פרק 1
ארץ׳
זה היום הראשון ללימודים וזה המקום האחרון שאני רוצה להיות בו.
זו השנה האחרונה שלי, ואני אמור להרגיש בראש הסולם חברתי בפנימייה שבה אני לומד בשלוש השנים האחרונות, אבל כל מה שאני מרגיש זה...
לכוד. עייף.
לגמרי אין לי כוח לזה.
נכון, תיכון לנקסטר הוא בית הספר הפרטי היוקרתי ביותר בארץ ונמצא בבעלות המשפחה שלי, אבל אני משועמם מהתחת. אני מעדיף להיות בכל מקום מאשר כאן, אבל כל צאצא למשפחת לנקסטר מוכרח ללמוד במקום שכוח האל הזה, כי זו מסורת.
הלוואי שיכולתי להגיד פאק על המסורת, אבל הנה אני, תקוע בתיכון. אני מרגיש כאילו אני כאן כבר נצח. איך אצליח לשרוד עוד שנה?
גם אחותי לומדת בלנקסטר. אידי היא תלמידת השנה השנייה וקצת בעייתית, אם כי אני לא יכול להאשים אותה שהיא כזאת. די בטוח שגם לה משעמם. אבל ההתנהגות שלה לא צפויה לפעמים, וזה אומר שאני לא יכול לסמוך עליה בשיט, מה שאומר שאני לא יכול לסמוך על אף אחד. ובתור המבוגר האחראי, הילד הבכור והבן הבכור של ג'ורג' ומרים לנקסטר, ההורים שלי מזכירים לי כל הזמן שיש לי תדמית לשמור עליה.
לעזאזל, אם זה לא מלחיץ.
בני הדודים שלי למדו בבית הספר הזה ושלטו בו ביד רמה, שלטו בחברים שלהם ולפעמים אפילו בסגל המורים ובחברי ההנהלה. גרנט. פין. וויטאקר — הוא הגרוע מכולם, וגרנט מייד אחרי וויט. אפילו קְרוּ, שהוא הבן הצעיר של דודי רג'י, היה ידוע בתור בן זונה גדול.
עד שהוא התאהב. כאן צריך להופיע האימוג'י המקיא. זה הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו. אני צעיר מכדי להתמסד ולהתאהב.
נשמע כמו סיוט.
ניסיתי לסיים את הלימודים מוקדם יותר. היו לי מספיק נקודות זכות ורציתי לקחת שנת הפסקה, אבל ההורים שלי לא הרשו לי.
לא אכפת להם אם משעמם לי ואם השיעורים לא מעוררים בי עניין. לא מעניינת אותם מנת המשכל הגאונית שלי או העובדה שאני יכול לסיים בהצלחה את כל המבחנים כבר עכשיו. הם טענו שאני צעיר מדי ועוד לא מספיק אחראי כדי לטייל בכל אירופה לבד במשך שנה.
איזה עלבון.
ההורים שלי לא מאמינים בי.
לא עוזר שלפני פחות משבוע חגגתי בענק את יום הולדתי השמונה־עשר. כל החברים שלי — ועוד הרבה אנשים שאני אפילו לא מכיר — הגיעו לבית משפחתי בהמפטונס בזמן שהוריי היו בחופשה באיי בהאמה. פירקנו את הבית — זה היה מדהים.
עד שנקלעתי לוויכוח סוער עם האקסית שלי, קיידנס.
מישהו תפס אותנו וצילם את כל הריב ואז פרסם אותו ברשתות החברתיות. אימא ואבא שלי איכשהו ראו את הפוסט — אני די בטוח שאידי הראתה להם, אבל היא לא מאשרת ולא מכחישה — שבו נראתה גם ערמה של בני נוער מתגודדים בחצר האחורית שלהם כשהם יוצאים מתוך הבית. שאריות של אלכוהול וסמים היו מפוזרות בכל מקום, על כל הרהיטים והשטיחים היקרים של אימא שלי, והבלגן ניכר כמעט בכל חדר.
נתפסתי על חם.
לדברי ההורים שלי, זו הסיבה העיקרית שאני לא רשאי לעזוב את לנקסטר לפני סיום השנה האחרונה.
"אולי אתה בן שמונה־עשרה וחכם מדי, אבל אתה עדיין חרא קטן ולא בוגר שלא יכול לשלוט בעצמך כשאתה נשאר לבד," צעק עליי אבא, פניו היו אדומות כמו עגבנייה.
"ומישהו הרס את הפולוק, יקירי," התלוננה אימא כשהיא ממש לופתת את הפנינים סביב צווארה.
נדרשו לי כל כוחותיי כדי לא לגלגל עיניים ולומר משהו גס רוח. יש שקע קטן ביצירת האומנות המכוערת שהיא דיברה עליה, אבל אף אחד לא ישים לב. ולאבא שלי ממש אין מושג על מה הוא מדבר. אני יכול לשלוט בעצמי מצוין.
אני פשוט בוחר שלא לעשות את זה רוב הזמן.
החיים נועדו כדי לחיות. אני שונא שאומרים לי מה לעשות.
"אחי." אני מרים את מבטי ורואה את ג'ון ג'וזף ריצ'רדס — החבר הכי טוב שלי, הידוע גם בשם ג'יי־ג'יי — עומד מולי, ידו מושטת לכִּיף, שאני מחזיר אוטומטית. "מה אתה עושה פה?"
זה הרגע שבו הדברים מסתבכים. אמרתי לכל מי שחשוב לי — רק כמה נבחרים — שאני לא אחזור. היו לי תוכניות לעוף מכאן אחת ולתמיד. הגבעות הירוקות והבניינים מכוסי הקיסוס היו הופכים לנחלת העבר ונשארים רק זיכרון רחוק, אילו הייתי מיישם את התוכנית שלי.
לצערי, לא הצלחתי להשיג את מה שרציתי.
"מוכן להתחיל את השנה האחרונה," אני מושך בכתפיי ומפשיל את השרוולים שלי. אני לובש רק כמה פריטים מהמדים, השארתי את ז'קט הצמר הכבד בחדר שלי. זו מסורת של התנגדות להתנהגות המקובלת — להתלבש כמו החיילים הקטנים והטובים שהם מצפים שנהיה.
זין על זה. אני מתכוון לעשות מה שאני רוצה כי אני לנקסטר.
מי יעצור אותי?
"חשבתי שאתה עומד לבלות את השנה האחרונה שלך באירופה," ג'יי־ג'יי אומר, עדיין מבולבל.
אני מתחיל ללכת בכעס, וג'יי־ג'יי מייד מתחיל לצעוד לידי. "אתה יודע איך זה. ההורים שלי לא הסכימו."
"מתי הם מסכימים למשהו?" ג'יי־ג'יי יודע על מה הוא מדבר. ההורים שלו עושים לו את המוות בלי סוף על כל מה שהוא עושה.
טוב או רע. נכון או לא נכון. הבחור מקבל אפס הנחות.
ההורים שלי נראים כמו קדושים לעומת שלו.
"אם הם מתכוונים להכריח אותי להיות כאן, אז אני עומד להפיק מזה את המקסימום ולעשות דברים בדרך שלי." אני קולט את אחותי מוקפת בחבורת בנות כשהיא מתנשאת גבוה מעל כולן. אימא רוצה שהיא תדגמן, אבל אני לא מבין את זה. אחותי היא לא מה שהייתי מכנה מושכת, אבל היא מצטלמת טוב, אז אני אזקוף את זה לזכותה.
אידי כולה גפיים וזוויות מוזרות. עיניים גדולות וחזה שטוח, ופה רחב וזועף באותה תדירות שבה הוא מחייך. היא לא נראית כמו אף אחד מההורים שלנו. נדמה כמעט כאילו היא תינוקת של חייזר שהושארה על מדרגות הכניסה של בית הלבנים החומות הישן שבו גרו ההורים שלי בזמנו.
"אחותך נעשית לוהטת יותר ויותר," ג'יי־ג'יי אומר.
אני חובט בחזה שלו וגורם לו לנהום. "אל תדבר עליה ככה.”
"אני רק מציין עובדות. תצטרך לשים גדר חשמלית סביבה כדי להרחיק את הבחורים."
"אל תיתן לי רעיונות," אני ממלמל כשאנחנו עושים את דרכנו לאודיטוריום עם כל שאר תלמידי בית הספר. אני מציץ סביבי ושם לב שאני היחיד שלא לובש ז'קט, ואני מזדקף, גאה בעצמי שאני לא שם זין.
"איפה קיידנס?" ג'יי־ג'יי שואל כשאנחנו מתקרבים לדלתות הכניסה הפתוחות של האודיטוריום.
"לא יודע," אני מושך בכתפיי.
ג'יי־ג'יי לא אומר כלום, ואני יודע שהוא מצפה שאסביר את עצמי יותר, אבל אני לא.
מה יש להגיד? לא דיברתי איתה מאז אותו ערב של מסיבת יום ההולדת שלי כשהיא צרחה עליי שעתיים והרסה הכול. חסמתי אותה בטלפון שלי בידיעה שזה יוציא אותה מדעתה, וגם לא הגבתי לאף אחת מההודעות שלה ברשתות החברתיות. מגיע לה לעבוד קצת קשה.
אולי אפילו לנצח.
"היא בדרך כלל דבוקה אליך," ג'יי־ג'יי אומר לבסוף.
"לא דיברתי איתה מאז מסיבת יום ההולדת."
"ברצינות?" ג'יי־ג'יי נשמע המום.
"כן." אני קולט אותה בדיוק, הקהל מתפזר וחושף את שערה הערמוני הארוך והמבריק שמתנדנד כשהיא הולכת לפנינו עם החברות שלה. היא השתתפה בפרסומת לשמפו בחופשת הקיץ, השיער שלה מדהים. חבל שהיא כזאת כלבה. "זה נגמר בינינו."
כאילו היא שומעת אותי מדבר, קיידנס בוחרת בדיוק באותו הרגע להציץ מעבר לכתפה, עיניה מוארות כשהיא רואה אותי. "ארץ'!"
"היא יודעת שזה נגמר ביניכם?" ג'יי־ג'יי שואל, קולו נשמע משועשע כשאני שולח לעברו מבט עצבני.
קיידנס נעצרת, חברותיה נוטשות אותה בקולות מחאה מוגזמים ונועצות בי מבטים כועסים. אני מאט את צעדיי, שומר על הזעף בפניי ככל שאני מתקרב אליה.
קיידנס קלהון הוא התגלמות של ילדה עשירה ומפונקת. עם השיער המדהים והעיניים הכחולות והצלולות, עם השיניים הלבנות המושלמות והאף המשופץ — הייתה לה סטייה במחיצת האף, מה אתם יודעים — והשפתיים המנופחות מבוטוקס, היא נראית יפה.
אבל כל היופי הזה מסתיר נשמה אפלה ומכוערת.
היא לא אדם נחמד. אני יודע את זה. אפילו היא יודעת את זה, אבל איכשהו נמשכנו זה לזה בשנה שעברה ודי יצרנו את הזוג המנצח הזה. היא נהנתה מתשומת הלב, בזמן שאני בקושי סבלתי את זה. קשה לעמוד בפני הבחורה הכי יפה בקמפוס כשהיא שולחת לך תמונות עירום ומוצצת לך ברצון על בסיס קבוע.
אבל היא רעה. שום דבר לא משמח אותה. יכול להיות לה את כל הכסף שבעולם, כל תיק של שאנל שקיים ושהיא תהיה מאורסת לבחור הכי לוהט שהיא ראתה אי־פעם, והיא עדיין תמצא על מה להתלונן.
זה פשוט האופי שלה.
אני נעצר מול קיידנס, שמח שג'יי־ג'יי ממשיך ללכת. הוא מעדיף לשמור מרחק כשאנחנו יחד, ואני לא מאשים אותו. השיחות שלנו תמיד מסתיימות במריבה, וג'יי־ג'יי לא רוצה להיות עד להן.
ברגע שאנחנו נשארים רק שנינו, קיידנס מתקרבת אליי, ידה נוחתת על החזה שלי ומבטה מתחנן. כשאני זז לאחור, ידה נשמטת ושפתיה יוצרות זעף קטן. "מה הסיפור שלך?"
הזעם שלי כבר מבעבע קרוב לפני השטח, אבל אני מדחיק אותו. הטון המזלזל שלה תמיד מעצבן אותי. היא מדברת אליי כאילו אני הילד שלה. אני לא צריך עוד אימא. יש לי כבר אחת והיא די והותר.
"אנחנו לא מנהלים את השיחה הזאת כרגע." אני מעיף מבט סביבי, ושם לב שכל מי שנמצא בקרבת מקום צופה בנו, אפילו התלמידים החדשים, ולא אמור להיות להם שמץ של מושג מי אנחנו. אני קולט את אחותי מרחוק עם חיוך על הפנים, וכשאנחנו יוצרים קשר עין, היא מנידה בראשה לאט.
יופי. אני ממש לא צריך את הביקורת שלה ברגע זה.
"למה לא?" שרבוב השפתיים המאולץ שקיידנס מניחה שהוא חמוד וסקסי, לא עושה לי כלום. היא מושיטה יד אל העניבה שלי כדי למנוע ממני להימלט מציפורניה, ומושכת קלות בבד המשי. "כל כך התגעגעתי אליך, ארצ'י."
אף אחד לא קורא לי ארצ'י. אף נפש חיה, כי הבהרתי לכולם היטב שאני שונא את הכינוי הזה. באופן כללי, אני לא אוהב במיוחד את השם שלי. ארצ'יבלד, על שם אחד האבות הקדומים לבית לנקסטר שעשה למשפחה שלנו הרבה מאוד כסף לפני מאה שנים בערך.
טוב, בסדר, אני מתנהג כאילו אני לא יודע על שם מי נקראתי. זה היה סבא רבא שלי. המשפחה שלי חזקה מאוד במסורת. מכאן השמות המיושנים והעובדה שכולנו נקראים על שם קרובי משפחה מתים.
"אל תקראי לי ככה," אני אומר בשיניים חשוקות.
החיוך הערמומי של קיידנס ברור — ומעצבן. היא יודעת שהיא הצליחה לגעת בי, אבל היא כנראה לא מבינה שזה לא בקטע טוב. "נו, ארץ'. אל תכעס. בוא לשבת איתי בפנים."
אני לא הודף אותה מעליי כשהיא מרפה מהעניבה שלי ומשלבת את זרועה בשלי. אנחנו מתחילים ללכת יחד לכיוון הדלתות הפתוחות.
"אני אתן לך לדחוף לי אצבעות אם נשב בשורה האחורית," היא לוחשת קרוב לאוזני.
לפני כמה שבועות אולי הייתי מסכים, וזו לא תהיה הפעם ראשונה שאדחוף לקיידנס אצבעות באודיטוריום שנקרא על שם עוד אחד מקרובי משפחתי המתים, אבל עכשיו?
אני לא מעוניין.
"אני שומר את הידיים שלי לעצמי," אני אומר לה בתקיפות.
"אלוהים, לא כיף איתך." עוד שרבוב שפתיים, אבל אני מתעלם ממנה.
ברגע שאנחנו בפנים, אנחנו יושבים באזור של התלמידים הוותיקים, כלומר ממש בקדמת האולם, במקום שבו אי אפשר לדחוף אצבעות, למרבה האכזבה של קיידנס. אבל האכזבה שלה נעלמת במהירות כשהיא מבינה שאנחנו בתצוגה מלאה בפני שאר התלמידים ושאנחנו מקבלים סוף־סוף את הכבוד שמגיע לנו.
אנחנו תלמידי השנה האחרונה. אנחנו שולטים בבית הספר, והעובדה שהיא בקשר עם בן למשפחת לנקסטר אומרת שאף בחורה אחרת לא יכולה להתעלות עליה. היא בשליטה מלאה. או לפחות זה מה שהיא חושבת.
והיא כלבה חולת כוח, אני בטוח שכל תלמידה מהשכבה שלנו רועדת מפחד לנוכח המחשבה מעימות פוטנציאלי עם קיידנס. הן עומדות לברוח ממנה כמו ממגפה או לנשק לה את התחת לנצח נצחים.
אני לא מסוגל עדיין להגיד לה שזה נגמר בינינו, לכן אני שומר את זה לעצמי ומדבר בעיקר עם ג'יי־ג'יי, שיושב בשורה לפניי, מסתובב אליי ומנהל איתי שיחה ערה בזמן שקיידנס נועצת בו מבט זועם מדי פעם.
"הוא לא יכול לדבר עם מישהו אחר?" קיידנס נצמדת אל הזרוע שלי.
"הוא החבר הכי טוב שלי, אז לא." אני בקושי מסתכל עליה כשאני מבזיק חיוך לעבר ג'יי־ג'יי.
"בבקשה, תתקרבו. אל תשבו מאחור!" המנהל מת'יוס שעומד על הבמה צועק על כולם בנחמדות. אני שונא את החרא הזה. הוא מתעורר לחיים מלהתעלל בי ולהעניש אותי בכל הזדמנות. אני בטוח שהוא עומד להתענג על זה יותר מהרגיל כי זו השנה האחרונה שלו איתי.
מזדיין.
"קדימה, אל תתביישו," המנהל שלנו צועק ומנופף בידיו בעידוד. אני נשבע שאני שומע את האנחות ואת קריאות המחאה שמגיעות מהחלק האחורי, כשתלמידים קמים באי־רצון מהמושבים שלהם ומתקרבים רק כי הוא מכריח אותם לעשות את זה.
מדי שנה ביום הראשון ללימודים מת'יוס מעודד את כולם לשבת קרוב יותר לבמה כדי שירגישו שייכים יותר — המילים שלו, לא שלי. התלמידים הלוזרים שמעדיפים לשבת מאחור כמעט מועדים במעברים. הם נסערים כל כך מהצורך לשבת לידנו, אנשים רגילים שיש להם חיי חברה פעילים ולא מסתגרים בחדרי המעונות שלהם כשהם לא בכיתה, מפוחדים מהרעיון להתערבב עם בני גילם.
הבוקר מת'יוס דוחה יותר מהרגיל, הוא ממש שולח את צוות ההוראה לגרור את כולם קרוב יותר לבמה. כמה מורים ואפילו המזכירה של מת'יוס מזרזים את כל התלמידים הבוגרים לשבת באזור שהוקצה להם. יש מושבים פנויים מימיני, אבל הם לא נשארים ריקים לאורך זמן. לא, בסופו של דבר שורה של בנות שקטות כמו עכבר צועדת במורד המעבר הצר, ובראשן העכברה השקטה מכולן.
ג'יי־ג'יי צוחק. "וואו, התראת חברה חדשה."
"יותר כמו פיתיון לזיון סודי," אני עונה, מבטי נודד לעבר הבחורה שמעצבנת אותי בכל פעם שאני מסתכל עליה.
דייזי אולברייט.
היא לא עכברה. אפילו לא קרוב. לא, למעשה היא פאקינג יפהפייה, ואני לא מבין למה היא מנסה להסתיר את היופי שלה. למה אף אחד אחר לא רואה את מה שאני רואה. היא חכמה ושקטה וביישנית ומהממת.
אני לא מחבב אותה.
אני אפילו לא מכיר אותה. לא ממש.
"קבל תיקון, אחי. פיתיון כלא," ג'יי־ג'יי אומר בקול רם וברור מספיק כדי שדייזי תשמע אותו.
היא מתנהגת כאילו היא לא, אבל אני רואה איך השפתיים שלה מתכווצות בכעס. שערה הבלונדיני הבהיר קלוע בצמה, וקווצות שיער סוררות מקיפות את פניה נטולות האיפור. הלחיים שלה ורודות, כאילו חם לה, ואני בטוח שזה המקרה, כי היא חנוטה במדים מלאים, ז'קט וחולצה שמכופתרת פאקינג עד לסנטר שלה, למען השם.
"את פיתיון כלא, אולברייט?" אני שואל אותה כשהיא מתיישבת על הכיסא לידי. הבושם שלה מכה בנחיריי, ניחוח מתוק של פרחים עומד באוויר.
פאק. יש לה ריח...
טוב.
אני הודף את המחשבה הזאת מייד מהמוח שלי, מזכיר לעצמי שאני לא אוהב את הבחורה הזאת.
דייזי מגניבה אליי מבט, העיניים החומות־זהובות הגדולות האלה מתבוננות בי בהיסוס לרגע לפני שהיא אומרת, "אם זו הדרך שלך לשאול אם אני כבר בת שמונה־עשרה, אז התשובה היא לא."
ג'יי־ג'יי ואני מחליפים מבטים, ואני יכול לראות שהוא קרוב להתפקע מצחוק.
קיידנס דוחפת אותי בצלעות, ואני מסתובב להביט בה.
"אל תדבר איתה. תדבר איתי."
ההתבכיינות שלה היא דרך בטוחה עבורי להמשיך להתעלם ממנה. אני מחזיר את תשומת ליבי לדייזי, אבל ראשה ממוקד לפנים, כך שכל מה שנותר לי לעשות הוא לבהות בפרופיל שלה.
דייזי אולברייט היא ילדת מלגה. בתו של הגנן, הילדה הטובה שלא ממש מדברת עם אף אחד, לא מגיעה למסיבות ולא מסתבכת אף פעם. היא אחת מאותם תלמידים שחסרים להם כישורים חברתיים אמיתיים ואין להם הרבה חברים. רוב התלמידים בקמפוס מרחמים עליה או שהם לא חושבים עליה בכלל.
חוץ ממני.
אני לא מרחם עליה. ואני כן חושב עליה.
יותר משהייתי רוצה להודות.
"מתי יום ההולדת שלך?" אני שואל, רוכן קרוב יותר אל דייזי, מנסה להפחיד אותה. אני מעלה מופע עבור ג'יי־ג'יי, שנהנה מההצגה הקטנה שלי. הוא לא יודע כלום על דייזי,
לא כמוני.
מבחינה לימודית, אנחנו מתחרים. אני מספר אחת בכיתה והיא מספר שתיים — תמיד נושפת בעורפי, לוקחת את השיעורים הכי קשים שאפשר כדי להעלות את ממוצע הציונים שלה בתקווה שתצליח לעקוף אותי.
בינתיים הכול טוב. אני עדיין בראש. אני בטוח שאסיים את הלימודים ראשון בכיתה כשגברת מקום שני הקטנה ממש מאחוריי, ואני יודע שזה מטריף אותה.
מה לעשות שאני חכם יותר ממנה ושאני מקבל ציונים טובים יותר. היא יכולה לנסות לעשות מה שהיא רוצה, אבל אני לא אתן לה לעקוף אותי. ממש לא.
דייזי מסובבת את ראשה וממצמצת כשהיא מגלה שאני קרוב יותר ממה שחשבה, והיא מפשקת את שפתיה לרגע. הן ורודות ומלאות ו... סקסיות. אני מסיט את תשומת ליבי מהפה שלה, המבט שלי פוגש במבטה שוב, ואני מבחין ברוגז בעיניה. "למה? מה אכפת לך?"
ג'יי־ג'יי ואני מחליפים שוב מבטים, שנינו אומרים "וואו" בקול. אני מנחש שהוא מופתע כמוני מהביטחון העצמי שהיא מפגינה.
מרשים.
"אני סתם מנסה ליצור שיחה, דייז," אני מטה את ראשי, והמבט שלי מתקבע על העגיל הקטנטן שמעטר את אוזנה.
פרח לבן שמרכזו צהוב. חיננית1.
כמה מקורי.
"מתי יום ההולדת שלךָ?" אני חושב שהיא שואלת אותי, אבל לא בטוח, בהתחשב בכך שהיא מסתכלת קדימה.
אני מנמיך את קולי ורוכן אליה. אני יכול להרגיש את חום הגוף שלה, לראות איך החולצה המכופתרת שלה נמתחת על שדיה. נראה כאילו דייזי הקטנה והמתוקה שופעת, אבל כבר ידעתי את זה. לפי מה שאני יכול לראות, דייזי די לוהטת, גם אם היא שומרת את הגוף הזה מכוסה. "את מדברת אל החבר שלי או אליי?"
היא מפנה את ראשה אליי שוב, עיניה מתרחבות כאילו היא מזועזעת מכך שאני עכשיו קרוב יותר. היא מתרחקת ואפילו נשענת מעט לאחור. "אליך."
"עכשיו היה לי יום הולדת. בשישה־עשר באוגוסט," אני אומר לה.
"אתה אריה."
"שואג," ג'יי־ג'יי מוסיף, ממש לפני שהוא פורץ בצחוק.
"זה דבר רע?" בנות תמיד כל כך בעניין של אסטרולוגיה, וזה מעניין לי את התחת. אידי מדברת על זה בלי הפסקה, משעממת אותי עד שאני נרדם בכל פעם שהיא מתחילה לדבר על מזלות מתאימים ועם מי היא יכולה או לא יכולה לצאת לדייט. כאילו היא בוחרת בחור על סמך המזל שלו.
איזה קשקוש מחורבן.
"בני מזל אריה ידועים לשמצה באובססיביות שלהם כלפי עצמם," דייזי אומרת לי.
אני צוחק. "את רומזת שאני אגואיסט?"
"לא אמרתי את זה," דייזי מסיטה את מבטה, ואני יכול ממש להרגיש את הלחץ קורן ממנה בגלים. היא מעדיפה להיות בכל מקום אחר מלבד כאן.
לידי.
עוד מרפק בצלעות שלי מקיידנס, המרפק שלה חד כמו נשק ואני מייד מתעצבן. כשאני פונה לעברה, היא מחייכת חיוך מתוק ומחזיקה את הטלפון שלה.
"רוצה לעשות איתי סלפי?"
"לא." אני מסתובב בחזרה לדייזי שעדיין בוהה קדימה. הכתפיים שלה נדרכות, כאילו היא חוששת שהיא עלולה בטעות לגעת בי. "מתי יום ההולדת שלך, דייז?"
"איך אתה יודע מי אני?" היא עדיין לא מסתכלת עליי.
"הכיתה שלנו לא כל כך גדולה," אני נע במושב שלי ורוכן לעברה, כך שהכתף שלי מתנגשת בה. היא זזה, וכל הגוף שלה מתרחק משלי. "חוץ מזה, אנחנו ב... תחרות כבר כמה שנים. את יודעת מי אני, נכון?"
מבטה ננעל בשלי לרגע קצר לפני שהיא מסיטה את מבטה. "ארצ'יבלד לנקסטר."
ג'יי־ג'יי צוחק שוב, ואני זועף לעברו, משתיק אותו במבט.
"ארץ'," אני מתקן אותה. "ולא ענית על השאלה שלי."
"עניתי," היא מוחה ופוגשת במבטי שוב. "אני יודעת מי אתה."
"אבל לא אמרת לי מתי יום ההולדת שלך."
"אה," היא מושכת בכתפיה, נראית כאילו היא חשה אי־נעימות. "זה לא משנה."
"אז אין לך יום הולדת?"
"אני מעדיפה לא לחשוב על זה."
ג'יי־ג'יי ואני מסתכלים זה על זה, שנינו מסוקרנים. "למה לא?"
העיניים הזהובות האלה ננעלות בשלי, ואני נשבע ששפתיה רועדות לפני שהיא מדברת. "כי זה באותו היום שבו אימא שלי מתה."
