“הספר מורכב משתי נובלות: "מתנה וצלקת" ו- "הפי אנד".

גיבורת הסיפור "מתנה וצלקת" היא מיכאלה, בשלהי שנות הארבעים, בעלת משרד בוטיק לראיית חשבון אותו היא מנהלת עם שותפה. היא מנהלת אורח חיים ספרטני מאז התגרשה מגדי, שאתו ניסתה להביא ילדים לעולם, אלא שהמאמצים לא נשאו פרי, תרתי משמע. חייה נעים בשגרה צרה של משרד, בית, ופעם בכמה שבועות ארוחת ערב שבת עם הוריה. ואז, מהסיבות הכי לא נכונות היא מחליטה לעשות מעשה ולתרום כליה. הכליה שלה נמצאה מתאימה לעמית, נער תיכוניסט מבית ספר לאומנויות המנגן בקונטרבס.

אהבתי את הסיפור הזה מאוד, אהבתי את בניית הסיפור ואיך הכליה הזו קשרה בין שני אנשים שכנראה לעולם לא היו נפגשים, וחיבורים שלא היו מתקיימים.
מיכאלה, שימיה ריקים, מחפשת במה למלא את חייה. ההתעסקות סביב הניתוח ומה שיבוא לאחריו מספקת לה את חומר המילוי לריק הזה, ויוצרת תהליך של היקשרות מצד מיכאלה לעמית, אותו החלה לכנות בינה לבין עצמה "עמיתי שלי". וכך עד לסוף המפתיע של הסיפור.

בסיפור השני "הפי אנד", גיבור הסיפור הוא רענן, עורך דין צעיר המתנדב בשעות הפנאי שלו בהוספיס או כמו שאומרת ד"ר מירב: "ביום עושק, בערב אוכל מחלק."

כשאביו של רענן חלה בסרטן הריאות, הוא התחיל לעשות עסקאות עם אלוהים כשהאחרונה שבהן היתה שאביו יזכה להגיע למונדיאל לראות את צרפת זוכה. בתמורה הוא הבטיח להתנדב שנה בהוספיס. הבטיח וקיים. ושם יפגוש באיריס, אחת המאושפזות אותה ילווה במעין מסע אחרון שיהווה עבורה סגירת מעגל.

אין קשר בין שני הסיפורים, אך יש להם מכנה משותף. בשניהם גיבורי הסיפור מושיטים יד לאחר, זו הושטת יד לאנשים הנמצאים בנקודה הכי נמוכה בחייהם, בשעה קשה, ומיכאלה ורענן היו שם בשביל האחר, ונתנו מעצמם.

נוימן כותב ומתאר דברים פיזיים, אבל יותר מכל הוא לוקח את הקורא אל עולמם הרגשי של גיבוריו, ומתוקף זה הם יוצאים לאיזה סוג של מסע פנימי בו הם יפגשו בעיקר את עצמם, ונוימן מתאר את המסע הזה בשפה יפה, גם כשהם עצמם, כל אחד מסיבותיו הוא יגיעו לנקודת שפל בחייהם.

העלילות בשני הסיפורים הן לא גדולות, ומתקיימות במרחב מצומצם יחסית, אך זה היה לי כל כך ברור, החל מהפרק הראשון שאת הסיפורים האלו עושות הדמויות. לגמרי הן. נוימן בנה ושרטט אותן בדייקנות עד כדי שלמות.

ולפני פיזור מילה לגבי איור הכריכה המושלם המתאר במדויק את הנובלה הראשונה.

אני מאוד מקווה שנוימן יכתוב עוד ספרי פרוזה בעתיד. אהבתי מאוד את הכתיבה שלו.”