לרקוד על צריח
הרהרתי בדבר זה זמן מה, בעמידה רעועה על קצות האצבעות בראש צריח בגובה מאתיים מטרים, במקום שבו כל משב רוח אקראי עושה רושם שהוא להוט להטיח אותי באבני המרצפות הרעבות שמתחתיי, והגעתי להחלטה: החלטתי ש"מרהיב" היא המילה היפהפייה ביותר.
אולי תחלקו על דעתי. אולי אתם חושבים שיש מילה שמדגדגת את הלשון במגע מתוק יותר מאשר "מרהיב". אולי אתם מעדיפים את "תמצית" או "שברירי" או "פַּטפטת".
הממ... פטפטת. פט־פ־טת.
בסדר, אני מודה, היא די טובה. למען האמת, כבר האשימו אותי — בצדק, יש שיאמרו — שאני טיפ־טיפה פטפטנית בעצמי. אין בושה בכך שבת שמונה־עשרה רוצה שהעולם ישמע את מה שיש לה לומר, נכון? אם אתם שואלים אותי, זאת בושה גדולה יותר כשמישהי לא חושפת את הנשמה שלה מדי פעם, אפילו אם אין עם מי לדבר בגובה הזה פרט לתיש צוקים רטנוני שכל הזמן נוגח בי ברגל, ומנסה להפיל אותי מהמקום שהוא אוהב.
תֵּישֵׁי הצוקים הם יצורים משונים. אין להם אפילו מטר גובה, אבל יש להם שלוש קרניים קטנות וגישה מחורבנת מספיק לדרך של שלושים קילומטרים. והם גם מאוד טריטוריאליים. האגדה אומרת שהם קיבלו את השם הזה כי יש להם נטייה לטפס על צוקים, צריחים וקתדרלות כדי להיות קרובים יותר לאלים. סביר יותר להניח שהם באים בשביל הטחב בצבע כחול־נחושת שצומח רק מעל קו הצמרות. בזכות הטחב שהם אוכלים הם זוכים בתכונותיהם הסרחוניות, שמבריחות טורפים שגדולים מהם פי עשרה.
כן, נכון מאוד: הייתי במרחק נגיחה אחת בלבד מסוף משפיל לחיי, בזכות תיש לא גדול בהרבה מחתול ביתי, המפורסם בעיקר ביכולתו לגהק ולהפליץ על אויביו עד מוות. אה, וכשהם מתרגזים באמת? תישי הצוקים משמיעים קול פעייה שעלול לנקב את עור התוף אם מתקרבים אליהם יותר מדי.
הושטתי יד וגירדתי לו את הזקן הלבן־כסוף. "אבל אני מוכנה להתערב שאתה אוהב אותי יותר מדי בשביל זה, נכון, בחורצ'יק?"
תיש הצוקים נהם עליי. נהמה חרישית, אבל הרעם הנמוך הרעיד את עצמותיי. לא ידעתי שהם יכולים לעשות את זה. עכשיו אני מבינה למה הקטנצ'יקים שתלטניים כל־כך. העניין הוא שכאן, בגִיטַבְּרִייה, אין הרבה הרים גבוהים מספיק להצמחת הטחב הכחול, ואלה שישנם מושכים נחש ארסי במיוחד שהחטיף האהוב עליו הוא תישי צוקים מתים. אבל למזלם, הנחשים לא מחבבים ערים, ויוצרי המִתקנים הגִיטַבְּרִיים מפורסמים בהקמת מגדלים גבוהים כל־כך עד שכל מי שיהיה מטורף מספיק כדי לעלות לראשם יוכל לנשק את הירח ישר על הלחי.
אולי אני מגזימה קצת. יש לי נטייה לשמץ של דרמטיות מדי פעם. אבל כשאני מאוזנת כאן למעלה, בראש הצריח הגבוה ביותר בכל העיר המרהיבה הזאת, משקיפה על מגדלי בהט בעלי כיפות נחושת ורחובות צפופים שבהם בוערות אלף מנורות שמן מהבהבות, וכל אחת מהן היא כוכב שקורא להרפתקה או מזימה חדשה, זו לא תהיה הגזמה לומר שהנוף עוצר את הנשימה.
אפשר לומר, מופלא.
תיש הצוקים פלט נחירה חקרנית.
"אני לא בוכה," הודעתי לו, וגירשתי אותו כשניסה לנגוס בעקב המגף שלי. "צריך יותר מדמעה אחת כדי לקרוא לזה בכי."
דמעה אחת. אז מה? דמעה אחת ויחידה על כל המקומות שהשתוקקתי לחקור, על הפלאים שכמהתי לראות, על הקרבות — ניצחונות קשים, אני מבטיחה — שנדרשו כדי שאגיע לרגע הזה, שבו סוף־סוף היו בידי הכישורים הדרושים כדי לנדוד לכל מקום ביבשת הזאת בלי פחד מרדיפה או סכנה.
דמעה אחת.
כאשר טיפת היגון הבודדה הזאת זלגה על לחְיי, ותיש הצוקים הקטן נגח ברגלי בפעם המאה, בניסיון לסלק אותי מאזור הכרסום הפרטי שלו, תחבתי יד לתוך אחד מתריסר הכיסים במותניית העור השחור האהובה שלי, ושלפתי את חפיסת הקלפים שאני הכי פחות אוהבת.
אַרגוֹסים נושאים איתם כל מיני חפיסות. קלפי התאמה, לדוגמה, כוללים סדרות שונות עבור כל אחת מהתרבויות החיות ביבשת. אנחנו מציירים אותם כדי שנוכל לתפוס איך אנשים חיים ואת התבניות המושלות בחברותיהם. קלפי אי־התאמה, לעומת זאת, מייצגים אינדיבידואלים ואירועים המפֵרים את הדפוסים האלה. אנומליות שיכולות לשנות את מהלך ההיסטוריה. חפיסת הטֶייסָן מלמדת את ארבע דרכי המים, הרוח, הרעם והאבן המנחות את דרכי הארגוסים, יחד עם שבעת הכישרונות שעליהם אנחנו מסתמכים כדי לשרוד במסע. אפילו יש לי חפיסה של קלפי פלדה חדים כתער שפָּאפִּי לימד אותי להטיל בזריקה מהירה ומדויקת עד כדי כך שאני מסוגלת להצמיד זנב סנונית לענף של עץ — לא שארגוסי ראוי לשמו יעשה דבר כזה, מה פתאום.
את רוב החפיסות אנחנו מקווים לבנות לאורך הזמן, ככל שאנחנו לומדים על העולם. אבל החפיסה שהחזקתי ביד? מהקלפים האלה אנחנו מקווים להיפטר מהר ככל האפשר, כדי שלא יכבידו עלינו בנדודינו. קוראים להם צרימות, אבל זאת סתם מילה מפונפנת למה שהם באמת: חובות.
על פי דרך המים, ארגוסים צריכים לזרום על פני חייהם של אחרים כפלג עדין, לעולם לא לקחת מה שאחרים לא רוצים לתת, להשאיר מאחוריהם אך ורק חיוך וסיפור טוב. אבל גם במאמץ אדירים, מדי פעם בפעם אין לנו ברירה, ואנחנו חייבים להפר את דרך המים. בלית ברירה אנחנו לוקחים משהו שלא התכוַונו, או משאירים בעקבותינו אסון ויגון. עם זאת, אנחנו הארגוסים לא מאמינים בחרטות. חרטה היא לא פיצוי, וארגוסי תמיד משלם את חובותיו.
החובה הזאת הביאה אותי לראש הצריח הנוכחי. הייתי חייבת להשקיף ממרומו על העיר הנהדרת הזאת ועל החופים הנוצצים שמעבר, אל כל המקומות שחלמתי לבקר בהם ולא יכולתי. עדיין לא. הייתי בת שמונה־עשרה, וכבר היה על כתפיי עול של חובות רבים יותר מאשר מצפוני היה מסוגל לשאת. בחפיסה שבידי היו קלפים מצוירים של כל האנשים שנהגו בי יפה וסבלו כתוצאה מכך: משפחות שאיבדו אהובים שלא הצלחתי להגן עליהם, ולא ידעו כלל את האמת על מה שקרה; אנשים שסבלו כאב בגללי, וימשיכו לסבול עד שאמצא דרך להשיב את המצב לדרך הישר.
ידיי רעדו כשערבבתי את חפיסת הצרימות. הטלת פּוּר היא ככל הנראה לא הדרך האצילית ביותר להחליט איזה חוב יש לשלם ראשון, אבל אנחנו הארגוסים מהמרים מטבענו. לכן עצמתי את עיניי, פרשתי את הקלפים בצורת מניפה, והנחתי לרוח להנחות את אצבעותיי. יש ארבע סדרות בחפיסת צרימות: קוצים, שלשלאות, דמעות ואבק. כל אחת מהן מייצגת חוסר איזון שונה שיש לתקן.
אף אחד לא אוהב לשלם חובות — ההרגשה היא תמיד שנצא מהעניין עניים יותר משהיינו לפניו. משום כך, כשפקחתי את עיניי וראיתי את הקלף ששלפתי, ואת הסבל הצפוי לי בלא ספק, הופתעתי מאוד כשגיליתי שאני צוחקת בקול רם כל־כך ומחייכת חיוך זוהר עד כדי כך שאורו העיב על הכוכבים מעליי ומתחתיי.
תיש הצוקים פעה בזעף — למזלי, לא פעייה מכשילה. הפעייה הזאת הייתה יותר מסוג של "היי, דבילית, מה משעשע עד כדי כך שהוא מצדיק צחקוקי טירוף כשאת רומסת את שדה הטחב שאני הכי אוהב?" גסות רוח איננה דרכם של הארגוסים. לכן, לפני שהתחלתי בירידה המסוכנת מהצריח, השתופפתי, פרעתי את פרוותו של התיש, ונישקתי אותו על ראשו הקטן והרגוז. הושטתי את הקלף שציירתי שנים מספר לפני כן, ובו פניה של גנבת פזיזה וערמומית, בעלת שיער בלונדיני־אדמוני וחיוך שמושך אליו צרות. "תגיד, זה לא מצחיק," שאלתי את תיש הצוקים, "שאפילו אם את מחזיקה יד איומה, לפעמים יוצא לך קלף ממוזל?"
"האם תצילי אותה... או תתפסי את מקומה?"
חלק 1
גנבת השלשלאות
קלף צרימה מייצג משהו מעבר למחויבות פתוחה. כאשר אנחנו זונחים אנשים שעשינו להם עוול, הם לא היחידים שהשגיאות שלנו כולאות; משהו מאיתנו נשאר כבול אליהם. אם תתעלמי מהאמת הפשוטה הזאת, טֶייסָן, לא רק שתגנבי ממי שאת חייבת להם פיצוי, אלא גם תשללי מעצמך את האושר שבחזרה לשלמוּת. משום כך הארגוסים אינם משלמים את חובותיהם בטינה, אלא בהכרת תודה.
1
לבטי המוסר בחילוץ מהכלא
במשך שישה חודשים ויותר מאלף קילומטרים הלכתי בנתיב שקבע לי הקלף הזה. ממרומי צריח מלכותי שהשקיף על העיר המפוארת ביותר ביבשת, למעמקי כלא תת־קרקעי הידוע לשמצה בקטלניותו לגוף ולנפש, ומכונה בשל כך "קבר הנשמות".
כמה נורא היה המקום הזה, שאליו הביא אותי החיוך הזחוח והיהיר שהיה מצויר על קלף הצרימה שלי? נאמר זאת כך: התנאים בתוך התאים הצפופים שנחצבו בסלע, עשרות מטרים מתחת לליבו הצחיח של המדבר, מתועבים במידה שהבַּרַבֶּסקים — עַם בעל אמונה דתית עמוקה — רואים חילול קודש בכליאת אסירים בני עמם שם. רק פושעים בני עמים זרים נשלחים לקבר הנשמות, ובמעמקיו מסיירים רק שכירי חרב זרים — אלה שהורשעו בפשעים קלים יחסית, וזכו לבחור אם יעבירו את תקופת המאסר שנגזרה עליהם כסוהרים או כאסירים.
"אתה בטח מצטער עכשיו שלא נשארת במרומי המגדל הנעים, נכון, קוֹנְץ'?"
תיש הצוקים ניער את צמרו המטונף בפיח, ופלט נחרה שורקנית שלמדתי לזהות שמשמעותה "קדימה לעבודה, מטומטמת".
כשהגעתי לחצי הגובה של הצריח שמעתי את קול הנקישות של פרסות התיש, שריקדו בסדקים הקטנטנים ביותר במלט של המבנה. חששתי שירצה לעשות ניסיון נוסף לדחוף אותי בצלילת ראש אל מותי, אבל הוא רק הלך אחריי, ופעה בשעשוע ניכר בשל תנועותיי המגושמות והאיטיות, בהשוואה אליו. המצב עוד החמיר כשהוא עקב אחריי בחזרה למחנה שלי מחוץ לעיר, שם היה קשור קוֹאַדְלוֹפּוֹ. לכאורה, לסוס ולתיש צוקים אין נושאי שיחה משותפים רבים, אבל השניים האלה הסתדרו ביניהם כאילו היו אחים אבודים. בהתחלה לא היה לי מושג על מה הם מקשקשים, אבל אחרי כמה ימים התברר שהם משעשעים זה את זה בסיפורים על חסרונותיי.
תוספת הפטפוטים דווקא לא הפריעה לי. קוֹאַדְלוֹפּוֹ נהיה עגום בדרכים ארוכות. הוא מעדיף אוזן אוהדת לתלונותיו. קוֹנְץ' — ככה התחלתי לקרוא לתיש הצוקים, שם דומה לקול התרועה שהוא משמיע כשהוא רוצה משהו (כלומר, כל הזמן) — שמח למלא את התפקיד הזה, בתמורה לכאצבעון של טחב כחול פעם בכמה ימים. נחש גבעות כמעט אכל אותי פעם, אבל הצלחתי לקצור מספיק כדי לשמור על שביעות רצונו של התיש עוד זמן רב אחרי שחצינו את גבול גִיטַבְּרִייה כדי לחפש בחורה שלא ראיתי כבר ארבע שנים ולא היה לי מושג איך למצוא.
התחלתי בדָארוֹם, כמובן; זה המקום האחרון שבו ראיתי את אַרִיסָה, כשהיא עוד הייתה עם כנופיית המִפרשׂית השחורה. רובם היו גנבי רחוב בני־עשרה, עם כמה שודדי גגות ושניים־שלושה רמאים שעבדו על נוכלויות מתמשכות. התברר שאַרִיסָה עזבה אותם יום אחרי שהיא סילקה אותי מהעיר באיומי סכין. זאת לא הייתה אשמתה; הייתי בהשפעת קללה של מכשף משי, שעיוותה את האהבה והחיבה של כל מי שהתחיל להכיר אותי לשנאה עמוקה, ובעל כורחם הם תמיד ניסו להרוג אותי. אם אני מסתכלת במבט מדוקדק מדי, אני עדיין מצליחה להבחין בחותָמים הדהויים של כתובת הקעקע שהמכשף חרט סביב הצוואר שלי. היום כבר לא אכפת לי מהם. דוּרָאל בְּרַאוּן, הארגוסי שהדריך אותי בארבע הדרכים ושבעת הכישרונות, לימד אותי גם למצוא יופי אפילו במקומות המכוערים ביותר.
מקומות כאלה, חשבתי כשזחלתי בבור כלא נוסף מחלקיו הידועים לשמצה של קבר הנשמות. לא ראיתי נשמה חיה באף אחד מהם עד כה, אבל זה לא שהם היו ריקים. אני לא בטוחה איזה יופי אתה מצפה ממני למצוא כאן, פָּאפִּי.
קוֹנְץ' התקרב אליי משמאל. תיש הצוקים היה מסוגל להתנהל בשקט מוחלט כשהוא רצה. הבעיה היא שנטיית האופי שלו הייתה יותר לתוהו ובוהו.
"שלא תחשוב על זה אפילו," לחשתי לו.
התגנבתי אל הפנייה למסדרון הבא, ואת פניי קידמה שם התערובת הרגילה של אנקות, הטלת קוביות ולגימות שיכר שהגיעו מהגומחה בקצה המרוחק. זה היה הביקור השלישי שלי בכלא, במטרה לחפש הזדמנות שלֵווה לחלץ את היעד שלי. זו לא דרכם של הארגוסים להיכנע לאלימות כאשר טוּב לב או ערמומיות יכולים להביא להשלמת המשימה. עד כה שניהם הכזיבו אותי.
"צו של נסיך?" קרא הווזיר מפקד הכלא של קבר הנשמות כשפרשתי את המגילה המעוטרת עם תגליפי הזהב והכסף העדינים. עשיתי זאת בכריעת ברך, תנוחה שאני לא נוטה לה גם בזמנים טובים. אני נוטה עוד פחות לכרוע אחרי שסיכנתי את חיי ואת גופי — שלא לדבר על הסוס שלי — כדי להשיג תיבה יקרה מפז, משובצת ספירים, ובה עצמות קדוש עתיקות יומין שהנסיך תבע בתמורה למתן חנינה לגנבת שבאתי להציל.
הטעות שלי הייתה שהלכתי בדרך המים לפני דרך הרוח. כך הגעתי לעשות עסקה עם הנסיך מבלי שלמדתי לפני כן על הוויכוח התיאולוגי בן עשרות השנים ששרר בינו לבין הווזיר המפקד על כלא קבר הנשמות. "לא אקרע אותו," הודיע לי הווזיר. הוא ירק על הצו ואז מסר אותו לידי אחד מפקידיו גלוחי הראש. "תמסגר את זה. עץ אשל מוזהב שיבליט את הדיו הזהובה בקליגרפיה המשובחת של הוד מעלתו. אחר כך שים את המסמך מאחורי זכוכית ברזל ותלה אותו על קיר הסלע מול תאה של האסירה. כך היא תוכל להביט בו מבעד לסורגים מדי לילה כשהיא נמקה ברעב, בהכרת טובה כנועה לנסיך שחנן אותה מאשמת ניסיון הגנבה של סוסי כסוּף הפרווה." בהנחה שאני ברברית בורה, הוא הסביר, "אחד משלושה בלבד בבַּרַבֶּסק כולה."
כמו שאמרתי, כשעושים עסקאות שמעורבים בהן נסיכים נכלוליים וקנאי דת נכלוליים עוד יותר, עדיף לעשות את התחקיר מראש.
הווזיר מפקד הכלא סיים את הפגישה בינינו כשהורה לשומרים שלו ללוות אותי לגבול בלוויית ברכתו ותודתו העמוקה על שחסכתי לו את עלות האכלתה של גנבת הסוסים, כיוון שככתוב בבירור בצו של הנסיך, היא חופשייה עכשיו.
דרך המים הכזיבה אותי, ועל כן הלכתי באיחור בדרך הרוח. שבועיים של הסתננות לפונדקים מחתרתיים ומסבאות לא חוקיות, ומתן שוחד לכל אוכלוסיית הפושעים של דרום בַּרַבֶּסק כמעט, אפשרו לי להרכיב מפה של שישה נתיבי בריחה אפשריים מתוך הכלא, המפורסם בכך שאינו חדיר.
במשך מאות בשנים, בכל פעם שהווזירים הרחיבו את הכלא, הם הסתמכו על פושעים מורשעים לחפירת המנהרות. כיוון שפושעים ידועים מאוד בגחמנות בכל הנוגע לחפירת מקומות שיהיו כמעט בוודאות לקבר עבורם, הימרתי נכונה שכמה נשמות מלאות יוזמה קשרו ככל הנראה קשר שאִפשר להן להשאיר לעצמן דרך יציאה.
המידע הזה לא היה זול. למעשה, הוא עלה לי במחיר אחד משלושת הסוסים כסופי הפרווה היחידים בבַּרַבֶּסק כולה. כן, אני יודעת, אבל כבר שילמתי פעם על החנינה. חוץ מזה, אם ירום כבודו הווזיר מפקד הכלא המהולל והאדוק של דרום בַּרַבֶּסק מאוהב כל־כך בסוס הזה, הוא לא היה צריך להרגיז שוב ושוב את האנשים הלא־נכונים.
לרוע המזל, המפה מופקעת־המחיר שהשגתי אמנם הייתה מצוינת להתגנבות לתוך קבר הנשמות, אבל היא לא הועילה במציאת דרך לתאים בלי לעבור על פני השומרים. שישה גברים ונשים, לוחמים מיומנים שסך כל הרציחות שביצעו היה גדול יותר מזה של כל הפושעים שעליהם שמרו בבית הכלא המזוויע, עמדו ביני לבין הבחורה שבאתי להציל.
זה היה הלילה השלישי שבאתי לכאן, הפעם השלישית שהסתתרתי בין הצללים ונאלצתי להקשיב לבדיחות המטונפות והמשפילות שלהם במהלך ההימורים בשאלה מי מהאסירים ימות לפני עלות השחר. לא היה קשה לדמיין שכאשר ההימורים מגיעים לסכום גבוה מספיק, אסיר ביש־מזל עלול לקבל מנת רעל במרק השמנוני, כדי ששומר שהימר יותר מכפי שיכול היה להרשות לעצמו לא יצטרך לשלם לעמיתיו האכזריים לא פחות.
שישה זה יותר מדי, חשבתי בחוסר אונים. שלושה שומרים בלבד היו אמורים להיות בכל משמרת, כשהאחרים בסיורים. אבל הכוהנים הממונים על קבר הנשמות לא ירדו אף פעם ממשרדיהם הנוחים שמעל כדי לפקח על השומרים. סיבה נוספת לכך שלא היה לי אכפת במיוחד לגנוב את הסוס של הבוס שלהם.
"אי אפשר להסתכן הלילה," לחשתי לקוֹנְץ'; כרעתי ברך לפניו כדי שהתיש הקטן יראה את פניי. לא ידעתי בוודאות אם הוא מבין את המילים שלי יותר מכפי שאני מבינה את הפעיות שלו, אבל היה נראה שהוא מבין את כוונותיי לפי ארשת פניי. "נצטרך לחזור מחר."
"שספי להם את הגרון! תני לדמם לשטוף את החולשה מרוחך, והתקדשי בדמות אמָתנו המסורה מכול!"
אצבעותיי לחצו על משהו קר וחלק. מבלי דעת הכנסתי את ידי לכיס המותנייה שלי ושלפתי חצי תריסר קלפי הטלה מפלדה. החזרתי אותם, נשמתי כדי לאסוף את כל הרוגע האפשרי מאוויר המנהרה העבש, ושלחתי את מחשבותיי לרקוד סביב תחושת הכורח הממאירה שניסתה להשתלט על תודעתי.
קוֹנְץ' לא העלה את ההצעה הקודרת הזאת; אפילו תישי צוקים לא מרושעים עד כדי כך. מה שקרקש לי בראש נקרא הצעקה האדומה: מגפת מילים וקולות ערמומית, שמי ששמע את פסוקיה ולו פעם אחת הפך לקורבן המפיץ את המחלה לכל אדם אפשרי, והורג את כל האחרים. ידעתי זאת כי הייתי האדם האחרון בעולם שנדבק בצעקה האדומה, ורק אני הצלחתי לנצח בקרב את פסוקי הארגמן. אבל הם לא סיימו איתי.
"תני לנו לשרת את ייעודך, ארגוסית!" הם סיננו בעיקשות. "אם אפילו תלחשי ולו אחד מפסוקינו לשומרים, הם —"
"יהפכו למטורפים חסרי בינה ששועטים ברחבי היבשת ומפיצים אתכם לכל מי שהם לא הורגים?" שאלתי, כשמחשבותיי מסתחררות סביב ניסיונותיהם ללכוד אותן ברשתם. "צר לי, יקיריי. התוכנית שלי אולי לא מושלמת, אבל שלכם כרוכה במחיר דמים גבוה מדי."
הפסוקים דחפו קצת יותר בכוח, מלמלו מילים בתריסר שפות שונות במטרה לכבול אותי לרצונם. פיתלתי את המשמעויות המכוערות בזו אחר זו. עינוי הפך מגרימת כאב לפעולה מרגיזה — משהו שהולם יותר את האישיות שלי. להצליף אפשר בשוט או במגלב, אבל אפשר לעשות זאת גם בלשון, להצליף ולהטיף בדיבור ארכני, וכל אחד יכול לומר לכם שזאת פעולה שמתאימה לי הרבה יותר.
"את לא יכולה להחניק אותנו לעד, הדבר־שקרא־לעצמו־פעם־פריוס."
"השם הוא לא הדבר־שקרא־לעצמו־פעם שום דבר. הוא פֶריוּס פַּרפֶקס. אני דרך החיננית הפראית, חברים, ואם אתם מתכוונים להמשיך להיגרר אחריי, עדיף שתהיו מוכנים לפניות ועיקולים בלתי צפויים בדרך."
נתתי להם להתעייף מעצמם, ואז הרשיתי לעצמי לחייך בשביעות רצון. לארגוסים אין התנגדות לקצת גאווה מדי פעם. אפילו קוֹנְץ' הרים אליי מבט בהבעה שאולי הייתה שוות ערך של תיש צוקים לחיוך. התכופפתי וגירדתי לו את הסנטר. ואז הוא גיהק לי בפרצוף. אובך כחלחל קלוש נכנס לי לנחיריים. כיסיתי את הפנים, אבל מאוחר מדי. כל שריר בגופי הפך לג'לי כשהתמוטטתי על רצפת האבן הקרה והגבשושית. קוֹנְץ' טיפס לי על החזה, ליקק לי את הפרצוף ואז המשיך מעדנות לאורך המנהרה.
אולי זה היה בגלל ההשפעות של הרוק המסריח שלו, שגורם הזיות, אבל הייתי יכולה להישבע שהממזר הקטן שרק לעצמו כשנטש אותי בידי השומרים.
