחמה פצעה אותו באופן עמוק. ואם פורסט עקב אחריה הבוקר, נראה שהוא עדיין לא סומך עליה.


הוא ממשיך להאמין שהיא תברח, תשאיר מאחור אותו ואת אואת' ללא מילת פרידה.


אני רוצה שתסמוך עליי, פורסט.


אייריס בלעה רוק ומיהרה לדרכה. היא עברה על פני הבניין שעבדה בו פעם, שבקומה החמישית שלו שכנה מערכת העיתון 'אוֹאְת' גאזֶט'. המקום שבו פגשה לראשונה את רומאן וחשבה שהוא סנוב יהיר בן המעמד הגבוה. המקום שבו מילותיה מצאו לראשונה את מקומן בעיתון, שבו גילתה את הריגוש שבדיווח עיתונאי.


אייריס חלפה על פני דלתות הזכוכית הכבדות ונגעה בטבעת שעל אצבעה הרביעית. היא פנתה לרחוב צדדי שקט יותר והמתינה לשמוע צעדים מאחוריה. אבל קולות פעמוני החשמלית והרוכלים בפינות הרחוב היו רועשים מדי, והיא העזה לעשות קיצור דרך באחת הסמטאות.


זה היה נתיב אקראי מוזר, שכלי רכב התקשו לנסוע בו מבלי לשבור את מראת הצד. רחוב מרוצף אבן, שעדיין יכולת לחוש בו בקסם כשעברת סף כלשהו, התבוננת בבוהק החלונות או חצית צל שנותר בעינו, ולא משנה עד כמה השמש האירה עליו בחוזקה.


אבל אייריס עצרה למראה מילים כתובות בצבע אדום חזק על קיר לבֵנים לבן.


מקומם של האלים בקברם.


זו לא הייתה הפעם הראשונה שנתקלה באמירה הזו. בשבוע שעבר היא ראתה אותה על קיר קתדרלה ועל דלתות הספרייה. המילים תמיד הופיעו באדום עז, אדום דם, ולרוב בא אחריהן שם אחד: אנווה.


איש לא ראה את האֵלה זה שבועות. היא כבר לא שרה כדי לעודד אנשים לצאת למלחמה, כדי לעורר בהם השראה להתגייס. לפעמים אייריס תהתה אם אנווה בכלל בעיר, אם כי היו שטענו כי הבחינו בה מעת לעת. בכל הנוגע לזהוּת הכותב של המשפט המאיים הזה ברחבי העיר... אייריס יכלה רק לנחש, אבל נראה שמדובר בקבוצה באואת' שחבריה התנגדו לקיומם של אלים חיים בקמבריה. כולל דייקר.


אייריס המשיכה ברעד בדרכה. קרוב ל'אינקרידֶן טריביון' היא הרשתה לעצמה לשלוח מבט אחרון לאחור.


מישהו אכן היה בהמשך הרחוב. אבל הוא הסתובב וחמק לתוך פתח מוצל, ואייריס לא הצליחה להבחין במבנה גופו, ובטח לא בפניו.


היא שיפשפה באנחה את עור הברווז בזרועותיה. היא הגיעה ליעד שלה, ואם זה אכן פורסט בעקבותיה, היא תדבר איתו בהמשך, כשתחזור לדירתם. השיחה הזאת התבשלה כבר שבוע, אבל שניהם היססו לפתוח בה.


אייריס עברה על פני דלת העץ, ומגפיה נקשו על רצפת האריחים בצבעי שחור־לבן של הלובי. היא ירדה במדרגות והרגישה שהטמפרטורה משתנה כשהנורות מעליה פלטו טבעת אור קלושה. סיבה נוספת ללבוש את מעיל הגשם שלה כל השנה.


ה'אינקרידן טריביון' שכן במרתף של בניין עתיק ששרר בו סתיו נצחי. היו שם שולחנות כתיבה מעץ אלון ועליהם ערימות ניירת, תקרה משובצת צינורות נחושת, קירות לבנים עירומים ובהם סדקים פרוצים לרוח, ומנורות שולחן מפליז שהאירו עשן סיגריות מסתלסל וברק מקשים של מכונות כתיבה. זה היה מקום חשוך אך נעים, ואייריס נכנסה אליו בנשיפת הקלה חרישית.


אטי כבר ישבה ליד השולחן שהן חלקו ובהתה ללא הבעה במכונת הכתיבה שלה. ידיה השחומות הדקות עירסלו ספל תה סדוק, ומצחה הזעוף שקוע בהרהורים עמוקים.


אייריס הסירה מעליה את מעיל הגשם ותלתה אותו על משענת הכיסא. היא עדיין נעלה את המגפונים עם השרוכים שסופקו לקווי החזית והיו נוחים להליכה הרבה יותר מנעלי העקב שנעלה פעם ב'גאזט'. המגפונים לא התאימו לחצאית המשובצת ולחולצה הלבנה שלבשה, אבל נראה שלהלנה האמונד ממש לא אכפת מהלבוש הלא תואם שלה, כל עוד אייריס סיפקה מאמרים טובים לעיתון.


"בוקר טוב," קיבלה אטי את פניה.


"בוקר טוב," חזרה אחריה אייריס כמו הד והתיישבה. "מזג אוויר יפה היום."


"מה שאומר שסערה תשתולל עד שנלך הביתה," ענתה אטי בציניות ולגמה מהתה. אבל קולה התרכך כשלחשה, "יש חדש?"


אייריס ידעה לְמה אטי מתכוונת. היא שאלה על רומאן. אם אייריס הצליחה איכשהו להשיג מידע חדש על מקום הימצאו ומצבו.


"לא," ענתה אייריס בגרון חנוק. היא שלחה מברקים רבים מאז שחזרה לאואת'. יריות באפלה לתחנות רכבת שעדיין פעלו למרות קִרבתן לחזית.


התראת נעדר נקודה רומאן ק' קיט נקודה שיער שחור עיניים כחולות כַּתב מלחמה נקודה נראה לאחרונה באוואלון בלאף נקודה יש ליצור קשר עם א' וינו דרך משרד המברקים של אואת' נקודה


אייריס עדיין לא קיבלה תשובות, אבל מצד שני, לְמה ציפתה? אינספור חיילים ואזרחים נעדרו בימים אלה, והיא הסיחה את דעתה בארגון מכונת הכתיבה שלה, שלא הייתה באמת שלה, אלא הושאלה לה מה'טריביון'. זו הייתה מכונה ישנה; מקש הרווח היה שחוק מאינספור אצבעות שלחצו עליו, ומקשים אחדים שאהבו להידבק היו אחראים לשגיאות רבות. אייריס עדיין ניסתה להתרגל אליה, והתגעגעה למכונה הקסומה שסבתה נתנה לה פעם. מכונת הכתיבה שחיברה אותה לרומאן. האָלוּאֶט השלישית.


אייריס הכניסה דף נייר חדש לתוך הגליל ותהתה היכן מכונת הכתיבה שלה. היא ראתה אותה בפעם האחרונה בחדרה בפנסיון של מריסול. ואף שהפנסיון שרד בדרך נס את ההפצצה, מי יודע מה דייקר וכוחותיו עשו לעיירה לאחר שכבשו אותה. אולי האלואט השלישית עדיין שם בחדרה הקודם, מונחת עזובה ומכוסה אפר. אולי אחד מחייליו של דייקר גנב אותה ומשתמש בה להתכתבות זדונית, או ניפץ אותה למאות רסיסים ברחוב.


"את בסדר, ילדונת?" קולה של הלנה האמונד הפר את הרגע, ואייריס הרימה מבט וראתה את הבוסית שלה עומדת ליד השולחן. "את נראית קצת חיוורת."


"כן, אני רק... חושבת," ענתה אייריס בחיוך קלוש. "מצטערת."


"אין צורך להתנצל. לא התכוונתי לקטוע את הרהורייך, אבל יש לי מכתב בשבילך." חיוך התפשט על פניה חמורות הסבר של הלנה, כשהוציאה מעטפה מקומטת מכיס מכנסיה. "אני חושבת שתשמחי לקבל אותו."


אייריס חטפה את המכתב מידה של הלנה בלהט בלתי מוסתר. אלה בטח חדשות על רומאן. בטנה התהפכה בתקווה ובאֵימה כשקרעה את המעטפה. היא הופתעה מהטקסט הארוך — ארוך מכדי להיות מברק — וקראה בנשימה רועדת:


אייריס היקרה,


אני אפילו לא יכולה להתחיל לתאר איזו הקלה הרגשתי (ואני עדיין מרגישה!) כשגיליתי שחזרת בשלום לאואת'! אני בטוחה שאטי כבר סיפרה לך מה קרה באוואלון בלאף באותו יום נוראי, אבל חיכינו לך ולרומאן במשאית עד הרגע האחרון. כבר אז הרגשתי שנשבר לי הלב כשנסענו משם בלעדיכם, וכל מה שיכולתי לעשות זה להתפלל שאתם במקום בטוח, ושכולנו נמצא דרך להתאחד מחדש.


הלנה כתבה לי שרומאן עדיין נעדר. אני מצטערת, חברתי היקרה. הלוואי שהיה משהו שיכולתי לעשות כדי להקל את הדאגה שאת ודאי חשה. אני רוצה שתדעי שאת תמיד מוזמנת לכאן, לבית של אחותי בריבר דאון. אנחנו במרחק יום נסיעה אחד בלבד ממך באואת', ויש כאן חדר גם לך וגם לאטי, אם תרצו לבוא לבקר.


עד אז ליבי איתך. אני מתגעגעת אלייך!


חברתך, מריסול


אייריס מיצמצה כדי לסלק את הדמעות והחזירה את המכתב למעטפה. עברו רק שבועיים מאז שאייריס ראתה את מריסול בפעם האחרונה. שבועיים מאז שהיו כולם יחד בפנסיון. שבועיים מאז שהתחתנה עם רומאן ק' קיט בגן.


שבועיים שחלפו ביעף; לאייריס עדיין היו חבּוּרות חיוורות וגלדי פצעים בברכיים ובזרועות, מאז שנפצעה כשזחלה בין ההריסות וענני הגז. היא עדיין שמעה בדמיונה את רעמי הפצצות, והרגישה את האדמה רועדת תחת רגליה. היא עדיין הרגישה את נשימתו של רומאן בשערה כשחיבק אותה, כאילו דבר לא יפריד ביניהם לעולם.


שבועיים חלפו בן רגע — הפצעים בנפשה של אייריס היו טריים כאילו זה קרה אתמול — ובכל זאת כאן באואת' היא מוקפת אנשים שניהלו חיים שגרתיים, כאילו לא משתוללת מלחמה קילומטרים מערבה... הימים ההם באוואלון בלאף נראו לה עכשיו כמו הזיה קודחת, או כאילו קרו לפני שנים. זיכרונה שיחזר אותם כל כך הרבה פעמים, עד שהם נשאו גוון חום מיוֹשֶן ושחיקה.


"אז אני מבינה שמריסול בסדר?" שאלה הלנה.


אייריס הינהנה והכניסה את המעטפה מתחת לספר שעל השולחן. "כן. היא הזמינה אותי ואת אטי לבקר אותה ואת אחותה."


"כדאי שניסע בקרוב," אמרה אטי.


כמובן, חשבה אייריס. אטי כבר הייתה בריבר דאון. היא הסיעה לשם את מריסול (יחד עם חתול מיילל בשם סביון) כדי למלא את הבטחתה לקיגן. קיגן, קפטן בכוחותיה של אנווה, היא עוד דמות שאייריס דאגה לה. היא לא ידעה אם רעייתה של מריסול שרדה את הקרב באוואלון בלאף.


אייריס בדיוק עמדה להגיב, כשדממה השתררה במשרד. אחת המנורות ריצדה כמו באזהרה, והנקישות הקבועות של מקשי מכונות הכתיבה דעכו עד שנראה כאילו הלב של ה'טריביון' חדל לפעום ומושהה בשתיקה. הלנה קימטה את מצחה ופנתה אל הדלת. אייריס עקבה אחרי מבטה ונעצרה על האיש שעמד מתחת למשקוף הלבֵנים.


הוא היה גבוה ורזה, לבוש חליפת שלושה חלקים בצבע כחול כהה, ומטפחת אדומה תחובה בכיס החזה. היה קשה לנחש את גילו, אבל פניו החיוורות היו חרוצות קמטים. שפם ריחף מעל שפתיו הקפוצות, ועיניו הקטנות נצצו כמו אבן וולקנית באור העמום. מתחת למגבעת הלבד שלו, שערו המאפיר הוחלק לאחור במשחה.


אייריס לא זיהתה אותו בתחילה. היא תהתה אם הוא זה שעקב אחריה באותו בוקר, אך אז הבחינה בשני שומרים עומדים מאחור במסדרון, זרועותיהם החסונות שלובות מאחורי גבם.


"ראש העיר וֶרליס," אמרה הלנה בטון זהיר. "מה מביא אותך ל'אינקרידן טריביון'?"


"עניין פרטי," השיב ראש העיר. "האם אוכל להחליף איתך מילה?"


"כן. מכאן בבקשה." הלנה השתחלה בין השולחנות אל משרדה.


אייריס התבוננה בראש העיר ורליס שהלך בעקבות הלנה, עיניו סורקות את העורכים וכותבי הטורים שעבר על פניהם. נראה כאילו הוא מסתכל דרכם או אולי מחפש מישהו, וליבה פירפר כשהביט אליה ויצר איתה קשר עין מקצה החדר.


עיניו, שאת פשר מבטן לא הצליחה לפענח, ננעצו בה לרגע ארוך ואז עברו אל אטי. הוא כבר הגיע למשרדה של הלנה, וכשנכנס אליו לא נותרה לו ברירה אלא להוריד את מבטו. הלנה סגרה את הדלת מאחוריו. שני השומרים נשארו לעמוד כזקיפים במסדרון, ולא איפשרו לאיש להיכנס או לצאת.


אט־אט התחדש שאון הפעילות ב'אינקרידן טריביון'. העורכים חזרו לערוך ערימות של דפים בעטים הנובעים האדומים שלהם, כותבי טורים שבו להקליד, עוזרים מיהרו בין מזנון התה והטלפון, נושאים ספלים מהבילים והודעות משורבטות לשולחנות שונים.


"מה קורה שם לדעתך?" לחשה אטי והחוותה בראשה אל דלת המשרד של הלנה.


אייריס החניקה רעד. היא לבשה בחזרה את מעיל הגשם שלה וחגרה אותו בחוזקה סביב מותניה.


"אני לא יודעת," לחשה בתגובה. "אבל בטח לא משהו טוב."


כעבור עשר דקות נפתחה דלת המשרד.


אייריס התרכזה בדף ובמילים שהוקלדו בקצב קבוע במכונת הכתיבה שלה, אבל בזווית עינה עקבה אחר ראש העיר. הוא התהלך בחדר בנחת, והיא הרגישה שמבטו שוב נח עליה ואומד אותה, אומד את אטי.


אייריס חשקה שיניים והטתה את סנטרה מטה, כך ששערה יישמט על פניה ויסתיר אותן כמו מגן מפני מבטו החודר של ראש העיר.


היא הייתה אסירת תודה כאשר ורליס ושני שומריו נעלמו במעלה חדר המדרגות, אבל ענן הריח החריף של הבושם שלו השתהה מאחור כמו ערפל. כשעמדה לקום ולמזוג לעצמה ספל תה בתקווה לשטוף את הטעם הרע מפיה, ראתה את הלנה מנופפת לה.


"אייריס, אטי. אני צריכה לדבר עם שתיכן."


אטי הפסיקה להקליד וקמה בלי לומר מילה כאילו חיכתה לזה. אבל היא נשכה את שפתה, ואייריס ידעה שחברתה חרֵדה בדיוק כמוה. נראה שראש העיר בא לכאן כדי לומר משהו שקשור אליהן. אייריס הלכה בעקבות אטי אל משרדה של הלנה.


"שבו," אמרה הלנה והתיישבה מאחורי שולחנה.


אייריס סגרה את הדלת והתיישבה על ספת עור בלויה משמאל לאטי. היא התאפקה לא לפוקק את מפרקי אצבעותיה, וחיכתה שהלנה תפר את הדממה.


"יש לכן מושג כלשהו למה ראש העיר ביקר אותנו?" הלנה דיברה לבסוף, קולה רגוע ושלֵו בצורה מוזרה, כמו מים תחת יריעת קרח.


אטי ליכסנה מבט אל אייריס. היא הגיעה לאותה מסקנה. אייריס ראתה זאת בעיניה. הרוגז, הדאגה, ניצוץ הכעס.


"הוא לא אהב את המאמרים שלנו," אמרה אייריס. "אלה שפירסמת ממש עכשיו, על קלובר היל ואוואלון בלאף שפונו, הופצצו והורעלו בגז."


הלנה הושיטה יד אל סיגריה, ואז השליכה אותה באנחה על ערימת נייר. "לא, הוא לא אהב אותם. ידעתי שזה יקרה, ובכל זאת פירסמתי אותם."


"טוב, זה לא באמת משנה אם הוא אוהב אותם, נכון?" אמרה אטי והרימה יד בתסכול. "כי גם אייריס וגם אני כתבנו את האמת."


"הוא לא רואה את זה ככה." שערה הערמוני של הלנה נח ברפיון על מצחה. תחת עיניה היו כתמים סגולים בהירים, כאילו לא יָשנה מספיק. הנמשים שלה בלטו על רקע עורה החיוור, וכמוהם גם הצלקת שבפניה.


"אז איך הוא רואה את זה?" שאלה אייריס וסובבה את טבעת הנישואין סביב אצבעה.


"הוא רואה בזה זריעת פחד ותעמולה. הוא חושב שאני מנסה להגדיל את המכירות שלי בעזרת כותרות כאלה."


"שטויות!" קראה אטי. "אייריס ואני היינו עדוֹת ראייה למתקפה על הבלאף. אנחנו עושות את עבודתנו ככתבות. אם לראש העיר יש בעיה עם זה, אז ברור שהוא אוהד של דייקר."


"אני יודעת," אמרה הלנה בעדינות. "תאמיני לי, ילדונת. אני יודעת. כתבתן את האמת. כתבתן את מה שחוויתן, באומץ ובכנות, בדיוק כפי שהייתי צריכה שתכתבו. וכן, נראה שלראש העיר יש מחויבות לדייקר, והוא מוכן לרקוד לפי חלילו של האל. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה: ורליס חושב שאני מנסה לגרום לצרות, להכניס אנשים לפאניקה ולעורר בהם כעס. הוא מאשים אותנו במעשי הוונדליזם שאירעו לאחרונה מלוּוים במשפט — מקומם של האלים בקברם, שלמעשה נכתב הבוקר בְּשביל הכניסה שלו באותיות גדולות מודגשות."


אייריס כיווצה ומתחה את ידה. היא זכרה שראתה את הסיסמה הנועזת הזו בהליכת הבוקר שלה. "לאנשים מותר להחזיק בדעות ובאמונות משלהם על האלים, בין שהם סוגדים להם ובין שלא. אנחנו לא יכולים לשלוט בזה."


"זה בדיוק מה שאמרתי לוורליס," ענתה הלנה. "והוא לא מסכים איתי."


"אז מה המשמעות של זה מבחינתנו? את רוצה שנפסיק לכתוב על המלחמה? שנתנהג כאילו האלים לא קיימים?"


"ברור שלא," ענתה הלנה בנחירת בוז. אבל ההתרסה שלה דעכה כשהמשיכה. "ואני לא רוצה לבקש את זה מכן, כי אף אחד מאיתנו כאן לא יכול להבין מה עברתן. רק עכשיו חזרתן. אבל אם דייקר פונה בחדות מזרחה כמו ששתיכן ראיתן בבלאף... אנחנו צריכים לדעת על זה, במיוחד אם ראש העיר הטוב שלנו עושה איתו יד אחת. עלינו לדעת כמה זמן יש לנו לפני שהאל יגיע לאואת', ומה נוכל לעשות כדי להתכונן לזה."


פעימות ליבה של אייריס האיצו. היא הרגישה חלולה מאז שחזרה לאואת'. היא יָשנה אבל לא חלמה. היא בלעה אבל לא חשה בטעמים. היא כתבה שלושה משפטים ומחקה שניים, כאילו אינה יודעת איך להתקדם.


"את צריכה שנחזור לחזית," היא ציינה, חסרת נשימה.


מצחה של הלנה התקמט. "כן, אייריס. אבל לא בדיוק באותו אופן, כיוון שמריסול כבר לא באוואלון בלאף."


"אז איך?" שאלה אטי.


"אני עדיין עובדת על הפרטים האלה, אז אני עוד לא ממש יכולה להגיד." הלנה העבירה יד בשערה, תנועה שרק גרמה לו להיראות רפוי ופרוע עוד יותר. "ואני לא רוצה שתענו לי כרגע. בעצם, אני רוצה שתיקחו חופש עד סוף היום. אני רוצה שבאמת תחשבו על זה ועל המשמעות של זה בשבילכן, ולא סתם תענו לי את התשובה שלדעתכן אני רוצה לשמוע. אתן מבינות?"


אייריס הינהנה, ומחשבותיה עברו מיד אל פורסט. אחיה לא ירצה שהיא תיסע, ופחד גאה בגרונה כשדמיינה את עצמה מבשרת לו את החדשות האלה.


היא הביטה באטי, לא בטוחה מה חברתה תעשה.


כי האמת היא שלאטי היו חמישה אחים צעירים ממנה והורים שאהבו אותה. היא הייתה רשומה לחוגים יוקרתיים באוניברסיטת אואת'. חוטים רבים קשרו אותה לכאן, ואילו לאייריס היה רק חוט אחד. אבל אטי הייתה גם מוזיקאית שהסתירה את הכינור שלה במרתף כהתרסה נגד החוק של ראש העיר, למסור לידיו את כל כלֵי המיתר. היא נתנה במתנה למרצה הזקן והנפוח שלה מנוי ל'אינקרידן טריביון', כיוון שפעם הוא האמין שלא תגיע לשום הישג עם הכתיבה שלה.


אטי מעולם לא הייתה הטיפוס שייתן לאנשים כמו ראש העיר ורליס או למרצים צרי אופקים לומר את המילה האחרונה.


ומתברר, כפי שאייריס הלכה וגילתה במהירות, שגם היא לא.


עננים כהים התקבצו על פני השמיים, כשאייריס הגיעה לפארק על שפת הנהר. היא נפרדה מאטי בבית קפה פינתי, שבו אכלו יחד ארוחת בוקר מאוחרת לפני שיחשבו לעומק, כעצתה של הלנה. אטי רצתה ללכת שוב לחצר האוניברסיטה לפני שתחזור לבית הוריה בעיר, ואייריס רצתה לבקר בפארק שהיא ופורסט בילו בו בלי סוף כשהיו ילדים.


אייריס עצרה על סלע מכוסה אזוב. מכונת הכתיבה שאחזה בידה האחת הכבידה עליה. היא הביטה אל תוך הזרם הרדוד.


עצי ערבה ולִבנה צמחו בעקמומיות לאורך הגדות המתפתלות, ולאוויר היה טעם לח ומתוק. באופן מוזר, נדמה שהמקום הזה רחוק מאוד מהעיר. פעמוני החשמלית ושאון כלי הרכב כמו נמוגו ונעלמו. לרגע אייריס יכלה לדמיין שהיא נמצאת במרחק קילומטרים מאואת', באזור הכפרי האידילי. היא כרעה ברך כדי לאסוף כמה חלוקי נחל, וחשה את הקור המקפיא של המים באצבעותיה.


לפני שנים פורסט מצא חילזון בין האבנים ונתן אותו לאייריס. היא קראה לו מורגי ולקחה אותו בגאווה הביתה כחיית מחמד.


היא חייכה, אבל הזיכרון החד חתך את ריאותיה כמו זכוכית.


אם תראה אותי יותר מדי, אין ספק שיימאס לך מסיפורי החילזון העצובים שלי, כתבה פעם לרומאן.


בלתי אפשרי, הוא ענה.


אייריס שמטה את האבנים וצפתה בהן נופלות למים בנתז. רעם נהם מעל ראשה, רוח איווששה בין ענפי העצים. טיפות הגשם הראשונות צנחו בכבדות על כתפיה, זולגות על מעיל הגשם שלה כמו דמעות.


כשהתחילה בהליכה זריזה הביתה, הגשם הפך למבול. עד שהגיעה לבניין המגורים שלה, שערה כבר היה ספוג מים, אבל התיק ובו מכונת הכתיבה היה למרבה המזל עמיד למים. היא לא נהגה לקחת את מכונת הכתיבה הביתה אחרי העבודה, אבל גילתה שזו חסרה לה. רק למקרה שתתעורר בה השראה בשעת חצות.


אייריס מיהרה לעלות בחדר המדרגות החיצוני לקומה השנייה, מגפיה נוקשים על מדרגות הפלדה, אבל עצרה באחת למראה דלת הדירה הפתוחה קמעה. כשיצאה מהבית באותו בוקר, פורסט עדיין היה שם, ישב על הספה וציחצח את הנעליים הישנות שלו. נראה שהוא לא שֹשֹ לצאת מהדירה שלהם, ואייריס תהתה אם הוא חושש שמישהו עלול לזהות אותו ולחשוב שנטש את עמדתו. המצב האמיתי היה הרבה יותר מסובך מזה, אבל רוב האנשים באואת' לא באמת הבינו מה קורה בחזית.


"פורסט?" קראה אייריס והתקרבה אל הדלת. היא דחפה אותה קצת, מקשיבה לה חורקת על ציריה. "פורסט, זה אתה?"


לא הייתה תשובה, אבל אייריס ראתה בפנים את אור המנורה, חמים ורך. מישהו נמצא בתוך הבית שלה. צמרמורת חלפה בה.


"פורסט?" היא קראה שוב, אך לא נענתה. רק סלסול עשן חריף ורחש תזוזה של מישהו.


אייריס עברה את סף הדלת.


גבר מבוגר גבוה במעיל עור ובחליפה כהה עמד בסלון במרחק כמה צעדים ממנה. היא מעולם לא ראתה אותו, אבל ידעה מיהו ברגע שמבטיהם נפגשו. דמה קפא.


הוא שאף שאיפה אחת אחרונה מהסיגר שלו כאילו הוא מתכונן לקרב, והטבק המגולגל העלה עשן כשהוריד את הסיגר מפיו.


"שלום, מיס וינו," אמר האיש בקול עמוק. "איפה הבן שלי?"