“הרבה זמן חיכיתי לספר נוסף של דיוויד גילהם. כעשור עבר מאז קראתי את ספרו המופתי "עיר של נשים" , וטעמו הטוב נשאר בי מאז. זה לא שלא קראנו ספרים על הנושא, ואפילו באינפלציה של ספרים בנושא (שואה) הספר הצליח להתבלט מעל הרבה אחרים. גילהם ניחן ביכולת תיאור מדויקת ומוחשית, כזו המכניסה את הקורא לאווירת הסיפור באופן מוחלט, ונותנת לו להרגיש שהוא לוקח חלק באירועים, ולא על תקן משקיף מהצד, קורא, במקרה הזה.

היכולת הזו של גילהם נשמרת גם בספר הזה. אם כי אני חייבת להתוודות  שהפעם החיבור בינינו לא היה מיידי. יש משהו לא הוגן שאנחנו כקוראים עושים, גם אם זה טבעי: להשוות בין הספרים של אותו סופר. ראוי להתייחס לכל ספר בפני עצמו. לפעמים הרף גבוה מדי, ואז לספר החדש לא נותר אלא לצלול מטה, וזה לא ממש הוגן. אז ההתחלה די דשדשה לי, עד שלקראת עמוד 200 משהו התניע בפול גז, והקריאה קיבלה לא רק תאוצה, גם נכנס בה מֵמַד של מתח.וכן, גילהם עשה זאת בשנית. 

שכונת צ'לסי בניו יורק. רייצ'ל וארון והחתול גרים בדירה סטנדרטית. הוא מנהל מסעדה, והיא, אחרי ניסיון לא מוצלח בעבודה מחוץ לבית, מנסה את כוחה בציור. האומנות לא זרה לה. ואם כבר אומנות - היא יסוד הסיפור הזה.
כמה שנים קודם לכן רייצ'ל הגיעה עם דודה, אחיה של אמה מברלין לניו יורק. אמה, שהיתה ציירת מוכשרת לא היתה ברת מזל כמוהם ומצאה את מותה במחנות. רייצ'ל והדוד ניצלו ע"י זה שמכרו את נשמתם לשטן. וגם אם יצאו בריאים בגופם, נשמתם, ובמיוחד זו של רייצ'ל, נותרה מצולקת ומדממת.

היה את הרגע הזה בו הבינה שחייה נחצו לשניים. והיא צריכה לבחור. בחיים או במוות. הרגע בו היא הופכת מניצוד לצייד. זהו רגע מכונן בחייה, וגם אם היא הופכת את חייה לאפשריים, הפחד תמיד ישכון בקרבה, יתערבל בה, יסכסך את נשמתה, ויגרום לה לחוסר מנוחה, להיות תמיד דרוכה, מוכנה לכל תרחיש.
הוא יופיע באותו רגע בו ישבה עם גיסתה על ספסל ירוק בוושינגטון סקוור, מעשנות סיגריה. רייצ'ל שואלת את גיסתה בחשש אם לא יעצרו אותן. גיסתה לא ממש מבינה את השאלה, ורייצ'ל? היא לא רגילה לשבת על ספסל "רגיל". בברלין היהודים הורשו לשבת רק על ספסלים צהובים שהוקצו אך ורק עבורם. כמו הטלאי הצהוב אותו נדרשו לענוד. עוד סממן שהבדיל אותם. שסימן אותם.

השם צללי ברלין מדויק לתוכן, ובעיקר לדמותה של רייצ'ל. כל חייה היא חיה עם הצללים. הצללים ההם, משם. שברי זיכרונות ומקטעי פרצופים מחיים אחרים הפוקדים אותה בשנתה, אבל לא רק. גם ברגעי העֵרוּת הצללים מלווים אותה, כמו בן לוויה נאמן.

ומה עושה אדם שהסיוט הכי גדול שלו, זה שהוא חשב שנמצא בחסות הצללים, והיה בטוח שיישאר שם לנצח, קם לתחייה מול עיניו ועומד מולו בשר ודם? לא רק נוגע בפחדים הכי גדולים, גם מעיר את כל השדים מקברם. מה אז?

הסיפור הנע בין הווה לעבר, עוסק במגוון נושאים: שואה, יחסי משפחה והשפעת האירועים על המשפחתיות, מוות ואובדן, ובעיקר שם במרכז את נושא הפוסט טראומה, וגילהם כמו שהוא יודע, רקח מזה סיפור יפה.”