פרק 1:
דיאנה
השטן מכה שנית
יולי
שתי טיפות מים מתהוות על החלק העליון במראה, הן מתחילות להתחרות זו בזו בירידה איטית מטה. אני מתערבת שטיפה מספר שתיים תהיה המנצחת, מפני שהיא גדולה יותר. תעשו דברים בגדול או אל תעשו בכלל, נכון? אבל בזמן שהיא צוברת תאוצה, היא נוטה במהירות שמאלה. טיפה מספר אחת נשארת במסלולה וזולגת על שידת האמבטיה שלי.
זו הסיבה שאני מסרבת להמר.
אני מרימה מגבת ומנגבת את שאר האדים כדי לחשוף את השתקפותי. סומק ורוד מכסה את החזה והכתפיים שלי, הוכחה לטמפרטורת המים הרותחים. משהו לא בסדר עם המקלחת שלי, אבל אני מרוששת מכדי להזמין שרברב, ואבא שלי אמר שיוכל לנסוע כל הדרך עד אליי רק מאוחר יותר בהמשך השבוע. וזה אומר שאני צריכה להסתדר עם מי הלבה שלי עוד כמה ימים, אם העור שלי לא יישרף קודם.
אולי אחרי שאבא יתקן את המקלחת, אני מהרהרת, הוא יוכל לנסות לתקן את המגירה במטבח שפתאום מסרבת להיפתח. ואז להבין למה מתקן הקרח במקרר הפסיק לעבוד ללא כל סיבה נראית לעין.
להיות בעלת בית זה דבר מתיש. במיוחד כשאת חסרת יכולת לחלוטין. כבר ציינתי שהבעיה המקורית עם המקלחת שלי הייתה טפטוף בלתי פוסק? ניסיתי לתקן את הנזילה בעצמי בעזרת צפייה בסרטון הדרכה באינטרנט, וככה ראש המקלחת שלי הפך להר געש. אינסטלציה בשיטת עשה־זאת־בעצמך היא לא בדיוק החברה הכי טובה שלי.
אני פונה מהמראה, מושכת מגבת ורודה רכה מהוו שעל הדלת, ויוצאת מהאמבטיה המלאה באדים כדי לנשום את האוויר הרגיל במסדרון.
"כמעט מתּי שם בפנים," אני מודיעה לסקיפ כשאני נכנסת לסלון, עם המגבת כרוכה סביבי. אני מביטה על פני החלל המרווח, דמוי הלופט, לעבר האקווריום הענק, שגודלו שבעים וחמישה ליטרים, על רקע הקיר המרוחק בסלון.
דג הזהב השמן מביט בי בחזרה עם מבטו הרצחני המלחיץ.
"אני לא אוהבת שאתה לא יכול למצמץ," אני אומרת לו. "זה פאקינג מלחיץ אותי."
הוא בוהה בי שוב, ואז מנענע את הסנפירים שלו ושוחה לצידו השני של האקווריום. שנייה לאחר מכן, הוא מסתתר בצורה לא חשאית במיוחד מאחורי תיבת אוצר זהובה. כשהראיתי לבחור בחנות הדגים תמונה של סקיפ, הוא אמר לי שהוא מעולם לא ראה דג זהב גדול כל כך. ככל הנראה, הדג שלי סובל מהשמנת יתר. שלא נדבר על כך שהוא שקט מדי בשביל השלווה הנפשית שלי. אני לא סומכת על חיות מחמד שלא מרעישות.
"אתה יודע מה, סקיפ? יום אחד אתה תתעצבן על משהו ובמקום לנחם אותך, גם אני אשחה משם. אז תכניס את זה לתיבת הפיראט המטומטמת שלך ותיחנק."
אני שונאת דגים. אם הייתה לי בחירה, לא הייתי בעלת דג. המשימה הנוראית הזו נכפתה עליי על ידי הדודה המתה שלי, שהורישה לי בצוואתה את דג הזהב היקר והלא מועיל שלה. מנהל העיזבון נראה כאילו הוא ניסה לא לצחוק כשקרא את החלק הזה בקול למשפחה שלי. אחי הצעיר, תומס, לא התאפק — הוא פרץ בצחוק עד שאבא נעץ בו את מבטו.
מצד שני, האקווריום הגיע עם דירתה של דודה ג'ניפר, וזה הופך אותי לבעלת בית בגיל עשרים ואחת. אז כנראה שקצת מנצחים, וקצת מפסידים.
המקלחת הייתה כל כך לוהטת שהשאירה אותי מיובשת. אני רוצה לחסל בקבוק מים לפני שאתלבש. אני הולכת יחפה למקרר, אבל הצעדים שלי מקרטעים כשהנייד על דלפק האבן מצלצל לפתע, ומבהיל אותי. אני מסתובבת ומסתכלת על המסך, ואז מדחיקה אנחה. זו הודעה מהאקס שלי.
פרסי:
הי, רוצה להיפגש הלילה ולהתעדכן? אני חופשי אחרי 8.
לא. לא מעוניינת. אבל ברור שאני לא יכולה להיות בוטה כל כך. אולי יש לי מזג חם, אבל אני לא גסה כשאין צורך. אצטרך למצוא דרך נחמדה לסרב לו.
זו לא הפעם הראשונה שהוא יצר איתי קשר כדי 'להתעדכן'. אני מניחה שזו אשמתי, כי אמרתי שנוכל להישאר ידידים אחרי הפרידה. קבלו עצה: לעולם אל תציעו להישאר ידידים אם אתן לא מתכוונות לזה. זה מתכון לאסון.
אני נוטשת את הנייד על הדלפק ולוקחת בקבוק מים מהמקרר. אתמודד עם ההודעה הזו מפרסי אחרי שאתלבש.
בדיוק כשאני משליכה את הבקבוק הריק לפח האשפה מתחת לכיור, צליל מוכר של יללות חתול נשמע במסדרון. הקירות הדקים כנייר בדירה שלי לא חוסמים את הרעש מחוץ לדלתי. אני שומעת כל צעד, וטפיפות כפות רגליה הקטנטנות של לוסי לא יוצאות מהכלל. ובנוסף, החתולה הארורה מסתובבת עם פעמון על הקולר, המודיע על כל צעד שלה.
אני מחניקה קללה כשתחושת המחויבות מציפה אותי. אני אוהבת את השכנה שלי מלמטה, פריה, אבל החתולה שלה, אומנית־הבריחה, מטריפה אותי. לפחות פעם בשבוע, לוסי מצליחה לצאת מהדירה שלה בלי שישימו לב.
אני פותחת את הדלת ומשב אוויר קר חודר פנימה. אני מנסה להתעלם מהצמרמורות המתפשטות בזרועותיי כשאני יוצאת אל המרצפות החלקות מחוץ לדלת שלי.
"לוסי?" אני קוראת בקול מתנגן.
אני יודעת שאסור לי להפגין שום רמז לתסכול כשאני קוראת לה. אם היא תרגיש נימה קלה ביותר של כעס, כדור הפרווה האפור הזה יתגלגל במורד המדרגות לדלת הלובי כמו מטאור שטס לעבר כדור הארץ.
מדו היל, מתחם הדירות שלנו, אינו כמו שאר הבניינים. הוא לא מפלצת של חמישים קומות עמוסות במאות דירות. במקום זאת, האדריכל שתכנן אותו עיצב את המתחם כמו אתר נופש על החוף, כך שהשטח כולל חמישה־עשר בניינים בני שתי קומות ובכל אחד מהם ארבע דירות. שבילים מפותלים מחברים את כל הבניינים, שרובם מהם משקיפים על המדשאה השופעת, מגרשי הטניס, ובריכת השחייה. בפעם האחרונה שלוסי התגנבה החוצה, השכן השני שלי מלמטה, נייל, בדיוק הגיע הביתה מהעבודה. לוסי ניצלה את דלת הלובי שנפתחה וחלפה על פניו בריצה בחיפוש אחר חופש נצחי.
"לוסי?" אני קוראת שוב.
צלצול הפעמון קורא לי מהמדרגות. במיאו צרוד מופיעה החתולה האפורה המפוספסת על המדרגה העליונה. היא מתיישבת, מוקפדת והגונה, ובוהה בי בהתרסה.
כן, אני פה, היא מקניטה. מה את מתכוונת לעשות לגבי זה, כלבה?
אני יורדת אט־אט על ברכיי כדי שנהיה קרובות יותר לגובה העיניים. "את החתולה של השטן," אני מודיעה לה.
היא בוחנת אותי לרגע, ואז מרימה כפה, ומלקקת אותה ליקוק צנוע לפני שהיא מורידה אותה חזרה לרצפה.
"אני מתכוונת לזה. הביאו אותך לכאן מהגיהינום, נמסרת באופן אישי מידיו הקרות של השטן. תעני בכנות — הוא שלח אותך לפה כדי לענות אותי?"
"מיאו," היא מייללת בזחיחות. בלי למצמץ.
הלסת שלי נפערת. הכלבה אישרה את זה כרגע!
אני משתרכת קדימה על ברכיי, אוחזת בחלק העליון של המגבת שלי. אני במרחק חצי מטר ממנה, כשלפתע קולות מהדהדים בלובי וצעדים רועמים בתחתית המדרגות.
לוסי נבהלת, ומזנקת מעל כתפי כאילו שהיא אצנית משוכות קטנטנה באולימפיאדת החתולים. היא עפה דרך החריץ הפתוח בדלת שלי, ומשאירה אותי מבוהלת כל כך שאני נופלת קדימה. באינסטינקט אני פורשת את ידיי מולי כדי לעצור את עצמי, וגורמות לי לאבד את אחיזתי במגבת.
היא נשמטת אל הרצפה בדיוק כשצל נופל עליי.
אני צורחת בהפתעה. והדבר הבא שאני יודעת זה ששלושה שחקני הוקי בוהים מטה עליי.
עליי עירומה. כי אני עירומה.
ציינתי שאני עירומה?
"את בסדר שם, דיקסון?" קול עמוק ומלגלג שואל.
אני ממהרת לכסות את גופי העירום עם ידיי, אבל יש לי רק שתיים וישנם לפחות שלושה אזורים שאני מעדיפה להסתיר.
"אוי אלוהים, אל תסתכלו עליי," אני מצווה, ומרימה במהירות את המגבת מהרצפה.
לזכותם ייאמר שהבנים באמת מסיטים את עיניהם. אני מזנקת על רגליי, וממהרת לכרוך את המגבת סביבי. מכל האנשים שיכלו למצוא אותי במצב האומלל הזה, זה היה חייב להיות שיין לינדלי והחברים שלו. ומה הם עושים פה בכלל —
הבנה נוחתת עליי. אוי לא.
חרדה מתפשטת בבטני ממראה עיניו הכהות המשועשעות של שיין. "לא. זה היום?"
הוא מחייך חיוך רחב, משוויץ במערכת שיניים לבנות מושלמות. "אה, זה היום."
השטן מכה שנית.
שיין עובר לגור פה.
למזלי, לא איתי. כי זה יהיה מזעזע כפליים. בחיים לא אוכל לחלוק דירה עם שמוק שחצן שכזה. מספיק גרוע שנחלוק קומה. ההורים של שיין — שהם עשירים וכנראה מאמינים שפינוק מוגזם של ילדיהם תורם לגידול מבוגרים צנועים — קנו לבנם המאוד לא צנוע את הדירה הצמודה לשלי. היא הייתה ריקה מאז שהשכנה האחרונה שלי, צ'נדרה, פרשה לגמלאות ועברה למיין להיות קרובה יותר למשפחה.
החברה הכי טובה שלי, ג'יג'י, נשואה לחבר הכי טוב של שיין, ריידר, אז היא הזהירה אותי שהמעבר יקרה מתישהו השבוע. על אף שהייתי מעריכה אם היא הייתה נוקבת ביום ושעה מדויקים יותר. או לפחות שולחת הודעת טקסט שתזהיר אותי היום. אולי אז הייתי מוכנה ואולי לא הייתי לבושה במגבת. אני בהחלט מתכוונת לצעוק עליה לגבי זה בארוחת הערב.
"אל תדאגי, לא ראינו כלום." ההבטחה מגיעה מהפנים החמודות של וויל לרסן.
"ראיתי את הציצים שלך ולחי אחד של הישבן," בקט דאן אומר בניסיון לסייע.
אני לא יודעת אם לצחוק או לגנוח. עם הפנים המושלמות שלו, המבטא האוסטרלי הקליל שלו, ושערו הבלונדיני הגלי, בקט פשוט סקסי מדי. כל דבר שיוצא לו מהפה נשמע מקסים, לעומת כל אחד אחר שהיה נשמע כמו סוטה.
"תמחק את זה מהזיכרון שלך," אני מזהירה.
"בלתי אפשרי," הוא עונה, וקורץ לעברי.
אני מסתכלת חזרה על שיין, וחוש ההומור שלי מתפוגג. "לא מאוחר מדי למכור," אני אומרת בנימה מלאת תקווה.
אבל אני יודעת שזה רק חלום יפה. הוא לא הולך לשום מקום, לא אחרי שההורים שלו בזבזו כנראה הון כדי לשפץ את הדירה בשבילו. בחודש האחרון היה רעש בלתי פוסק מהשיפוצים בדירתו. נייל המסכן מלמטה עבר התמוטטות עצבים יום־יומית מהקידוחים בבטון. הגבר הזה אלרגי בצורה קיצונית לרעש.
אני תוהה איזה שינויים שיין עשה בדירה. אני בטוחה שהוא הפך אותה למאורת גברים טיפוסית שתתאים לטעמי הזיין שהוא.
ותסמכו עליי, אני מודעת היטב לטעמים האלה. הם כוללים (נכון לעכשיו, אבל אני עדיין סופרת) שתיים וחצי מחברותיי לקבוצת המעודדות — חצי כי הוא רק התמזמז עם השלישית. ועדיין, הבחור חורש עליהן כמו איכר אחרי עונת הקציר. ג'יג'י סיפרה לי שמישהי שברה לו את הלב בשנה שעברה וזו הפעם הראשונה שלו כרווק מזה שנים. היא אומרת שהוא מפצה על הזמן האבוד. אבל זה נשמע כמו ערמה של תירוצים, ואני לא חושבת שצריך לתרץ תירוצים בשביל זיינים. הם פשוט נולדים עם הגן הזה.
"את לא צריכה לשחק אותה קשוחה מול החבר'ה," שיין אומר לי. "כולם יודעים על ההידלקות שלך."
אני נוחרת בבוז. "אני חושבת שהיחיד שדלוק עליך זה אתה."
האמת היא שלא אתפלא אם הבחור מבלה את זמנו החופשי מחוץ לקרח בלטישת עיניים במראה. שחקני הוקי אובססיביים לשמצה לשני דברים: הוקי ועצמם. ושיין לינדלי אינו יוצא דופן.
אני לא מושפעת מהעובדה שהוא חתיך, אף שאין ספק שהוא מהמם. גבוה וחתיך. רחב. פה חושני ושיער שחור מסופר בתספורת קצרה. גוף חטוב של ספורטאי וגומות חן שיוצרות שקעים קטנים בלחייו בכל פעם שהוא מנסה לפתות אותך עם חיוך מחוצף. היום אחר הצוהריים, הגוף המסותת הזה לבוש מכנסי כדורסל קצרים וטישירט אדומה שמחמיאה לגוון העור הכהה יותר שלו.
כשאני מבחינה בעיניו האפורות של בקט בוחנות את גופי העטוף מגבת שוב, אני מכוונת לעברו מבט זועף. "אתה יכול לבהות כמה שאתה רוצה, אבל אני מבטיחה לך שהמגבת לא תחליק שוב."
"טוב, אם היא תזוז, אני מעדיף לא לפספס את זה." השיניים שלו בוהקות תחת אורות הפלורסנט כשהוא יורה לעברי את אותו חיוך חושני.
"זו הדירה שלך?" וויל שואל, מחווה לדלת מאחוריי.
"לצערי."
"לכל הרוחות. כשג'יג'י אמרה ששניכם עומדים להיות שכנים, לא קלטתי שאתם שכנים," הוא מעיר, והמבט שלו זז מהדלת שלי לזו שבהמשך המסדרון.
"בבקשה אל תזרה מלח על פצעיי," אני רוטנת. לשיין, אני אומרת, "אם אתה מצפה למצעד קבלת פנים, אין לך מזל. המטרה החדשה שלי היא למצוא דרך לחיות את חיי בלי להיתקל בך יותר לעולם."
"בהצלחה עם זה." עיניו החומות הכהות של שיין נוצצות בהומור. "כי המטרה החדשה שלי היא שנהפוך לחברים הכי טובים ונבלה כל שעת ערות ביחד. אה, היי, למען האמת. אני עורך מסיבה בסוף השבוע הקרוב. כדאי שנארח אותה ביחד. נשאיר את שתי הדלתות שלנו פתוחות ו —"
"לא." אני דוקרת את האוויר באצבע המורה שלי. "לא. זה לא יקרה. למעשה, שניכם" — אני נועצת מבט בוויל ובקט — "לכו תחכו לו בדירה שלו. לינדלי ואני צריכים לשוחח על כללי המעורבות."
פרק 2:
שיין
הקיץ של שיין
אני צוחק כשאני הולך אחרי הבלונדינית הכועסת לדירה שלה. ברגע שאנחנו יוצאים מהמבואה ונכנסים לתוך החדר המרכזי, אני חייב למצמץ כמה פעמים כי זה ממש לא מה שציפיתי לראות. הסלון מלא רהיטים שאינם תואמים זה לזה ובמרכזו יש שטיח בורדו שמתנגש עם הספה הפרחונית התכולה. מסוג הספות שאתה מוצא בבית של סבתך המתה כשאתה הולך לשם לרוקן את הבית שלה. אף אחד במשפחה לא יריב על הספה הזו אלא אם כן להתווכח על מי צריך להסיע אותה לחנות צדקה.
"למקום הזה יש אווירה של גברת־חתולים," אני מעיר.
"מיאו," משהו מיילל מהמטבח.
"אלוהים. באמת יש לך חתול." פי נפער כשחתולה אפורה מגיחה מאחורי אי צר ובוהה בי כאילו רצחתי את הגורים שלה.
ההבעה של דיאנה משקפת את זו של החתולה. "זו לוסי. היא אוהבת לברוח החוצה כשהשכנה שלנו מלמטה נפגשת עם אחד המטופלים שלה."
"מה הולך?" אני אומר לחתולה ומהנהן לעברה לשלום.
"אל תטרח. היא שדה ממעמקי הגיהינום," דיאנה אומרת באותה שנייה שבה לוסי ניגשת אליי ומתחככת ברגלי.
החתולה מגרגרת בשמחה, ומחככת את גופה בין השוקיים שלי.
דיאנה נועצת בנו מבט זועם. "למה אני לא מופתעת ששניכם מסתדרים? לכי מפה, לוסי. לינדלי ואני צריכים לדבר."
לוסי פשוט יושבת לרגליי, וממשיכה לגרגר.
"יש לה טעם מעולה באנשים," אני אומר, ממשיך לבחון את הסביבה המוזרה.
ישנו ארון עתיק מלא בכלי זכוכית שנראה לגמרי לא במקום ליד כוננית הספרים המודרנית שלצידו. ומה זה...
"אוי אלוהים. יש לך דג? למי יש דג כחיית מחמד? איפה הכבוד העצמי שלך, דיקסון."
עיניה הירוקות־אזמרגד רושפות לעברי. עד שאני יכול להרגיש את החום. "תשאיר את הדג שלי מחוץ לזה. הוא לא מושלם, אבל הוא שלי."
אני מחניק צחוק. לא פספסתי את העובדה שהיא עדיין לא לובשת דבר מלבד מגבת. ו... טוב, לא אשקר... היא נראית ממש, אבל ממש טוב. דיאנה מהממת, עם עיניים גדולות, שיער בלונד־פלטינה ופה מתחכם. היא קצת יותר נמוכה ממה שאני מעדיף בדרך כלל, בקושי מטר חמישים ושניים, חמישים ושמונה אם אני נדיב. חתיכה בגודל של כוס בירה עם אישיות גדולה. על אף שנראה שחלק גדול באישיות הזו נועדה עכשיו לעשות חיים קשים לעבדכם הנאמן.
"אני הולכת להתלבש. אבל אנחנו צריכים לדבר, אז אל תלך לשום מקום."
"אני יכול לעזור לך להתלבש," אני מציע בתמימות.
"איכס. בחיים לא."
אני מחניק צחוק. לדיאנה ולי יש יחסי אהבה־שנאה. מה שאומר, היא שונאת אותי, ואני אוהב לעצבן אותה.
וכשהיא הולכת, אני מתפעל מהאופן שבו המגבת עולה במעלה ירכיה החטובות. אני נשבע שאני רואה הצצה מהקימור התחתון בלחי הישבן שלה. עורה הבהיר מתהדר בשיזוף קיץ, מה שאומר שהיא כנראה מנצלת היטב את הבריכה בחוץ. לעזאזל, יש לי בריכה עכשיו. המקום הזה מטורף לגמרי.
אפילו לא אכפת לי שהחברים שלי וחבריי לקבוצה יורדים עליי כל הזמן ש'האבא העשיר' שלי קנה לי דירה. כן, למשפחה שלי יש כסף, אבל אני לא איזה שמוק מפונק שחושב שמגיע לו הכול. לא ביקשתי מאבא לקנות לי דירה. בשבילו זו השקעה — ברגע שאסיים את התואר באוניברסיטת בראייר ואעבור לשיקגו כדי לשחק בליגת ההוקי הלאומית, הוא פשוט ישכיר את הדירה, כמו שהוא עושה עם עשרות הנכסים האחרים שלו בוורמונט וצפון מסצ'וסטס.
ובינתיים, אני זוכה ליהנות ממקום משלי אחרי שחלקתי בית עם ריידר ובקט בשלוש השנים האחרונות. שנתיים מתוך זה העברנו באיסטווד, הקולג' הקודם שלנו. אחרי שקבוצת הוקי הגברים של איסטווד ובראייר התמזגו, עברנו להייסטינגס, העיירה הקטנה הכי קרובה לקמפוס של בראייר.
דיאנה חוזרת לבושה בזוג מכנסיים קצרים גזורים וטישירט רחבה. היא לא לובשת חזייה, והעיניים שלי יורדות בלי שליטה לעבר הפטמות הזקורות שלה, שדוקרות את הבד הדק.
"תפסיק להסתכל לי על הציצים."
אני לא מכחיש שזה מה שעשיתי. אני מושך בכתפיי, מסיט את מבטי ומנופף בידי לעבר החלל שנראה כמו לופט. "חוץ מעיצוב הפנים הנוראי, המקום הזה ממש נחמד. וגם נראה קצת יותר גדול משלי. כמה שכירות את משלמת?"
"אני לא שוכרת. ואני לא מגלה לך כמה משכנתא אני משלמת. אתה ממש חטטן, הא?"
הגבות שלי מתרוממות. "את הבעלים? זה ממש מגניב."
היא משתהה, כאילו היא לא רוצה לדבר על זה איתי, ואז אומרת, "דודה שלי הורישה לי את הדירה בצוואה שלה. היא גרה פה רק שנה לפני שנפטרה."
אני מביט סביב. אני לא רוצה לשאול, אבל...
"אוי אלוהים, היא לא מתה בחדר הזה. היא חטפה התקף לב במשרד שלה בבוסטון."
"לכל הרוחות. זה ממש מבאס. אני מצטער."
"בכל אופן. בוא נגמור עם זה. החוקים." דיאנה משלבת את זרועותיה. "רק מפני שאתה במדו היל עכשיו, לא אומר שאתה תנהל את המקום."
"אני חושב שזה בדיוק מה שזה אומר." משועשע מאוד, אני מחקה את העמידה שלה ומשלב את זרועותיי. "אני גר פה."
"לא, אתה גר שם." היא מצביעה על הקיר מאחוריה לכיוון הדירה שלי שנמצאת בצידו השני. "אתה לא גר פה." היא מחווה בידה לסלון שלה. "אז אל תסתובב ותציע לערוך מסיבות בבית שלי."
"לא הצעתי. רק המלצתי."
היא מתעלמת ממני. "כי אני לא מתכוונת לארח אף מסיבה איתך. זה מקום המפלט שלי. אני לא יודעת מה ג'יג'י סיפרה לך עליי —"
"היא אמרה שאת קוץ בתחת."
דיאנה משתנקת. "היא לא."
"והיא אמרה שלהיות איתך בקשר דורש תחזוקה גבוהה."
"היא לא אמרה גם את זה."
"האמת, שאת החלק הזה היא כן אמרה."
היא מצמצת את עיניה, ואני יודע שהיא תשלח לג'יג'י הודעה כדי לאמת. אשתו של החבר הכי טוב שלי — אלוהים אדירים, היה עדיין מוזר להגיד את זה — הזהירה אותי שאתרחק מדיאנה, והציעה לי להניח לחברה הכי טובה שלה אם אני לא רוצה לחטוף ממנה באופן יום־יומי. אבל זה לא בטבע שלי. אנשים מסוימים אולי יימנעו מעימותים. חלקם אולי יסבלו מנדודי שינה מהמחשבה שמישהו לא מחבב אותם — ואני יודע כעובדה שדיאנה לא מחבבת אותי. אבל אני לא מתנגד לעימות, ומשום מה, העובדה שהיא לא מחבבת אותי רק מדרבנת אותי לרצות להציק לה יותר. זה הילד הקטן שבי. כל הגברים חוזרים לימי הגן שלהם מדי פעם.
"אתה מקשיב לי?" היא רוטנת.
אני מרים את הראש. אה, היא עדיין נואמת. התנתקתי לגמרי. "בטח. אסור לערוך מסיבות בדירה שלך."
"ואסור לערוך מסיבות בבריכה."
אני מרים גבה. "עכשיו את מדברת בשם כל הבניין?"
"לא. הבניין מדבר בשם הבניין. לא קראת את ערכת המסמכים שכל בעלי הדירות מקבלים?"
"בייב, רק עכשיו נכנסתי לפה."
"אל תקרא לי בייב."
"לא הספקתי אפילו להגיע לדלת הכניסה שלי לפני שגררת אותי לפה."
"טוב, תקרא את ערכת המסמכים שקיבלת. אנחנו מתייחסים ברצינות גמורה לדברים כאלה, בסדר? הוועד נפגש פעמיים בחודש בימי ראשון בבוקר."
"כן, אני לא עושה את זה."
"לא ציפיתי שתעשה. ובכנות, אני לא רוצה אותך שם. טוב —" היא מוחאת כפיים כאילו היא מובילה את אחד מאימוני המעודדות שלה. דיאנה היא קפטן המעודדת בבראייר. "בוא נסכם את החוקים. אל תגזים עם המסיבות. תנגב את הציוד אחרי שאתה משתמש בחדר הכושר. אל תעשה סקס בבריכה."
"מה לגבי מציצות בבריכה?"
"תקשיב, לא אכפת לי למי אתה רוצה למצוץ, לינדלי. רק אל תעשה את זה בבריכה."
אני מחייך אליה. "התכוונתי שאני זה שיקבל מציצה."
"אה. באמת?" דיאנה מחייכת במתיקות. "אני חושבת שהדבר הכי חשוב שאתה צריך לזכור זה שאנחנו לא חברים."
"אז מאהבים?" אני קורץ לה.
"אנחנו לא חברים או מאהבים. אנחנו שותפים לקומה. אנחנו תושבים שקטים ומכבדים של בניין רד בירץ' במדו היל. אנחנו לא מעצבנים זה את זה —״
"אבל את די מעצבנת אותי ברגע זה."
״— אנחנו לא עושים בעיות, ואנחנו מעדיפים, לא לדבר."
"זה לא נחשב לדבר?"
"לא. זו שיחה שמובילה לשיחות העתידיות שלא ננהל. לסיכום, אנחנו לא חברים. בלי שטויות. כן, ותפסיק לזיין את חברותיי לקבוצה."
אה, אז על זה מדובר. היא עדיין כועסת כי התעסקתי עם כמה מחברותיה המעודדות בסמסטר הקודם. ככל הנראה אחת מהן, אודרי, פיתחה רגשות ודעתה הייתה מוסחת כל כך באימון שהיא נפלה מהפירמידה ונקעה את הקרסול. אבל איך זה באשמתי? כשאני על הקרח, אני מסוגל להדחיק כל דבר ולהתמקד בהוקי. להעלים את כל הסחות הדעת ולהצטיין בספורט שלי. אם אודרי לא מסוגלת לחסום בחור שהיא הזדיינה איתו פעם אחת, זה נשמע כמו הבעיה שלה.
"טוב," אני אומר בחוסר סבלנות. "יש עוד חוקי דיקסון, או שאני יכול ללכת בבקשה? הריהוט שלי לא ירכיב את עצמו."
"זה הכול. אף שלמען האמת יש רק חוק דיקסון אחד שמשנה. 'שֵיינים' אסורים."
"אסורים איפה?"
"בכל מקום. אבל בעיקר באזור שלי." היא מחייכת שוב, אבל אין בזה כל רמז להומור. "טוב, סיימנו פה." היא מצביעה על הדלת. "אתה יכול ללכת עכשיו."
"אז ככה זה עומד להיות, הא?"
"כן, כרגע אמרתי לך שככה זה עומד להיות. חנוכת בית שמחה, לינדלי."
אני עוזב את הדירה שלה וחוזר לשלי, שם וויל ובקט מנסים להרכיב את הספה החדשה שלי. וויל משתמש בסכין כדי לקרוע את הפלסטיק שבתוכו כריות הספה הגדולות, בזמן שבקט כורע על רצפת העץ, ומנסה להבין איך להצמיד ולנעול את החלק המרכזי לשזלונג. הלכתי על צבע אפור כהה כי יהיה קל יותר לנקות אותו. לא שאזכה להזדמנות לנקות אי פעם — אימא מתעקשת לשלוח אליי הביתה מנקה כל שבועיים. אותו הדבר היא עשתה בבית שחלקתי עם הבנים. היא אומרת שיכולות הניקיון שלי תמיד יהיו מתחת לממוצע. אני לא מסכים. אני חושב שאוכל לפחות להגיע לממוצע. חייבים לכוון גבוה בעולם הניקיונות.
"מצטער על זה," אני אומר לבנים. "דיקסון הייתה צריכה לרדת עליי קצת. ככה היא מפגינה את האהבה שלה כלפיי."
וויל נוחר בבוז.
בקט מרים את עיניו בחיוך. "כן, מצטער גבר, אבל זו פרגית אחת שלא תצליח לכבוש עם הגומות האלה."
הוא כנראה צודק לגבי זה.
"גבר, היא באמת לא מחבבת אותך," וויל מוסיף, ומדגיש את הנקודה היטב. "אכלתי ארוחת ערב איתה ועם ג'יג'י בשבוע שעבר, וכשהשם שלך עלה, דיאנה גלגלה את עיניה חזק כל כך שנראה היה כאילו הן עומדות להתנתק לה מהפנים."
"אוי, תודה רבה לך. לשמוע את זה גורם לי להרגיש כל כך טוב לגבי עצמי."
"אה־הא, אני בטוח שהאגו העצום שלך חטף מכה רצינית."
אני ניגש כדי לעזור לוויל עם הכריות ואז שלושתנו גוררים את הספה למיקום אחר, אחרי שבקט מחליט שהיא לא יכולה להיות מתחת לחלון כי יהיה קר מדי בחורף. אנחנו ממקמים את הספה מול הלבנים האדומות החשופות של קיר הסלון המרוחק. אני זז לאחור כדי לבחון את העיצוב. זה מושלם.
"כדאי שנרים את הטלוויזיה לשם," אני אומר ומצביע על הלבנים. "נוכל לקדוח לתוך זה?"
"כן, זה אמור להיות בסדר," בקט עונה, וניגש לבחון את הקיר. הוא מזיז כמה קווצות של שיער בלונדיני מפניו. "לרסן, אתה מביא את המקדחה?"
"תראה אותך," אני מלגלג. "אדון שיפוצניק."
בקט קורץ. "אתה באמת מופתע לשמוע שאני טוב עם הידיים?"
נקודה טובה.
אחרי שאנו מסיימים עם הספה והטלוויזיה, אנו ניגשים לחדר השינה כדי להרכיב את המיטה. זו מיטת קווין־סייז, אף שיכולתי להכניס לפה מיטת קינג־סייז. וויל פורק את חלקי המיטה. בקט ואני מסדרים את החלקים השונים של העץ הכהה והחלק. בזמן שאנו עובדים, בקט מפטפט על כל מה שהוא מתכנן לעשות כשיחזור הביתה בקיץ. טכנית, הבית שלו באינדיאנפוליס, לשם משפחתו עברה כשבקט היה בן עשר, אבל הוא נולד וגדל באוסטרליה. הוא עוזב לסידני ביום ראשון.
"מבאס שאף אחד מכם לא בא," הוא אומר בקול עגום. "אני מבין למה ריידר לא יכול. אבל ברצינות? אף אחד מכם לא יכול להצטרף?"
אני מושך בכתפיי. "כן, מצטער. אני לא יכול לנסוע לאוסטרליה. הקיץ זה באמת הזמן היחיד שיוצא לי לבלות עם המשפחה שלי." זו האמת. בשאר השנה, אני ממוקד בהוקי, וברמה קצת יותר נמוכה, בשיעורים הנדרשים כדי שאוכל להמשיך לשחק.
בקט מהנהן. "אני מבין אותך. משפחה זה חשוב." אני יודע שהוא קרוב להורים שלו ולבני הדודים שלו באוסטרליה. הוא ילד יחיד, כך שהם הדבר הכי קרוב לאחים שיש לו.
"אני מופתע שאתה לא נוסע," אני אומר, ומסתכל על וויל.
הוא מושך בכתפיו. "אני עובד בקיץ. אני רוצה לעשות טיול תרמילאים באירופה אחרי שאסיים את התואר. אולי אבלה שם חצי שנה או שנה."
"נחמד. נשמע מגניב."
בקט מגחך לעברי. "אומר הבחור שבחיים לא יהיה מוכן לצאת לטיול תרמילאים."
"זה לא נכון. אהיה מוכן ועוד איך."
"ממש," בקט אומר בפקפוק.
"ועוד איך. אסתובב עם תיק על הגב כשנחקור חלק מגניב של העיר ואז אוריד אותו כשאגיע למלון החמישה כוכבים שלי."
"שמוק בורגני."
אני מחייך. בכל הכנות, לא אכפת לי מתנאי שטח. קמפינג זה נפלא. וטיול תרמילאים באירופה באמת נשמע מגניב. אבל למה לטייל בתקציב מוגבל כשאין לך תקציב מוגבל?
"מצאת עבודה בגינון או משהו, נכון?" אני שואל את וויל.
"בחברה שמספקת שירותים לבריכות שחייה."
הלסת שלי נפערת. "אתה מנקה בריכות?"
וכשוויל מהנהן, בקט משחרר אנחה קולנית.
אני מסתכל עליו משועשע. "יש לך משהו להוסיף?"
"רק... אל תפתח ציפיות. אתה מגלה שהחבר שלך מנקה בריכות ואתה יוצר נרטיב שלם בראש ואז בום, הוא מפוצץ לך את הבועה והחלומות שלך מתעופפים להם כמו נוצה ברוח."
"אלה היו המון מטפורות מוזרות רק כדי להגיד שאני לא מזיין את הלקוחות," וויל מגלגל את עיניו ומדגיש את הנקודה הזו בפניי שוב. "אני לא מזיין את הלקוחות."
"למה לא לעזאזל?" אני מדמיין מילפיות בביקיני קטנטן המשוועות לתשומת לב, מניעות את הישבן מצד לצד בזמן שהן הולכות לעבר וויל כדי להביא לו כוסות לימונדה ואז, אופס, חזיית הביקיני שלי נפלה. בא לך להזדיין?
"כי יפטרו אותי, זה למה." הוא נשמע ציני.
"צודק. אבל מה שווים החיים בלי להסתכן שיפטרו אותך?"
"אומר הילד העשיר."
"אבא שלך לא חבר קונגרס? יש לי הרגשה שאתה כנראה יותר עשיר ממני. מה שאומר שאתה האדם האחרון שצריך לעבוד כמנקה בריכות כל הקיץ."
"לא. אני לא רוצה להיות חייב לאבא שלי. אני מעדיף לפלס את דרכי בעצמי."
זה כנראה ראוי להערצה. ועם זאת, אני לא מתכוון להתלונן על העובדה שההורים שלי עדיין משלמים עליי. אני בן עשרים ואחת ומובטל באושר. זה הקיץ שלפני שנת הלימודים האחרונה ואני רוצה ליהנות מכל רגע. התוכנית שלי היא להתמקד באמת בלהיות חזק יותר ולהכין את עצמי לעונת ההוקי הקרובה. ללכת לחדר כושר מדי בוקר. לנסות לשלב שחייה באימוני הסיבולת לב ריאה שלי. וגם עשיתי מנוי למועדון גולף בסביבה, אז אהיה על הדשא לפחות כמה פעמים בשבוע.
הקיץ של שיין יכול להתחיל.
אחרי שהבנים ואני מסיימים להרכיב את המיטה ולנקות, וויל ובק שואלים אם אני רוצה לבוא לאכול איתם ארוחת ערב בעיירה, אבל אני מסרב. אני רוצה לפרוק ולסדר את הדברים שלי.
על השירותים שלהם היום אחר הצוהריים, אני גומל להם עם בירה ומסיבה בשבת בלילה, שבקט מזכיר לי כשאני מלווה אותם למבואה.
"אל תשכח את מסיבת הפרידה שלי," הוא אומר.
"כן, ברור, מסיבת הפרידה שאתה עורך לעצמך."
"ו...?"
"וזה מטומטם. אבל אני מחכה לחנוך את הבריכה כבר, אז אני מניח שמפגש החבר־הדביל־שלי־יוצא־לחופשה זו סיבה מספיק טובה."
הוא מגחך. "מה אמרה השכנה החדשה שלך לגבי המסיבה?"
"דיקסון? אה, היא מתרגשת. מצפה לזה בקוצר רוח."
"תתקדם בזהירות," וויל מזהיר. "דיאנה יכולה להיות אכזרית. ואין לה שום בעיה לשחק מלוכלך."
"זה אמור לעצור אותי?" אני שואל בחיוך. "כמה שיותר מלוכלך יותר טוב."
אחרי שהחברים שלי עוזבים, אני פונה לעבר האי במטבח כדי לבחון את כל המסמכים שאימא שלי השאירה על הדלפק. ההורים שלי היו פה אתמול להכנות אחרונות לפני המעבר שלי. וזה אומר שאימא מילאה את המקרר ודאגה שכל המסמכים החשובים יהיו במקום אחד, בזמן שאבא סגר את החשבון עם קבלן השיפוצים.
אני מתיישב על שרפרף גבוה מעור שחור ונאנח תוך כדי דפדוף בערמת הניירות הגדולה. המידע משעמם כמו שציפיתי שיהיה.
אני מדפדף עד שדף אחד מושך את תשומת ליבי. זו מפה מאוירת של מדו היל, ואני רוכן קדימה על זרועותיי כדי לבחון אותה. למה כל בניין נקרא על שם עץ? שלי נקרא רד בירץ'. הבית ליד נקרא סילבר פיין. ווייט אש, וויפינג ווילו, שוגר מייפל. הבניין המרכזי נקרא סיקאמור, ושם ממוקמות תיבות הדואר שלנו. ויש גם אבטחה סביב השעון בדלפק הקבלה. זה טוב.
אני מניח את המפה בצד ומנסה להתמקד בדף הבא, אבל זו קריאה מייגעת. כמו שדיאנה אמרה, ועד הבתים נפגש כל שבועיים, ואני מוזמן להצטרף. אבל פעמיים בחודש? איזה ועד בית צריך להיפגש לעיתים תכופות כל כך? וביום ראשון? כן, בחיים לא יתפסו אותי באיזו פגישה משעממת שבה אימהות כדורגל ובעליהן המורעבים לסקס יכולים להתווכח על חוקי הבריכה ומתי אפשר להפעיל את מכסחת הדשא שלך. אף פעם לא אהיה עד כדי כך שגרתי.
כללי הרעש לא נשמעים הגיוניים בכלל. כתוב שאסור להרעיש אחרי תשע בערב. באמצע השבוע, חוץ מימי שישי, שבו מותר להרעיש עד אחת־עשרה בלילה. אסור להרעיש אחרי חצות בסופי שבוע, חוץ מביום ראשון, שאז מותר להרעיש רק עד עשר בלילה. אז בעצם, יום שישי לא נחשב כסוף שבוע, וגם לא ראשון, והלילה היחיד שבו מותר לבלות זה שבת. אז בסדר.
אני מצליח לעבור על חצי מהערמה לפני שאני מוותר. אסיים את השאר אחר כך. המוח שלי לא מסוגל להכיל רמה כזו של שיעמום.
אני הולך לחדר השינה החדש שלי. השיטה שלי לארוז את החדר בבית הקודם הייתה שימושית מאוד. לאכזבתה הגדולה של אימי, דחפתי את רוב הבגדים והמצעים לשקיות זבל. לא יפה, אבל יעיל. אני מחטט בשקית המצעים ומוצא סט חדש של סדינים וציפיות. בשקית זבל אחרת אני מוצא את הפוך והכיסוי. אחרי שאני מציע את המיטה, אני מתיישב על הקצה, ושולף את הנייד מהכיס כדי להתקשר לאימא.
"הלו!" היא עונה באושר. "סיימת הכול?"
"כן, הבנים בדיוק עזבו. ספה, טלוויזיה, ומיטה מורכבות."
"יופי. מה עם הדירה באופן כללי? היא מוצאת חן בעיניך? אתה אוהב את הצבעים שבחרנו למטבח? ואת משטח הקרמיקה? חשבתי שאריחים לבנים יותר מתאימים."
"נראה מעולה," אני מבטיח לה. "אני מתכוון לזה. שוב תודה על כל מה שעשית. לא יכולתי לעצב את זה בצורה מושלמת יותר בעצמי."
אימא בחרה את הכול ממש, את הצבעים והגוונים, את העיצובים על הקירות. שטויות אקראיות שלא הייתי חושב עליהן בכלל, כמו מתקנים לייבוש כלים ומתלים למעילים.
"ברור," היא אומרת. "כל דבר בשביל הילד שלי. יצא לך — מריאן! לא! תני לי את אבקת האפייה הזו!" קולה הופך למעומעם כשהיא נוזפת באחותי הקטנה. ואז היא חוזרת, ואני שומע אותה ברור שוב. "מצטערת. אחותך משגעת אותי. היא מנסה לבנות טיל משודרג בבקבוק."
"סליחה, מה?"
"הם למדו להכין טילים מבקבוקים קטנים במחנה בשבוע שעבר, והיא מצאה דרך לשפר את זה ככה שהטיל יהיה חזק יותר." אימא מקללת לעצמה. "זה מה שאנחנו מקבלים על זה ששלחנו אותה לקייטנת חלל."
"חשבתי שהיא הולכת לקייטנת גיאולוגיה."
"לא, זה באוגוסט."
רק אחותי הקטנה תשתתף לא רק באחת, אלא בשתי קייטנות מדעים בקיץ אחד. למזלה, זה לא הופך אותה לחנונית כי היא באמת הילדה בת העשר הכי מגניבה שפגשתי בחיי. מריאן מדהימה. וגם ההורים שלי, אם כבר. תמיד היינו קרובים מאוד.
"בכל אופן, מה עוד רציתי לשאול אותך?" היא אומרת בקול מהורהר.
"אה נכון. שלושת הדירות האחרות ב׳לבנה אדום׳. מה עם השכנים שלך? פגשת מישהו מהם?"
"רק אחת. היא הייתה מחוץ לדירה שלה עירומה לגמרי כשהגענו לפה."
"מה? אתה צוחק?" אימא משתנקת.
"לא. היא רדפה אחרי חתולה והפילה את המגבת שלה. התאונה הכי טובה שאי פעם ראיתי."
"אל תהיה דוחה, שיין."
אני צוחק לעצמי. "מצטער. בכל אופן, אל תדאגי. היא לא סובלת אותי, אז אנחנו בסדר."
"מה? זה ממש לא בסדר. למה היא לא מחבבת אותך?"
"אה, אני מכיר אותה מבראייר — היא חברה של חברה. זה בסדר. אני לא מחשיב אותה כשכנה אמיתית. אני בטוח שהאחרים מגניבים וממש לא מעצבנים."
אנו ממשיכים לפטפט עוד קצת, ואני עושה תוכניות לחזור הביתה לוורמונט בסוף השבוע לכמה ימים. אחרי שאני מסיים את השיחה, אני תוהה מי עוד יכול להיות בעיירה השבוע. אם חברים ותיקים מהתיכון מבקרים לקיץ ו —
זה מה שאנחנו עושים עכשיו? קול מלגלג נשמע בראשי. משקרים לעצמנו?
פאק. בסדר. אני תוהה אם לינדזי תהיה שם. ואני יודע שאני לא אמור לעשות את זה. או שיהיה אכפת לי. כי נפרדנו לפני קצת יותר משנה, וזה הרבה פאקינג זמן לחשוב עדיין על מישהי.
למזלי, הנייד שלי מזמזם מהודעת טקסט נכנסת לפני שאני יכול להרהר עד כמה פתטי זה שאני עדיין דלוק על החברה לשעבר שלי.
קריסטל:
זהו, עברת?
נתקלתי בה בעיירה מוקדם יותר כשהבנים ואני קנינו קפה בסטארבקס לפני שבאנו לכאן. היא מתוקה. שיער כהה מבריק. חיוך מקסים. חזה עוד יותר מקסים. החלפנו מספרים כשחיכינו בתור, וויל ובקט היו משועשעים ביותר.
מכיוון שאני חייב לנתב מחדש את המוח שלי במהירות האפשרית, אני לא מבזבז זמן בניסוח תשובה לקריסטל. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הלילה זה לשבת פה באובססיה על האקסית שלי. אני יותר טוב מזה. ויותר חרמן.
אני:
מתאים לך לבלות ערב רגוע בבית?
קריסטל:
כן, מתאים. אין לי מחנה מעודדות מחר.
אני מניח שכדאי שאציין שקריסטל היא מעודדת בבראייר. כן. עוד אחת מחברותיה לקבוצה של דיאנה.
תסתכלו עליי, שובר את כל חוקי דיקסון.
אני:
אשלח לך את הכתובת.
