“אז מה זו בעצם ספרות צללים?
כדי לענות על השאלה הזו, שהיא מעט יומרנית (מעט...) כנראה יהיה נכון יותר להתחיל בשאלה:
מה זה בכלל ספר?!

חיפשתי ולא מצאתי קהילה שיותר מתאימה להחליט מהו ספר מאשר קהילת סימניה...
קהילה מרובת מחלוקות אך גם אנשים מקסימים שכבר שנים דנים בשאלה הנ"ל.
רק כאן הכרתי את המושג: "ספר אמיתי"

לא, רגע, אדייק זאת:
"זה לא ספר אמיתי". בדגש על הלא.
קהילת סימניה מבחינתי משקפת לא רק את אנשים סימניה, אלא היא מראה עבורנו, כל מי שתחום החינוך קרוב לליבו,
מראה למה שקורה בכל חלקי הארץ ואולי גם העולם.

ואני כאן לא רק כקוראת וכמבקרת אלא גם ובעיקר ככותבת ספרים חינוכיים (או יותר נכון - אני מקווה שחינוכיים!)
ויותר מהכול מעסיק אותי עניין שילוב הקומיקס (או הרומן הגרפי) בתוכנית הלימודים.

כשמדברים על קומיקס כמעט תמיד תעלה השאלה:
"האם ילד שקורא רק קומיקס - באמת קורא?"

שאלה לכאורה פשוטה, אך לי ככותבת ומאיירת היא פותחת פתח למבול שאלות אחרות לגמרי:
אם עץ נפל ביער ואף אחד לא צילם את זה והפך את הצילום הזה לכריכתו של ספר על עצים שנופלים ביער - האם העץ הזה באמת נפל ביער?

האם ג'יי קיי רולינג היא סופרת על חלל, או שאי ההצלחה לשחזר את ההצלחה מוכיח כי השמועות נכונות, וגיי' קיי השתמשה בטקסט של סופרת לא מוכרת שכתבה סיפור דומה באופן מחשיד?

בכל השאלות הללו ועוד עוסק הספר עורך צללים. זהו סיפור על הצלחה פנומנלית ועל האנשים שנרמסו (אין מילה אחרת) תחת מכבש החברה התמימה או המיתממת בדרך למיתוג של איש די פשוט ופשטני כאושיה שאין לה מתחרים החולשת על תחומים כמו פוליטיקה, דת, אומנות, קשרים בין אישיים, זוגיות ועוד.

ראשית אציין שמעולם לא עסקתי בעריכת צללים בהגדרה. כן עשיתי עריכה מסיבית לספרים, אך עריכת צללים מעצם הגדרתה היא משהו אפל. מרצה או מספר מרצים בעלי תחום דעת מסוים מעוניינים להסתתר מאחורייך כעורך, לרוב כדי לשמור עבור עצמם על ביטחון יחסי.
עורך הצללים הוא בעצם סוג של "קוף", אם להשתמש בהגדרות מעולם הפשע, שלוקח על עצמו את התרסקות הפרויקט האפשרית תמורת סכום נכבד.
לרוב מאותרים למטרת ספרות הצללים עורכים שאינם חוסים תחת כנפי ה"חבורה": ההוצאות הגדולות והאקדמיות למיניהן. עורכים פרטיים כמו חנן, צעירים יחסית ובעלי להט להתקדם, הם אלה שלרוב נופלים ברשת הזאת. רשת ההופכת אותך לעבד מרצון. על ידי כך שהיא מרוקנת מתוכן כל דבר אחר בחיים שלך, כל שאיפה שהייתה לך בעבר - ומנתבת אותך שוב ושוב לאותו פרויקט עריכה זניח שלא בטוח שיקרה, ומשאירה אותך כרוך אחרי להטוטן מילים כדוגמת חגי נאור גיבור הספר.
הדבר נובע מכך שהעורך דווקא מודע לכישרונותיו, אך הוא עצמו נוטה לבוז לעצמו באיזשהו שלב, לרוב בשלב שחבריו ממליצים להתייעץ עם פסיכולוג, כי הם לא מבינים איך האדם הנורמלי הזה הולך והורס את עצמו בשביל עבודה שברור לכולם כולל חנן עצמו שהוא יכול לקבל אלפיים עבודות כמוה.
אך אם מתבוננים רואים שכל אחד בעצם מועד ליפול בבור הזה.
רבים נפלו בו בכל הגילאים ובכל הדרגות ובכל המצבים הכלכליים. זהו כוחו המעוור של הכסף שהובטח לך אבל לא קיבלת, או, אם תרצו, כמוחה המעוור של הבושה החברתית. דווקא באנשים שכבר קנו לעצמם איזשהו שם בעולם יותר קל לפגוע מאשר בתמימים. כי ילד שהיה עובר זאת היה אומר לעצמו: "השקעתי בחגי נאור הזה יותר מדי זמן ולא אפרוש עכשיו כי אז אצא טמבל!". והוא היה משתף חברים כנראה, וכולם היו מסכימים שחגי נאור אפס ובואו נעשה משהו יותר מועיל.

אבל כשמבוגר משתף לא תמיד המבוגרים האחרים שומעים את המילים עצמן.
כי יאמר האומר: לא מדובר פה בעסקת סמים! אחרי הכול תחום התרבות הוא תחום די זניח ונישתי, שמעסיק בעיקר אנשים שיש להם יותר מדי זמן וכסף פנויים. זה לא סוג האנשים שיילחמו בציפורניים, אלו לא אנשים לפחד מהם, הם בני תרבות.
ויאמר האומר השני: מה, ושווה להם לסכן את כל השם שקנו לעצמם בשביל לסכסך בין אנשים וליצור פירוד שיאפשר להם להתקדם עוד יותר גבוה?
ויאמר האומר השלישי: עדיף להתרחק מאנשים כאלה, זה לא בשבילנו הפוליטיקה והכספים, אנו מרוצים ממה שיש לנו ולא מחפשים מעריצים.

אבל אולי העסקה הזו שווה, ואולי לחלקכם הוצעה עבודה ככותבי צללים ואתם שוקלים לקחת אותה, אך עדיין שאולים את עצכם:
"האם אדם שיש לו ידע רב וכריזמה כשהוא מודבר - ואני רק מתמלל את דבריו ולא ממציא דבר מעצמי - לא נקרא סופר?
ואם הוא בעל שם שנודע למרחקים, יש לו קהילת תלמידים ומעריצים והוא חולש על נקודות מרכזיות בתרבות - אולי הוא בדיוק מי שראוי להיקרא כותב של כבוד?
ואם אני זה שיכול להשיב את הצדק על כנו, האם ראוי לסרב לעזור לאדם כזה ראוי, אף שאהיה בורג קטן מאוד במערכת שאינו רואה את התמונה השלמה שהוא מעורב בה?"

אחרי קריאת הספר אין לי תשובה חד משמעית, אך אני יותר ויותר שמחה שזכיתי לקחת חלק בתחום הספרות והעריכה ומשתדלת להישאר בגבולות החוק.”