1
רייצ'ל
״היית פעם במרוץ יאכטות, יפהפייה?״
צ'אד פרצוף סירה ששואב את כל האוויר לידי מדבר ללא הפסקה כבר עשר דקות. הוא נראה כמו דוגמן של חברת פטגוניה וכנראה לא יודע לקרוא, כי המילים 'לך תזדיין' חרוטות לי על המצח.
אלוהים, אני רק רוצה להיות לבד כדי לשקוע ברחמים עצמיים. זאת בקשה גדולה מדי?
אני מערבבת את מה שנשאר מהקרח בקוקטייל האולד פאשנד שלי וצופה בדובדבן מסתובב בתחתית הכוס. אני יושבת לבד בבר של בית המלון המפואר הזה. טוב, יותר נכון, הלוואי שהייתי לבד. יש כאן קירות כהים עם קונספט מתוחכם של ים. מושלם והולם בשביל צ'אד. אני נוחרת לתוך הכוס שלי. הוא לא שם לב לזה. אולי אני יותר מדי קשוחה כלפיו?
אוי, אלוהים. ממש לא.
צ'אד הוא מסוג הבחורים שמדברים אלייך, לא איתך. נכון, יש לו חיוך יפה ותלתלים בלונדיניים שאפשר להעביר בהם את האצבעות, אבל הוא גם ממשיך להעיף מבטים מעבר לכתפו וקורץ לשאר החבורה שלו. הם יושבים בפינה ונוף יפהפה של קו הרקיע של סיאטל ממוסגר בחלון מאחוריהם. השעה כמעט שלוש בצהריים, והבראנץ' המאוחר שלהם כמעט נגמר. הם כל הזמן מפנים אלינו חיוכים לעגניים.
לא הפריד בינינו כיסא בר לפני שתי דקות? לעזאזל, אני אצטרך לקחת את הרחמים העצמיים שלי בחזרה לחדרי הפרטי.
אני מורידה את המבט אל הטלפון שלי, לוחצת על תיבת הדואר הנכנס ונכנסת לאי־מייל האחרון. כנראה יש לי קינק להשפלה, כי קראתי את שלוש השורות הראשונות של האי־מייל הזה חמישים פעמים בשעה האחרונה. זאת הסיבה שעזבתי את הבראנץ' שלי מוקדם יותר.
זה מייל אוטומטי, כמובן. בזבזתי שנה מחיי בהגשת מועמדות למשהו ובפיתוח תקוות, רק כדי לקבל מייל אוטומטי שבו הבוט אפילו לא הצליח לאיית את השם המזוין שלי כמו שצריך.
ד"ר רייצ'ם פרייס היקר,
אנו מודים לך על התעניינותך במלגת בארקלי, השותפה המרכזית של המדינה ברפואת ספורט מתקדמת. הופתענו מאוד לראות את מספר המועמדים הנהדרים השנה. הוועדה שקלה היטב את בקשתך. לצערנו...
אני לא ממשיכה לקרוא אלא לוחצת על הכפתור בצד של הטלפון שלי, והמסך נכבה.
זאת הסיבה שאני תקועה כאן עם צ'אד ולא בבראנץ' של החתונה של אחי. תקראו לי אנוכית, אבל לא יכולתי לסבול את האפשרות שאצא מדעתי מול הריסון ובעלו החדש ומול כל המשפחה המורחבת. אז התגנבתי החוצה בשקט, הזמנתי מונית וחזרתי לכאן כדי לרחם על עצמי.
זה לא שאני מפספסת את החתונה עצמה. היא הייתה אתמול. הבראנץ' היום מיועד רק לאנשים שלא היו להם טיסות מוקדמות חזרה. עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות במהלך כל סוף השבוע וחייכתי בכל האירועים. נתתי את נאום האחות הגאה בארוחה המשפחתית ביום שלפני החתונה ורקדתי כמו משוגעת בקבלת הפנים אתמול בערב.
אני שמחה בשבילו, באמת. סוֹמצ'אי והוא הם ההגדרה של אהבה נצחית. אבל אני גם עצובה בשבילי. הריסון יבין, זה קטע של תאומים.
הטיסה שלי חזרה הביתה יוצאת מחר בבוקר. כמו שאני מכירה את סום, הוא יגייס צבא קטן של דודות תאילנדיות שיביאו לי אוכל לשבוע בשביל לנסות לעודד אותי. הוא בכלל לא מסינסינטי, אבל יש לו קשרים בכל מקום. הוא והריסון שפים מפורסמים שבונים את האימפריה שלהם צעד אחר צעד. אני לא יכולה להתלונן, כי זה אומר שהמקרר שלי תמיד מפוצץ באוכל מדהים בחינם.
העובדה שלא קיבלתי את ההתמחות הזאת בהחלט מאכזבת, אבל החיים ממשיכים. אני צריכה לחזור הביתה ולתת לעצמי לשקוע בדיכאון ליום או יומיים. השותפה שלי לדירה תבכה איתי. יש לה יכולת להזדהות רגשית עם כל אחד. טס בוכה כששחקנים בטלוויזיה בוכים. היא בוכה כשבעלי חיים בסרטים מצוירים בוכים. לעומת זאת, אני צדפה סגורה ומנותקת רגשית — אלה המילים שלה, לא שלי.
טוב, אני מניחה שאנסה לבכות, אבל אני צריכה גם תוכנית. אני צריכה להתחיל את השלב השני. אני צריכה...
לעזאזל.
אני צריכה שצ'אד יתרחק ממני עכשיו!
הוא רוכן קדימה, נכנס למרחב הפרטי שלי ומעפעף בריסים הבלונדיניים שלו. זה המבט הכובש שלו? אני אמורה ליפול בקסמיו? איך גבר יכול להיכשל בקריאת כל אחד ואחד מהסימנים שאישה נותנת לו? אני כמעט נופלת מהשרפרף שלי כשהוא רוכן אפילו קרוב יותר ומריח את השיער שלי בשאיפה מוגזמת.
אני קופאת.
״מממ, יש לך ריח טוב," הוא ממלמל. "זה שאנל מספר תשע?״
אוקיי, זה הקו האדום שלי. הגיע הזמן להעיף את צ'אד חזרה לשולחן שלו. אני נושמת נשימה עמוקה ודוחפת את רייצ'ל הדרקונית בחזרה לתוך הכלוב שלה. אין סיבה לעורר מהומה, אני פשוט אסרב לו כמו ילדה גדולה.
זה הרגע שבו הבן זונה מעז לשלוח יד ולהעביר את אצבעותיו לאורך עמוד השדרה שלי. האוברול הזה חושף את הגב שלי, אז הוא מלטף את עורי החשוף.
אני מטיחה את המשקה שלי על הבר, מסתובבת על השרפרף ומנתקת את המגע שלו ממני. "תוריד את הידיים שלך ממני," אני לוחשת בכעס. "הגיע הזמן שתלך.״
צ'אד מעז להסתכל עליי בפה פעור כשהוא נעמד. "וואו, היי, תירגעי. למה את מתעצבנת? אנחנו רק מנהלים שיחה נחמדה״.
הנחיריים שלי מתרחבים. "שיחה נחמדה?״ אני המומה לגמרי.
הוא נושף צחוק קטן. ״תקשיבי —״
״איימי!" קול עמוק קורא. "איימי, מה לעזאזל את עושה?״
צ'אד מעיף מבט מעבר לכתפי ומצמצם את עיניו לעבר הקול. "אני מחכה לך כבר עשרים דקות. חשבתי שאנחנו נפגשים למטה.״
אני מסתובבת על השרפרף שלי ורואה גבר שצועד במהירות לעבר הבר.
אלוהים אדירים, הם שמים כאן משהו במים?
גם הבחור הזה מהמם. שערו החום כשוקולד נופל על המצח שלו ועיניו הירוקות מביטות בי במבט כובש. יש לו כמות מושלמת של זיפים שמכסים לסת מסותתת. שלא לדבר על האופן שבו החזה והזרועות שלו ממלאים את חולצת הטריקו שצמודה לגופו יתר על המידה.
הוא ספורטאי מקצועי, אני מוכנה להמר על זה. ביליתי יותר מדי בתעשייה, ואני מזהה אותם ממבט ראשון. הניחוש שלי הוא פוטבול. הגנה. זה לא רק הגוף — זה הביטחון העצמי, המראה היוקרתי והיהירות חסרת המאמץ הזו ששואבת את כל האוויר מהחדר.
היהירות הזאת ניכרת עכשיו כשהוא צועד לעבר צ'אד. הוא גבוה ממנו בעשרה סנטימטרים לפחות וכבד ממנו בעשרים קילו של שרירים. "הבחור הזה מטריד אותך, איימי? אתה מטריד את אחותי, אידיוט?״
אני שואפת אוויר בחדות. אחותי? אני עד כדי כך שיכורה? זה לא הריסון, אני... אהה, אנחנו מעמידים פנים. הוא מציע לי דרך מילוט. אני נכנסת לדמות. "זה בסדר. הוא רק —״
״לא עשיתי כלום.״ צ'אד עומד בביטחון מול התחרות החדשה שלו.
הבחור החדש משלב את זרועותיו על החזה הרחב שלו. "טוב, משם זה היה נראה כאילו נגעת באחותי, ונראה לי שהיא לא נהנתה מזה. אתה רוצה יד שבורה?״
״לא —״
״אף אחד לא נוגע באחותי אם היא לא מבקשת את זה,״ הוא נוהם.
אני שולחת יד בטבעיות ומניחה אותה על זרועו. "אני יכולה לדאוג לעצמי," אני מזהירה. "והוא בדיוק התכוון ללכת.״ אני נועצת בצ'אד מבט נוקב. "נכון?״
צ'אד מחייך אליי חיוך נוסף. "כן... כן, אני חייב לזוז. אבל היי, תני לי לתת לך את המספר שלי —״
״לא, היא בסדר.״ החבר החדש שלי מעיף מבט לעברי. זה מהיר, אבל המבט קיים — הדאגה האמיתית, השאלה שלא נשאלה. את בסדר?
אני מהנהנת קלות.
״גבר, אני יכול לתת לה את המספר שלי," צ'אד נושף. הוא נותן לפחד שלו מהשפלה לגבור על האינסטינקט ההישרדותי שלו. אני לא מופתעת, בהתחשב בעובדה שהחברים המטומטמים שלו יושבים מעבר לבר וצוחקים עלינו. "אני בעיר עד סוף השבוע, ויש את מרוץ היאכטות שסיפרתי לך עליו — ״
״תקשיב, אני לא מתכוון להרוס לך, אבל לא טסתי לצד השני של המדינה כדי לראות את אחותי מפלרטטת עם דוגמן של בגדי קמפינג.״ הוא מסתכל עליי וגסות הרוח שלו מתחלפת מייד במבט של גור כלבים. "קדימה, איימי.״ הוא מייבב בקול רך יותר. "בבקשה אל תעשי את זה. לא שוב. לא עוד סטוצים אקראיים בבר בזמן שאנחנו בחופשה. הבטחת שנלך לראות את מגדל מחט החלל, ואני רוצה לראות אותם זורקים דגים במזח״.
אני נלחמת בצחוק שלי עכשיו. הבחור הזה הוא משהו מיוחד. "אוקיי, בסדר," אני עונה. "אנחנו יכולים ללכת למחט החלל. מה דעתך שאני אביא לך תה פיטאיה מסניף סטארבקס המקורי?״
״מעולה.״ הוא נדחף ביני ובין צ'אד ומכריח אותו לסגת צעד נוסף אחורה.
״טוב, אני פשוט... אלך," צ'אד ממלמל.
השותף החדש שלי לבר מתעלם ממנו לחלוטין וסורק את הברקוד של התפריט בטלפון שלו. "היי, ראית שיש להם מקלות מוצרלה?״ הוא שואל בעליזות מאולצת. "אני מזמין כמה. רוצה לחלוק? אוי, שיט — את אלרגית למוצרי חלב. טוב, אני עדיין מזמין אותם.״
אני מחייכת עכשיו. אני לא יכולה לעצור את עצמי. הבחור הזה הצליח להעלים את צ'אד הנודניק בלי שאצטרך להיות כלבה ולעשות סצנה. הברמן לוקח את ההזמנה שלו — בירה מהחבית, מקלות מוצרלה וסלסילת צ'יפס עם רוטב גבינה כחולה במקום קטשופ.
צ'אד לוקח את כוס הוויסקי שלו מהבר וחוזר לשולחן שלו, שם מקבלים את פניו בקריאות ובלעג.
״אידיוטים,״ ממלמל הבחור החדש ולוקח את הבירה שהברמן החליק לעברו על הבר.
אני מתיישבת חזרה על כיסא הבר שלי ומתקשה להתעלם מהשינוי הפתאומי באווירה. למה אני מרגישה מתוחה? אי אפשר להכחיש את הנוכחות של הבחור הזה. הוא כמו מגנט, ואני נמשכת אליו בניגוד לרצוני.
נהדר, עכשיו אני המטרידה.
אני נאנחת, מרוקנת את כוס הקוקטייל שלי, מסמנת לברמן ומזמינה תה חם. לא עוד אלכוהול בשביל רייצ'ל.
״מצטער אם הגזמתי,״ הוא אומר. "אני נשבע שלא ניסיתי להיות דוש, אבל זה היה נראה כאילו את צריכה עזרה.״
״זה בסדר," אני מקבלת את התה החם שלי, סוחטת פלח לימון לתוך הספל ומוסיפה, "זה היה מבדר״.
הוא מחייך אליי ושעשוע מרצד בעיניו הירוקות, אבל הוא מתפוגג במהירות והן חוזרות להיות עצובות שוב. אני רוצה לדעת מה מעציב כל כך את הבחור היפה הזה. רק לפני רגע הוא נראה כמו גור כלבים שמכשכש בזנב, ועכשיו הוא גור כלבים שיושב לבד בשלולית שתן.
״ואל תדאגי," הוא מוסיף ומעיף מבט לאחור לעבר שולחן הבראנץ' הרועש. "אני אשב כאן רק כדי להמשיך בהצגה, אבל אני מבטיח לא להציק לך. אני יודע שאת רוצה שיעזבו אותך בשקט.״
אני משתתקת ומחזיקה את כוס התה באמצע הדרך אל שפתיי. "מה גורם לך לחשוב שאני רוצה שיעזבו אותי בשקט?״
הוא מגחך ולוגם מהבירה שלו. "זאת אומרת, חוץ מהמילים 'לך תזדיין' שקעקעת בענק על המצח?״ הוא מצביע על הפנים שלי.
אני מכווצת את השפתיים. "אה, אז אתה יכול לראות את זה. מעולה. לרגע חשבתי שזה ירד במקלחת.״
״לא. נתת לבחור הזה את כל הסימנים שיעוף לך מהעיניים. שלא לדבר על זה שכמעט נפלת מהכיסא כדי להתרחק ממנו. ואז ראיתי אותו נוגע בך,״ הוא ממלמל ומצב הרוח שלו עובר מעצב לכעס. "ראיתי אותך נרתעת ממנו.״
אני מתקשחת כשאני מרגישה שוב את המגע הלא רצוי בין הכתפיים שלי.
״אני שונא בחורים כאלה," הוא אומר ולוגם שוב מהבירה שלו.
״איזה בחורים?״
״בחורים שחושבים שהם יכולים לקחת מאישה מה שהם רוצים. הייתי רציני," הוא מוסיף ומסתובב אליי מעט, עיניו הירוקות כובשות אותי. "אחותי, איימי... לא תמיד היה לה מזל עם גברים,״ הוא מסביר. "כשאני רואה אישה שבבירור מרגישה לא בנוח, אני רותח מעצבים. היא הייתה קוראת לי גבר אלפא מרגיז. אולי גם את תחשבי ככה. אבל יודעת מה, לא אכפת לי. בחורות תמיד אומרות ששום דבר לא ישתפר עד שהבחורים הטובים לא יקומו ויטפלו ברעים. אם זה ישמור על איימי שלי, אני אהיה המניאק. ככה אולי בחורים כמו פרצוף יאכטה שם יהיו מנומסים יותר בפעם הבאה״.
אני משתנקת ומטיחה את כוס התה שלי בשולחן. "אלוהים, אני לא מאמינה.״
הוא זוקר גבה כהה בבלבול. "מה? הבחור הזה התנהג כמו אידיוט.״
אני מחייכת ומעבירה את ידי לאורך הזרוע שלו, רוכנת קדימה וצוחקת. "קראתי לו בראש שלי צ'אד פרצוף סירה כל הזמן הזה.״
הוא מעיף מבט מעבר לכתפו ומגחך. "כן... כן, הוא לגמרי צ'אד.״
אני מתיישבת בחזרה על השרפרף שלי. שנינו מביטים אל הטלוויזיות. יש משחק בייסבול לצד משחק פוטבול. הברמן מביא שני סלים מהבילים של אוכל מטוגן.
למקלות המוצרלה יש ריח מדהים, ואני לא באמת רגישה ללקטוז. אם האביר שלי בחולצת הטריקו האפורה יציע לחלוק, אני לא אסרב. חוץ מזה, מקל גבינה מטוגן כנראה יעזור לספוג קצת מהבורבון שנמצא כרגע בבטן הריקה שלי.
״רוצה קצת?״ הוא שואל ומחליק לעברי צלחת.
אני מחייכת ושולחת יד לעבר מקלות המוצרלה. "אני אשמח, תודה.״
הוא מתעסק באוכל ובטלפון שלו.
ברגע שמתחילה פרסומת בשני מסכי הטלוויזיה, אני מכחכחת בגרון. "אז... מה מביא אותך לסיאטל?״
