לא התכוונתי לכתוב ספר שירים ואף לא שירים בודדים בשנת הקורונה האיומה, אבל כמו תמיד המילים היו מפלטי ומקלטי בעתות הסגר והמחנק, לנפש בעיקר. כתבתי במחשב ובאייפון לסירוגין. הייתי לבד בכל הסגרים. תמיד לבד. כתבתי בהפסקות גדולות מבלי לתכנן שום דבר. כתבתי לעצמי קודם כל, כמו תמיד. הטקסטים הצטברו בקובץ אחד. לא קראתי אותם ולא התעסקתי בהם עד חודש מרץ האחרון. פתחתי את הקובץ ובקריאה רצופה הופתעתי לגלות מעין יומן פיוטי גלוי לב המתעד ללא סינון רגעים, מחשבות, פחדים ושמחות קטנות בשנת הקורונה הראשונה. כמעט ולא ערכתי, לא גנזתי אף שיר ולא ניסיתי ליפות או לעדכן את השירים. אלה הם מעין תצלומי הבזק של הנפש.
לעכשיו השירים הם שלכם לקרוא, להתחבר או לדחות. לאהוב או שלא. אני מקווה שתמצאו בהם משהו משלכם ובשבילכם. הן אחרי הכל, כולנו היינו שם.