אלי
בעיניים עצומות הושיטה אלי את זרועה אל הנייד שהקפיץ אותה משנתה. וכך, בלחיצת כפתור, קנתה לעצמה חמש־עשרה דקות נוספות של חסד. גופה התפתל והתקבע חזרה אל השקע שנוצר במרכז המזרן.
בלילה נדדה שנתה. השיחה עם אמיר אמש הטרידה אותה. היא הקציבה לעצמה עוד דקות ספורות באותה התנוחה המושלמת. עיניה הירוקות נפערו לאִטן והיא בהתה בחדרה הקטן, בבגדים שלבשה אתמול שהיו זרוקים על הרצפה, במראת הווינטג' הגדולה שלצִדה היו תלויים התיקים, הצעיפים והמטפחות שאספה לאורך שנים, במחרוזות הישנות המונחות על השידה העתיקה, מחרוזות שלא ענדה למעלה מעשור, וכנראה לא תענוד לעולם, אבל לא הצליחה להביא את עצמה לזרוק אותן. כל כך רצתה להתעורר במקום אחר — בחלל פתוח ואינסופי, שמיים כחולים, ענני נוצה, הצליחה לדמיין את המרחב המיוחל לשבריר שנייה ושלחה מבט חטוף אל עבר החלון, אור הבוקר סנוור את עיניה ושוב הושיטה ידה אל הנייד, ניתקה אותו מהמטען והביטה במסך.
הודעה נכנסת בשעה 06:55 מאמיר.
"מזכיר לך לא לדבר עם אורי, אנחנו נדבר איתו אחרי בית ספר, יום טוב."
תחושת קבס עלתה בה. זה באמת קורה, חשבה לעצמה, החיים האלה שלי, הם באמת קורים.
את חייבת לקום מהמיטה, נפשה זעקה אל עצמותיה, כמו מפצירה בהן לסור אל חדר הרחצה ולנקות עצמן במקומה, אך היא שוב נכנעה לעייפות.
לפתע חשה באחיזה רופפת בזרועה שהפכה במהירות לניעור טורדני. בבהלה התרוממה והביטה באורי שעמד לצדה והמשיך לנער את זרועה בעקשנות.
"השעון לא צלצל. נו, קומי, יש לי מבחן בחשבון ופספסתי את ההסעה. נו, אמא, קומי."
"הכול טוב, הכול טוב, אנחנו לגמרי מספיקים," ניסתה לשכנע את עצמה, מודעת לכך שבאחרונה המשימה הכי קשה של היום היא היקיצה לקראתו.
"לא התעוררתי, אמא, אני לא יודע למה הנייד שלי לא צלצל וגם את לא התעוררת, וההסעה כבר עברה."
"לא נורא, אני אקח אותך. תאחר קצת, לא קרה כלום," ניסתה להרגיעו, וכמעט התפתתה לגלות לו ששמעה את השעון המעורר בזמן ובכל זאת חזרה לישון, אבל מצאה שזה לא נכון להודות בפניו שייאוש עוטף אותה.
"יש לי מבחן בחשבון, אני לא יכול לאחר."
אלי קמה והקפידה לשדר רוגע מופתי, חשבה על השעות הלא פשוטות שהוא צפוי לעבור היום עם אביו ובת זוגו עדי, לאחר שיאספו אותו מבית הספר ויבשרו לו את הבשורה. היא היתה נחושה בדעתה להפוך את הבוקר הזה לבוקר מוצלח, משוכנעת שיש להם סיכוי טוב להספיק להגיע לבית הספר בזמן על אף שנותרו רק עשרים דקות לצלצול.
כמעט חמש שנים שהיא ואורי רגילים לעבוד כצוות בימים אי־זוגיים ובכל סוף שבוע שני. חמש שנים שבהן אורי הוא כל עולמה, היא כבר למדה איך להרגיע אותו כשצריך.
"אני מתקתקת לך את התיק ויוצאת להביא את האוטו, אתה מתלבש צ'יק צ'ק ולוקח מלמטה את הסנדוויץ', סגור? יאללה, חמש דקות והיינו! יש לנו את זה, אנחנו לגמרי עומדים בזמנים."
בתוך תוכה האמינה שכל ילד אחר היה מאשים את ההורה שלו בחוסר אחריות טוטלי, שהרי היא המבוגר האחראי בבית ומתפקידה להעיר, להכין, לארגן ולוודא שיגיע בזמן ובנינוחות למבחן החשוב בחשבון שהתכונן אליו בשקדנות במשך כל השבוע שחלף.
אבל לא אורי, הוא לעולם לא ירשה לעצמו להוציא את התסכול שלו עליה, הוא יודע שזה לא משנה לה אם יגיע לבית הספר בזמן ואם יצליח במבחן בחשבון, כי בעיניה הוא ילד טוב, שלם ומושלם.
בעולם של אלי אין ילדים רעים, יש ילדים שרע להם. היא אמרה לבנה שוב ושוב שהדבר היחיד שחשוב לה זה שיהיה לו טוב ושיהיה מאושר, ושהיא תעשה ללא היסוס כל דבר שיכול לגרום לכך. היא לא התיימרה להוריד עבורו את הירח אבל ידעה ללא צל של ספק שיש בה היכולת לבנות או להרוס לו את הביטחון העצמי, והיה חשוב לה יותר מכול לתת לו להרגיש את האהבה הבלתי תלויה והאינסופית שלה שהעריפה ושתמשיך להעריף עליו כל זמן שהוא יהיה מוכן לקבל ולספוג אותה.
הצצה קטנה בתיק של אורי לוודא שכלום לא חסר — בעיקר המחשבון — והיא יצאה לכיוון הפיאט האדומה שלמזלה חנתה היום במרחק של שני בניינים בלבד מביתה. היא עמדה ברחוב והתנערה ממש כמו כלב שמנער פרווה רטובה והכריזה בינה לבינה, הנה מתחיל לו יום חדש.
אורי נכנס לבית הקפה שב"מרכז גוף ונפש" הנמצא מתחת לבניין. כמדי בוקר על הדלפק חיכתה לו שקית נייר עם סנדוויץ' חביתה ואבוקדו שהוא כל כך אוהב, כוס שוקו וקפה קר לאמו.
הוא חטף את השקית, סידר את הכוסות במנשא הקרטון ויצא לחכות בכניסה.
"אורי, התחלתי לדאוג לך, אתה באיחור, יש לך היום מבחן חשוב, לא?" שמע מאחור את קולה של אסתריק'ה. "לחמם לך את השוקו? הוא כבר התקרר," הוסיפה.
אורי הודה לה ואמר שהוא אכן מאחר, ולכן יסתפק הפעם בשוקו פושר. הוא ידע שבעוד רגע היא תמתח ביקורת על אמא שלו וניסה לקחת את האחריות על עצמו, ולכן שיקר שהיה לו מאוד קשה להתעורר ושאמא שלו ניסתה להעיר אותו יותר מפעמיים.
"אני לא זוכר בדיוק מתי הלכתי לישון, באמת שאני לא זוכר," מלמל מספר פעמים וניסה לעצור את המחשבה שהוא חייב להיות ילד טוב ולדייק בעובדות ובסיפורים שהוא מספר, כי אם לא, שוב יקרה משהו נורא כמו שקרה אז, כשההורים שלו התגרשו.
הוא האמין שכנראה עשה איזושהי טעות או אמר משפט לא מדויק או משהו רע כלשהו אחר כי אחרת זה לא היה קורה לו.
כפי שחשש, הביקורת של אסתריק'ה לא איחרה להגיע. היא זיהתה את מצוקתו ומיהרה להסביר לו שזה בסדר ושהוא לא צריך להרגיש אשם כי הוא בסך הכול ילד, וילד ממש טוב, "התפקיד של האמא הוא לדאוג שהילד יתעורר ולא להפך."
אורי המשיך להגן על אמו, ואסתריק'ה תלתה בו מבט חומל והפנתה את עיניה החוצה בדיוק ברגע שבו הרכב של אלי נעצר ליד הכניסה, ובהטיית ראש היא סימנה לאורי להיכנס.
"אמא, מתי הלכתי לישון אתמול? אני לא זוכר אם זה היה בתשע וחצי או בעשר."
"מה זה משנה?"
"לי זה משנה," השיב בחוסר סבלנות והציץ בשעונו.
"היי, אורי, תעצור לרגע, תסתכל על הטלפון שלי, אתה רואה? לפי הווייז אנחנו אפילו מקדימים בשלוש דקות, הכול בסדר. אין שום קשר לשעה שהלכת לישון, דברים כאלה קורים, אתה לא צריך להסביר, אין מה להסביר, זה פשוט קרה, ועכשיו אנחנו מספיקים, ואם לא נספיק אז נתמודד עם זה כשזה יקרה, בסדר?" היא חייכה אליו, ליטפה את שערו והוסיפה, "נו, ספר, לכלכה עלי המכשפה?"
אורי שמר על שתיקה ואלי הביטה בו בחיוך, ממתינה לתשובתו. "טוב, נו, לכלכה עלייך קצת."
"ידעתי," החוותה מולו פרצוף של ילדה נזופה ושניהם צחקו.
תום
יש אנשים שמתעוררים בבוקר עם שיר בלב, מקפצים בקלילות מהמיטה למקלחת, ניצבים אל מול המראה, מושחים את גופם בקרמים ריחניים, זורקים על עצמם בגד מתוך הארון, אוספים את השיער בסרט, נגיעה קטנה של איפור ופוף, כמו במטה קסם — הם מושלמים. כזאת היא תום.
בחדר האמבטיה נכנסה תום לוואטסאפ וראתה שלירון היה מחובר בפעם האחרונה בשעה 04:35. היא שאפה אוויר מלוא ריאותיה ושחררה אנחה ממושכת.
אחרי שהתרחצה העירה את סאני ואת בן עם חיוך ענק, בחיבוקים ובאינספור נשיקות, כאילו רצתה לומר להם בכל בוקר מחדש כמה מזל יש להם להתעורר לעוד יום קסום, כי בעיניה כל בוקר הוא קסום, וכל יום טמן בחובו הרפתקה ששווה להתעורר בשבילה.
בשנה האחרונה בן התמסר פחות לטקס. הוא היה כבר בן שמונה ורק רצה להמשיך לישון ושאמו תעזוב אותו לנפשו. לעומתו, סאני בת הארבע נהנתה עדיין להתמסר לאהבה שהרעיפה עליה אמה, אהבה למשוך אותה למיטתה ולפרוע בכוונה את שערה הסרוק של תום.
תום עמדה במטבח והכינה סנדוויצ'ים שלא היו מביישים בית קפה פריזאי — שכבות של גבינת שמנת, קרפצ'יו עגבנייה וחביתות דקיקות עם עשבי תיבול בלחמניות טריות שהונחו מוקדם בבוקר מחוץ לדלת יחד עם בקבוק מיץ תפוזים סחוט טרי ושתי שקיות שוקו. על שולחן האוכל הניחה ופלים בלגיים וריבות תוצרת בית לצד סירופ מייפל.
בזמן שהילדים אכלו את ארוחת הבוקר, תום שרה לעצמה את "סיבה טובה" של אריק סיני, בבתים הצליחה לשמור על קול יציב, רק בסוף הפזמון זייפה ואפילו קצת צעקה.
"אמא, אולי בכל זאת יש סיכוי שאבא יגיע מחר ל'כדורגל הורים־ילדים' בבית ספר?" בן קטע את שירתה. "היום זה היום האחרון לעדכן את המורה מי מההורים מגיע ומי לא," הדגיש את המילה "לא" כדי להבהיר לה, ולא בעדינות, שישמח אם תבחר להיות זאת שלא מגיעה.
תום חייכה ובישרה לו שהפעם יגיע לא אחר מאשר אחיה מאור, כדורגלן עבר במכבי חיפה. "הוא יגיע במיוחד מהקריות," אמרה לו, ובן צהל.
היא נשמה לרווחה וסימנה וי על עוד בוקר מוצלח שבקלות היה יכול להיהרס לולא הצליחה לשכנע את אחיה להגיע. אחר כך פינתה את הצלחות לכיור וזירזה את הילדים להביא את התיקים ולהתקדם לכיוון המעלית. סאני ביקשה להיכנס לחדר השינה של הוריה כדי לנשק את אביה אך תום מיהרה להסביר לה שזה בלתי אפשרי. "בובה שלי, צריך להיות בשקט, אבא חזר ממש מאוחר אתמול. אולי תציירי על נייר לב ענק, נכתוב לאבא, 'אני אוהבת אותך, אבא. בוקר טוב.' ונניח את זה על הדלפק במטבח על יד המיץ תפוזים? ככה אבא יראה את זה דבר ראשון כשהוא יתעורר, דיל?"
סאני לחצה את ידה המושטת של אמה ואמרה, "דיל, דיל."
"לא אומרים דיל, דיל כמו שלא אומרים תיקו, תיקו," הניף בן את ידו בביטול, "וכדי שאבא יראה את זה מיד כשהוא מתעורר צריך לשים את הנייר בשירותים, בתוך האסלה."
"אויש, באמת, אל תדבר שטויות," תום נזפה בו. "ציור כזה יפה לא שמים בשירותים, נכון, סאני?"
כעבור חמש דקות היו כולם חגורים בג'יפ המשפחתי. הרדיו ניגן את "יו יה" של כוורת, ותום הגבירה את הווליום בהתרגשות. "יוווו, אנחנו אוהבים את השיר הזה, נכון?" היא התחילה לשיר, ובן וסאני הצטרפו אליה בפזמון.
הנסיעה עברה מהר, וכמו תמיד הגיעו השניים לגן ולבית הספר הרבה לפני הזמן. תום נפרדה מהם והמשיכה לנוע ברחובות העיר לכיוון סטודיו "פילטיס בשדרה" בשדרות בן גוריון, שבו הדריכה את שיעורי הבוקר.
בדרך חשבה על לירון. היא תהתה אם יבחין בכלל בקיומו של הציור שסאני השאירה לו על הדלפק. "מניאק," לחשה לעצמה והגבירה את הווליום.
אלי
"מספיקים, מספיקים! מי האמא הכי אלופה בלעמוד בזמנים ולא עושה בושות בכלל?" אלי חייכה למראה, ואורי נתן בה את המבט הזה של "אל תגזימי".
"טוב... הבנתי, אולי נסחפתי, אבל זה מה שיקרה היום, אתה תראה! איך אתה? מוכן למבחן, מאמי?"
הוא שמר על שתיקה.
אלי הצטערה שהזכירה את המבחן. חששה שביטחונו יתערער, והוא יחשוב שלא התכונן מספיק, ועברה לטקטיקה החביבה עליה — הסחת דעת באמצעות פדיחות. היא התחילה לזמזם בקול נמוך את השיר שתמיד גרם לאורי לצחוק, בביצוע המגוחך והאובר מתוק שלה ל"ילד פלא". על פניו של אורי החל להתפשט חיוך שהלך והתרחב ככל שאלי נענעה את ראשה ועשתה תנועות מגושמות עם הידיים.
הוא ניסה להתאפק אבל נכנע. פרץ בצחוק, מיהר לסגור את החלונות והצטרף לשירתה.
"ילד פלא הו,
ילד פלא הו,
ילד פלא, פלא,
טוטוטוטוטוטו..."1
אלי חשדה שכשהוא רואה אותה ככה נואשת להוציא ממנו חיוך, הוא כל כך מרחם עליה, וזאת הסיבה שהוא תמיד בסופו של דבר מתרצה, צוחק ומתחיל לשיר איתה. משת"פ של חמלה, אבל לא היה לה אכפת כל עוד הצליחה.
היא נזכרה בשיחה שניהלה אמש עם אמיר. לקראת השעה עשר וחצי הוא שלח לה הודעה.
"אני באזור, צריך לדבר איתך. פנויה? אפשר לעלות? (לא בוער, אפשר לדחות למחר.)"
ההודעה הלחיצה אותה.
"כן, תעלה, אורי בדיוק נרדם."
הוא התיישב מולה במטבח ואמר לה שמגיע להם מזל טוב.
"אני ועדי בהיריון. תאומים." הוא חייך. הבעת פניה של אלי קפאה.
"תחייכי, אלי, זאת בשורה משמחת, משמחת מאוד. יהיו לאורי שני אחים קטנים או אחיות. סבתא של עדי היתה תאומה. תמיד שמעתי שזה מדלג על דור, אבל לא האמנתי שזה יקרה גם במקרה שלנו, את קולטת? שניים!"
מתוך הסחרור, היא איכשהו הצליחה לחלץ חיוך.
"וואו, מזל טוב, אתם יודעים בוודאות שזה שניים?"
"או שתיים," אמיר צחק, "צריך לחכות לסקירת מערכות בשבוע חמש־עשרה. כבר שכחת איך זה, אה? אנחנו רק בשבוע אחת־עשרה אבל ראו שיש שני שקי היריון, ולעדי יש תחושה שאֵלו שתי בנות."
"שבוע אחת־עשרה, וואו." היא נשמה בכבדות.
אמיר נראה מאוכזב משפת גופה ומהבעת פניה.
"מה, לא תשמחי בשבילנו?"
"בטח שמחה, רק קצת דואגת איך זה ישפיע על אורי. הוא לא יודע עדיין, נכון?" נלחצה.
"לא, לא," אמיר הרגיע אותה. "קודם רציתי לספר לך. אני ועדי נספר לו מחר אחרי בית ספר, ניקח אותו למסעדה טובה ונספר לו על פיצה, אני מאמין שזה ישמח אותו." ואלי חשבה לעצמה, למה לעזאזל הוא חושב שזה ישמח אותו.
"אני מקווה," ענתה ביובש.
"וואו, אלי, זאת ממש לא התגובה שציפיתי לקבל ממך."
"סליחה, סליחה. אתה צודק. אני רק קצת דואגת בגלל אורי. אני הכי שמחה בעולם בשבילכם... ועדי תהיה אמא נהדרת, יהיה מהמם, אני בטוחה."
"תודה, ואל תדאגי, אני אעשה עם אורי שיחה, אני אסביר לו שהוא הגבר שלי, הכי חשוב מכולם, ואני צריך גם אותך מהצד השני, מסבירה לו כל הזמן שכלום לא הולך להשתנות, שאני תמיד אוהב אותו יותר מכל דבר אחר."
"ברור, רק אולי לא כדאי להגיד לו שכלום לא הולך להשתנות, אתה יודע, זה לא יכול להיות ממש נכון, אבל ברור, הכוונה ברורה."
אמיר ספק התעלם, ספק לא שמע את ההערה שלה, וסיפר לה שעדי מאוד מתרגשת ומפוחדת, חפר על בחילות הבוקר שלה ונכנס ליותר מדי פרטים אישיים. אלי לא הגיבה, שמרה על איפוק. היא לא גילתה לו שכל הסיפורים האלה על סבתא של עדי ואיך הם גילו שהם בהיריון לא מעניינים אותה בשום צורה. היא חשה כאב, שנאה, מרמור וקנאה, ואת כל אלה שטף גל שחור ענק של רחמים עצמיים.
הוא המשיך לדבר ולצחקק, והיא המשיכה לחייך ולהעמיד פנים.
"טוב, עדי מחכה לי. מחר נדבר עם אורי, אף מילה בינתיים, כן?" הוא חייך אליה.
היא שנאה אותו וחיבקה אותו חיבוק חם ואוהב, קיללה אותו בלבה ואיחלה לו שוב מזל טוב. "סליחה שהגבתי בדאגה, אני בטוחה שתדע לנהל את זה בצורה שאורי לא ירגיש שהמקום שלו מאוים, אני באמת שמחה בשבילכם," שיקרה ושנאה על זה גם את עצמה.
איך זה יכול להיות שאמיר הגיע למקום כל כך שלם? הוא התקדם, התפתח, והיא נשארה בדיוק באותו המקום. מה היא עשתה עם עצמה חמש שנים? איזה קשר משמעותי היה לה? איזה בית היא ניסתה לבנות לאורי? למה לא היא זו שהביאה לו אח או אחות? מה לעזאזל לא בסדר אצלה שהיא כבר חמש שנים מחפשת את עצמה אחרי שהיא פירקה לה, לאמיר ולאורי את הבית במו ידיה ובשביל מה? חמש שנים שהיא יוצאת, מבלה, מתנהגת וחושבת כמו בת שש־עשרה בזמן שאמיר בונה בית ועושה ילדים.
הם הגיעו בזמן לשער בית הספר, והיא נשמה לרווחה. אולי בכל זאת לא מדובר ביום בית שימוש. מכונית מוכרת נעצרה לצד מכוניתה, זה היה יובל. כשהילדים ירדו מהמכוניות, הוא פנה אליה, אמר שיש לו בוקר פנוי ושאל אותה אם היא רוצה לשתות איתו קפה.
"למה לא, עוד שעה בקפה של ריטה?"
"סגור."
בעבר היה להם רומן קצר, אבל הוא לא התקדם לשום מקום, אולי בעיקר משום שנֹעם שלו ואורי שלה חברים טובים שלומדים באותה הכיתה, והיתה לה תחושה שאורי לא יאהב את הרעיון שהיא יוצאת עם האבא של אחד החברים הטובים שלו.
הנסיעה חזרה נראתה מהירה בהרבה. "היי, תום יפה שלי, סורי על ההקלטה, אני יודעת שאת שונאת למרות שאני אוהבת... אני פשוט בנסיעה, ברמזור... לקחתי את אורי לבית ספר, השעון לא צלצל וגם אני לא התעוררתי, היינו על קוצים, אבל לא זאת הסיבה שאני מטרחנת לך הודעה קולית עכשיו. את לא מאמינה מה אמיר אמר לי אתמול. הוא ועדי בהיריון, הלם. דברי איתי איך שאת שומעת את ההודעה... בעצם דברי איתי יותר מאוחר. אני הולכת לשבת עם יובל אצל ריטה... והאמת שזה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו, קצת מהווייבים הטובים שלו. תזכירי לי למה עזבתי אותו?
טוב, לא משנה, נדבר אחר כך. ביי מאמי שלי, ואל דאגה, אני זוכרת שקבענו להיום בערב, מחכה לזה ממש, נשיקות."
