פרק 1:


אלואיז


המזרקה שמול הבלאג'יו התיזה את מימיה גבוה באוויר ורצפתה הוארה. המלון הלבן עמד בגאון ברקע והמים הסתחררו ורקדו לצלילי קונצ'רטו דרמטי לכינור.


"המים נראים כמו קרני ירח." נאנחתי והשענתי את ראשי על כתפה של ליילה. "זה קסום. אנחנו צריכים לשים מזרקה גם ב׳אלואיז׳."


אחותי צחקקה. "בהצלחה לשכנע את אבא."


"את מדמיינת לעצמך?" גיחכתי. "קודם הוא יסרב. ואז הוא יביט בי בגבות מחוברות ויטה את ראשו הצידה."


"בכל פעם שהוא מביט בי במבט זועף, הוא מוסיף עיניים ממצמצות," אמרה.


"אה, כן. העיניים הממצמצות. שכחתי מהן." אבא ממצמץ עשר או אחת־עשרה או עשרים פעמים ברצף, כאילו מנסה להבין אם
אני מתלוצצת או שאני רצינית. "את יודעת מה מרגיז אותי? מעולם לא ראיתי את אבא עושה את השילוב הזועף לגריפין, נוקס או מתיאו."


"נכון? הוא שומר אותו בשבילנו, הבנות."


"לא הוגן."


לדברי אבא, האחים שלנו בדרך כלל לא גרמו לו לסוג המתח שבא עם בנות. מה שזה לא אומר.


"את שיכורה?" שאלה ליילה.


"כן." הנהנתי. "ואת?"


ליילה שיהקה. "זה אומר שכן."


שילבתי את זרועותיי בזרועותיה, והתכרבלתי קרוב יותר אליה, חיוך חולמני על פניי.


הגפיים שלי היו קצת רפויות. ראשי היה קצת מטושטש. ליבי היה קליל, מרחף כמו ערפל. שיכורה ומאושרת, כמו המופע במזרקה.


"הערב היה כיף," מלמלתי.


"סופר כיף. אני שמחה שבאנו. ואני שמחה שפוסטר זכה בקרב."


"גם אני." שחררתי את זרועה, הזדקפתי, והצמדתי את ידיי סביב פי. "יאיי פוסטר מאדן!"


"אלואיז." ליילה חבטה בזרועי כשהאנשים שהתקבצו סביבנו התבוננו בי במבטים זועמים. "אולי תשתקי?"


צחקתי. "אוף, למי אכפת שאני צועקת? לעולם לא נראה שוב את שונאי הכיף האלה."


מחר אנחנו חוזרות הביתה למונטנה. ניפרד מקרני הירח ונפגוש שוב את המציאות.


ליילה ואני הגענו ללאס וגאס לצפות באירוע ה־UFC. פוסטר מאדן, בן זוגה של אחותנו טליה ואלוף העולם המכהן במשקל בינוני, הגן על תוארו והביס את יריבו בקרב שנערך הערב.


הוא הפתיע את טליה כשהטיס אותנו לכאן — הוא לא רצה שהיא תשב לבד בזירה. אבל זאת הייתה רק בריחה קצרה מהמציאות. ליילה ואני צריכות לחזור לקווינסי ביום שני, וההשכמה מחר בבוקר תהיה אכזרית.


החלטנו לחגוג הערב בכל מקרה. לשתות קצת. לרקוד. להפיק את המרב מהתלבושות החמודות שלנו. ליילה לבשה אוברול בצבע כחול נייבי עם כתף אחת שהבליט את הכחול בעיניה. אני בחרתי סטרפלס שחור פשוט, עם הג'ינס הכי צמוד שלי והעקבים הכי גבוהים שהיו לי. היה נדיר שמישהי מאיתנו תטרח להתגנדר בימים אלה — עבודות תובעניות היו גיהינום לחיי חברה.


הערב הזה היה נדרש. הצטערתי שהוא מתקרב לקיצו.


מופע המזרקה הסתיים מוקדם מדי, והקהל ליד מזרקת בלאג'יו התפזר.


צ'ייס, הנער שהוטל עליו לבלות איתנו הלילה, עמד במרחק כמה מטרים משם, מחכה בצייתנות לליילה ולי כשידיו שלובות מולו כאילו היה המאבטח האישי שלנו. טכנית, זה מה שהוא היה.


לפני שפוסטר סחף את טליה לחגוג את ניצחונו בסוויטת המלון שלהם, הוא התעקש שצ'ייס יתלווה אלינו הערב. הוא עבד אצל המנהל של פוסטר כעוזר ולא נראה מבוגר ביום אחד מגיל שמונה־עשרה. חשדתי שתעודת הזהות שבה השתמש כדי להיכנס הערב למועדון לא הייתה בדיוק חוקית.


בהתחשב בכך שנדחק לתפקיד השמרטף, כנראה היה בתחתית שרשרת המזון של ה־UFC. ילד מסכן. הוא עקב אחרינו כל הלילה בלי להתלונן, אבל נראה כמו מת מהלך.


"מוכנות לחזור למלון?" שאל.


רכנתי קרוב לאוזנה של ליילה ולחשתי. "את חושבת שהוא יבכה אם נגיד שלא?"


היא כיסתה את פיה בידה וצחקקה. "כן."


צ'ייס פיהק. הפיהוק הארור הזה היה הסיבה שעזבנו את המועדון לפני חצות.


"את חושבת שג'ספר עדיין במועדון?" שאלה ליילה.


משכתי בכתפיי. "לא יודעת."


ג'ספר וייל היה מאמנו וחברו הטוב ביותר של פוסטר. הוא זה שסיפר לנו על האפטר פארטי במועדון והזמין אותנו. בעיקר חברים מעולם ה־UFC, מכרים של ג'ספר ופוסטר מהתקופה שהם גרו בווגאס. אבל היה נחמד להכיר לפחות פרצוף אחד בקהל מלבד זה של ליילה.


"את רוצה לחזור לבדוק?" תגידי כן. עוד ריקודים. עוד משקאות. תגידי כן תגידי כן תגידי כן.


פניו של צ'ייס נפלו. הוא הביט בי בתחינה מעוררת רחמים וחסרת אונים.


אוי, לעזאזל איתך, צ'ייס.


במועדון, אחרי הפיהוק העשרים שלו, אמרתי לו שהוא יכול לעזוב, אבל הוא סירב. ולכן, על אף שנהנינו, אמרתי לליילה שהגיע הזמן לחזור למלון. שנאתי כשאנשים אחרים לא נהנים.


צ'ייס אולי צעיר, אבל ברור שהוא חכם. תוך שעות ספורות הוא הבין שאני הלב המדמם של משפחת אידן. הוא השתמש בפיהוק הזה לדחוף אותנו לכיבוי אורות.


אוף. "אויש, לא משנה," מלמלתי. "אנחנו צריכות ללכת."


"כן, הרגליים שלי הורגות אותי בנעליים האלה," אמרה ליילה.


"קדימה, צ'ייס." כשהתקדמנו לעבר המלון שלנו, הצינה באוויר הלילה העלתה צמרמורת על זרועותיי. הלילה היה קר, אפילו בשביל המדבר. בתחילת מרץ, לאחר שקיעת השמש, צנחו הטמפרטורות.


"בררר קפ —" התנשפתי וליטפתי את זרועותיי. "אוי, שיט. איפה הז'קט שלי?"


היינו בדרכנו חזרה למלון מהמועדון כשעברנו את המזרקה, גרמתי לעיקוף הזה של כל הקבוצה כדי שנוכל לצפות במופע. הסתובבתי וסרקתי את המקום בו עמדנו, אבל הז'קט שלי לא נראה באופק.


"כנראה שכחתי אותו במועדון." נאנחתי. אלואיז הטיפשה. "אני אוהבת את הז'קט הזה."


זה היה מעיל העור השחור האהוב עליי. לא עבה מדי. לא דק מדי. השרוולים היו אפילו ארוכים מספיק לזרועותיי, וזה לא היה פשוט.


"אנחנו יכולים לחזור לקחת אותו." הפעם ליילה הייתה זו שפיהקה.


היה לה בית קפה בקווינסי, ומכיוון שידעתי שבדרך כלל התעוררה הרבה לפני עלות השחר, הייתי גאה בה שנשארה ערה עד שעה מאוחרת כל כך. בדרך כלל, הייתה במיטה בתשע. ליילה כנראה לא תזדקק לשעון מעורר בבוקר. אבל היה סיכוי ממשי מאוד שהיא תיאלץ לגרור אותי מהמיטה.


"נחזור לסוויטה, שתוכלי ללכת לישון," אמרתי. "ואז צ'ייס ואני נחזור למועדון לחפש את הז'קט שלי."


"בטוחה?"


הנהנתי, שילבתי את זרועי בזרועה וסימנתי לצ'ייס. "קדימה, קרוטון."


שפתיו של צ'ייס התכווצו.


"אני לא חושבת שהוא אוהב את הכינוי שהמצאתי," אמרתי לליילה.


היא צחקקה והמשכנו ללכת, עקבינו נוקשים על המדרכה כשפנינו למלון שלנו, ונעצרנו מחוץ למעליות. פוסטר שכר לנו סוויטה משלנו ללילה עם שני חדרי שינה נפרדים. תודה לאל. ליילה התפרסה על כל המיטה.


"אל תלכי לשום מקום בלי צ'ייס." ליילה הצביעה על אפי.


הרמתי יד בהצדעה. "כן, המפקדת."


"איכ." היא כיווצה את אפה. "אל תקראי לי המפקדת."


"גברתי?"


"המלכה ליילה יספיק." היא ניסתה לקוד קידה אבל מעדה, שיכורה מכדי לשמור על שיווי משקל.


"אלוהים אדירים." קפצתי ותפסתי את ידה, עוזרת לה להזדקף.


"העקבים הם האויב." היא הביטה בזעף לרגליה, ואז נכנסה למעלית הפתוחה. "נתראה עוד מעט?"


"אחזור מהר." נופפתי כשהדלתות נסגרו, וחייכתי לצ'ייס את החיוך הכי מרושע שלי. "בוא נריץ שוטים."


לסתו נשמטה.


"צוחקת," זימרתי ושחזרתי את צעדינו בלובי ומחוצה לו. בדיוק עברנו שוב את המזרקה, המים חשוכים ורגועים, כשפרצוף מוכר הופיע על המדרכה שלפנינו.


"אה, הי. הינה ג'ספר." הצבעתי אליו.


צ'ייס הרים את ידו.


ג'ספר הרים את ידו. הוא אחז בז'קט שלי.


"יאיי." מחאתי כפיים ונעצרתי כשג'ספר הצטרף אלינו על המדרכה. "אתה הגיבור שלי. תודה."


"אין על מה." הוא הושיט את מעיל העור השחור ועזר לי להחליק את זרועותיי לתוכו.


חייכתי אליו, נאלצת להטות אחורה את צווארי כדי לשמור על קשר עין. וואו, הוא גבוה. איך קודם לא שמתי לב לגובה שלו? הוא היה בערך בגובה של האחים שלי. "אתה גבוה. כמה גבוה אתה?"


"מטר שמונים ושמונה." קולו העמוק היה צרוד, כאילו לא השתמש בו מספיק.


"יש לך קול נחמד."


זווית פיו נמתחה כלפי מעלה בחצי חיוך. "את שיכורה?"


"אה, כן." גם אחרי כל ההליכה הזו, הבאז של האלכוהול היה יציב. האם ארגיש נהדר בעוד שש שעות כשאצטרך להיות בשדה התעופה? ממש לא.


עיניו של ג'ספר התכווצו בצדדים, כאילו חשב שאני מצחיקה. לא מצחיקה בטירוף, כמובן, פשוט משעשעת.


הייתי מצחיקה? חשבתי שאני מצחיקה. "צ'ייס, אתה חושב שאני מצחיקה?"


הוא הביט בי ומצמץ יותר מדי פעמים.


הזעפתי פנים. "אבא שלי עושה את זה. שילוב של מצמוץ וזעף. אני שונאת את זה. אולי זה עניין של גברים. אני מדברת הרבה כשאני שיכורה."


"הא?" צ'ייס פנה לג'ספר. "לא הבנתי שום דבר."


"אתה יכול להסתלק," אמר ג'ספר, נחלץ לעזרתו של צ'ייס.


"אבל מר מאדן אמר שאני חייב להישאר איתן עד שהן חוזרות לסוויטה."


"אני אוודא שהיא חוזרת." ג'ספר הטה את סנטרו. "לך. תיהנה."


"אני הולך לישון." צ'ייס צעד לאחור. צעד ועוד צעד. ואז הוא הסתובב, הולך כל כך מהר, כמעט רץ.


"ביי!" צעקתי. "תודה ששמרת עלינו!"


זה הרגע בו צ'ייס התחיל לרוץ באמת.


"אני לא חושבת שהוא אהב להיות בייביסיטר," אמרתי לג'ספר. "אפשר לצפות שוב במופע המזרקות?"


"בטח." ג'ספר צעד לעבר קיר הבטון הנמוך שגבל במזרקה, מחפש מקום.


נדחקתי לצידו, מניחה את זרועותיי על חלקו העליון, מרימה רגל למעלה ומשעינה אותה בין העמודים המעוגלים שמתחת. "אני אוהבת מזרקות."


"אז את במקום הנכון." ג'ספר המשיך להביט קדימה, משקיף על המים השקטים, ואני בהיתי בפרופיל שלו.


זה היה הפרופיל הכי נחמד שראיתי בחיי. היה לו מצח מושלם. לא עגול מדי. לא שטוח מדי. שערו החום הכהה היה ארוך למעלה וקצר יותר בצדדים, כמה קווצות לא היו במקומן. היה לו סנטר חזק, מסותת בתחתית. שפתיים רכות ומלאות. אף קלסי עם בליטה בגשר, כאילו נשבר בעבר.


"זה כואב כשאתה שובר את האף?"


"כן." הוא השפיל אליי מבט, אורות וגאס משתקפים בעיניו החומות ומעניקים להן ניצוץ שובב.


ג'ספר התגורר במונטנה כבר כמה חודשים. לא היו הרבה גברים רווקים ונאים בעיירת הולדתי, וכאשר ג'ספר הגיע לקווינסי, אי אפשר היה לפספס אותו.


או שכן.


ברצינות, הוא היה לוהט. חתיך־על. הייתי אמורה להידלק עליו כבר לפני חודשים.


זו השפעת הבירה? מעולם לא הושפעתי ממנה בעבר. אלא שלא שתיתי בירה הלילה. רק כל מיני קוקטיילים ושוטים שליילה ואני הורדנו לפני שעזבנו את המועדון, אבל הם עדיין לא השפיעו עליי.


"אתה מאוד חתיך."


אוקיי, אולי בכל זאת השוטים מתחילים להשפיע.


ג'ספר הרים גבה כהה כמו שערו.


"אתה גם קצת רטנוני ומהורהר. גם זה לוהט."


"את תמיד אומרת מה שאת חושבת?"


"רק כשאני שיכורה, זוכר? אני מדברת הרבה."


ג'ספר בהה בי, ניצוץ לא מפוענח במבטו. הקצוות המטושטשים במוחי החלו להתעמעם עוד יותר.


"מה עוד?" שאל ג'ספר.


בחנתי את פיו בזמן שדיבר, האופן בו יצר את המילים. הכיווץ בלסת החדה והמסותתת. "מה עוד מה?"


"מה עוד עובר לך בראש?"


"הא." נתתי למבטי לשוטט במורד חזהו, קולטת את גופו הרחב מותח את הטישירט השחורה שלבש ואת מכנסי הג'ינס הדהויים שלו. כותנת החולצה נצמדה כמו עור שני לשרירי זרועו ולכתפיו, אך הייתה רופפת יותר על בטנו. יש לו ריבועים בבטן? אני בטוחה שיש לו ריבועים. "הייתי רוצחת בשביל לראות אותך בלי חולצה."


ג'ספר נחנק מצחוק. צחוק צרוד, כאילו לא צחק מספיק.


עצוב. שאחבק אותו?


עדיין הרהרתי בשאלה, ולא שמתי לב למה שעשה עד שהיה מאוחר מדי. ג'ספר הושיט יד מאחורי ראשו ואחז בחולצתו. ווש.


החולצה נעלמה.


"אלוהי. הריבועים. בבטן." לסתי נשמטה. "שישה. לגמרי שישה ריבועים."


"שמונה," הוא תיקן. "תספרי שוב."


"וואו." הושטתי יד ללטף שריר, רק לוודא שהוא אמיתי. השרירים התכווצו מתחת לקצות אצבעותיי.


"זה מדגדג."


"אתה רגיש לדגדוגים? אוווו. זה מקסים."


הוא הזעיף פנים. "אני חושב שהעדפתי כשקראת לי רטנוני ומהורהר."


"אוו, אוו!" אישה שהלכה מאחורינו קראה בקול. "מתוקה, אם את לא מתכוונת לגרור את הבחור לחדר המלון שלך, תשלחי אותו בבקשה לשלי. פלאנט הוליווד. חדר 1132."


לחיי התלהטו.


ג'ספר היה חברו הטוב ביותר של פוסטר. אני לא יכולה לגרור אותו לחדר המלון שלי, נכון? נכון. זה יכול להיות מביך. אבל מאוד רציתי שהוא ישתחרר גם מהג'ינס הזה. איך נראות רגליו? ירכיו באמת שריריות כפי שנראו? האם יש עליהן אותו שיער כהה שהשתרך מטבורו ועד מותני מכנסיו? כמה עמוק מגיע השביל הזה בכלל?


"אלואיז."


מבטי עבר במהירות לפניו. "אני אוהבת שאתה קורא בשמי."


"את מסמיקה." קולו של ג'ספר צנח בקושי ללחישה. משהו אחר עבר במבטו, אולי מתגרה, אולי מפלרטט, אבל זה קרה מהר מכדי שהמוח האיטי שלי יוכל לתפוס את זה.


"אני שיכורה," פלטתי.


"גם אני."


"אין מצב." פי נפער. "באמת?"


"כן." הוא רכן קרוב יותר, עיניו, מעט לא ממוקדות, נודדות אל שפתיי.


"אממ, אתה עומד לנשק אותי?"


ג'ספר זמזם. "חושב על זה."


בפעם הראשונה הלילה, הייתי חסרת מילים.


הוא רכן לפנים.


הרמתי את סנטרי.


אבל אז גרגור מילא את האוויר ולידנו, בריכת המים השקטה החלה להתיז את אותם זרמים של קרני ירח.


האנשים סביבנו זינקו קדימה, מאלצים אותנו להיתקל במחסום הבטון והורסים את הרגע.


מאכזב. נאנחתי והסתובבתי לצפות במופע.


ג'ספר משך בחולצתו ורכן גם הוא קדימה, כתפינו מתחככות והמוזיקה ממלאת את האוויר.


השיר היה שונה הפעם, סימפוניה אינטנסיבית עם קצב מהיר וקצב תופים כבד. תזמון המוזיקה, האורות והתנועה מסונכרן בצורה מושלמת.


"זה מושלם," מלמלתי. "כמה ניסיונות נדרשו להם לדעתך כדי להגיע לשלמות כזו?"


"אני לא יודע."


רכנתי לזרועו, ראשי נחבט בכתפו. הוא לא זז ולא הדף אותי, אז גם אני לא זזתי. "אני חושבת שהמושלם מוערך יתר על המידה."


"מסכים."


"כשהייתי ילדה, הייתי מתרגזת כשדברים לא היו מושלמים. למשל, כשציירתי ציור הוא לא הצליח, לא יכולתי פשוט למחוק את הטעות או לחיות איתה. הייתי צריכה דף חדש, להתחיל הכול מהתחלה."


היו ערמות של נייר מקומט סביבי ודמעות זלגו על פניי כי לא הצלחתי לצייר בדיוק כמו שצריך.


"אני לא יודעת מה קרה או למה עשיתי את זה," אמרתי. "יום אחד ניסיתי להכין לאבא שלי כרטיס ברכה ליום ההולדת. הוא אוהב סוסים, וכששאלתי אותו מה הוא רוצה למתנת יום הולדת, הוא אמר לי לצייר לו סוס. ניסית פעם לצייר סוס?"


"לא."


"טוב, תאמין לי. קשה לצייר אותם. לא יכולתי לעשות את זה. המשכתי לנסות ולנסות. רק רציתי לתת לו את הסוס ולשמח אותו. והיה לי את הנייר המיוחד הזה שהיה ממש עבה. איך קוראים לנייר הזה?"


"בריסטול."


"כן, בריסטול. קשה לקמט אותו אז קרעתי את הציור לשניים. בכל מקרה, הגעתי לבריסטול האחרון שלי והרסתי את הסוס. אבל לא היה לי עוד נייר. אז גנבתי את קופסת הצבעים של טליה מחדר השינה שלה וכיסיתי את הסוס המכוער שלי. אלה היו רק מערבולות צבע אקראיות, אבל כיסיתי את כל הדף, גם את השוליים. היה צבע בכל מקום כשסיימתי. טליה התעצבנה כי השתמשתי בצבעים החדשים שלה. אימא כעסה כי עשיתי בלגן והתזתי צבע על הרצפה. אבל אהבתי את הציור הזה. אבא תלה אותו במשרד שלו, אפילו שזה לא היה הסוס שרצה. הוא עדיין שם. והוא לא יודע שמתחת לכל הצבעים היפים מסתתר סוס ממש מכוער."


מופע המזרקות התחיל את הקטע האחרון, סילוני המים נורו גבוה ככל שניתן באוויר.


"אני אוהבת מושלם," מלמלתי. "אני גם אוהבת לא מושלם. אני אוהבת רגעים פרועים ופזיזים שאף פעם לא שוכחים."


כמו הערב.


שוב, המופע הסתיים מוקדם מדי, המים החשיכו ונרגעו אט־אט. אבל לא הייתי מוכנה לרגיעה. אנרגיה בעבעה בקצות אצבעותיי. זמזמה מתחת לעורי. אז התרחקתי מהקיר הנמוך, והסתובבתי כשידיי פרושות לצדדים. אחיזתי התערערה, אבל לפני שהספקתי למעוד, יד חזקה לחצה על המרפק שלי ועזרה לי לשמור על שיווי המשקל.


"וואו." צחקקתי. "בלי עוד סיבובים בשבילי. שכרות ועקבים לא הולכים יחד."


"רוצה לחזור למלון שלך?"


"לא ממש."


זה היה כיף. הלילה הכי טוב שהיה לי זה שנים. משהו בווגאס, בקהל, באנרגיה, היה משחרר.


לא הייתה אחריות הלילה. לא היו ציפיות.


"אתה באמת שיכור?" הנחתי את ידיי על מותניי ובחנתי את פניו של ג'ספר. "אתה לא נראה שיכור."


הוא גיחך. "איך אני אמור להיראות אם אני שיכור?"


"לא יודעת." הושטתי יד. "מעולם לא ראיתי אותך שיכור. אבל רוב האנשים... משתחררים."


"אני משוחרר."


גלגלתי עיניים. "אתה מתוח. אנחנו אמורים ליהנות."


"הורדתי חולצה בשבילך."


"זה נכון. וזה היה לי כיף." טפחתי על סנטרי. "תעשה משהו. עכשיו. תוכיח שאתה שיכור."


עיניו של ג'ספר התכווצו שוב. "כמו מה?"


"לא יודעת. אתה זה שגרת פה פעם. מה אפשר לעשות בווגאס בספונטניות?"


אדם שעבר במקום ענה לג'ספר. "להתחתן."


הזעפתי פנים. "אנחנו לא יכולים להתחתן."


"למה לא?" שאל הבחור, עדיין הולך, זרועותיו מורמות.


"כן," אמר ג'ספר. "למה לא?"