תעלומת האיש שנכנס לחדר
.......................


נדב ישב לבד בלובי של מלון "נוף לחוף" ושתה שוקו חם עם קצפת. המשפחה שלו מתארחת כבר הרבה שבועות במלון הזה, ונמאס לו לגמרי. נמאס מהבריכה, נמאס מהמשחקייה, נמאס מהמסעדה ונמאס מהספרייה ונמאס גם מההופעות ומההפעלות. די, נמאס. אם הוא יראה עוד ליצן אחד או עוד "אמן חושים" אחד, הוא יצרח. לא הייתה ברירה אלא לעשות משהו בעצמו, ומה שהוא החליט לעשות זה להיות בלש. הוא לקח דף מפינת היצירה וצייר עליו מקטרת, שזה הסמל הבין־לאומי של הבלשים. מעל המקטרת הוא כתב באותיות דפוס יפות:


״כאן הבלשיה — נדב הבלש פוטר כל באיה", וגם כשאמא אמרה לו שהוא כתב את זה בשגיאות כתיב, הוא החליט להשאיר את זה ככה. דווקא. שיהיה יותר אמיתי. הוא מצא את הפינה הכי אפלולית בלובי של המלון וקבע שם את המשרד של הבלשייה. הוא הדביק את השלט לשולחן בסלוטייפ, שתה כוס אחרי כוס של שוקו חם עם קצפת וחיכה ללקוחות. אף אחד לא בא. נדב הסתכל בשעון שיש לו על היד. עברה דקה ועוד דקה, ואף אחד לא בא. ובדיוק כשהוא כבר התחיל להתייאש, הגיעה הלקוחה הראשונה.


"שלום, אתה הבלש?" שאלה אותו ילדה עם תלתלים קצרים וסווטשירט סגול בהיר עם ציור של קיפוד וכיס גדול מקדימה. גם היא התארחה במלון, היא והמשפחה שלה. הוא ראה אותה המון פעמים בשבועות האחרונים. הם אף פעם לא דיברו, אבל נדב ידע שהיא גרה בחדר 512. הוא ידע דברים כאלה, הוא שם לב לפרטים. הוא שם לב, למשל, שעל הגרביים שלה מצוירים משולשים של פיצה, ושהיא כמעט תמיד לובשת את הסווטשירט עם הקיפוד. הוא שם לב גם שיש לה הרבה מאוד חברים, גם בנות וגם בנים, גם בגיל שלה וגם מבוגרים ממנה, ושהיא רוב הזמן מחייכת. אבל עכשיו לא, עכשיו היא נראתה מודאגת, מאוד.


"כן, אני הבלש." הוא ענה בקול מקצועי, "מי את ומה התעלומה שלך?"


"קוראים לי עלמה," היא אמרה, והשפתיים שלה רעדו כמו לפני בכי, "ומישהו... מישהו... מישהו זר נכנס לנו לחדר ו..." היא לא הצליחה לדבר יותר. היא הייתה צריכה את כל הכוח שיש לה כדי לעצור את הדמעות.


"בואי עלמה, תשבי כאן, תשתי קצת מהשוקו שלי," הציע נדב כדי להרגיע אותה, "ואז תספרי לי הכול מההתחלה. כל פרט חשוב."


עלמה לקחה את הכפית הארוכה ואכלה את החלק העליון של הקצפת שמעל השוקו, זה שמפוזרת עליו אבקת קינמון. זה עזר. הבכי שכמעט יצא לה החוצה דרך העיניים נסוג אחורה והסתתר שוב בתוך הגוף.


"אני וברווזי שיחקנו מחבואים." היא התחילה לספר, ואז ראתה שנדב הסתכל עליה במבט מבולבל, לכן הסבירה, "הוא לא באמת ברווז, הוא האח הקטן שלי, וברווזי זה לא באמת השם שלו, אבל ככה אני קוראת לו. סתם, כי הוא כזה ברווזי... לא חשוב... אז שיחקנו מחבואים במסדרון של הקומה שלנו, ואני הלכתי להתחבא בחדר. זה היה מחבוא מעולה. פתחתי את הדלת של הארון והתקפלתי פנימה, סגרתי את הדלת. ובאמת, עבר המון זמן, אולי עשר דקות, וברווזי בכלל לא הצליח למצוא אותי. ואז שמעתי מישהו נכנס לחדר שלנו, וישר ידעתי שזה לא ברווזי..."


"מעניין! מעניין מאוד!" נדב עצר אותה ושאל בסקרנות: "איך ידעת שזה לא ברווזי?"


"כי היו לו צעדים כבדים של בן אדם מבוגר, אז זה לא יכול היה להיות הוא. ידעתי שזה גם לא האחים הגדולים שלי, נוני ויוני, אתה מכיר אותם? הם תאומים, והם אוהבים כוכבים ומדע וחידות, והם תמיד מסתובבים ביחד וכל הזמן מפטפטים, אז זה גם לא היה הם, כי מי שנכנס שתק..."


"אולי זה היה אבא שלך או אמא שלך?"


"גם לא יכול להיות. כי היה לו ריח מוזר, לא כמו הריח של הבושם של אמא או האפטרשייב של אבא. ריח חריף כזה. ככה ישר ידעתי. וממש־ממש פחדתי והתחבאתי עוד יותר עמוק בתוך הארון, וכיווצתי את עצמי לכדור. ניסיתי לא לנשום בשביל שהוא לא ישמע אותי, וחיכיתי בכל הכוח שהוא ילך משם, אבל הוא נשאר הרבה זמן, ועשה כל מיני קולות מוזרים, ממש מוזרים, אתה מבין?"


"איזה מין קולות?"


"לא יודעת, הוא הזיז דברים, פתח וסגר דלתות, הפעיל מכשירים חשמליים, דיבר בשפה שהיא לא עברית, והתעטש..."


"הוא התעטש!" העיניים של נדב ברקו בעניין, "מצוין. מצוין. איך בדיוק הוא התעטש?"


"מה?!" עלמה התבלבלה, "אני לא מבינה, התעטש, עשה אפצ'י, מה זה משנה?"


"זה משנה ועוד איך!" נדב קם מהשולחן מרוב התרגשות, והלך במעגלים מסביב. "לכל בן אדם יש אפצ'י מיוחד!"


"באמת?"


"בהחלט! לא ידעת? אפצ'י זה כמו טביעת אצבע או פתיתי שלג: אין בכל היקום שני אפצ'יים דומים. יש גדולים ויש קטנים. יש ארוכים ויש קצרים. יש כאלה שבאים בשלישיות וכאלה שבאים בשביעיות. יש כאלה שמתחילים חזק ונגמרים חלש, ויש כאלה שלהפך. אז תחשבי טוב, תחשבי טוב־טוב, איזה מין אפצ'י זה היה?"


עלמה ניסתה להיזכר כי עכשיו היא הבינה כמה זה חשוב. היא עצמה עיניים ועצמה אוזניים (עם כפות הידיים) כדי שהמראות והקולות לא יפריעו לה לשמוע את הקולות של הזיכרון. ואז הכול חזר אליה. היא ממש הצליחה לשמוע את זה ברור.


"הוא התעטש מוזר," היא אמרה, "לא כמו מישהו מצונן."


"אני רוצה לשמוע בדיוק איך."


"זה היה בערך ככה," היא לקחה הרבה אוויר והתכוננה, "אָאה־אָאה־אָאה! — — — — — פְּצִ'ייייייייייייי..."


צליל ההתעטשות שלה הדהד מקיר לקיר בלובי של המלון.


"אני מבין..." אמר נדב בקול מהורהר.


האפצ'י הזה נשמע לו מוכר, הוא היה בטוח שהוא כבר שמע אותו בעבר, אבל הוא לא הצליח להיזכר מתי.


"בואי אחריי, נלך לחקור."


★


כל אותו היום נדב ועלמה הסתובבו ביחד ברחבי המלון, הסתתרו מאחורי דלתות והקשיבו לאנשים מתעטשים. החורף בדיוק התחיל, היה קר וגשום, והרבה מאוד אנשים היו מצוננים. הם עקבו אחרי שבילים של טישואים משומשים, מצאו בפחים בקבוקים ריקים של סירופ נגד שיעול ושמעו המון סוגים של התעטשויות ושיעולים. פתאום המלון כבר לא היה משעמם כל כך, הוא היה מקום מלא קולות וצלילים, מקום להרפתקה. עלמה, שהייתה מאוד ידידותית, שאלה את כל מי שהיא פגשה, גם ילדים וגם מבוגרים, אם הם שמעו התעטשויות חשודות, וכולם ניסו להיזכר ואז השמיעו בחזרה את ההתעטשויות שהם שמעו. ילד אחד שמע "פִּיצ'וּו!!!" חזק כמו פיצוץ, ומבוגר אחד שמע "אַַפְּצְ'... אַפְּצְ'... אַפְּצְ'... אַפְּצְ'..." שחזר כמו ניקור של ציפור, וילדה אחת אמרה שהיא שמעה התעטשות הפוכה: "פְּצִ'י־אָה!" (אבל נדב לא ידע אם להאמין לה או לא) וברווזי, אח של עלמה, שמע מישהו שמתעטש בקול חזק כמו צעקה ואחרי כל אפצ'י חזק כזה הוא מקלל (אבל עלמה חשדה שהוא סתם המציא, בשביל שיהיה לו תירוץ לקלל בקול).


נדב ועלמה הלכו מהורהרים במסדרון של קומה חמש, וחשבו על כל האפצ'ים האלה, ופתאום הם שמעו התעטשות חזקה יוצאת מתוך אחד החדרים, התעטשות שנשמעה מוכרת מאוד. הם עצרו את הנשימה והקשיבו, ואז הם שמעו שוב:


"אָאה־אָאה־אָאה!פְּצִ'ייייייייייייי..."


כן, זה היה זה.


"אוי לא, מה נעשה?" שאלה עלמה והתחילה לרטוט מרוב פחד כמו גוזל פינגווין מצונן.


"אני אציץ פנימה." החליט נדב. למזלו הדלת של החדר ההוא לא הייתה נעולה, נשאר חריץ קטן שאפשר להצמיד אליו את העין.


"בסדר, אבל תיזהר!"


"אני לא מפחד." אמר נדב, אבל האמת היא שהוא קצת חשש, כי המשחק הפך עכשיו לרציני. וכי אף פעם אי אפשר לדעת מי מסתתר מאחורי דלתות. הוא התקרב אל הדלת בצעד איטי, נצמד בדממה לרווח בין הדלת למשקוף והסתכל פנימה. אחרי רגע הוא הסתובב בחזרה אל עלמה. היא ראתה שהוא מחייך.


"טוב, בואי," הוא אמר לה, "התעלומה נפתרה. עכשיו נחזור למשרד של הבלשייה."


★


הם שוב ישבו בלובי של המלון, ליד השולחן של נדב, זה עם השלט המודבק, ומולם שתי כוסות של שוקו חם עם קצפת. עד שהם לא שתו מהשוקו נדב לא היה מוכן לספר לה מה הוא ראה בחדר ההוא.


"נו, אז מי זה היה?" שאלה אותו עלמה, מטה את גופה קדימה מרוב סקרנות.


"תגידי לי את."


"אבל אני לא יודעת!"


"אז תעני לי על שאלה אחרת. כשיצאת מהארון שהתחבאת בו, שמת לב למשהו מוזר?"


"מוזר? מוזר כמו מה?"


"אני מתכוון, תחשבי טוב, החדר שלכם נראה בדיוק אותו דבר כמו קודם?"


"רגע, תן לי להיזכר..." עלמה שוב עצמה עיניים ואוזניים וניסתה להיזכר. היא ראתה בדמיון את השטיח, היא ראתה את המיטה, היא ראתה את הפינה עם הקומקום והתיונים. "לא, הוא לא היה אותו דבר, המיטה הייתה מסודרת!"


נדב הנהן, זה היה בדיוק מה שהוא ציפה לשמוע.


"והקולות ששמעת כשהתחבאת בארון, אמרת שהיה ביניהם קול של מכשיר חשמלי, יכול להיות שזה היה שואב אבק?"


"כן, זה נכון, אתה צודק, זה באמת נשמע כמו שואב אבק."


"אז הנה הפתרון," אמר נדב בגאווה, "מי שנכנס אליכם לחדר היה המנקה. בשביל זה הוא נכנס — בשביל לסדר לכם את החדר. הרעש ששמעת היה שואב האבק, והריח החריף המוזר שהרחת היה הריח של חומרי הניקוי. וצדקת, הוא בכלל לא היה מצונן! חומרי הניקוי החזקים מגרים לו את האף, לכן הוא מתעטש כל כך חזק וכל כך מוזר."


"אָאה־אָאה־אָאה!," אמרה עלמה בקול.


ונדב השלים בצחוק:


"פְּצִ'ייייייייייייי..."


והמנקה, שבדיוק עבר ליד, שמע וחייך.