פרולוג
קופאווגור, 1988
השמרטפית איחרה.
הזוג יצא לבלות בערבים לעיתים רחוקות, ולכן הם הקפידו לוודא מראש שהיא פנויה. היא שמרה על בתם כמה פעמים בעבר וגרה ברחוב הסמוך, אבל מלבד זאת, הם לא ידעו עליה או על משפחתה יותר מדי, אף על פי שידעו לזהות את אמא שלה בשכונה ולדבר איתה כשנתקלו בה. אבל בתם בת השבע העריצה את הבחורה, שהייתה בת עשרים ואחת והצטיירה בעיניה כדמות בוגרת וזוהרת במיוחד. היא תמיד סיפרה כמה כיף להן יחד, כמה יפים הבגדים שלבשה וכמה מלהיבים הסיפורים שסיפרה לה לפני השינה. ההתלהבות של בתם מכך שתבוא לשמור עליה, הפחיתה את תחושת האשמה של בני הזוג על קבלת ההזמנה. הם הרגישו רגועים, כי לא זו בלבד שבתם תהיה בידיים טובות, היא גם תיהנה מהעניין. הם קבעו עם הבחורה שתגיע בשעה שש ותישאר עד חצות, אבל השעה שש כבר עברה, כבר היה שש וחצי למעשה, וארוחת הערב עמדה להתחיל בשבע. הבעל רצה להתקשר ולשאול מה קרה לה, אבל אשתו הסתייגה ולא רצתה לעשות עניין: הבחורה תגיע.
היה זה שבת בערב בחודש מרס, והאווירה בבית שידרה ציפייה עליזה עד שהבינו שהשמרטפית מבוששת לבוא. הזוג חיכה בכיליון עיניים לבלות ערב מהנה בחברת עמיתיה של האישה מהמשרד הממשלתי, ובתם התלהבה מהציפייה לבלות את הערב בצפייה בסרטים בחברת השמרטפית. לא היה להם מכשיר וידיאו, אבל כיוון שהיה מדובר במאורע מיוחד, האב ובתו הלכו לספריית הווידיאו המקומית ושכרו מכשיר ושלוש קלטות. הילדה קיבלה רשות להישאר ערה כרצונה, עד שתהיה עייפה.
פעמון הדלת צלצל לבסוף קצת אחרי שש וחצי. המשפחה גרה בקומה השנייה של בניין דירות קטן בקופאווגור והאם ענתה לאינטרקום. הבחורה הגיעה. היא הופיעה בפתח זמן קצר לאחר מכן, רטובה עד לשד עצמותיה ואמרה שהלכה ברגל. היא אמרה שהגשם היה כל כך חזק, שהרגישה כאילו מישהו שופך עליה דלי מים. היא התנצלה במבוכה על האיחור.
ההורים קידמו את פניה כרגיל ולא נתנו לעיכוב לקלקל את הערב שחיכה להם. הם הודו לה על שבאה לשמור על הילדה והזכירו לה את כללי הבית. הם שאלו אם היא יודעת להשתמש בווידיאו, אבל הילדה התערבה ואמרה שהיא לא צריכה עזרה, היא יודעת להפעיל אותו. היה נדמה שהיא מחכה בקוצר רוח שההורים שלה יסתלקו, כדי שיוכלו להתחיל לצפות בטלוויזיה.
המונית הגיעה, אך הזוג השתהה זמן־מה כיוון שלא היו רגילים להשאיר את הבת מאחור. אל תדאגו, אמרה השמרטפית לבסוף, היא בידיים טובות. היא נראתה כמו מישהי שאפשר לסמוך עליה וחוץ מזה, הם תמיד היו מרוצים ממנה כשמרטפית בעבר. לכן הם נעתרו סוף־סוף לצאת אל המבול שבחוץ.
הערב עבר בנעימים, אבל ככל שהתקדם, האם החלה לדאוג לבתה.
"די כבר," אמר בעלה. "אין לי ספק שהיא עושה כיף חיים."
הוא הביט בשעון והוסיף: "היא בטח כבר בסרט השני או השלישי, והספיקה לחסל בינתיים את כל הגלידה."
"אתה לא חושב שאולי כדאי שנתקשר?" שאלה אשתו בתגובה.
"כבר מאוחר. אולי הן נרדמו מול הטלוויזיה."
ובכל זאת הם יצאו הביתה קצת מוקדם משתכננו, בשעה אחת־עשרה. הסעודה בת שלוש המנות הסתיימה ולמען האמת, הייתה מעט מאכזבת. המנה העיקרית, כבש, הייתה תפלה בלשון המעטה. אחרי הסעודה הקהל ניגש לרחבת הריקודים. בהתחלה הדי־ג'יי ניגן שירים ישנים ואהובים, אבל לאחר מכן עבר ללהיטים עכשוויים ממצעד הפזמונים וחלקם לא היו ממש לטעמם של בני הזוג, אף על פי שעדיין החשיבו את עצמם לצעירים. הרי יש עוד כמה שנים לפני שיוכלו לומר שהם בגיל העמידה.
הנסיעה במונית עברה עליהם בדממה והגשם צלף בחלונות המכונית. הזוג היה עייף לאחר המסיבה, והאמת שהם כבר רצו להגיע הביתה. הם לא שתו הרבה, רק מעט יין אדום עם הארוחה.
כשיצאו מהמונית, האם אמרה שהיא מקווה שהילדה כבר ישנה כדי שיוכלו להיכנס ישר למיטה.
הם עלו במדרגות בנחת ופתחו את הדלת במקום לצלצל בפעמון, מחשש שיעירו את הילדה.
אבל מתברר שלא. היא רצה אליהם וחיבקה אותם חיבוק חזק במיוחד. היא נראתה ערנית לחלוטין, על אף שציפו שתהיה עייפה מאוד.
"כמה מרץ יש לך," אמר אביה בחיוך.
"אני כל כך שמחה שחזרתם!" אמרה הילדה. משהו מוזר נשקף מעיניה, משהו שההורים התקשו להגדיר.
השמרטפית הגיחה אל מסדרון הכניסה מהסלון.
היא חייכה בנועם.
"איך היה?" שאלה האם.
"ממש נהדר," השיבה. "היא כזאת ילדה טובה. ראינו שני סרטים."
"תודה רבה שבאת, ממש הצלת אותנו."
האב שלף את הארנק מכיס המעיל, מנה את השטרות ומסר לה את התשלום. "זה הסכום הנכון?"
היא ספרה את הכסף והנהנה. "כן, בדיוק."
כשנפרדה מהם, פנה האב אל בתו.
"את לא עייפה, חמודה?" שאל.
"כן, אולי קצת. אפשר לראות עוד קצת מהסרט?"
האב הניד בראשו לשלילה ואמר בחביבות, "מצטער. הגיע זמן לישון."
"בבקשה, אני לא רוצה ללכת לישון עכשיו," אמרה הילדה בקול חנוק מדמעות.
"בסדר, בסדר." הוא הוביל אותה אל הסלון. השידורים בטלוויזיה הסתיימו לאותו ערב, אבל הוא הפעיל את הווידיאו והכניס קלטת חדשה.
לאחר מכן הוא התיישב עם בתו והם המתינו לתחילת הסרט.
"היה לך כיף הערב?" שאל בזהירות.
"כן... כן, בסדר גמור," אמרה, אבל התשובה לא נשמעה משכנעת.
"היא התנהגה אלייך יפה?"
"כן," השיבה הילדה. "שתיהן התנהגו אליי יפה."
התשובה עוררה אצל האב פליאה.
"מה זאת אומרת?" שאל. "מי אלה שתיהן?"
"היו שתיים."
הוא פנה אליה וחזר בעדינות על השאלה: "מה זאת אומרת שתיים?"
"היו שתיים."
"מה? אחת החברות שלה באה?"
שתיקה קצרה השתררה לפני שהילדה ענתה. הוא ראה את הפחד נשקף מעיניה וצמרמורת קלה עברה בגופו.
"לא, לא. אבל זה היה קצת מוזר, אבא..."
חלק ראשון
1987
1
הזוג הצעיר החליט, מתוך גחמה, לנסוע בלב אפלת הסתיו, לסוף שבוע בעמק קטן ומבודד בחצי האי של הפיורדים המערביים. הם נסעו במכונית הטויוטה הישנה של בנדיקט, אבל הנסיעה הייתה ארוכה למדי והלילה ירד עוד לפני שהגיעו. בנדיקט התעקש לנהוג אף על פי שלא הכיר את הדרך, ועכשיו היה לא רגוע.
"לא יצאנו מאוחר מדי? נצליח בכלל למצוא את הבית בחושך הזה?״
"אל תדאג," אמרה. "אני מכירה את הדרך. ביקרתי כאן הרבה פעמים בקיץ."
"בקיץ, נכון," השיב בנדיקט בעוקצנות בעודו מנסה לשמור על יציבות המכונית בכביש העקלקל והאפלולי.
"אל תהיה כזה," אמרה, והוא שמע את העליזות בקולה. הוא חיכה לרגע הזה תקופה ארוכה והתפעל מהבחורה העדינה והצוהלת שלידו. הוא קיווה שהרגש עשוי להיות הדדי. אף אחד מהם לא העז לעשות את הצעד עד לפני כמה שבועות, ואז קרה משהו והניצוץ הפך לאש להבה.
"עוד מעט נגיע לפנייה," אמרה.
"גרת פה פעם?"
"אני? לא. אבל אבא שלי מכאן. הוא גדל באיספיורדור, ובית הנופש היה שייך למשפחה שלו. באנו לכאן תמיד בחופשות. זה ממש גן עדן."
"אני מאמין לך, אף על פי שאני לא מצליח לראות הרבה בחושך הזה. אני כבר מת להגיע אל האור." ואז הוא הוסיף בהיסוס, "יש חשמל, נכון?"
"מים קרים ואור נרות," השיבה.
"ברצינות?" נאנח בנדיקט.
"לא, אני צוחקת. מים חמים, המון מים חמים, וגם חשמל."
"אמרת... אמרת להורים שלך שאנחנו באים?"
"לא. זה לא עניינם. אמא שלי לא בבית, ובכל מקרה, אני עושה מה שמתחשק לי. בסך הכול אמרתי לאבא שלא אהיה בבית בסוף השבוע. גם אחי נסע, אז גם הוא לא יודע."
"בסדר. פשוט התכוונתי לומר... זה הבית שלהם, לא?" הוא בעצם רצה לדעת אם ההורים שלה מודעים לקשר ביניהם, כי הרי הכול נשמר בסוד עד עכשיו.
"כן, כמובן. הבית של אבא — אבל אני יודעת שהוא לא מתכוון להשתמש בו. יש לי מפתח. הכול יהיה נהדר, בני. פשוט תדמיין את הכוכבים הלילה. השמיים אמורים להיות בהירים."
הוא הנהן ועדיין תהה בינו לבין עצמו אם עשו בחוכמה שנסעו לכאן.
"הנה, תפנה פה," אמרה בפתאומיות. הוא נאלץ להאט באחת, וכמעט איבד שליטה על הרכב. אבל הוא הצליח לפנות בעיקול והמשיך לנסוע בכביש הכפרי הצר באיטיות.
"הכול יהיה בסדר. אתה מוכרח לנסוע מהר יותר, אחרת לא נגיע עד הבוקר."
"פשוט נורא חשוך. ואני לא רוצה להרוס את המכונית."
היא צחקה בקול יפהפה ומכשף ותחושתו השתפרה מייד. צחוקה ניחן בכנות מקסימה שעוררה בו משיכה כלפיה. סוף־סוף הוסרו כל המכשולים, ותחושה חדשה הציפה אותו. זו רק ההתחלה, זו רק טעימה מהעתיד לבוא.
"לא אמרת שיש שם ג'קוזי?" שאל. "יהיה נהדר לטבול בו אחרי נסיעה ארוכה כל כך."
"הממ, כן, אמרתי," אמרה.
"מה זאת אומרת? יש ג'קוזי או לא?"
"עוד תראה..." תמיד אפפה אותה הילה לא ברורה. היא הצליחה להפוך כל דבר שגרתי למסתורי ומסקרן.
"טוב, בכל מקרה, אני מחכה בקוצר רוח."
כעבור עשר דקות הם הגיעו אל העמק שבו היה אמור לשכון הבית, אבל בנדיקט לא ראה אותו. היא אמרה לו לעצור והם יצאו אל החשיכה.
"בוא איתי. אתה צריך ללמוד לסמוך עליי." היא צחקה ונטלה את ידו בעדינות. הוא הלך בעקבותיה. הוא הרגיש כאילו הוא בחלום יפהפה בשחור־לבן בלב העמק האפל.
היא עצרה בפתאומיות. "אתה שומע את הים?"
הוא הניד בראשו לשלילה. "לא."
"ששש. חכה. תעצור ואל תדבר. פשוט תקשיב."
הוא התרכז בהאזנה ואז שמע רחש קל של הים. היה משהו סוריאליסטי וקסום במצב, חשב לעצמו.
"החוף לא רחוק מכאן. נוכל ללכת לשם ברגל מחר, אם תרצה."
"בטח, זה יהיה נהדר."
תוך זמן קצר התגלתה לעיניהם הבקתה. היא לא הייתה מבנה גדול או חדיש במיוחד. היא מצאה את המפתחות לאחר נבירה ממושכת בכיסי המעיל המרופד שלה, וכשנכנסו קידם את פניהם סלון קטן ונעים. כל הרהיטים היו ישנים, אבל שיוו למקום קסם כפרי. בנדיקט הרגיש שבמקום שוררת אווירה טובה.
הוא התכוון ליהנות מסוף השבוע ההרפתקני הזה באמצע השממה. כיוון שסביר להניח שאיש לא ידע שהם שם, כל העמק עמד לרשותם. ממש חלום.
ליד הסלון היו מטבחון וחדר אמבטיה וגרם מדרגות.
"מה יש למעלה?" שאל. "עליית גג לשינה?"
"כן, בוא מהר." היא עלתה בגרם המדרגות בכמה צעדים זריזים.
בנדיקט מיהר בעקבותיה. זו אכן הייתה עליית גג לשינה עם מזרנים, שמיכות וכריות.
"בוא לכאן," אמרה ונשכבה על אחד המזרנים. "בוא לכאן." וכשחייכה אליו, הוא לא היה מסוגל לעמוד בפיתוי.
2
בנדיקט עמד בחוץ תחת שמיים זרועי כוכבים, וצלה המבורגרים על גריל פחמים ישן בקור הסתווי. הטיול התחיל ברגל ימין, והוא חיכה להמשך בכיליון עיניים. הוא היה בחור עירוני ומעולם לא רחש חיבה יתרה לטיולים בכפר, אבל היה לו נעים שם וזה הפתיע אותו. הוא היה בחברה מצוינת, כמובן, אבל היה משהו מקסים במיוחד במקום המבודד הזה. הוא שאף את האוויר הצח וניסה שוב לעצום את עיניו ולהאזין לים. הריח שעלה מעלי השלכת התמזג בניחוח מעורר התיאבון שעלה מהגריל. בנדיקט עמד מאחורי הבקתה, ופתאום הבין שלא ראה את הג'קוזי בשום מקום.
כשסיימו לאכול בסלון, הוא שאל בצחוק, "איפה בדיוק נמצא הג'קוזי שהבטחת? הסתובבתי הרבה בבקתה ולא ראיתי אותו בשום מקום."
היא צחקה בהתגרות. "אי אפשר להסתובב הרבה בבקתה."
"את מתחמקת מהשאלה."
"ממש לא. בוא איתי."
היא קמה ויצאה לפני שהבין מה קורה. הוא הלך אחריה אל חשכת הסתיו.
"את מתכוונת לזמן לפה ג'קוזי בעזרת קסם?"
"פשוט בוא איתי. קר לך?"
הוא היסס לרגע. היה לו קצת קר בסוודר הדק, אף על פי שלא רצה להודות בכך. היא חזרה לתוך הבקתה ושבה עם סוודר צמר אפור עבה. "תרצה לשאול את זה? הוא של אבא שלי. פילחתי לו אותו כדי להביא אותו לפה. הוא גדול עליי אבל מחמם מאוד."
"אני לא מתכוון ללבוש את הסוודר של אבא שלך, זה קצת מוזר."
"כרצונך." היא השליכה את הסוודר על רצפת הסלון וסגרה את הדלת מאחוריה.
"זה בערך חמש-עשר דקות הליכה לכיוון הזה," אמרה והצביעה אל החשיכה.
"מה יש שם?"
"הג'קוזי," אמרה והתחילה ללכת. "זה בעצם מעיין טבעי חם בגודל מושלם לשני אנשים."
השמיים היו זרועי כוכבים והירח היה מלא, אולם בכל זאת בנדיקט חשב לעצמו שלא ממש מתחשק לו להסתובב בחוץ. לא היו בתים בסמוך למעט בית הנופש, והוא כבר נעלם באפלה. טוב, זו הייתה הרפתקה ובנדיקט היה מאוהב עד מעל לראשו בבחורה הזאת, ולכן הוא זרם עם מה שקורה, על אף שלא היה רגיל להכניס את עצמו למצבי אי־ודאות כאלה.
ובכל זאת, עד כמה שבנדיקט הצליח לראות, לא היה זכר לשום מעיין חם.
"זה עוד רחוק?" שאל. "את לא עובדת עליי, נכון?"
היא צחקה. "לא, ברור שלא. תסתכל לשם..." היא הצביעה אל מעלה העמק. למרגלות ההר נגלה מבנה קטן. "כן, שם. אתה רואה את הבקתה? שם המעיין. זה צריף ישן שמשתמשים בו כמלתחה."
הם שמו פעמיהם אל הבקתה והתקרבו אל היעד, אבל בה בעת התברר לבנדיקט שנהר הררי חוסם את דרכם אל המעיין, שהואר באור הירח.
"איפה הגשר? אנחנו לא צריכים לעשות עיקוף?" שאל.
"פשוט תסמוך עליי. אני מכירה את המקום הזה בעיניים עצומות."
כשהגיעו לנהר, היא הוסיפה, "אין גשר, אבל זה המקום הכי טוב לחצות בו. אתה רואה את הסלעים?"
בנדיקט הנהן. הוא אכן ראה כמה סלעים שבלטו מעל פני המים, אבל עכשיו, כשהבין מה עומד לקרות, זה לא מצא חן בעיניו.
"זה ממש קלי קלות. דורכים על סלע אחד בכל פעם ומגיעים." היא חלצה נעליים וגרביים וחצתה כאילו עשתה זאת מאז ומתמיד. היא כמו חתולה גמישה, חשב בנדיקט לעצמו.
טוב, לא הייתה לו ברירה. הוא עשה כמוה, חלץ את הנעליים והגרביים, תחב את הגרביים לתוך הנעליים והרים אותן. הוא מיהר אל הסלע הראשון, אבל נרתע ונסוג כשהרגיש את הקור המקפיא של המים.
"בוא כבר, תעשה את זה מהר," קראה אליו, ופתאום היה נדמה לו שהיא רחוקה, אי־שם בעברו השני של הנהר.
הוא נכנס שוב לנהר, דרך על הסלע הראשון וקפץ ממנו לסלע הבא. בקפיצה הבאה הוא מעד מעט, ובקושי הצליח להתאזן על הסלע השלישי כדי למנוע אסון. לבסוף הוא הגיע לצד השני, מתנשם בהקלה.
כשהרים את עיניו, הוא ראה שהיא פשטה את כל בגדיה ונעמדה ליד המעיין. "בוא," אמרה ונכנסה בזהירות אל תוך המים.
הוא לא חיכה לבקשה נוספת, התפשט והצטרף אליה, אף על פי שכמעט החליק על הראש בדרך פנימה, מרוב שקרקעית המעיין הייתה רטובה וחלקלקה.
"זה... זה מדהים," אמר ונשא את עיניו אל השמיים, אל הכוכבים ואל אפלת הערב. הוא נתן למים החמים לעטוף אותו והתקרב אל הבחורה.
