***
רק בארבע לפנות בוקר הרוג’רס בר בסנטה מוניקה הלך והתרוקן, אבל המוזיקה הרועשת המשיכה להתנגן כאילו הלילה רק התחיל.
בלילה סתווי כזה, השעה הזאת שייכת ל״כבדים״. בעיקר גברים, בעיקר אלה ששותים את המשקאות הכי חריפים, ובכמויות.
אחד מהם, גבר עם שיער אפור, ארוך ופזור, התיישב ליד הבר וסימן לברמן באצבעותיו. הברמן ידע את מבוקשו בלי מילים והגיש לו מסקל גוסאנו רוחו.
הגבר ארוך השיער שיחק להנאתו עם התולעת שצפה לה במשקה. היה לו מקום קבוע בבר, ובמקפיא הרחב שבקצה הבר היה לתולעים שלו מקום משלהן, מגולגלות בתוך שקית ומחכות לתורן לקפוץ למשקה בהזמנה הבאה. הוא לא היה איש של דיבורים, ויושבי הבר הקבועים מעולם לא התקרבו אליו. עוף מוזר, אפילו בבר הצבעוני הזה.
אבל הלילה הוא ידע דבר שאף אחד לא ידע, והוא חיכה.
הוא הביט אל המסך הגדול שבקצה הבר ששידר קליפ ישן של MTV שלא עניין אף אחד גם כשתחת שזוף המכוסה בקושי בחוטיני דק ענטז על המסך. צליל של התראה בנייד שלו הרעיד קלות את הדלפק, והוא סימן לברמן להעביר ערוץ.
ברגע שהופיעו כותרות מבזק החדשות, עצר גם הדי־ג’יי את המוזיקה וקולה של השדרנית הנרגשת מילא את הבר: ״חדשות מרעישות. מכוניתו של אדם החשוד בניהול ארגון פשע ואחד האנשים המסוכנים בארצות הברית, עולה באש ברגעים אלה ביער הלאומי של לוס אנג’לס וכפי הנראה יש בה מספר לכודים, ייתכן שאף ראש ארגון הפשע בעצמו. ברגע שיהיו לנו פרטים נוספים לפרסום, נשוב לדווח עליהם.״
רכב אספנות מסוג וולוו אמזון 122 ירקרק עלה באש בשידור חי וסביבו כבאים שמנסים להשתלט על השרפה בעזרת צינורות הנמתחים ממשאיות הכיבוי שהתפרשו מסביב. מעליהם, מסוק עם שני פנסים גדולים האיר את הדרך לרכבי המשטרה שנהרו בזה אחר זה אל תוך היער.
אחד מיושבי הבר אמר לחברו ״זה הרכב של דימאיו.״
״ג’ו דימאיו?״ חברו התקשה להאמין. ״אתה בטוח?״
״מאה אחוז. הוא היחיד בעיר שיש לו רכב כזה.״
״טוב מאוד!״ קרא גבר מזוקן מעברו השני של הבר.
ארוך השיער הסיט את שערו האפור מפניו, לקח לגימה נוספת מהמסקל והדליק סיגריה, כאילו לא קרה דבר. המשימה שלו בוצעה, כנראה על הצד הטוב ביותר. אף אחד לא ציפה לחדשות האלה, חוץ ממנו.
***
פרק 1
ימי התום
המוות שלי היה אכזרי. יש דרכים נוחות יותר לסיים את החיים, אפילו במאפיה. כדור לראש בדרך כלל עושה את העבודה. תאמינו לי, ראיתי את זה מספיק. כמה שניות של כאב חד ואז הגוף הופך רפוי וצונח כמו מגדל קלפים. העיניים מתגלגלות, הדופק מאט עד שנעצר. מוות שקט, מהיר ונקי. פגיעה בראש גם מכבדת את האויב, ומונעת לכלוך מיותר וסירחון.
תסמכו על האויבים שלי שאילו הייתה להם האפשרות, הם היו בוחרים בשיטות הכי משפילות, מזעזעות ואיטיות שקיימות, ויש לא מעט כאלה. לדאבונם, אף אחד מהם לא בחר עבורי את הדרך שבה אמות. אני בחרתי אותה בעצמי. ואם אחד כמוני עובר לעולם הבא, אז שיהיה כמו שצריך.
אני ג’ו דימאיו, ולפני חודש חגגתי חמישים סתווים של אפור. למשמע הידיעה על מותי היו כאלה שהופתעו, היו שנשמו לרווחה, היו ששמחו, אבל אני בטוח שאף אחד לא היה עצוב.
אולי רק אישה אחת נכה בת שבעים ושש. אימא שלי.
החיים שלי התחילו כמו חיים של כל ילד בשנות השבעים באיטליה, עם בית קטן, חדר משותף עם אח גדול, אבא שמכה את אימא לפעמים ואימא שאוהבת אותו למרות זאת.
רק אחר כך גיליתי שלא בכל הבתים זה עובד ככה.
רק כשדניאל נהרג הבנתי מה זה אומר להיות בן של ראש מאפיה, ורק כשאימא שלי נפצעה ונותרה נכה הבנתי מה היא הקריבה עבור החיים עם פרנצ’סקו דימאיו, ראש המאפיה המפחיד וגס הרוח שידע לסובב אנשים על האצבע הקטנה עד ש...
עד שכבר לא.
לפחות בשנות חיים השגתי את אבא, וזה כבוד גדול כי בתחום שלנו, להגיע לגיל חמישים זה סוג של נס. לא רבים זוכים לכבוד הזה. בעולם שלי, אתה צובר המון יריבים אבל גם לא מעט חברים. הבעיה שלא תמיד ברור מי הוא מי. אנשים שסמכת עליהם ידקרו אותך בגב. החברים הכי טובים שלך יהפכו בן לילה לאויבים הכי מרים שלך.
גדלתי בבית חצי יהודי, חצי קתולי. אימי מרים, שתיבדל לחיים ארוכים, הכירה את אבי פרנצ’סקו בפוזיטנו, עיירה איטלקית קטנה בחוף אמאלפי, כשנסעה עם חברות לחופשה קצרה בתום הקולג’. היא הייתה בת עשרים ושתיים, הוא בן שלושים. היא נשארה בפוזיטנו, החברות חזרו ללוס אנג’לס.
היא לא ידעה עליו דבר, והוא הצליח לשבות אותה בקסמיו. והיה לו קסם. אבי לא היה צריך לעבוד קשה כדי לגרום לאישה להתאהב בו. הוא היה גבר נאה, מהאיטלקים של פעם. גוף חסון ומרשים, עיניים ירוקות ושיער שחור ארוך. כמו האלים האלה, בכיכרות הצבעוניות של רומא. בתור ילד, אבא באמת היה עבורי סוג של אל, הערצתי אותו. הוא היה עוצמתי, חכם, כריזמטי. ואכזרי.
אימא גידלה אותי ואת אחי הבכור דניאל, הגדול ממני בשנה, ודאגה להעניק לנו חינוך טוב. כסף לא היה חסר בבית, אבא דאג להביא לה מעטפה עם מזומנים בכל סוף שבוע. מעבר לכך, הוא כמעט לא היה בבית. אבא הגדיר את עצמו כ״איש עסקים״, אף שכולם ידעו בדיוק אילו עסקים הוא עושה.
אימא אמרה לי פעם ש״חלק גדול מזיכרונות הילדות שלנו נעלם עם השנים, אבל חוויות טובות נשארות לנצח״. שיט של פסיכולוגים שהיא נטתה להאמין בו, אבל במקרה שלי, מה שנשאר לנצח הן לאו דווקא החוויות הטובות.
באופן כללי, אני לגמרי נגד כל העניין הזה של טיפולים רגשיים ומיינדפולנס ובלבולי מוח. בפעם הקודמת שאימא שלחה אותי לפסיכולוג, הוא שכח מהחיסיון הרפואי תמורת בצע כסף. לא סיפרתי יותר מדי בפגישות איתו, אבל המידע שהיריבים שלי קיבלו ממנו עשה לי לא מעט צרות. בהתחלה לא האמנתי שהפסיכולוג ״זימר״, אבל בפגישה הבאה הוא שאל שאלות שהפלילו אותו. אחרי שנעלתי את הדלת והשתמשתי באמצעי חקירה עדינים כדי לגלות מי שלח אותו, לא היה קשה להוציא ממנו מידע. הפסיכולוג הזה סיים את הפגישה עם הראש למטה והרגליים למעלה, קשורות בחבל. אין אצלי מקום לטעויות, ואם לדייק, יש לי אישיו לא קטן עם נאמנות. גם בבחור ששלח אותו טיפלתי. ככל שידוע לי, הוא והפסיכולוג נקברו באותו בית קברות. אולי הם עושים שם טיפול רגשי ברגעים אלו ממש.
גרנו בבית קטן על ההר, מול הים הטירני. ליד הסלון היו חמש מדרגות שהובילו למרתף קטן. על דלת הכניסה של המרתף, שהייתה עשויה פלדה היה תלוי שלט שאימא, דניאל ואני הכנו יחד, ובו היה כתוב: קומת המשחקים של דניאל וג’ואי.
המרתף לא היה בדיוק קומה, יותר כמו חדר קטן שאדריכל לא מוצלח במיוחד תכנן, אבל הוא היה המקום הקסום שלי ושל דניאל. יכולנו לשחק שם שעות. המרתף היה האזור היחיד בבית שבו לא היו חלונות, ולכן, לפחות עבור אבי, היה למקום פוטנציאל לשמש גם כמשרד ביתי.
יום אחד, חזרנו מוקדם מהרגיל הביתה, אחרי שאימא לקחה אותנו לרופא שיניים במקום לבית הספר. למרות הבדיקה, זה היה יום טוב כי בדרך חזרה נכנסנו לחנות צעצועים קטנה במרכז העיירה לקנות מכוניות מיניאטוריות למגרש המרוצים שדניאל ואני דמיינו על רצפת המרתף שלנו.
מכל המכוניות הקטנות שהיו על המדף, דגם אחד צד את עיניי: וולוו אמזון 122 בצבע ירקרק.
״אני רוצה את הרכב הזה!״ צעקתי בהתרגשות בחנות.
דניאל בחר פרארי אדומה, והמוכר סירב בתוקף לקבל את הכסף מאימא.
״הילדים של פרנצ’סקו יכולים לקחת מה שירצו,״ הוא התעקש.
כילד, הייתי בטוח שכולם חברים של אבא שלי. לא ידעתי מה מסתתר מאחורי כל זה.
בדרך הביתה, דניאל העביר את גלגלי הפרארי שלו על כף היד, והרכב המיניאטורי הרעיש והוציא גיצים.
״ראית?!״ הוא קרא בהתלהבות.
שפשפתי את גלגלי הוולוו על כף היד שלי, אך אצלי הרעש היה מאיים הרבה פחות, וגם לא יצאו גיצים.
״זה הולך להיות ניצחון קל,״ אמר דניאל.
אימא פתחה את דלת הכניסה לבית, ודניאל ואני רצנו בהתרגשות למרתף, להוטים לפתוח את מרוץ המכוניות שלנו.
דניאל, שהיה חזק ממני, התקדם ראשון כדי לפתוח את דלת המרתף. רעש עמום של כלי עוצמתי נשמע מבפנים. כשאימא הבינה שאבא בבית, כבר היה מאוחר מדי.
דניאל לחץ על הידית המתכתית ופתח את הדלת.
העיניים שלי ושל דניאל נפערו.
לפני שהספקנו לעכל מה ראינו, אבא צרח מתוך המרתף: ״מרים!״
עמדו שם, במרתף שלנו, כמה אנשים לבושים בחולצות שחורות מכופתרות, חלקם לבשו ז’קטים כהים מעל.
אימא שלפה אותנו מהמרתף, כשהיא משפילה מבט ונמנעת מליצור קשר עין עם אבא.
״זו פגישת עסקים,״ היא מלמלה שוב ושוב בזמן שדחפה אותנו קדימה, לכיוון היציאה מהבית.
זו באמת הייתה יכולה להיות פגישת עסקים רגילה, גם אם נשים לרגע בצד את הלוקיישן המוזר — חדר ילדים אטום, מלא בצעצועים שאת כולם קיבלנו בחינם — אבל פרט אחד עיוות לגמרי את כל התמונה: בין כל אותם ״אנשי עסקים״, ליד רגליו של אבא, ישב על ברכיו אדם כפות בפנים חבולות ומבט מבועת. הרעש ששמענו הגיע ממסור חשמלי, שהוציא גיצים גדולים יותר מהפרארי המיניאטורית של דניאל.
אימא זירזה אותנו לצאת לגינת שעשועים ישנה ליד הבית.
דניאל ואני התיישבנו על שתי הנדנדות והסתכלנו אחד על השני. באותם רגעים ידענו שלעולם לא נדבר על מה שראינו. לא הבנו כלום, אבל הבנו הכול.
ברגע אחד, בבת אחת, נגמרו להם ימי התום.
פרק 2
8 ימים לפני המוות שלי
אין משהו שאני שונא יותר מאשר לקום בבוקר מצלצול טלפון שנכנס לי לחלום טוב, וכשעל הצג מופיע השם ״דון דרסט״, אני יודע שאני חייב לענות, מה שעוד יותר הורס לי את הבוקר.
את דון אני מכיר עוד מימי ההקמה של הארגון שלי באל־איי. בגיל שבע עשרה היא יצאה מהארון, בגיל שמונה עשרה ירתה למוות בגבר שניסה לגעת בחברה שלה במועדון לילה מקומי, בגיל עשרים וארבע היא השתחררה מהכלא בזכות עורך דין מטונף, ובגיל עשרים וחמש הצטרפה לארגון שלי כאשת פיתוי.
עם הזמן היא התקדמה בהיררכיה עד שהפכה למספר שתיים אצלי, ותאמינו לי, היא הרוויחה את המקום שלה ביושר.
דון היא האישה הכי קשוחה שאלוהים ברא ואם היא מתקשרת בבוקר, זה לא בשביל לשאול אם היו לי חלומות נעימים.
״ג’ו,״ נשמע קולה הקר.
״בוקר טוב,״ אמרתי, בניסיון להזכיר לה נימוסים בסיסיים.
סופי רטנה על ההשכמה המוקדמת והסתובבה באנחה לצד השני. היא כבר לא תחזור לישון, אני מכיר אותה.
״בוקר אור, בוס,״ קולו העבה של ג’ימי בייקר נשמע.
דון הייתה ברכב עם העוזר הנאמן שלי, ג’ימי, בחור רחב ממדים בן חמישים וארבע שלא עשה יותר מדי כושר בחייו. הוא דווקא כן ניחן ברגישות, בניגוד לדון, אבל ניכר שהתכונה הזאת באה על חשבון לא מעט תכונות אחרות שהיית מצפה שיהיו לגבר בגילו.
אנשים שפוגשים את ג’ימי בפעם הראשונה נוטים לחשוב שהאיש הכבד לא בכושר, אבל מי שמעצבן אותו מגלה שג’ימי לא זקוק לזריזות ידיים או רגליים. הוא מפרק אנשים ביד אחת בלי לזוז מהמקום.
״רד למטה, אנחנו עוד חמש דקות אצלך,״ דון תפסה פיקוד, כמו תמיד.
״מה קרה?״ שאלתי.
״נדבר בדרך,״ היא אמרה וניתקה.
הבטתי בשעון בטלפון הנייד. 8:45. רק התחיל היום וכבר יש צרות.
צחצחתי שיניים כששמעתי את שער החניה נפתח. אחד המאבטחים אישר לדון ולג’ימי להיכנס. הכנתי כוס קפה במכונת נספרסו החדשה שלי, עם הקפסולה הכי חזקה, כיאה לימים שנועדו להיות ארוכים ולחצתי על כפתור הפתיחה של הדלת.
הבית שלנו נראה כמו מרבית הווילות בבל אייר, עם חצר גדולה ובריכת שחייה. אך יש בו כמה שינויים מהותיים. הכניסה לבית והיציאה ממנו מתאפשרות על ידי לחיצה על זמזם. ליד הדלת, מבחוץ, נמצא מאבטח באופן קבוע. בזמן שהמאבטח שומר על הכניסה הראשית ואחראי גם על פתיחת שער החניה, מאבטח שני מפטרל סביב הבית כדי לזהות תנועות חשודות.
שלושת המאבטחים הראשיים שלי קוראים לעצמם בצורה מאוד לא בוגרת, אני חייב לציין, ״שרדר״, ״ביבוף״ ו״רוקסטדי״, על שם הדמויות המרושעות מצבי הנינג’ה.
שרדר הוא ״המבוגר האחראי״ מבין השלושה. מהגר ותיק מגרמניה, שמרוב שהוא ממעיט לפתוח את הפה, אני באמת לא זוכר אם יש או אין לו מבטא. אני מרשה לעצמי לקרוא לו ‘הנאצי’, אבל זה רק ביני לביני.
זה מתחבר מצוין לעובדה שכל שטח הבית, כולל החצר והבריכה, מוקף חומה ששלושתם קוראים לה ״חומת ברלין״.
יצאתי מהבית והלכתי כשאני מדדה לכיוון הרכב. בבקרים אני מעט צולע, בזכות הפלטינות שלי בברך שמאל שהרווחתי ביושר באיזה אירוע, ולוקח להן זמן להסתדר כשאני עובר משכיבה להליכה.
״לאן נוסעים?״ שאלתי כשהתיישבתי לצד דון. ג’ימי ישב מאחור.
דון תופפה על ההגה. ״לנמל. לוקאס ביקש שנגיע.״
אוקיי, לוקאס הוא סיפור. הוא האחיין של סופי, בחור צעיר בן עשרים ואחת, שלא מצא את עצמו אחרי שנשר מהתיכון. סופי לא הייתה בקשר קרוב עם אחותה הגדולה רוז, שעשתה כמה בחירות רעות בחייה, אבל לוקאס הגיע יום אחד לסופי והתחנן לעבודה. כלומר עבודה אצלי. הוא היה חייב כסף ומהר, וסופי נכנעה לו וביקשה ממני רק לדאוג להרחיק אותו מהרחוב.
לוקאס לא ילד רע. היו לו בעיות התנהגות, ככה מספרים, אבל מהר מאוד הוא התיישר והבין איך המערכת עובדת. הוא היה בהאנגר שלנו בלונג ביץ’, ומעובד זוטר הוא התקדם בתוך שנה וחצי למנהל צוות.
את ההאנגר קיבלתי במתנה מבעלי השטח לפני כמה שנים, ושם נמצאת חברת יבוא הדגים ופירות הים שלי שפועלת יפה מאוד גם בתור הסוואה ליבוא סמים ממקסיקו. מי היה מאמין שסמים בקירור יהיו טובים יותר, אה?! לא שניסיתי. לא את הדגים ולא את הסמים. נשבע לכם.
כן, בהחלט. אני מייבא סמים למרות שמעולם לא הכנסתי גרגיר אחד לבן לנחיר שלי ואני גם טבעוני ובכל זאת מחזיק בחברת ייבוא של דגי מאכל שמעולם לא טעמתי.
לא בז’אנר, אני יודע... אבל מה לעשות?
תתבעו אותי. אתם בטח לא תהיו הראשונים. רק תעשו לפני כן גוגל, תבדקו מה קרה לאמיצים שניסו.
החברה הזאת נקייה, לגיטימית לגמרי, וגם אותה קיבלתי במתנה. אני יודע שאתם בטח מרימים גבה, אבל הי, נשארו כמה אנשים נדיבים בעולם.
למרות שתחום העיסוק של כל מי שעובד במקום הוא יבוא סמים, התהליך נעשה באופן מבוקר והחבילות מגיעות סגורות, נכנסות היישר למקפיאים הגדולים שבהאנגר, ומשם עוברות לחלוקה.
יש לנו שתולים בנמל עצמו, שדואגים להעביר את המשלוחים ללא בעיות, אבל בתקופה האחרונה הגיעו לנמל עובדים חדשים שהקשו על מעבר המשלוחים, מה שיצר מחסור בשטח, כלומר ברחובות העיר. החשש הקטן שלנו היה שדילרים שרגילים לרכוש כמויות מסחריות, ימצאו ספקים אחרים בינתיים. זה לא מצב בלתי הפיך. כבר חווינו משברים כאלה בעבר. מורידים קצת במחיר, דואגים לאספקה מספק משנה, מפסידים כסף במשך תקופה מסוימת ומתאוששים.
החשש הגדול יותר היה שמישהו מהיריבים שלנו יזהה את החולשה ויתחיל למכור ברחוב הראשי. צעד כזה יהווה הכרזת מלחמה שאיננו ערוכים לה בשלב הזה.
הפצת סמים ברחובות המרכזיים של אל־איי הייתה אחד ממקורות ההכנסה העיקריים שלנו. רק ברחוב רודאו דרייב, שהיה בשליטתנו, התבצעו על פי ההערכות קרוב לשמונה אחוזים מעסקאות הסמים בקליפורניה כולה.
החלוקה הייתה ברורה: ארבעה רחובות ראשיים שייכים לי, ארבעה אחרים שייכים לנורמדובים, או בשמם הרשמי — דולף ודקיר נורמדוב. מעולם לא ניסינו למכור אצלם, והם לא אצלנו.
נכנסנו להאנגר, שלושה עובדים קפצו מהכיסאות כשראו אותי וניסו למצוא תעסוקה. זה היה שקוף מדי, והם ידעו את זה.
לוקאס הגיע ממחסן קטן עם קרטון ארוז. מסוג הקרטונים שיוצאים למשלוח. המדפים שהיו אמורים להיות ריקים אחרי משלוח, היו מלאים עד אפס מקום. לפחות חמישה עשר קרטונים היו על הרצפה, בערמה לא מסודרת.
לא אהבתי את הסימנים האלה, ולא ניסיתי להסתיר את התחושה הרעה שלי.
״יש מחסור בשליחים?״ שאלתי.
״לא בדיוק,״ אמר לוקאס בקול חלש.
לקחתי את הקרטון שלוקאס החזיק והנחתי אותו על שולחן מתכתי חלוד. פתחתי את הקרטון באמצעות מפתח מצרור המפתחות שלי. הוא הגיע ארוז היטב, עם מגש של דגי פורל מעל שקיות קוקאין אטומות. ההסוואה הרגילה.
״תן להם הפסקה. הם עבדו קשה היום,״ אמרתי בציניות.
לוקאס סימן לעובדים שלו לצאת, והם רצו כמו עכברים שזיהו חתול רעב מתקרב.
״מה העניין?״ שאלתי בחוסר סבלנות. ״אם יש מחסור בשליחים, מצידי תשלח את הפרזיטים האלה.״
״זה לא זה,״ אמר לוקאס כשהוא מסתכל רק על ג’ימי. אולי הרגיש שמבין שלושתנו, ג’ימי הכי פחות מאיים. ״יש ירידה משמעותית במכירות בלילות האחרונים. עד לפני שבוע־שבועיים, היינו מבקשים מהדילרים לתת לנו עוד זמן, היינו מבטיחים שמשלוחים חדשים בדרך. היה פה לחץ היסטרי. האנשים שלך יודעים מה הולך פה בימים רגילים.״ לוקאס העביר לרגע את מבטו אל דון, ומייד החזיר אותו לכיוון ג’ימי, שהנהן.
״ביומיים האחרונים האנשים שלי יוצאים לשטח וחוזרים עם קרטונים מלאים. אני מקבל סחורה חדשה מהיצרן ואין לי כבר איפה לאחסן אותה. משהו מסריח קורה שם.״
״אולי זה בגלל הדגים,״ ג’ימי מצא זמן להתלוצץ ואז קימט את פניו בחמלה. ״חייבים להפסיק להרוג אותם, זה נורא.״
״אני מקווה שזה לא משהו פנימי… כאילו… מישהו מהארגון,״ לוקאס שקל את המילים כמי שפחד שטעות קטנה תגרום למישהו לסיים את חייו.
״אני דווקא מקווה שכן,״ אמרתי.
״למה?״ שאל לוקאס. לפי המבט בעיניים שלו, הוא דמיין תשובה אכזרית, למרות שזו לא הייתה הכוונה שלי.
״כי אם האנשים שלנו עושים קומבינה, אפשר לטפל בהם. לעומת זאת, אם הדילרים קונים אצל מישהו אחר, ברחוב שלנו, זה כבר סרט מלחמה.״
״אני הייתי מהמרת על קומבינה מבפנים,״ דון הישירה מבט אל לוקאס. ספק אם רמזה משהו לגביו או לגבי העובדים שלו, אבל הטונציה שלה שידרה פקפוק באמון שלה בו.
״אפשר לבדוק את זה,״ אמר לוקאס, אולי מתוך מגננה.
״איך? תתחיל לחקור את כל שרשרת האספקה?״ ג’ימי הפסיק להביט ברחמים על הדגים שעל השולחן והצטרף לשיחה. ״יש איזה שישים ידיים שקשורות לתהליך.״
״לא, אם מישהו עושה קומבינה, זה חייב להיות אחד מהאנשים שלנו ברחוב.״ לוקאס הביט בי בפעם הראשונה. כנראה קיווה לשכנע אותי במשהו, עדיין לא הבנתי בדיוק במה. ״כל מה שקורה עד שזה מגיע לרחוב, אני אחראי. והאנשים שלי כאן נאמנים אחד אחד, את זה אני יכול להבטיח לך.״
״אז מה אתה מציע?״ שאלה דון.
״לצאת לרחוב. לבדוק מה קורה שם.״
״מי, אתה?״ רציתי לוודא שהבנתי נכון.
לוקאס הנהן.
״אין סיכוי, לוק.״ פסלתי את הרעיון לפני שיתחיל להתבשל במוחו. סופי השביעה אותי לא לסכן אותו.
״מה אכפת לך?״ אמר לוקאס, ואז כנראה נזכר עם מי הוא מדבר. ״אני מתנצל, בוס. תן לי לצאת לשטח, בבקשה, רק הפעם!״
״אתה יודע שאי אפשר.״
״אני כבר לא ילד. תסמוך עליי. אני אדע תוך שנייה אם מישהו מהחבר’ה שלי מוכר אותנו.״
״הוא צודק,״ דון התערבה.
״ואם לא? נניח שאף אחד לא מוכר אותנו, ונגלה שהשתלטו לנו על הרחוב הראשי? מה תעשה?״ הייתי חייב לוודא שלוקאס לא מתכוון לעשות טעות.
״אני אדווח.״
״אתה לא נכנס לעימות.״
״אני לא נכנס לעימות,״ לוקאס חזר אחריי.
״זה רק איסוף נתונים,״ הדגשתי.
״רק איסוף נתונים, אני מבטיח.״
״ואם יש בעיה, אתה יוצא משם ומדווח לדון. בלי עניינים.״
״מילה שלי.״
״תצמידי לו את שרדר, שיפטרל ברחוב,״ אמרתי לדון.
שרדר, פרט לעובדה שהוא המאבטח הבכיר בצוות שתפקידו להגן על הבית שלי, הוא גם האיש למשימות מיוחדות וכזה שנותן לך לישון בשקט בלילה, עד כמה שאפשר.
לא שלא דאגתי ללוקאס, אבל בעיקר סמכתי על דון. הבחורה הייתה בונקר. למרות כל השנים שעבדנו יחד, לא ידעתי כלום על חייה האישיים, ממש ‘נשואה למאפיה’. ג’ימי אמר לי פעם שיש לה בת זוג, אבל זה לא מנע מדון להיות זמינה 24/7 ולא לערב שום שיקול לא ענייני בהחלטות שקיבלנו ובפעולות שנקטנו.
אם דון ‘על זה’, ידעתי שלוקאס יהיה בסדר.
בחמישה לארבע חיכיתי לסופי ליד ״בית האור״, מקלט לנשים מוכות שבו היא מתנדבת פעמיים בשבוע.
סופי לא הייתה צריכה לעבוד, כסף היה לנו בשפע, אבל הלב שלה כזה רחב, שמתישהו היא החליטה ללמוד עבודה סוציאלית רק כדי ללכת להתנדב. עם הזמן היא הפכה עבור הנשים האלה לדמות אם, למרות שחלקן היו מבוגרות ממנה. העיניים שלה נצצו כשהייתה מספרת על נשים שאזרו אומץ, שעזבו בעלים מרושעים, שהשתקמו.
כשהצעתי לה לטפל באותם הגברים האלימים ב״אמצעים שלי״, היא סירבה בתוקף. הנשים במקלט ידעו מי זאת סופי ולמי היא נשואה, אבל מהר מאוד היא רכשה את האמון המוחלט שלהן.
אילו זה היה תלוי בה, סופי הייתה נוסעת לבד. אם יש משהו שמעצבן אותה, זה שגוזלים ממנה את העצמאות. תמיד אמרתי לה שהיא כמו פרפר לבן, שאוהב לעוף ממקום למקום, שזקוק לחופש. ודווקא את האישה הזאת אני כולא בכלוב של זהב. אבל סופי מבינה את המצב. היא יודעת היטב שמסוכן לאשתו של ג’ו דימאיו לנסוע לבד. לא חסרים לי אויבים מכל קצוות המדינה שישמחו לנצל את הרגע ולהתנקם בי דרכה. פעולה כזאת כנגד אשת בכיר לא מקובלת, אפילו לא בעולם הרקוב שלנו, אבל אי אפשר לסמוך על נורמות חברתיות מקובלות, בטח לא כשאתה מתמודד מדי יום מול חיות אדם.
סופי יצאה מבית האור בארבע וחמישה, וכמו שצפיתי, היא עיקמה את פרצופה כשנישקה אותי.
״שרדר לא עובד היום?״ היא התפלאה. ״ביבוף? רוקסטדי?״
בדרך כלל באמת מישהו מהם היה אוסף אותה.
״את לא שמחה לראות אותי?״ נעלבתי. כן, גם לאנשים בני חמישים שמנהלים ארגון פשע יש רגשות. תתפלאו.
״ברור שאני שמחה לראות אותך, אהובי,״ היא נישקה אותי בלחי בזמן שהעברתי את ידית ההילוכים לרוורס, בדרך ליציאה מהחניה. ״אתה יודע למה התכוונתי.״
״איך היה היום?״ שאלתי.
״האמת שהיה טוב, נראה לי.״ סופי חייכה חיוך מלא סיפוק והביטה קדימה אל הכביש. ״הגיעו שתי נשים חדשות. הן עדיין סגורות ומפוחדות, אבל אעשה הכול כדי לעזור להן.״
נישקתי לה את היד. ״את מלאך, תמיד אמרתי את זה.״
״איך אצלך?״ היא שאלה.
״רגיל.״ משכתי בכתפיי. עדיף שלא אומר כלום. אין מצב שאספר לה על לוקאס, פחדתי מהתגובה שלה.
״אתה נראה מהורהר.״
על סופי אי אפשר לעבוד. בטח לא אני.
״אני בסדר,״ אמרתי.
״בגלל זה אתה מסתכל במראה עשרים פעם בדקה?״
״אני נוהג, את יודעת,״ אמרתי, אף שידעתי בדיוק למה התכוונה.
״מכל התנועות האלה, בסוף ייתפס לך הצוואר.״
״נו, באמת, סופ,״ עניתי והתאמצתי לא להסתכל שוב לכיוון המראה השמאלית.
״אף אחד לא עוקב אחרינו,״ אמרה סופי אחרי שהביטה בעצמה אל המראה הימנית.
״לא חשבתי שמישהו עוקב אחרינו,״ שיקרתי.
״אתה רוצה לספר לי מה קורה בעבודה?״
״לא קורה כלום, הכול דבש,״ אמרתי.
בערב דון וג’ימי הגיעו שוב ללא התראה מוקדמת. התנגבתי אחרי מקלחת חמה בזמן שסופי קיבלה את פניהם. הם חיכו לי בסלון. ג’ימי תופף עם הרגל על הרצפה, ודון נשארה לעמוד והסתובבה סביב עצמה בסלון, אבל סופי לא שאלה שאלות. היא ידעה שאם יש משהו שהיא צריכה לדעת, בסוף אני אספר לה.
ירדתי למטה וסימנתי להם לעלות אליי למשרד.
״מה כל כך דחוף?״ שאלתי, למרות שידעתי שהם מגיעים אליי הביתה רק כשיש להם סיבה טובה מאוד.
ג’ימי, שלא כהרגלו, פתח בדברים. ״יש חדשות טובות, חדשות פחות טובות וחדשות רעות.״
״אל תתחילו עם החרא הזה, דברו,״ אמרתי בחוסר סבלנות.
דון הבינה שאין לי כוח למשחקים ודיברה ישר ולעניין. ״טוב, האחיין שלך בסדר, כלומר בערך.״
״מה זאת אומרת בערך?״ שאלתי.
״הוא לא נפגע או משהו. אבל הוא אמר שרכב עקב אחריו כשהוא יצא משם.״
״איך הוא הגיע למצב שעוקבים אחריו?״
״הוא הצליח לגלות כמה דברים מעניינים ברחוב, אבל כנראה שקלטו אותו אחרי שהוא ושרדר התפצלו,״ אמר ג’ימי.
״יש בעיה גדולה יותר,״ דון בלעה רוק. לא מתאים לדון, כל הדרמה הזאת. ״איבדנו שליטה ברחוב הראשי.״
הרגשתי את הדם שלי רותח בכל הגוף. איבוד שליטה ברחוב הראשי, זה הרבה יותר מעניין של אגו או הפסד של כמה מיליונים בחודש. זו סכנה מוחשית. זה אומר שמישהו הכריז עלינו מלחמה, וגרוע מכך, שהוא מוכן למלחמה כזאת.
״זה צולם לפני שעה.״ דון פתחה את הטלפון הנייד שלה והראתה לי הודעה משרדר. הוא שלח תמונה לא חדה במיוחד שצולמה ממרחק רב של גבר יושב ברכב ומתצפת על האזור.
לפני שהספקתי לשאול מי זה או למה התמונה הזאת אמורה לעניין אותי, היא החליקה את האצבע ימינה והראתה לי תמונה נוספת, הפעם של דילר שלא הכרתי, באמצע עסקה.
״את זאת שלח לוקאס, כמה דקות אחר כך.״
״הוא לא משלנו,״ אמרתי. ״מאיפה הוא הגיע, הזין הזה?״
דון העבירה עוד תמונה. עכשיו הפאזל הושלם. הדילר העביר שקית עם מזומנים לאיש שישב קודם ברכב. הפעם ראיתי את הפנים שלו בבירור.
״זה חייל של הנורמדובים,״ אמרה דון בפסקנות.
האחים נורמדוב, כמו בכירים רבים במאפיה, מנהלים חיים כפולים. כלפי חוץ, הם אנשי עסקים מוצלחים ששולטים במספר חברות ענק במשק, אך למעשה משתמשים בחברות אלה כדי להסוות את העיסוק העיקרי שלהם — פשע מאורגן. ופשע, לפחות ברמות האלה של ארגון מסודר שחולש על מספר רב של תחומים ומעסיק אלפי עובדים, מכניס יותר כסף מכל עסק ״לבן״. כמות הכסף שעוברת בידיים של ארגונים כאלה היא בלתי נתפסת. תוסיפו לכך את העובדה שלמעלה משמונים אחוזים מהכסף ״שחור״, ומתגלגל מיד ליד, ותבינו למה ארגון כמו של האחים נורמדוב יכול לשלוט בתקשורת בכל נושא בוער, עד לרמה של מה ייאמר במהדורה המרכזית מדי ערב.
העסקים הלגיטימיים של הנורמדובים מחפים היטב על מה שקורה מתחת לפני השטח. התקשורת מחבקת אותם ומאדירה את שמם, ובמיוחד את שמו של דולף, האח הגדול במשפחה. איכשהו, הוא הצליח לשמור על פרופיל נקי לגמרי. רק לפני שבועיים הבנזונה קנה ראיון איתו בעשר הדקות האחרונות של המהדורה המרכזית בערוץ טלוויזיה מוביל. המראיין, שקיבל רשימת שאלות מאנשי היח״צ של דולף טרם הריאיון, התלווה לצוות צילום ובמשך יום שלם הם תיעדו את דולף מתנדב בעמותה למען ילדים חולים.
אבל אם עברתם דבר או שניים בחיים, אתם כבר יודעים שתשעים אחוז ממה שנאמר בתקשורת, תסלחו לי על הביטוי, שווה לתחת. בסוף, אני תמיד מעדיף להאמין למידע שמגיע מעבריין שפל, מאשר למה שנאמר בחדשות.
בברנז’ה שלנו, כלומר בעולם התחתון, דקיר, האח הקטן לבית נורמדוב, מוכר כ״טראש״, ואת הכינוי הוא הרוויח ביושר. לא תמצאו מיץ של זבל יותר ממנו. דקיר נורמדוב תופס את המקום הראשון ברשימת האנשים המיותרים שפגשתי בחיי, בפער די גדול. הפער בין האופן שבו הוא מוצג בתקשורת לבין המציאות הוא בלתי נתפס. האיש הצליח להתחמק ממשפט אחרי ששני מקרי אונס לפחות, ומי־יודע־כמה מקרי רצח, הושתקו לא רק בתקשורת אלא גם נמחקו מהתיק שלו במשטרה בזכות הכסף הגדול שלו ושל אחיו.
האמת? פחות מעניין אותי מה אנשים עושים בחיים הפרטיים שלהם. אבל כשטראש שלח את האנשים שלו למכור ברחוב הראשי, הוא ידע את ההשלכות.
וברור שזה טראש. אנחנו מכירים בדיוק את המבנה ההיררכי שלהם כמו שהם מכירים את שלנו. ככה זה עובד, בדיוק כמו חברות בבורסה.
עכשיו מה? אנחנו צריכים לפגוע בטראש?
האמת? לא מתאים לי. ולא בגלל הפנים היפות שלו. למעשה הוא אחד האנשים היותר מכוערים עלי אדמות, אבל אם להיות כן — אין לי כוח יותר למלחמות. התעייפתי.
הבעיה היא שאם לא נגיב בהקדם, זו תהיה כניעה. ובמאפיה, מי שרוצה להמשיך לחיות לא יכול להיכנע. ברגע שנכנסת לבוץ, אתה תצא משם רק כשהיריב שלך ישקע. שמעתם פעם על מאפיונר שהרים ידיים, שביקש לצאת ממעגל הדמים הבלתי נגמר הזה, מהנקמות, ממשחקי הכבוד, ופשוט נתנו לו ללכת?
הוצאתי מסטיק מנטה, העשירי שלי באותו יום. כן, אני מכור לאקליפס כחול, מנטה חריף.
דון וג’ימי חיכו להחלטה שלי.
״אנחנו חייבים לפעול,״ דון לחצה.
״כמה מודיעין יש לנו על טראש?״ שאלתי. החייל שלו ברודאו דרייב עניין לי את קצה הביצה. הוא לא אשם שהבוס שלו מחרחר עליי מלחמה.
״ברמת לו״ז? מה הוא עושה בכל רגע נתון?״
הנהנתי.
״כרגע לא הרבה,״ אמרה דון בהחלטיות.
״תפעילי את מי שצריך ותשיגי לנו מידע. עד אז לא עושים שום פעולה. מה לגבי לוקאס?״
״אמור להיות בסדר. תדרכתי אותו איך לנער את המעקב ואחרי שהיה נקי — הנחיתי אותו להגיע לדירה הכתומה.״
הדירה הכתומה היא דירת המסתור של הארגון, ששמורה למצבי קיצון. מדובר בדירה ישנה בלב קוריאה־טאון, עם מאבטח צמוד 24/7. אילו היה מדובר באחד העובדים האחרים שלנו בארגון, הייתי כועס על דון, אבל לוקאס הוא לא כל אחד. דון ידעה מה היא עושה.
״הוא בטוח? בדקת שהוא בסדר?״
״כן, קיבלתי אישור מגליקסון,״ היא הביטה לתוך עיניי. ״לוקאס בידיים טובות.״
גליקסון הוא המאבטח שעובד במשמרת הלילה בדירה הכתומה. הוא נמצא שם בכל לילה, גם בלילות שבהם הדירה ריקה מאדם. בכל רגע נתון קיים סיכוי שנצטרך את הדירה, וברגע שזה קורה, מאבטח חייב להיות זמין במקום.
כשנכנסתי למיטה בלילה, סופי הייתה שם, קוראת ספר של קולין הובר.
היא לקחה את הסימנייה מהמגירה, הכניסה לספר והניחה אותו על השידה.
״בא לך לראות סרט?״ היא שאלה.
״לא, אני עייף.״
״אתה נראה יותר מוטרד מאשר עייף.״
תהיתי אם כדאי לספר לה על לוקאס, אבל העדפתי שלא. הרי לא קרה לו כלום. לפחות לא משהו משמעותי שחייב לספר. בכל זאת, ההסתרה הזאת הפריעה לי. ביני לבין סופי יש אמון הדדי שקשה להסביר במילים.
עם הזמן למדתי לסמוך על אנשים קרובים שעובדים איתי באופן יומיומי במשך שנים, כמו דון וג’ימי, אבל אפילו מהם אני שומר מרחק. נזהר. צ’כוב אמר פעם: ״אתה חייב ללמוד לסמוך ולהאמין באנשים, אחרת החיים הופכים לבלתי אפשריים״. אני אוהב לצטט את צ’כוב. אנשים מתלהבים מזה. אז מה אם מעולם לא קראתי אף ספר שלו?
נכוויתי מספיק בחיים כדי לדעת שאי אפשר לתת אמון באנשים. אבל איך אפשר לחיות בלי להאמין לפחות באנשים הקרובים ביותר שהיו שם לצידך תמיד?
אין באמת סיבה לספר לה על לוקאס, שכנעתי את עצמי. הוא בטח דמיין שמישהו עקב אחריו. הרי אם מישהו מהנורמדובים היה מזהה את לוקאס ברודאו דרייב, הוא לא היה נותן לו להגיע לשום דירת מסתור שנמצאת מרחק של עשרים דקות נסיעה מהרחוב הראשי. הוא היה גומר את הסיפור הרבה לפני כן.
״הכול טוב,״ אמרתי, וקיוויתי שסופי לא תתחיל לחקור. היא יודעת מתי אפשר ומתי עדיף לתפוס מרחק. זה משהו שנבנה לאורך השנים.
סופי כיבתה את האור. ״לילה טוב,״ היא אמרה.
נישקתי אותה במצח.
״חזרו לך השריקות.״ סופי התכוונה לצפצופים שיש לי בזמן הנשימה. זה קורה בדרך כלל בלילה לפני השינה, אבל רק במצבים של לחץ נפשי. זה סימן שהאסתמה שלי חוזרת לתקוף.
המשך הפרק בספר המלא
