פרולוג
אם שותים לא מכשפים.
ויווי ידעה זאת. לא רק משום שדודתה איליין אמרה זאת בערך אלף פעם, זה גם היה מודפס על מגבות מטבח וטישירטים, ובאופן אירוני משהו, גם על כוסיות שוט, בחנות 'וויקֵד׳ שניהלה דודה איליין במרכז העיירה גרייבס גלן, ג׳ורג׳יה.
זה כנראה היה הדבר הקרוב ביותר למוטו משפחתי שהיה למשפחת ג׳ונס.
אבל — התגוננה ויווי בינה לבינה בעודה שוקעת עמוק יותר במים, ולוגמת עוד מוודקה עם מיץ חמוציות שמזגה לה בת דודתה גווין — חייבת להיות החרגה במקרים של לב שבור.
ושלה נדמה כרגע שבור עד היסוד. מנופץ אפילו. רסיסים זעירים של לב ששקשקו בחזה בתפזורת, רק משום שנשבתה בקסמיהם של מבטא מדליק וזוג עיניים כחולות במיוחד.
היא משכה באפה והקישה שוב באצבעות, ממלאת את האוויר בריח הבושם של ריס, משהו הדרי מתובל שמעולם לא הצליחה לזהות במדויק, אבל הוטבע מספיק במוחה כדי שתדע להפיק אותו בקסמיה.
אפילו עכשיו, שרועה באמבטיה של גווין, הניצבת על רגלי אריה, זכרה איך הריח סחרר את ראשה כשטמנה את פניה בחזהו, וכמה חמים היה עורו.
"ויווי, לא עוד פעם!" קראה גווין מחדר השינה. "זה עושה לי כאב ראש!"
ויווי שקעה עמוק יותר במים, שניתזו מעל שפת האמבטיה וכמעט כיבו את אחד הנרות שסידרה מסביב לשוליים.
גם זו תובנה של דודה איליין — התרופה הטובה ביותר לכל דבר בעולם היא נרות ואמבטיה, אך אף שוויווי הוסיפה שפע רוזמרין ומלא חופנים של מלח ורוד למים, והדליקה בערך כל נר שהיה בבעלותה של גווין, זה לא שיפר את מצב רוחה.
אבל הוודקה דווקא עזרה, הודתה, ורכנה לשתות עוד לגימה מבעד לקשית מסולסלת בצבע סגול עז.
"תני ליהנות!" קראה בתגובה אחרי שרוקנה את הכוס, וגווין הכניסה ראש מבעד לדלת, שערה הוורוד משתלשל על כתפיה.
"אהובה, אני מתה עלייך, אבל יצאת עם הבחור שלושה חודשים."
"נפרדנו רק לפני תשע שעות," אמרה ויווי, בלי להוסיף שלמעשה מדובר בתשע שעות ושלושים ושש דקות, כמעט שלושים ושבע. "יש לי עוד לפחות חמש־עשרה שעות עד שאצטרך להפסיק להתבכיין. זה בספר הכללים."
גווין גלגלה עיניים. "בגלל זה אמרתי לך לא לצאת עם מכשפים," אמרה. "במיוחד לא מכשפים מבני פֶּנהָלו. המנוולים אולי ייסדו את העיירה הזאת, אבל הם עדיין מכשפים מחורבנים."
"מכשפים מחורבנים," הסכימה ויווי, והביטה בעצב בכוסה הריקה בזמן שגווין נבלעה חזרה בחדר השינה.
ויווי הייתה טירונית יותר מגווין בתחום הכישוף. בעוד שבת דודתה גדלה עם דודה איליין, מכשפה פעילה וגאה, אימה של ויווי, אחותה של איליין, הסתירה את יכולות הכישוף שלה. רק אחרי מותה, כשוויווי עברה לגור עם איליין וגווין, היא התחילה להתחבר לצד הזה שלה.
ולכן לא ידעה על אודות מכשפים, ואיך היתקלות באחד מהם בחגיגות מפנה השמש בערב קיץ חמים, יכולה להיות גם הדבר הכי טוב וגם הדבר הכי רע שאי פעם קרה לך.
ויווי הרימה יד, נענעה אצבעות, ומייד היתמרה מתוך המים דמות מעורפלת ומרצדת.
הפנים היו נאות, עם מבנה עצמות משובח, שיער כהה, ניצוץ בעיניים וחיוך פרחחי.
ויווי עיקמה אליהן פנים והניעה שוב את ידה, משגרת צונמי קטן מתוך האמבטיה לשטוף משם את הפנים במטר ניצוצות.
כמה נחמד היה אם הייתה יכולה למחות אותו מזיכרונה באותה קלות, אבל אפילו במצבה המדוכדך ורווי הוודקה, ויווי ידעה שלא כדאי להתעסק עם קסמים כאלה. והיו כמה רסיסים בליבה שלא רצו לשכוח את שלושת החודשים האחרונים, שרצו להיאחז בזכר הלילה בו נפגשו לראשונה, המוזיקליות בה אמר את שמה, תמיד ויוויאן, לעולם לא ויווי, איך באותו ערב ראשון הוא שאל, מותר לי לנשק אותך? והיא אמרה, עכשיו? והוא חייך את חיוכו העצל ואמר, עדיף עכשיו, אבל אני פנוי כשאת פנויה, ואיך אישה אמורה לעמוד בפני כזה דבר? במיוחד בת תשע־עשרה בחגיגות מפנה השמש הראשון שלה? במיוחד כשהאיש שאומר את הדברים הללו היה גבוה וחתיך בטירוף, וגם וולשי?
זה לא חוקי, זה מה שזה, והיא צריכה להגיש איזו תלונה או משהו למועצת המכשפות ברגע ש —
"ויווי!" צעקה גווין מהחדר. "האורות מהבהבים בגללך."
אופס.
ויווי התיישבה ושלפה את הפקק מהאמבטיה של גווין, מקווה שחלק מאומללותה יתנקז מבעד לפתח יחד עם המים.
היא עברה בזהירות מעל הנרות, הורידה מהוו שעל הקיר את החלוק שהשאילה לה גווין, והידקה את חגורת המשי השחורה סביב מותניה כשהיא מרגישה קצת יותר טוב. זו הסיבה שבאה לבקתה של איליין וגווין בעומק היער שבהרים מעל גרייבס גלן, במקום לחזור לחדר המעונות שלה בקולג׳. כאן, בחלל הצר והחמים עם הנרות והחתולים, שכל חדר בו הדיף ריחות עשן מדורה ועשבי מרפא, הרגישה ויווי בבית.
אולי היא וגווין יכולות לעשות מסכות פנים ביחד או משהו. לשתות עוד איזו כוסית או חמש. להקשיב למוזיקה של טיילור סוויפט.
או, תיקנה ויווי בזמן שיצאה מהאמבטיה וראתה את גווין מפזרת מעגל מלח על הרצפה, הן יכולות לעשות... מה שזה לא יהיה.
"מה את עושה?" שאלה ונופפה יד לכיוון האמבטיה. אחרי שנייה הכוסית שלה ריחפה לעברה, הקשית המסולסלת מתנופפת לה, והיא סגרה סביבה אצבעות וניגשה לשולחנה של גווין למזוג לעצמה משקה נוסף.
"אנחנו מטילות קללה על מה־שמוק," השיבה גווין בחיוך רחב.
"הוא לא היה שמוק," אמרה ויווי, בוחנת את המעגל תוך לעיסת קצה הקשית שלה. "לא בהתחלה. ואם להיות הוגנת, אני זאת שסיימה את זה, לא הוא."
גווין פלטה נחרת זלזול בעודה אוספת את שערה לקוקו. "את נפרדת ממנו כי הוא היה שמוק. הוא בא לפה לגרייבס גלן, פיתה אותך, וכל הזמן אבא שלו בוויילס ארגן לו חתונה עם איזו מכשפה נחשבת. והוא ידע! ולא טרח לספר לך! לא, הוא עדיין שמוק, כך הוחלט פה אחד."
"פה אחד כלומר את."
"אני וסר פרסיבל," אמרה גווין והצביעה על חתלתול שחור קטנטן ששכב מכורבל על מיטתה. הוא הרים את ראשו הקטן לשמע שמו ומצמץ בעיניים ירוקות־צהובות בורקות אל ויווי, ואז השמיע מיאו זעיר, שבאמת נשמע כמו הסכמה.
וריס אכן היה מאורס. טוב, כמעט מאורס. הוא לא השתמש במילה הזאת. הוא אמר "מיועד". הפיל את זה עליה ככה פתאום על הבוקר, בזמן שהיו מכורבלים להם במיטתו החמימה, והוא נישק את כתפה ולחש לה שהוא צריך לחזור הביתה לאיזה שבוע, לסדר כמה עניינים.
כשב"כמה עניינים" הכוונה הייתה, כך מתברר, "להגיד לאבא שלי לבטל את החתונה שלי עם אישה זרה," ואז עוד הייתה לו החוצפה להזדעזע מכך שהיא הזדעזעה, והאמת שכן, הן בהחלט צריכות לקלל את השמוק.
"מקובל," אמרה ויווי ושילבה זרועות על חזה. "אז מה נעשה?"
"תפתחי את החלונות," אמרה גווין וניגשה לשולחנה לקחת נר בפמוט זכוכית שוויווי פספסה איכשהו, בחיפושיה לקראת טקס האמבטיה שלה.
ויווי עשתה כדבריה, ואוויר צונן ומדיף ריח אורנים של תחילת ספטמבר מילא את החדר. מעל ראשו של ההר הסמוך האירה הלבנה במלואה, היא נופפה לה קלות בשכרות והוציאה ראש מהחלון להשקיף במעלה צלע ההר של איליין.
שם למעלה, אי שם בחשכה, ניצב בית משפחתו של ריס, בו לא ביקר מעודו עד הקיץ הזה. הוא היה חשוך כעת משום שריס עזב.
עזב.
חזר לוויילס ולחיים שהיו לו לפני שבא ללמוד סמסטר קיץ בקולג׳ פנהייבן.
וזה נגמר ביניהם.
ויווי פנתה חזרה אל בת דודתה, דמעות שוב צורבות בעיניה.
גווין ישבה מחוץ למעגל. הנר ניצב כעת במרכז, בלהבה מרצדת, ולשנייה ויווי היססה. טוב, נכון, ריס שבר את ליבה. ונכון, הוא לא סיפר לה שאבא שלו כרגע בתהליך של מציאת כלה בשבילו. בלי דיון, בלי אזהרה, בלי מחשבה על מה שהיא עשויה להרגיש כלפי כל הסיפור. ללא ספק מהלך שמוקי במאת האחוזים.
אבל להטיל קללה?
ועוד להטיל קללה מתוך שכרות?
אולי זה קצת מוגזם.
ואז עצמה גווין עיניים, הניפה את ידיה ואמרה, "האלה, אנו מפצירות בפנייך שאיש זה לא יפקוד יותר לעולם את פתח ביתה של ויווי ולא את הווגינה שלה."
ויווי כמעט נחנקה מהמשקה. היא צחקקה אף על פי שהאלכוהול צרב את הסינוסים שלה, וקרסה מצידו השני של המעגל, מול גווין.
"האלָה," אמרה ויווי תוך לגימה נוספת, "אנו מפצירות בך שלעולם לא ישתמש יותר בגומותיו לרעה כנגד עלמות תמימות."
"אהבתי," אמרה גווין והוסיפה, "האלה, אנו מפצירות בך לוודא שהשיער שלו לעולם לא יעשה יותר את הקטע הזה. את יודעת למה אנחנו מתכוונות."
"היא ועוד איך יודעת." הנהנה ויווי. "האלה, אנו מפצירות בפנייך להפוך אותו לגבר מהסוג שלעד יחשוב שהדגדגן הוא בדיוק סנטימטר וחצי מאיפה שהוא באמת."
"שטני, ויווי. כישוף אפל ביותר."
בראש מסוחרר, אך בלב מעט פחות שבור לחתיכות, חייכה ויווי ורכנה מעל המעגל, קרוב יותר אל הנר. "שברת לי את הלב, ריס פנהלו," אמרה. "ואנו מטילות עליך קללה. עליך ועל כל השושלת המעצבנת והחתיכה שלך."
להבת הנר זינקה פתאום לגובה, והבהילה את ויווי עד שזו הפילה את המשקה שלה והתרחקה בבהלה. סר פרסיבל קימר גב ממקומו על המיטה ונשף באיום.
גווין קמה להרים אותו, אבל לפני שהספיקה שני החלונות נטרקו פתאום בעוצמה שגרמה לווילונות להתנופף.
ויווי קמה ביבבת בהלה, מפזרת עם הרגל את מעגל המלח, וכשהסתובבה להביט שוב בנר, הלהבה שלו נישאה אל על לגובה בלתי אפשרי, גבוהה יותר מגווין, ואז כבתה פתאום מעצמה.
הכול דמם והשתתק, מלבד סר פרסיבל שהמשיך לנשוף ולרחוש באיום, נצמד לכריות מיטתה של גווין. ויווי הרגישה שמעודה לא התפכחה בכזאת מהירות.
"זה היה... מוזר," העזה לומר לבסוף, בזמן שגווין ניגשה לחלון ופתחה אותו בזהירות.
החלון החליק מעלה בקלות ונותר פתוח, וגווין הסתובבה חזרה אל ויווי, מעט צבע שב לפניה.
"גרמת לאורות להבהב קודם, זוכרת? זה בטח סתם, את יודעת, נפילת מתח. קסומה."
"זה יכול לקרות?" שאלה ויווי, וגווין מיהרה להנהן בתשובה. אולי מיהרה מדי.
"בטח. כלומר... סתם עשינו שטויות. כל מה שעשינו לא קשור בכלל להטלת קללות. זה סתם נר ריחני, נראה לי."
ויווי בחנה את התווית. "כן, אני די בטוחה ש׳ניחוחות בוסתן׳ זה לא הריח הכי אפל שיש."
"נכון," אמרה גווין "אז כן, לא קרה שום דבר, חוץ מזה שהפחדנו את התינוקי הקטן הזה." היא הצליחה לשדל את סר פרסיבל לבוא לזרועותיה, והוא התכרבל אך המשיך לשגר מבטים נזעמים לכיוונה הכללי של ויווי.
"כנראה אני לא מודעת לכוחותיי," אמרה ויווי, ואז, במקהלה, אמרו ביחד היא וגווין, "אם שותים לא מכשפים."
ויווי צחקה במבוכה קלה והחזירה את הנר אל שולחנה של גווין.
"מרגישה יותר טוב?" שאלה גווין. "הקללה־בכאילו הוציאה לך את הבחור מהראש?"
היא תצטרך יותר מאמבטיה, כמה משקאות וכמה שטויות של קסם כדי לשכוח מריס, אבל כרגע ויווי הנהנה. "נראה לי שכן. ואת צודקת, זה היה רק שלושה חודשים, והוא חזר לוויילס, כך שלא יצא לי יותר בחיים לראות אותו. הוא יוכל להמשיך בחייו ואני אמשיך בחיי. ועכשיו בואי ננקה מפה את המלח, לפני שדודה איליין תבוא ותגלה שכישפנו אחרי ששָתינו."
ויווי הסתובבה כך שלא היא ולא גווין ראו את הנר נדלק שוב לרגע, בלהבה מתלקחת ששגרה עננת עשן חזרה אל החלון הפתוח והירח המלא.
פרק 1
תשע שנים מאוחר יותר
ברור שיורד גשם מחורבן.
קודם כול, זאת וויילס, כך שגשם היה המצב הטבעי, ידע ריס, אבל הוא הגיע בנהיגה מלונדון באותו בוקר, במזג אוויר שטוף שמש עם עננות פה ושם. שמיים כחולים משגעים, גבעות ירוקות משתפלות, מסוג הימים שעושים לך חשק להתחיל לצייר או אולי להתחיל לכתוב שירה.
רק כשהגיע אל דוֵונינאיד, הכפר הזעיר בו התגוררה משפחתו זה מאות שנים, התחיל המבול.
הוא היה די בטוח שידע למה.
ריס החנה בפנים עגומות את הרכב השכור ליד הרחוב הראשי. הוא לא היה חייב לנהוג, כמובן. הוא היה יכול להשתמש באבן מסעות ולהגיע לכאן בהינד עפעף, אבל ההתעקשות שלו לנהוג לכל מקום עצבנה את אבא שלו, וריס נהנה מכך, יותר מכפי שאהב להגיע בנוחות קסומה.
אף שהיום, כשיצא מהרכב ונשא מבט קודר השמיימה, הרגיש קצת כאילו חתך לעצמו את האף כדי לעצבן את פניו.
אבל את הנעשה אין להשיב, וריס זקף מעט את צווארון המעיל ופנה לצעוד לכיוון מרכז הכפר.
הרחוב הראשי לא היה הומה במיוחד — כמה חנויות, כנסייה בצד אחד ובצד השני פאב, שאליו שם את פעמיו כעת. רק קומץ אנשים היו בחוץ בשעת אחר צוהריים זו, אך כולם חצו לצידו השני של הרחוב כשראו אותו.
נחמד לראות שהשם שיצא למשפחה לא איבד מכוחו.
'העורב והכתר׳ קרץ לו מקצה הרחוב, חלונותיו מלבנים חמימים של אור על רקע השמיים האפורים, וברגע שפתח ריס את דלת הכניסה, הוא הוצף בכמה מהריחות האהובים עליו — כשותיוּת עשירה של בירה, חמיצות מרירה של סיידר וחמימות אלונית של עץ ישן.
אוף, מתברר שדווקא כן התגעגע הביתה.
אולי הוא פשוט נעדר לתקופה ממש ארוכה הפעם. בדרך כלל הוא השתדל לקפוץ לבקר מדי כמה חודשים, ואפילו יותר, כשחשב שאביו לא יהיה. זה מיקם אותו באמצע בין אחיו הבוגרים בכל הקשור למסירות למשפחה.
לוּאלן, הבכור, שכונה גם וולס, ניהל את הפאב הזה ונותר בקשר קרוב עם אביהם. בוואן, האח האמצעי, התחפף לו להרי סנודוניה לפני כשנתיים. הוא יצר קשר מדי פעם, בעיקר כדי להבהיל את כולם עם הזקן המוגזם שלו.
כך שריס לא היה הבן הכי מאכזב לשם שינוי, ושמח להחזיק בתואר זה עד שבוואן יחליט להפסיק מה שזה לא יהיה שעשה שם למעלה.
אבל הוא לעולם לא יהיה הבן המועדף. וולס זכה בתואר הזה כבר מזמן, וריס שמח לוותר לו עליו. חוץ מזה, דווקא די נחמד להיות הכבשה השחורה. כשפישל התייחסו לכך כמובן מאליו, וכשהצליח לא לפשל, כולם הופתעו לטובה.
כולם מנצחים.
ריס פשט את המעיל שלו והלך לתלות אותו על מתלה המעילים ליד הדלת, זה שמתחת לפרסומת ישנה לסיידר סטרונגבואו, מבחין תוך כדי באיש מאחורי הבר שמסתכל עליו.
וכשריס הסתובב, הוא נוכח שהאיש מאחורי הבר — אחיו הבכור, לואלן — היה היחידי בפאב.
לואלן היה בדיוק כמו אבא שלהם, פחות שלושים שנה: אותה ארשת פנים חמורת סבר, אותו אף רומאי — טוב, אם להיות הוגנים, לכולם היה את אותו אף — אותן שפתיים דקות. רק טיפונת פחות מעצבן, אבל מחויב באותה מידה להישאר בכפר הפצפון הזה שבו כולם פחדו ממנו, ולנהל את הפאב הזה, שרק תייר מזדמן — פעם כאח לו — נכנס אליו.
"הי, וולס," אמר ריס, וזה רק רטן בתשובה.
אופייני.
"העסקים עדיין פורחים, אני רואה." ריס פסע בנינוחות אל הבר ולקח חופן בוטנים מקערת הזכוכית שניצבה שם.
וולס נעץ בו מבט קודר מעל המהגוני הממורק, וריס השיב לו חיוך רחב תוך שהוא משליך לפה בוטן.
"בחייך," דרבן אותו. "תודה שאתה שמח לראות אותי."
"מופתע לראות אותך," השיב וולס. "חשבתי שהפעם נטשת אותנו לתמיד."
"ולוותר על אחוות אחים אמיצה כזאת? בחיים לא."
וולס זיכה אותו בחיוך קל בתגובה לזה. "אבא אמר שאתה בניו זילנד."
ריס הנהן ולקח עוד מלוא החופן בוטנים. "עד לפני כמה ימים. מסיבת רווקים. חבורת בחורים אנגלים שרצו חוויית 'שר הטבעות׳ מלאה."
חברת הנסיעות של ריס, 'טיולי פנהלו׳, צמחה מעסק קטן של איש אחד שנוהל מדירתו של ריס בלונדון, לחברה המעסיקה עשרה עובדים ומארגנת מגוון טיולים ברחבי העולם. הרבה לקוחות שלו טענו שהחופשות שארגן היו המוצלחות ביותר בחייהם, והביקורות היללו ושיבחו איך מזג האוויר לא היה גרוע אפילו יום אחד, אף טיסה לא התעכבה ואיש לא חטף קלקול קיבה.
מדהים מה שטיפונת קסם יכולה לעשות.
"טוב, אני שמח שחזרת," אמר וולס והמשיך לנקות. "כי עכשיו תוכל לדבר עם אבא ולהוציא אותו ממצב הרוח שלו."
הוא הניד בראשו אל החלון, וריס הסתובב וראה את מזג האוויר המחורבן באור חדש.
איזה זין.
אז הוא צדק. לא סערה רגילה, אלא פרי יצירתו של אביו, מה שאמר שריס אכן עצבן אותו. האחים שלו מעולם לא הוציאו מאבא שלו סערה.
ריס גרם ל... עשרים סערות? עשרים וחמש? רבות מספור, האמת.
ריס הסתובב חזרה אל וולס, ועמד לקחת לו עוד מהבוטנים, אך מגבת לחה הצליפה על כף ידו.
"איי!" קרא, אבל וולס כבר הצביע על הדלת.
"צא לשם ודבר איתו, לפני שהוא יציף את הכביש הראשי ולא אראה יותר לקוחות בחיים."
"אני לא לקוח?"
"אתה קוץ בתחת, זה מה שאתה," השיב וולס, ואז נאנח כשידיו על מותניו. "ברצינות, ריס, לך דבר איתו וגמור עם זה. הוא התגעגע אליך."
ריס קם מהכיסא הגבוה בנחרת ביטול. "יפה מצידך להגיד, וולס, אבל אתה מקשקש בשכל, אחי."
שעה מאוחר יותר, תהה ריס למה לא התעכב קצת בפאב לשתות איזו בירה. או שלוש.
הוא החליט ללכת לבית ברגל, ולא לעצבן את אבא שלו עם המכונית — הפגנת בגרות של ממש מצידו, לדעתו — אבל ככל שהתקרב, הפך מזג האוויר סוער יותר, עד שגם כישוף ההגנה שהטיל על עצמו התקשה להתמודד.
לרגע שקל להסיר אותו, לתת לאבא שלו לראות אותו עלוב ומסמורטט, אבל לא, הצגה כזאת יכולה לעבוד רק על אב בעל לב, וריס היה די בטוח שסיימון פנהלו נולד בלי האיבר הנ"ל.
או שאולי הוציא אותו במו ידיו מתישהו, כמו ניסוי מדעי לבדוק כמה מנוול יכול אדם להיות.
רוח ייללה מראש הגבעה וגרמה לעצים שצמחו משני צידי הדרך להתנועע ולחרוק, ואם לדבר גלויות, ריס ידע שאבא שלו מכשף רב עוצמה ביותר, אבל הוא באמת לא היה חייב להיות כזה קלישאה לגבי זה.
עוד קלישאה: משְכָּנָה של משפחת פנהלו, אחוזת פֶּנהֵייבֵן.
ריס תהה לא פעם, איך הצליחה משפחתו להימנע מלהירצח במהלך חמש מאות השנים שהם מכנים את ערמת הלבנים המאיימת ובבירור מכושפת הזאת, בית. באותה מידה הם יכלו כבר לשים שלט בחצר הקדמית — כאן גרים בכיף מכשפים.
הבית פחות ניצב בראש הגבעה ויותר חלש עליה, מתנשא לגובה שתי קומות בלבד, אך מתפרש ורחב ידיים, כמו מחילה של מסדרונות אפלים ותקרות נמוכות ופינות חשוכות. אחד הכישופים הראשונים שלימד את עצמו ריס היה כישוף הארה פשוט, רק כדי שיוכל לראות משהו לעזאזל, כשהוא מנסה להגיע לשולחן האוכל מדי בוקר.
הוא גם תהה לפעמים אם המקום היה יכול להיות שונה, קצת יותר... מואר, אם אימא שלו הייתה בחיים. היא שנאה את הבית לא פחות מריס, לדברי וולס, וכמעט שכנעה את אבא שלהם לעבור למקום קצת יותר צנוע, יותר מודרני וביתי.
אבל אז היא הלכה לעולמה, כמה חודשים אחרי הולדתו של ריס, וכל כוונה לעקור מהבית המפלצתי הזה נגדעה באיבה. פנהייבן הייתה הבית.
הבית המבעית והלא נוח שנבנה בימי הביניים.
הוא תמיד נראה קצת עקום כשהתקרבת לראשונה, עם דלתות עץ תלויות בכבדות על ציריהן, וכשריס טיפס במדרגות הכניסה הוא נאנח, והעביר יד בתנועת ליטוף על האוויר לפניו.
הטישירט הארוכה, מכנסי הג׳ינס והנעליים הכבדות שלבש ריצדו ונעלמו, והתחלפו בחליפה שחורה עם סמל המשפחה שלו רקום על הכיס. אבא שלו העדיף שכולם ילבשו גלימות בתוך הבית, אבל היה גבול לכמה שריס היה מוכן להרחיק לכת עם המסורת.
הוא לא טרח לדפוק, אבא שלו ידע שהגיע ברגע שכף רגלו דרכה על הגבעה, ואולי אפילו עוד כשנכנס לפאב. כל המקום היה אפוף כישופי הגנה, שמיררו את חייהם של ריס ואחיו, בכל פעם שחזרו הביתה קצת אחרי השעה המותרת.
ברגע שריס הניח יד על הדלת היא נפתחה לרווחה, נאנקת על ציריה באופן מבשר רעות, והרוח והגשם התגברו, מתעצמים לרגע במידה כזאת שהכישוף של ריס כשל.
מי קרח הצליפו בפניו, זלגו במורד צווארון חולצתו והדביקו את שערו אל פדחתו.
"נהדר," מלמל. "פשוט נפלא."
הוא נכנס פנימה.
