“ספר מבדר והומוריסטי.
וואי כמה שנהניתי, זה מסוג הספרים שהקריאה בהם גורמת לך לחבב את הכותב.
צחקתי בגסות כל כך הרבה פעמים, קשה להסביר את זה, והסוף גם גרם לי לצחוק משום מה.
זה אולי לא ספר מושלם, אבל נראה שזה ספר שנכתב בהנאה רבה.
אל תשאלו אותי איך הגעתי לספר הזה, זה באמת לא ברור, רגע אחד ספרתי כמה ספרים אני כבר התחלתי לקרוא וחשבתי על כך שאני לא אמורה לחפש עוד ספר כשיש לי כל כך הרבה מה לקרוא - ובכל זאת במשך שעות חיפשתי אחר ספר, רציתי משהו קצר, והיה לי את הקוד השאלה מהספרייה אז באמת יכולתי להרשות לעצמי "לצאת לצייד".
חיפשתי ספר קצר, אני חושבת שהגעתי לקטגוריה נובלות באתר עברית אחרי שהעברתי הרבה זמן בשיטוט באתר של הספרייה, ואז ראיתי את הספר הזה והוא היה באורך הנסבל, משהו שאפשר להתחיל היום ולסיים מחר.
קראתי את התקציר, ואז איכשהו קראתי גם את "הפרק הראשון" שמוצע לקריאה באתר העברית, והקריאה סחפה אותי.
כמו שציינתי היה לי קוד השאלה, רציתי להמשיך לקרוא, לא מתישהו, רציתי להמשיך לקרוא באותו הרגע - אז פשוט הלכתי על זה.
קשה לי למצוא ספרי מקור שאני אוהבת, אבל כשזה מצליח לי, זה תמיד מספק אותי.
יש משהו בלקרוא ולזהות שהסגנון כתיבה הוא "כל כך ישראלי" שממש מוצא חן בעיניי, ולצערי לא כל הסופרים הישראליים גורמים לי להרגיש את הישראליות הזאת דרך הכתיבה שלהם.
הנושא של הספר הזה מאוד ישראלי, ואני חושבת שהתקציר מגיש אותו בצורה מושלמת:
"עזרא, גמלאי של מערכת הביטחון וסוכן בדימוס ב"מחלקה שבלעדיה לא ייתכן העבר", גוזם בנחת בביתו את הפלוריבונדות הסגולות כשאיילת, סוכנת חדשה מהמחלקה, מתקשרת ומבקשת ממנו עזרה: למצוא את הנביא נתן, שמתכוון (שוב) להכריז על בואו של משיח האמת.
בלי שהתכוון, עזרא מוצא את עצמו עוזר למחלקה ממנה פרש בכעס (ולא בגלל מסיבת הפרידה), בדיוק בזמן שכל מערכת הביטחון ממילא מתוחה עד הקצה בגלל משחק הגמר המאיים בין בית״ר ירושלים לבני סכנין.
אבל אז מתגלה שהמשיח באמת מגיע.
היכונו היא נובלה אוטופית ומשעשעת או טקסט דיסטופי וקודר. תלוי באיזה יום קוראים בה."
-
אחרי שקראתי את הספר, הערה הזאת על כך שאפשר לחוות את הספר כמשעשע או קודר מרגישה לי ממש רלוונטית.
למרות שצחקתי (צחוק גס יש לציין, כזה שאי אפשר להסביר מאיזה מקום הוא מגיע), יכולתי לזהות שיש דרך אחרת לקרוא את זה, ושההומור פה הוא מהסוג שאם אתה לא במצב רוח להומור - יכול לעבור לך מעל הראש, כמו הערה שנונה שלא מקבלת יחס ולכן ההומור שבה עלול להתפספס.
הכתיבה הייתה מאוד טובה בעיניי.
התחברתי לסגנון של הכותב, הקצב היה כל כך מהיר וסיפק את הצורך שהיה לי מראש, כשיצאתי לצייד שלי אחר ספר קצר ולא כבד.
עזרא כדמות היה מאוד חביב, אהבתי לעקוב אחריו, אהבתי את איך שהוא תיקשר עם אנשים כך שהוא לא סתם רק הדמות הראשית שאנחנו בעיקר עוקבים אחריה, אלא גם שיש לו נוכחות של דמות ראשית בחייו.
מציינת גם שהסיפור לא כתוב בגוף ראשון, ובכל זאת הסגנון כתיבה היה כזה שנתן את ההרגשה של קריאה מגוף ראשון, שאולי אנחנו לא בתוך הראש של הדמות הראשית - אבל אנחנו ממש שם על הכתף שלו.
אני לא יודעת מי קהל היעד של הספר הזה.
הוא מאוד הומוריסטי בעיניי, הכתיבה קלה, ולמרות שלא כל האינטראקציות הרגישו לי טבעיות, אני חושבת שהמהירות של הסיפור היא הסיבה לחוסר טבעיות שהרגשתי פה ושם, ועדיין ברובו הסיפור הרגיש לי מאוד טבעי והגיוני ומטורף ופאקינג נהניתי.
אז ארבעה כוכבים באהבה רבה.
לא סיפור מושלם, לא כתוב מושלם, אבל זה היה כל כך טוב.”
