1


לי
הגבעה


עמדתי מחוץ לבית הלבנים האדומות הדו־קומתי ברחוב שלוש־עשרה, בתקווה שזה יהיה הבית החדש שלי. כמה בתים צמודי קרקע בסגנון דומה ניצבו זה לצד זה משני צידי הרחוב.


ניסיתי להרוויח זמן.


ידעתי את זה.


גל החום ששבר שיאים גרם לי להזיע מאוד — לא מראה אידיאלי למפגש איחוד ללא התראה, אבל לא הייתה לי שליטה על זה. ישבתי באוטובוס בלי מיזוג אוויר אלוהים יודע כמה שעות, בטמפרטורה של כמעט ארבעים מעלות. שמחתי שלא מתִּי. זיעה הייתה הרע במיעוטו.


כשהרצון שלי למקלחת גבר על המתח שהרגשתי, אזרתי אומץ, צעדתי קדימה ודפקתי בדלת.


עצרתי את הנשימה כשראיתי אור נדלק מאחורי שמשת זכוכית קטנה במרכז הדלת.


תנשמי, לי. את בסדר עכשיו.


צעדים עמומים נשמעו מאחורי הדלת הלבנה וראיתי שמישהו התקרב דרך הזכוכית הכהה, אבל העיוות של הזכוכית החלבית הקשה עליי להבין במי מדובר.


בבקשה שזאת היא.


אלוהים, בבקשה שזאת היא.


הדלת נפתחה ואוויר פרץ מהריאות שלי בנשיפה מסחררת. הקלה הציפה אותי למראה חברת הילדות שלי. החברה היחידה שלי.


"לי? אוי, אלוהים. מה לעזאזל את עושה פה?"


"היי, קֶם," אמרתי בצרידות וחייכתי במבוכה אל מול הבלונדינית המדהימה שעמדה מולי. קמרין פריי הייתה מהממת בדיוק כמו בפעם הקודמת שהתראינו, על אף שעכשיו היא הייתה גבוהה הרבה יותר. לא ראיתי אותה מאז שעזבה את מונטגומרי לפני שבע שנים, אבל המשכנו להיות בקשר. התפללתי עכשיו לרחמיה — ולחדר האמבטיה שלה. "אני צריכה להשתין."


"באמת?" חיוך רחב התפשט על פניה. "תיכנסי, אחותי." היא תפסה אותי עוד לפני שהספקתי להגיב, גררה אותי פנימה ועטפה בחיבוק דוב עצום. "וואו, כמה התגעגעתי אלייך, לי בנט."


הכרחתי את גופי להתרפות וקיבלתי לאיטי את החיבוק שלה ואת המגע של אדם אחר על עורי. הייתי מוכרחה להירגע. לא נשקפה לי סכנה עכשיו.


זה נגמר, לי.


"אין לך מושג כמה טוב לראות אותך, קם," אמרתי והתנתקתי מהמחשבות שלי. התכוונתי לכל מילה ברמות שהיא לעולם לא תבין. הרפיתי את האחיזה משני תיקי הנסיעות שהבאתי איתי, כל מה שהצלחתי לקחת כשעזבתי, והשבתי לה חיבוק. "אבל אם לא אעשה פיפי בקרוב, השלפוחית שלי תתפוצץ."


קם צחקה בשקט, הרפתה ממני והובילה אותי במסדרון אל חדר האמבטיה. מיהרתי להיכנס, התרוקנתי במהירות, רחצתי ידיים והצטרפתי אליה במסדרון. "תודה," נאנחתי והרגשתי סמוקה וכאובה לאחר נסיעה באוטובוס בין־עירוני צפוף.


"נו?" שאלה קם והביטה בי בשעשוע. "את כאן!"


הנהנתי לאיטי ונאנחתי ברעד. "אני כאן."


היא הרימה גבה. "להרבה זמן?"


הסמקתי. "האמת שאני צריכה מקום לגור בו — זמנית כמובן," מיהרתי להסביר. "אני לא רוצה להכביד עלייך." המשכתי לשטוח את התחינה שלי במילים מבולבלות. "זה רק לכמה שבועות, עד שאצליח למצוא עבודה ולהסתדר בכוחות עצמי." הצמדתי את הידיים במבוכה ומשכתי בכתפיים. "את מוכנה לעזור לי, קם?"


"איזו מין שאלה מטופשת!" היא חייכה. "ברור שאעזור לך."


הקלה עוצמתית שכמוה לא הרגשתי מעולם התפשטה בגופי. "תודה." חייכתי ונשאתי את עיניי אל הנערה שהערצתי רוב שנות ילדותי. לחשתי לה, "תודה רבה."


קם נופפה בביטול בידה, לקחה את התיקים שלי וסימנה לי לבוא אחריה. "אז תני לי לנחש. נמאס לך סוף־סוף מהשממה והחלטת להצטרף אליי במקום שבו חיים באמת?"


קימטתי את המצח אליה. אהבתי את מונטגומרי, לואיזיאנה — העיר שבה גדלנו. הייתי בחורה מעיירה קטנה. לא הייתה לי ברירה אלא להיות כאן. "אה... לא?"


"אוקיי, זה היה מתחת לחגורה," היא נאנחה בכניעה. "פשוט תזהירי אותי אם האבא המטורלל שלך אמור לדפוק לי בדלת ולחפש את הילדה שלו בקרוב."


"אל תדאגי," עניתי והלכתי אחרי קם במסדרון קצר אל מה שנראה כמו מטבח־חדר אוכל. "אבא לא יבוא לחפש אותי."


הוא יצטרך למצוא אותי קודם.


"יופי," השיבה בקלילות. "כי אפילו אני לא מוכנה להתמודד עם ג'ימי בנט."


"איזה בית יפה, קם," אמרתי כי רציתי להסיט את נושא השיחה למקום בטוח יותר. "ממש בית יפה." זו הייתה האמת. המטבח היה צנוע בגודלו, אבל הארונות היפהפיים מעץ אלון בעבודת יד בצד השמאלי של החדר הקרינו טעם יקר. דלת הזזה מזכוכית חלשה על הקיר שמול דלת המטבח, עם שורה נוספת של ארונות מעץ אלון שהכילו כיור נירוסטה ותנור עם חזית מזכוכית. במקום ארונות שהגיעו עד לתקרה בצד הזה, ראיתי חלון שהשקיף אל גינה קטנה.


"כן, הוא לא רע," אמרה קם.


"כן." חתיכת לשון המעטה. שולחן המטבח והכיסאות נראו יקרים יותר מכל תכולת הבית של אבא שלי יחד.


"האמת שיש לך מזל, לי." קם הוציאה שני בקבוקי מים מהמקרר וקראה לי להצטרף אליה ליד השולחן. "יש לנו חדר פנוי."


"לנו?" שאלתי כשהתיישבתי על כיסא הקטיפה לצד הכיסא שלה.


"אני גרה עם החבר שלי והחבר הכי טוב שלו." היא חייכה והעבירה אליי בקבוק לפני שפתחה את הבקבוק שלה ושתתה ממנו. "אנחנו חולקים בית." היא משכה בכתפיה. "הם ממש נחמדים."


"אה." הלב שלי שקע בתוכי. "את גרה עם בנים?"


קם צחקה בקול רם. "תירגעי, לי־בי, אפשר לחשוב שאמרתי לך שהשטן יושב בסלון."


"זה לא העניין," התחלתי למלמל. "אני פשוט... לא..."


"תירגעי," היא אמרה בעדינות. "דרק וקייל ממש בחורים טובים. חוץ מזה, הם לא מתנהגים כמו בנים רגילים והם בגיל שלי. כולנו לומדים באוניברסיטת קולורדו. שם נפגשנו. הם סטודנטים שנה ג' כמוני — או לפחות ככה נהיה בסתיו."


המחשבה ערערה אותי עוד יותר. "אולי זה לא רעיון מוצלח כל כך," מלמלתי כשפתחתי את בקבוק המים ובלעתי את הרוק. ניסיתי להדחיק את החרדה שעלתה לי בגרון.


"זה הרעיון הכי טוב שהיה לך כבר שנים, לי." היא חייכה. "כבר הפסקתי לספור כמה פעמים ביקשתי ממך לבוא לכאן."


אני ספרתי. "שלושים וארבע פעמים." קם צלצלה אליי פעם בשבוע מאז שעברה דירה. היינו צריכות להקפיד לדבר בשעות מסוימות — בעיקר מאוחר בלילה כשאבא שלי איבד הכרה מרוב שכרות. היא התחילה לבקש ממני לבוא לגור איתה כשמלאו לי שמונה־עשרה באוקטובר שעבר — ובכל שבוע מאז.


ההגעה שלי לכאן הייתה המעשה הכי חסר אחריות שעשיתי, והידיעה שאגור עם סטודנטים גברים הפחידה אותי עד מוות.


קם הושיטה יד ולחצה על כתפי בעידוד. "אני עדיין לא מאמינה שאת כאן."


"המקום הזה שונה מהבית," אמרתי בקול צרוד. "לא הייתי בטוחה שהגעתי לבית הנכון עד שפתחת את הדלת." הבטתי סביבי בלחץ. "את בטוחה שלא יפריע להם שאני כאן?"


קם נופפה בידה בביטול כאילו אמרתי משהו מגוחך. "זו לא תהיה בעיה, לי. אני יוצאת עם דרק והוא עושה מה שאני אומרת לו. וקייל? הוא תמיד עמוס בעבודה ובלימודים ולכן בקושי נמצא בבית, וזה לא יפריע לו."


"אה... אוקיי?" עניתי בהיסוס. באף אחת משיחות הטלפון הרבות בינינו, קם לא אמרה שהיא יוצאת עם גבר וגרה איתו. יכולתי רק לדמיין איזו שערורייה הייתה פורצת בעיר שבה גדלנו. אבל האמת היא שהפסקתי להקשיב כשקם דיברה על בנים. היו לה אין־ספור חברים.


"חוץ מזה," היא המשיכה בהתלהבות. "את תמותי על המקום הזה. הוא מדהים."


פקפקתי מאוד. קם סיפרה לי על שלל ההרפתקאות שלה כשגרה בגבעה והן עוררו בי קצת אי־נוחות. "אה... בסדר?"


"אז את מתכוונת לגור איתנו?"


כפות ידיי החלו להזיע. "אם את בטוחה שזה לא יפריע לדרק ולקייל, אהיה אסירת תודה לקבל חדר. אני אשלם, כמובן. אני מתכננת למצוא עבודה כמה שיותר מהר."


קם חייכה ומחאה כפיים. "מצוין, בואי אראה לך את הפינה שלך."


הבטתי בה בבלבול. "פינה?"


קם נאנחה בתסכול. "וואו, לי, את חיה בבועה. לא ראית אף פעם אם־טי־וי?"


משכתי בכתפיים. אף פעם לא צפיתי בטלוויזיה. מכשיר הטלוויזיה היחיד שהיה לנו בבית היה בחדר של אבא.


כשקם קמה ויצאה מהמטבח עם התיקים שלי, מיהרתי לקום וללכת אחריה. "החדרים של דרק ושלי בהמשך המסדרון עם חדר האמבטיה שבו השתמשת," הסבירה כשערכה לי את הסיור.


"נהדר. מקסים. תודה רבה." הנהנתי ועליתי אחריה בגרם מדרגות מעץ אל מסדרון צר בקומה העליונה. הוא היה מעוצב בפשטות, צבוע בגוון ירוק עדין עם כמה תמונות ממוסגרות של להקות רוק ותמונה של הרי הרוקי על הקירות. "זה חדר האמבטיה שלך," הכריזה קם ופתחה את הדלת הבודדת בצד השמאלי של המסדרון. "את תחלקי אותו עם קייל — שדרך אגב, נקי יחסית לבחור." הרתיעה שלי כנראה הייתה גלויה כי קם גיחכה. "יש לך מזל שהחדר שלך לא בקומה התחתונה. את צריכה בסך הכול לחלוק אותו עם קייל, אני צריכה לחלוק את חדר האמבטיה שלמטה עם דרק ועם כל מי שבא לבקר. ותאמיני לי, את לא רוצה לדעת איזה סוג של דברים הייתי צריכה לנקות."


הזדעזעתי, אבל עטיתי את החיוך הכי אסיר תודה שהצלחתי. "אני מרגישה בת מזל," הבטחתי לה. "ואני אסירת תודה. תודה רבה."


"תפסיקי להגיד תודה."


"סליחה."


"אל תבקשי סליחה."


"סליחה — בסדר."


התכווצתי. "סליחה."


"אוי, מתוקה." קם צחקה ופתחה את דלת חדר האמבטיה. היא סימנה לי להעיף מבט.


נאנחתי כשנכנסתי פנימה והמילה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה פאר. אלוהים אדירים, זה היה אחד מחדרי האמבטיה שמציגים בקטלוגים לעיצוב הבית. ידעתי כי עלעלתי בקטלוגים רבים כאלה בעבודה כדי להעביר את הזמן כשלא שירתּי לקוחות. כן, תחנת הדלק של מו במונטגומרי לא הייתה בדיוק מקום עבודה תוסס, אבל היא התאימה לי. התגעגעתי אליה.


הכול בחדר האמבטיה הזה היה מודרני — מאריחי השיש ועד למקלחת הכרום הענקית. בבית של אבא היה לנו רק אמבט ישן ולכן התלהבתי להתקלח במקום היפהפה הזה.


הלכתי אחרי קם למסדרון והיא הצביעה על שתי דלתות בצד השני. "הדלת מימין היא החדר של קייל. תצפי להרבה תנועה כשהוא בבית."


"תנועה?"


קם חייכה. "כן, קייל בחור פופולרי. יש לו הרבה אורחות. הן תמיד רוצות ממנו משהו."


המוח שלי התחיל לעבוד שעות נוספות כשהרהרתי למה קם התכוונה עד שהחלטתי שמדובר בסמים.


אלוהים, לזה היא התכוונה?


אוי, אלוהים, קיוויתי שלא עברתי לגור ליד מסומם.


לעזאזל, מהיכרות עם המזל שלי ידעתי שזה בדיוק הטיפוס שאעבור לגור לידו. סטודנט מרושל שישן בשיעורים ומכר מריחואנה כדי לשלם שכר לימוד.


"קם — חכי!" תפסתי בזרועה. "התכוונת למה שנראה לי שהתכוונת?" לחשתי והצבעתי לכיוון הדלת.


"את מוכנה להירגע?" היא כבשה צחוק. "הוא בכלל לא בבית." היא גיחכה ופתחה את דלת החדר ליד החדר של קייל — החדר הצמוד לחדר של קייל. "את מתכננת לבקר אצלו בחדר בשעת לילה מאוחרת?"


"מה?" הנדתי בראשי בסלידה. "אלוהים אדירים, ממש לא! אני לא רוצה שום קשר לדברים כאלה."


"אז את תהיי בסדר." היא חייכה וזקרה את הגבות. "כשקייל יראה את הפרצוף התמים שלך, הוא לא ינסה לעשות משהו."


ינסה לעשות משהו?


מה הוא יכול לנסות לעשות — לגרור אותי לחדר שלו ולהאכיל אותי סמים בכפייה?


אוי, שיט.


"אולי תפסיקי לדאוג ותבואי לראות את החדר החדש שלך?" קם פקדה וגררה אותי פנימה. "בקושי משתמשים בחדר הזה. הוא החדר הכי קטן מבין הארבעה, אבל הוא לא רע."


עיניי התבוננו בשטיחים הרכים בצבע קרם ובווילונות התואמים באותו צבע שהגיעו עד לרצפה. חלון גדול השתרע על רוב הקיר הצהוב מול הדלת.


"וואו." החדר הזה נראה יפה מדי יחסית לבית של סטודנטים. מיטה זוגית עם מסגרת עץ לבנה תפסה חלק גדול מהחדר, עם ארון בגדים תואם, שידת לילה ו... "יש לי טלוויזיה משלי?" פלטתי את השאלה כשהבחנתי בטלוויזיה עם המסך השטוח שהייתה תלויה על הקיר מול המיטה.


"בהחלט," קם ענתה ונשמעה משועשעת. "אבל אל תתלהבי יותר מדי. זו בסך הכול אחת הטלוויזיות הישנות של קייל והיא לא מחוברת לכבלים. אבל כן יש לה נגן די־וי־די מובנה שפועל וזה בונוס."


"אוי, קם." הסתובבתי וחיבקתי אותה. "תודה רבה."


"לכי לישון, לי." היא השיבה לי חיבוק. "נתראה בבוקר."


"אכפת לך אם אתקלח?" קראתי אחריה כשהתקדמה אל הדלת.


"לכי על זה, מתוקה," זו הייתה התשובה היחידה שענתה לפני שסגרה את הדלת.


עמדתי לרגע, שאפתי את השקט ואפשרתי לחיוך קל לעלות על שפתיי.


יכולתי להירגע.


סוף־סוף.