“Eurotrash
"יורוטראש"- של כריסטיאן קראכט, על אמא בת 80 ובנה כריסטיאן בן ה 40 בדמות הסופר המסתובבים במונית או גונדולה ברחבי שוויץ מצדיק את שמו כיורוטראש/ טראש אחד גדול!
בספר המשך אוטוביוגראפי ל'ארץ פרומה', שזכה לאהדה במיטב המדורים בישראל, מתגלה
MUST TRASH!ֱֱֱ
ִִאחד גדול. הטראש הכי גדול מאז הערביזיון, 6-1 ישראל/איסלנד, ביבי שעולה לדוכן לשיר 'לא עובד בשביל אף אחד' , בעודו לא מוכן להתקפל לחמאס ולשחרר מחבלים בשביל חטופים, אלה אם כן אין מקום בכלא ואז ישובו מחבלים לגבולם, המשודר באחד מ 100 ערוצי החדשות המקומיים שמדווחים מדי יום שהכול על הפנים ואנו לפני גל חום.

בטח הכל טוב יותר בשוויץ היקרה ומלאת שוויצריים האנטיפתים והספונטניים כמו סרגל מתכת
("כאלה הם השווייצים", נאנחה אמא שלי "כמעט מזרח אסייתים במאמץ שלהם להימנע ממה שלא נעים"). הגיבור קראכט מגיע לבקר את אימו בציריך, כעמור בת 80 שיצאה מ בית משוגעים, שהגיע לבית המשוגעים ווינטרטור בכפייה, אחרי שהייתה בעבר וסורבה הפעם מכולם מלבד אותו מקום נוראי.
בטראש של קראכט אין תובנות על יחסי נפרדות/אי נפרדות בין אם לבן, חולי, ממסד וחברה. רק התבכיינות והתלהמות הדומה לחברי כנסת בארץ חלם, ללא פואנטה, מלבד לרטש אחד את השני ובצורת טוקבק.

אבא של קראכט היה איש עסקים שהיה מוכן לשלם הון רק לא לחיות עם הגרמנים המגדפים את מי שמרים תאף ולא קונפורמיסטי. אמו היתה בת לאב נאצי שלא דיברו על זה בבית.
היא חייה מוודקה לכדור שינה/הרגעה. הספר כ"כ דוחה שהבן צריך להחליף לה מדי יום משהו מפת גילה (נראה לי שהבנתם מה).
המשפחה של קראכט העשירה בספר כמו שהיא במציאות באה מבזיזת יהודים וענפים נאצים משפחתיים
"סבא שלך היה נאצי".
"ועוד איזה. לא סתם אחד. הכי נאמן שאפשר עד נשמת אפו האחרונה. עד הקבר" (ע"מ 92).
מספר קראכט לבעל האכסנייה בשיחה בין צמחונות לאושוויץ חסרת פואנטה.
(כנראה הסופר הדגול גדל עם כפית זהב בפה שהייתה שייכת ליהודי, והנה מתרגמים ומשבחים בלי לומר מילה).

בספר אין עלילה! הם נוסעים ממקום למקום, כראכט משלם 9,000 פראנק לנהג מונית רק בשביל שלא יסתכל על אימו החולה, הוא מחליט שהדבר הטוב היחיד בכסף (בזוז של יהודים) זה להביא מתנה והוא מביא 80,000 פראנק להודיות ברכבת שלא מוכנות לקבל תכסף וכול השטרות עפים ומתנדפים בחלון הפתוח ברכבת אל עבר האלפים.
תחילה קראכט מגיע לבקר את אימו בפסגת קאפ פרה בציריך. הם מושכים 600,000 פראנק ונוסעים בדרכים משם ברחבי שוויץ. תחילה מגיעים 'לקולוניה נאצית' שחושבים לקנות הזוג תמורת עשרות אלפי פראנק, עד שמתגלה האמת והם נסים משם.
הם מנסים לטוס ללא הצלחה, ולוקחים מונית ב 10,000 פראנק (אבל בלי טיפ!) משדה התעופה לאלפים ומשם בחזרה לשדה תעופה לטוס אל עבר הלא נודע.

"אבל אתה,, אתה צריך לקחת דוגמא מ... מ... איך קוראים לו, מקנאוסגורד או וולבק או ראנסמאייר או קלמן או זבלד"
"אני הרי מתכוונת שצריך לקחת דוגמא מספרות טובה באמת. מספרים שנשארים, לא כאלה הבלים איומים כמו שאתה כותב." (ע"מ 128)

לפחות אני ואמו של קראכט נטולת השם מסכימים, הוא כותב טראש חרא!
קראכט מצטרף לאיאן מקיואן והרמן קוך בחיקוי למישל וולבק, עם קללות, פוליטיקה ופוליטי קורקט המזכיר את החבובות בפרלמנט הפיצוצייה הקרובה, והקשר בינה לבין ספרות זה רק שמוכרים כספר ומוצאים פריירים שישבחו או יקנו כמוני מרוב הלל.

הבן והאם מסתבכים בהרים, חוזרים לאותו נהג מונית, נוסעים לפה ושם שמסמל להם משהו וטסים משוויץ.

חליתי בקורונה מאחותי שבה לביקור בארץ, בפעם הראשונה בחיי, שרדתי את כול טמטמת הקורונה בשביל לשבת ולכתוב מצונן וחולה, עם הזוועת ה
MUST TRUSH
TRASH AWAY
המאוד מומלצת הזאת לדעת כותבי המדורים הספרותיים בארצנו.
הייתי מחזיר את הספר, אבל אפילו ניקוי במטליות לחות לא יוציא את כל הטראש שניהיה מהיורוטראש שלי.
הפוליטיקה השוויצרית, סיפורי הגבורה של מי שנכלה בדרכים כמו הסופר רונאלד דל, יחס עויין בשוויץ לטבעונות וציון גיבורי תרבות לשם ציון גיבורי תרבות, משעמם, נתקע ועושה צרבת כמו גבינה שוויצרית.

תודה לנינה שהוסיפה את הספר ואפשרה לי לאזהיר מפניו.

ב 2008 היו מכריחים מחבלים לשמוע מוזיקה קלאסית ולקרוא את מדור 'ספרות ותרבות' של עיתון הארץ,
הנה קהל היעד הכפוי שמגיע לו לסבול!

אני מתרחק מהספרים של קראכט כמו ממחבלים ונאצים.”