בפתח הספר
ספר זה אינו מאגד את מיטב כתיבתו של חזי לסקלי על מחול; הוא מאגד את מיטב כתיבתו של לסקלי על אומנות, על יחסה לחיים ועל מקומה בהם. הספר שבידיכם מיועד אפוא לכל שוחר אומנות, ובמיוחד לכל מי שמבקש ליצור אותה. בראש ובראשונה זוהי פרוזה אדירה, שמצליחה להנפיש מראה עיניים ולפרוש בפני הקורא את מלוא האפשרויות הטמונות ברוחב הבמה הזאת המכונה חיים – ובעצם הפרישה מכריחה אותו לתת את הדין ואת הדעת על צעדיו שלו.
יהיו מן הסתם קוראים, אוהבי שירתו, שיתהו מה לחזי לסקלי ולמחול. זהו היפוך גמור, שכן בחייו נודע כמבקר מחול יותר מאשר כמשורר, ומת בטרם עת בתחושת החמצה קשה על ששיריו לא נקלטו די, לא הובנו די, לא נאהבו די.
אהבתו הראשונה של לסקלי, כמעט מינקות, הייתה המחול. אהבתו השנייה הייתה הספרות, ובנעוריו החל לכתוב ואף לפרסם שירים וסיפורים. בגיל 22 נפנה לאהבתו השלישית ונסע ללמוד אומנות פלסטית בהאג. מהאג עבר לאמסטרדם, ושם יצר בעיקר עבודות מיצג.
אוקטובר 1980 היה חודש גורלי בחייו: הוא שב לארץ, ובארץ נוסד עיתון העיר. לסקלי הצטרף למערכת המקומון התל אביבי, והיה למבקר המחול שלו מקיץ 1981 ועד להתפרצות האלימה של מחלת האיידס בגופו בקיץ 1992.
בהעיר כתבו כישרונות גדולים כגון רפי לביא, דן דאור, עוזי וייל, תמר גלבץ, גל אוחובסקי, נילי לנדסמן, עלי מוהר ודודו גבע (רשימה חלקית בהחלט). ואפילו ביניהם הזדהר חזי לסקלי. אני כותב "הזדהר" מתוך זהירות יתרה. במונחים אבידניים, האיש היה כחייזר שנחת בכיכר רבין (אז כיכר מלכי ישראל). רוחב ידיעותיו היה זר לחלוטין למרחב. זה אדם שידע לדרג כוריאוגרפים אנגלים או בלרינות סובייטיות מתוך לב ליבה של תל אביב הקרתנית והמהבילה, שדומה כי לא הדביקה אגל זיעה אחד לקווצותיו הבלונדיניות.
עצם נוכחותו בעיתון הייתה פלא. בממוצע פרסם לסקלי במקומון ביקורת מחול מדי שבוע – קצב שעיתונים ארציים לא עומדים בו כיום. אסתכן ואומר שהעיר היה החינמון היחיד בעולם ששלח כתב לראיין את פינה באוש בגרמניה, ועוד פרסם את הריאיון על השער. דמיינו את התל אביבי המסכן, שכל רצונו לחפש מודעת דרושים למלצרות או לאופניים יד שנייה, נאלץ לצלוח שישה עמודים של יחסי באוש וקהל הבלט הקלאסי של ווּפֶּרטַל!
כמבקר היה לסקלי נדיב לניסיון ובלתי סלחן לשגיאה. הוא לא הִרפה מקורבנותיו ולא ריחם, והילך אימים עד כדי כך שמנעו ממנו לא פעם כניסה פיזית למופעים, אך היה גם הראשון להריע לכישלון מפואר שהורתו במחשבה, ברגש ובמאמץ כנים.
"כל זה הוא רק הזיה אבל הזיה זה כל מה שיש", כתב כשפגש את אחד מאליליו ויליאם פורסיית. "מכאן הדרך קצרה לקביעה תקפה במידה זהה: מציאות היא כל מה שיש. ואם נעשה כמה קיצורי דרך חצופים במיוחד, נגיע לקביעה: אומנות היא הכול ובבואת הכול הזה בעת ובעונה אחת. ואז נהפוך על פיו בקלות יתרה את המשפט Art is about life, ונקבל Life is about art" (עמ׳ 112). אומנות אינה רק בידור, טען לסקלי, ואסור שתיכלל תחת המילה המהוגנת "תרבות". אומנות היא תמצית ותכלית החיים התבוניים. היא המציאות, והחיים תפאורתה. מכאן גם נובע הפחד מפני בליית הגוף וכיליונו, המהדהד בכתבים אלה בעוצמה. המוות הוא האנטי גיבור לגיבור האומנות, ומאבק האיתנים ביניהם מחולל את הספר שלפניכם.
מתוך המחול חזר לסקלי לשירה, וב־1986, כשהיה כבר בן 34, פרסם את ספר ביכוריו "האצבע". בוויקיפדיה אני קורא ששיריו "עוסקים בהומוסקסואליות". האמת היא שהמנוח, שהיה בין הראשונים לצאת מהארון והיה לוחם יוזם ומחרף נפש למען שוויון זכויות, תיעב את הצירוף "שירה הומוסקסואלית" (ובטח היה מתנגד גם לצירוף הנורא "עוסקים ב"). לדידו אמות המידה לאומנות הן אוניברסליות ואינן קשורות לנטייה, למגדר, למוצא או לסוגה. מחול, בלט, פלמנקו או סטפס, שירה או קולנוע – כל אומנות יכולה להיות נפסדת או מהותית, רדודה או מרטיטה. סלידה מיוחדת שמר לסקלי לאלה שניסו לכסות על ערוותם עם זהותם.
גם אין זה מדויק שערכו כמשורר לא נודע בזמן אמת. לסקלי נודע כעיקרי שבחבורת מקום קצרת הימים, ספריו פורסמו בהוצאות נכבדות פחות או יותר, והוא הפיק והוזמן לפסטיבלים. אלא שספריו לא נמכרו ולא נידונו כי השירה הפסיקה למכור ולהידון בשנות השמונים. הוא איחר לקאנון, שנחתם או הופרט, והדים הולכים ורמים לתסכולו זה נשמעים בטוריו האחרונים. הטרגדיה היא שאותו נגיף HIV – שרבים ראו בו עונש בגין חטא, תפיסה שלסקלי הבריא תקף בשצף קצף – הוא שהוציאוֹ ממעגל יודעי הח"ן לציבוריות הישראלית. ספרו האחרון "סוטים יקרים", שראה אור מעט אחרי מותו ב־1994, נידון ונקרא בהרחבה – דיון וקריאה שהמשורר לא זכה להם בחייו. ב־2009, עם כינוס כל שיריו בידי מאיר ויזלטיר בכרך "באר חלב באמצע עיר", הושלם הגלגול, ולסקלי היה לאחרון שצורף לקאנון דור המדינה.
לצורך הכנת ספר זה גמעתי כ־520 גיליונות העיר. אינני מתלונן. נהניתי וקינאתי מאוד. ובכל זאת, צריך למנן.
בבחירת הטקסטים פעלתי לפי שני עקרונות. ראשית ביקשתי להביא את הביקורות שמפעילות את הדמיון, מגרות את השכל ושולחות את הקורא לשולחן הכתיבה (או לסטודיו). אלה ביקורות שחורגות ממושאן. הלא מופע מסוים שנערך בתאריך כך וכך בהיכל זה וזה כבר לא יחזור, וגם הרקדנית האיטלקייה שהצליחה או לא הצליחה לקשת את גופה כנדרש כבר מזמן בגמלאות. אולם כשלסקלי מתאר תנועה ומתעכב על האופן שבו היא מפעילה את הרגש והנפש – קטע אחד כזה שווה בעיניי לספריות שלמות. שנית, ובמסגרת ידיעותיי המוגבלות עד מאוד, ניסיתי לכלול קטעים שמושאם כוריאוגרפים נודעים כמרתה גרהם ואוהד נהרין. שני העקרונות אינם סותרים, שכן כמבקר אהב לסקלי להגות בגדולים יותר משאהב לסנוט בקטנים.
הספר נחלק לשתי חטיבות, שתיהן מסודרות כרונולוגית. בחטיבה הראשונה והעיקרית יבואו ביקורות, ראיונות וכתבות בנושא מחול. אחר כך יתאפס ציר הזמן ויבואו מאמרים שפשוט לא יכולתי להשאירם על המפתן. כעיתונאי כתב לסקלי על כל נושא תחת השמש. באחד מטוריו, למשל, ערך ביקורת ריחות – בשמים, אבל גם דיאודורנטים וריחות כלליים של רחוב – ובסוף הספר תמצאו כמה טעימות, או הסנפות, ממנו. בהמשך פרסם טור אישי בשם "יוֹמַן הַנִּרְגָּן", שחושף טפח שרירי מהשקפותיו על שירה ועל משוררים.
את הקובץ חותמים שני אפילוגים מאירי עיניים: גבי אלדור, שהחליפה את לסקלי כמבקרת המחול של העיר לאחר מותו, סוקרת את הכוריאוגרפיות שלו עצמו; ואלון אלטרס – סופר, משורר ומתרגם, שהיה ידידו הקרוב של לסקלי – מאיר את החוטים הקושרים בין שירת לסקלי לאהבת המחול שלו.
למעט התקנה לפי כללי הכתיב המלא הנהוגים עתה ותיקון שגיאות דפוס מובהקות זעיר פה זעיר שם, הדברים מופיעים בספר כפי שהופיעו בעיתון. מחברם ידע על בוריה את מלאכת הסיפור, ולרוב לא ראיתי טעם להעיר הערות או להסביר בדיחות. זאת ועוד, מאחר שלסקלי כיהן כעורך, יש להניח שגם הכותרות הן מעשה ידיו או שנעשו על דעתו. בהעיר נהגו להדגיש שמות של אנשים, יצירות ומקומות במופעם הראשון בטקסט. בהמשך זנחו נוהג זה, אך אני המשכתי אותו למען האחידות (וגם כי הוא נחמד).
שלמי תודה לאנשי אולם העיתונות של בית אריאלה על סבלנותם אין קץ; לרועי שניידר, יהודה ויזן, עמנואל יצחק לוי, תמר רפאל, עומר ולדמן וגל עזרן על עזרתם באיתור, בהקלדת ובהגהת המאמרים; ולמאיה גורדון על הזכות להביאם. תודה מיוחדת לאלון אלטרס על הכפפה הנפלאה שזרק לי כשהציע לערוך כינוס כזה.
ומילה אחרונה: בלילות יפים מאלה ידעתי בעל פה את "השראה מתוקה". אני זוכר את עצמי הולך לאור הירח בחוף הים של תל אביב – והרי כל הליכה על חול כמוה כריקוד קטן – ומדקלם לעצמי או בחברה את השיר כהשבעה. בהשבעה זו אני רוצה להשביע את הקורא:
אֵין דָּבָר בָּעוֹלָם
לְבַד
מֵאָמָּנוּת.
אֵין רָעָב,
אֵין מְדִינִיּוּת
פְּנִים וְחוּץ
אֵין גִּהוּקִים וְשִׁהוּקִים
אֵין וְרָדִים
אֵין נַעֲלַיִם לוֹחֲצוֹת
אֵין אֶצְבָּעוֹת נִפְלָאוֹת יָדַיִם מְצֻיָּנוֹת אֶצְבָּעוֹת נֶהְדָּרוֹת
אֵין מְחִית תַּפּוּחֵי
אֲדָמָה
אֵין גֶּשֶׁם, אֵין שָׁרָב אוֹ פַּחַד
מָוֶת. רַק אָמָּנוּת.
עודד כרמלי
תל אביב, דצמבר 2024
