המודל של פיקמן
אין צורך להחשיב אותי למשוגע, אליוט, לאחרים יש אמונות טפלות מוזרות יותר. למה אתה לא צוחק על סבא של אוליבר, שלא מוכן לנסוע ברכב? אם לא מוצאת חן בעיניי הרכבת התחתית הארורה, זה עניין שלי, והגענו לכאן מהר יותר במונית. היינו צריכים לטפס עד לרחוב פארק, לוּ היינו נוסעים ברכבת התחתית.
אני יודע שאני מתוח יותר משהייתי כשראית אותי בשנה שעברה, אבל אין צורך לעשות מזה עניין. אלוהים יודע שיש לי סיבה טובה, ואני חושב שיש לי מזל שאני בכלל שפוי. בשביל מה החקירה? פעם לא היית סקרן כל־כך.
טוב, אם אתה מוכרח לשמוע, אני לא רואה סיבה שלא לספר. אולי אתה באמת צריך לשמוע את זה, הרי כתבת לי שוב ושוב כמו הורה מודאג כששמעת שהתחלתי להבריז ממועדון האומנות וניתקתי קשר עם פּיקמן. עכשיו כשהוא נעלם, אני מבקר מדי פעם במועדון, אבל העצבים שלי כבר לא מה שהם היו פעם.
לא, אני לא יודע מה קרה לפיקמן, ולא בא לי לנחש. אולי הבנת שהיה לי איזה מידע סודי שבגללו התרחקתי מפיקמן, וזו הסיבה שאני לא רוצה לנחש לאן הוא נעלם. תן לשוטרים לגלות כל מה שהם יכולים. הם לא יגלו הרבה בהתחשב בזה שהם עדיין לא מצאו את הדירה הישנה בנורת' אנד שהוא שכר על שם פּיטרס. אני לא בטוח שאצליח למצוא אותה שוב בעצמי, לא שאי פעם אנסה, אפילו באור יום! כן, אני יודע, או יותר נכון, לצערי אני יודע, בשביל מה היא הייתה נחוצה לו. אני מגיע לזה. ואני חושב שתבין לפני שאסיים לדבר, למה אני לא מספר הכול למשטרה. הם יבקשו ממני להוביל אותם לשם, אבל אני לא מסוגל לחזור לשם גם אם הייתי יודע את הדרך. היה שם משהו, ועכשיו אני לא יכול יותר לנסוע ברכבת התחתית או (ואתה יכול לצחוק גם על זה) לרדת למרתף.
אני רוצה לחשוב שידעת שלא ניתקתי קשר עם פיקמן מאותן סיבות מטופשות שהנחו אנשים כמו ד"ר ריד או ג'ו מִינוֹ או בּוֹסְוְוֹרְת', זקנות טרחניות שכמוהם. אומנות מורבידית לא מזעזעת אותי, וכשאדם הוא גאון, כמו פיקמן, זהו כבוד להכיר אותו, לא משנה לאיזה כיוון יצירתו מתפתחת. בבוסטון מעולם לא גר צייר דגול יותר מריצ'רד אַפְּטוֹן פיקמן. אמרתי את זה אז, ואני אומר את זה עכשיו, ולא שיניתי את דעתי אפילו קצת כשהוא חשף את "הגּוּל הניזון". זה, כמו שאתה זוכר, היה הרגע שבו מינו התרחק ממנו.
אתה יודע, נדרש כישרון יצירתי עמוק, וגם הבנה עמוקה, של מסתורי הטבע בשביל ליצור יצירות כמו אלה של פיקמן. כל פרילנסר שמעצב כריכות לכתבי עת יכול להשפריץ צבע לכל כיוון ולקרוא לזה ״סיוט״ או ״שבת מכשפות״ או ״דיוקן של השטן״, אבל רק צייר דגול יכול לגרום לדבר כזה להפחיד באמת או להזכיר את המציאות. הסיבה היא שרק אומן אמיתי מכיר את האנטומיה הממשית של המבעית או את הפיזיולוגיה של הפחד, את הפרופורציות והקווים המדויקים שיפעילו אינסטינקטים חבויים או זיכרונות תורשתיים של פחד, ואת ניגודי הצבעים והתאורה הנכונים שיעוררו את תחושת המוזרות השוכנת בנו. אני לא צריך להסביר לך למה ציור של פוּסֶלִי באמת מעביר צמרמורת בזמן שהציור בעמוד השער של סיפור רוחות זול רק גורם לנו לצחוק. יש משהו שהחבר'ה האלה תופסים, משהו מעבר לחיים, שהם מסוגלים לגרום גם לנו לתפוס לרגע. לדּוֹרֶה היה את זה. לסִים יש את זה. לאַנְגָרוֹלָה משיקגו יש את זה. ולפיקמן היה את זה כמו שלא היה לאף אחד לפניו ואני מקווה, כמו שלא יהיה לאף אחד שוב.
אל תשאל אותי מה בדיוק הם רואים. אתה יודע, באומנות רגילה, יש הבדל עצום בין הדברים החיים, הנושמים, שצוירו מהטבע או ממודלים, לבין השטויות המלאכותיות שהציירים המסחריים הפשוטים מעיפים בכמויות מהסטודיו הריק שלהם. טוב, אני מוכרח לציין שלאומן המשונה באמת יש חזון המייצר מודלים או מזמן סצנות שלמות מעולם הרפאים שהוא חי בו. בכל מקרה, הוא מצליח לייצר תוצאות שונות מסיוטיו של המתחזה כמעט באותו האופן שבו תוצאותיו של צייר המצייר מהחיים שונות משרבוטיו של צייר קומיקס הלמד בהתכתבות. אם הייתי רואה את מה שפיקמן ראה... לא! הינה, בוא נשתה לפני שנצלול עמוק יותר. הא! לא הייתי בחיים אם הייתי רואה מה שראה האדם הזה, אם אכן הוא אדם!
אתה זוכר שהחוזקה של פיקמן הייתה הפָּנִים. אני לא חושב שמישהו מאז גּוֹיָה הצליח להכניס כל־כך הרבה אימה טהורה לתוך תווי פנים או צל של הבעה. ולפני גויה אתה צריך לחזור אחורה לחבר'ה מימי הביניים שיצרו את הגרגוילים והכימרות על קתדרלת נוטרדאם ומנזר מון־סן־מישל. הם האמינו בכל מיני סוגים של דברים, ואולי הם גם ראו כל מיני דברים, כי לימי הביניים היו תקופות מסקרנות למדי. אני זוכר ששאלת את פיקמן פעם, שנה לפני שעזבת, מאיפה לעזאזל הוא מקבל את הרעיונות והחזון שלו. הוא ענה לך בצחוק מטריד למדי, נכון? בגלל הצחוק הזה, בין היתר, ריד הפסיק לדבר איתו. ריד, כמו שאתה יודע, בדיוק התחיל ללמוד פתולוגיה השוואתית והיה מפוצץ ב"ידע פנימי" על החשיבות הביולוגית והאבולוציונית של סימפטום מנטלי או פיזי כזה או אחר. הוא אמר שפיקמן הבחיל אותו יותר ויותר בכל יום וכמעט הפחיד אותו לקראת הסוף, שתווי הפנים וההבעה שלו התפתחו לאט־לאט לכיוון שלא מצא חן בעיניו בכלל, כיוון לא אנושי. הוא דיבר הרבה על תזונה ואמר שפיקמן ודאי היה חריג ואקסצנטרי לחלוטין. אני מניח שאמרת לריד, אם אתה והוא התכתבתם בנוגע לזה, שהוא נתן לציורים של פיקמן לערער את העצבים שלו או להטריד את דמיונו. תהיה בטוח שאני אמרתי לו את זה עוד אז.
אבל קח בחשבון שלא ניתקתי קשר עם פיקמן בגלל משהו כזה. להפך, ההערצה שלי אליו רק גדלה, "הגּוּל הניזון" היה הישג אדיר. כמו שאתה יודע, המועדון לא הסכים להציג אותו והמוזיאון לאומנויות לא היה מוכן לקבל אותו כמתנה, ואני יכול להוסיף שאף אחד לא רצה לקנות אותו, כך שפיקמן החזיק אותו בביתו עד שעזב. עכשיו הוא אצל אבא שלו בסיילם. אתה יודע שפיקמן מגיע ממשפחה עתיקה מסיילם, והייתה לו במשפחה מכשפה שנתלתה בשנת 1692.
פיתחתי הרגל לבקר את פיקמן לעתים קרובות, במיוחד אחרי שהתחלתי להכין מונוגרפיה על אומנות משונה. ככל הנראה, היצירות שלו הן אלה שהכניסו לי את הרעיון לראש, ובכל אופן, הוא היה מעיין של ידע והצעות כשרק התחלתי לפתח אותו. הוא הראה לי את כל הציורים והרישומים שהיו אצלו: בין היתר, כמה סקיצות בְּעֵט שאני מאמין שהיו גורמות לו להיות מסולק מהמועדון אם היו מוצגות בפני החברים. מהר מאוד הפכתי למעריץ אדוק והייתי מאזין במשך שעות כמו תלמיד בית־ספר לתיאוריות אומנות והשערות פילוסופיות פרועות מספיק בשביל להתאשפז במוסד הפסיכיאטרי דֶּנְוֵורְס. ההערצה שלי והעובדה שאנשים רצו פחות ופחות להימצא בחברתו, גרמו לו לבטוח בי, וערב אחד, הוא רמז שאם אני דיסקרטי מספיק ולא רגיש מדי, הוא יוכל להראות לי משהו יוצא דופן למדי, משהו עוצמתי יותר מכל דבר שהיה אצלו בבית.
"אתה יודע", הוא אמר, "יש דברים שלא מתאימים לרחוב נְיוּבֵּרִי, דברים שזה לא המקום בשבילם, ושבכל מקרה, אי אפשר לדמיין אותם בסביבה הנוכחית. העיסוק שלי הוא לתפוס את ההד של הנשמה, ואתה לא תמצא אותו ברחובות מלאכותיים של מתעשרים על אדמה שהובאה לשם ממקומות אחרים. בֵּק בֵּי היא לא בוסטון, היא שום דבר עדיין, בגלל שלא היה לה זמן לצבור זיכרונות ולמשוך נשמות מקומיות. אם יש כאן רוחות רפאים, הן רוחות שלוות של ביצות מלוחות או של מפרץ רדוד, ואני מחפש רוחות רפאים אנושיות, רוחות רפאים של ישויות מאורגנות מספיק בשביל לראות את הגיהינום ולהבין את המשמעות של מה שראו.
המשך בספר המלא
