1


היילי


"את יורדת או שאני צריך לעלות ולקחת אותך?"


הקול הנמוך והמטריף חתך את הדממה, וזה היה כאילו סכין חדרה דרך החזה שלי לתוך הלב. נצמדתי בכל הכוח לחלון והבטתי למטה. שם, על הדשא ממש מתחת לחלון, עמד ג'ייסון. הרמתי את היד לחזי, בקושי מצליחה לנשום מרוב הלם.


הוא פה. הוא בא בשבילי.


סגרתי את התריסים ופתחתי את החלון בפראות, הוצאתי את פלג גופי העליון החוצה ולסתי כמעט נשמטה לקרקע. לא דמיינתי, הוא באמת עמד שם, בחצר בית הוריי, ידו האחת בכיסו ואבן קטנה בידו האחרת. הוא הניח לה ליפול לאדמה ונראה כמו דוגמן של מותג־על בחליפה המחויטת שלבש.


"כמעט טיפסתי לחדר שלך. יש לך עשר שניות לרדת. תנעלי נעליים ותביאי איתך את תעודת הזהות שלך."


"את תעודת הזהות שלי?"


"אין זמן לשאלות. רדי."


"אבל אני צריכה להתלבש."


"עשר שניות, היילי," הוא הזהיר, "תנעלי נעליים ובואי."


למרות ההלם המוחלט, לא היססתי לרגע לציית לפקודה ולצאת לחופשי ממעצר הבית שאבי סידר לי. מיהרתי ללבוש חזייה מתחת לחולצת הפיג'מה, נעלתי את הסניקרס הראשונות שמצאתי, חטפתי את הארנק וטיפסתי מהחלון. ירדתי בזהירות על גג הרעפים הכחול, המשופע והחלקלק וגופי התנועע מצד לצד באי־יציבות. "אני אפול!" לחשתי במתיחות.


"אם תיפלי, אני אתפוס אותך. תיעזרי בעמוד כדי לרדת, תחליקי עליו."


"אני לא קוף, ג'יי!" התרעמתי.


"אפשר להתווכח על זה."


הבזקתי לעברו מבט וזחלתי על ארבע לעבר העמוד, מודעת למבטו וחושבת כמה אידיוטי זה שאני יורדת אליו בפיג'מה של בת הים הקטנה בזמן שהוא נראה כמו אליל בחליפה שלו. הנפתי את רגליי מעבר לקצה הגג וכרכתי אותן סביב העמוד. המשכתי לרדת, אך ידיי הזיעו כל־כך שהחלקתי בלי שליטה וכמעט צרחתי. נבלמתי באמצעות שתי ידיים חזקות.


ג'ייסון ניתק אותי מהעמוד כאילו הייתי ילדה קטנה והניח אותי לעמוד על הקרקע.


"וואו, חשבתי שזה יהיה הסוף שלי. תודה, ג'יי."


שפתיו התרסקו על שפתיי בלי אזהרה. הלבה הרדומה שבעורקיי התעוררה בתוך גופי. סגרתי את זרועותיי סביב צווארו ונישקתי אותו בפראות, ברעב ובייאוש שאיימו להרוג אותי. רציתי אותו כאן ועכשיו על הדשא, או בתוך הרכב, לא היה לי אכפת איפה, רק ידעתי שנזקקתי לו יותר מאוויר. רציתי שישטוף את הכאב הנורא מהימים האחרונים.


הנשיקה נקטעה וקברתי את ראשי בחזהו, המקום היחיד שבו הרגשתי בבית. אחזתי בחולצה שלו, נשמתי את ריחו כמו נרקומנית והבטתי בירוק המרהיב ביותר בעולם, גומעת כל טיפה. היו לי אלף שאלות לשאול ועוד כל־כך הרבה דברים להגיד, אבל רק דבר אחד התגלגל על לשוני. "באת בשבילי," לחשתי, "עזבת את סבא בבית החולים ובאת בשבילי עד מיאמי. ארבע שנים לא ביקרת כאן."


"תמיד אבוא בשבילך. הבטחתי לך," השיב בחום ואחז במותניי.


התשובה הציפה את עיניי ברטיבות. לא יכולתי להאמין שהוא היה כאן. חשבתי שאיבדתי אותו, חשבתי שהוא לעולם לא יתקרב אליי שוב אחרי מה שקרה לסבא ושהוא לעולם לא יסלח לי. "אתה לא כועס על מה שקרה?" פחדתי מתשובתו למרות הנשיקה הלוהטת.


הוא ערסל את פניי בידיו. "מה הטעם בכעס? זה ישנה את מה שקרה? זה לא ייתן לי כלום. אין ספק שיש לך יכולת איפוק מעוררת השראה," עקץ וגרם לי לצחוק, "אבל לא יכולנו לדעת שהם יחכו לנו בחניון. לגבי מה שקרה אחר כך... לאבא שלך לא הייתה שום זכות להחזיר אותך הביתה בניגוד לרצונך, את כבר לא ילדה."


פערתי את עיניי. לא האמנתי שהוא אמר את זה סוף־סוף, שהוא הודה בכך שאני כבר לא ילדונת בעיניו.


"אני לא יודע מה הוא חשב לעצמו, אבל הוא לא ימצא אותך בבוקר. נלמד אותו לקח," קבע בקשיחות.


"אני באמת לא יודעת מה קורה לו. הסתובב לו משהו בקופסה לגמרי. הוא יצא מדעתו," לחשתי והשפלתי את ראשי. "הוא לא מוכן לשלם את הלימודים שלי. ג'יי, אני מצטערת על מה שקרה. שמעתי שסבא מרגיש טוב יותר."


"כן, מצבו השתפר."


"תודה לאל. לא הייתי עומדת בזה אם הוא לא היה מתאושש." סרקתי אותו בדממה. דמי רתח בגלל האופן שבו הוא נראה. "לאן אתה הולך בחליפה הזאת, אגב? אתה נראה כמו פשע פדרלי שהצמיח זוג רגליים. רגליים אתלטיות ביותר." חיוך שובבי נמרח על שפתיי.


"התכוונת לשאול לאן אנחנו הולכים. לחתונה של חבר." עיניו הצלולות נצצו.


"אנחנו?" מלמלתי ולחיי התלהטו, "בשלוש לפנות בוקר? איפה הוא מתחתן, לעזאזל?"


חיוך מפתה הרים את שפתיו החושניות. "אתן לך ניחוש אחד."


ליקקתי את שפתיי. "תזרוק לי איזו עצם. אני צריכה רמז."


הוא גיחך. "תחשבי. מה יכול להיות גרוע יותר מהיילי ריברה בניו יורק?"


"זו שאלה קשה יותר מהשאלות במבחני הקבלה לקולג', אדוני השוטר. אני יכולה לחשוב על כמה וכמה מקומות," ציינתי ואצבעותיי טיילו על חזהו.


חיוכו התרחב. "את חד־משמעית תגרמי נזק בכל מקום שבו תדרכי, אבל יש רק תשובה אחת לשאלה שלי, והיא היילי בווגאס." הוא הניף אותי בזרועותיו.


"לא נכון!" פרצתי בצחוק. הוא הניח אותי במושב הרכב הפתוח שניצב בשולי המדרכה. המוח שלי כבה כשהוא רכן קרוב אליי. לרגע חשבתי שהוא יקרע את הפיג'מה מגופי, אבל הוא משך אותי לחיבוק חזק. האוויר נחבט ממני החוצה.


"את בסדר?" לחש בטון שהיה שמור רק לי.


השאלה לחצה על מתג בנשמתי. התפרקתי, סתם ככה, פתאום. כל הדברים המחרידים שעברתי בימים האחרונים צפו ועלו בבת אחת. לא יכולתי לפרוק את הכאב באמת עד לאותו הרגע כי לא היה אף אחד שיקשיב לי. לא הבנתי עד כמה הייתי נואשת לחום שלו, לזרועותיו שהבטיחו לי הכול בלי לומר ולו מילה אחת.


אבא לא דיבר איתי כמעט על כך שנחטפתי, הוא רק כעס על חוסר האחריות שלי, אפילו שכשנחטפתי לא ידעתי אם אראה את המחר או שאחטוף כדור בראש ואסיים את חיי. לא ידעתי אם אזכה שוב לחירות, או שאהפוך לבובת מין לשארית חיי.


שנייה אחרי שחולצתי והבנתי שהגבר המדהים ביותר ביקום הודה שגם הוא אוהב אותי, אבא קרע אותי ממנו באלימות. הוא החליף את מקומם של החוטפים ונעל אותי בחדר רק מפני שנישקתי את אחיו המאומץ. נחטפתי פעמיים בשתי יממות, וכל מה שרציתי היה למצוא דרך לראות שוב את ג'ייסון, ושסבא יתאושש ויחלים.


הנוכחות העוצמתית של ג'יי הצליחה לשכך את הכאב, ועשתה את זה טוב יותר מכל כדור או תרופה בעולם. החיבוק שלו ריפא את הפצעים ביעילות רבה יותר מכפי שהזמן יכול היה לעשות אי פעם. הוא היה ההתחלה והוא יהיה הסוף שלי, אין ספק, אבל אני התפללתי בכל הכוח שאוכל פשוט להיות איתו כפי שלא העזתי לחלום כל חיי, כמו בפנטזיות הכי פרועות והכי אסורות שלי.


"התגעגעתי אלייך," הוא לחש והסיט את שערי אל מאחורי אוזני. שפתיו נצמדו לבסיס צווארי, מברישות את העור עד לכתף. נקרעתי לגזרים מהמילים וממגע שפתיו הקל והמענג על עורי המורעב.


"התגעגעתי לכל דבר קטן בך." כרכתי את ידיי סביב עורפו, סופגת את החום שלו כאילו היה אנרגיית חיים שהזינה אותי כשזרמה ממנו אליי. התרחקנו לאחר רגע והוא למד את פניי. ניצוץ קטלני ניצת בעיניו. "מה קרה?" לחשתי והתאבנתי.


אצבעותיו עברו על הלחי שלי, ולפתע הוא הטה את פניי הצידה. שרירי לסתו ננעלו והמבט הירוק הפך למשהו מסוכן מהמוות.


"מי עשה לך את זה?" שאל, מצר את עיניו.


פאק. שערי המוסט לאחור חשף את החבורה שנשארה מהסטירה שחטפתי. התרחקתי ממנו בחדות וסובבתי את ראשי לצד השני, מסתירה את לחיי מעיניו הבוחנות. "זה מהחטיפה," שיקרתי.


"זה לא מהחטיפה, לעזאזל." הוא אחז שוב בפניי וסובב אותן אליו. "אני זוכר את הפציעות מהחטיפה."


"עזוב את זה. יש לנו טיסה לתפוס, אני רוצה להגיע לווגאס." התחמקתי כי לא רציתי להסלים את המצב במשפחה.


"אבא שלך עשה את לך זה. אני אשבור כל עצם בידיים שלו, אני נשבע."


"לא, אתה לא! הוא אחיך!" הדבר האחרון שרציתי זה לראות אותם נלחמים זה בזה, גם אם לאבא הגיעה סטירת לחי משלו, כזאת שתחזיר אותו לתלם.


"זה הדבר הכי גרוע," סינן, ורק אז הבנתי את הטעות שעשיתי. לא הכחשתי שזה אבא. ג'יי התנער מאחיזתי. "הוא יכול להיות גם אלוהים מצידי, אם הוא ירים עלייך יד שוב, אשבור אותה." האש בעיניו השתוללה. הוא הסתובב אל הבית בחדות של טורף, גופו המסיבי נמתח וכל השרירים שלו בלטו.


"ג'ייסון! מה אתה עושה? חכה!"


הוא לא הקשיב. הוא היה נעול על המטרה כמו פגז שהשתחרר מתותח. מלחמה עמדה לפרוץ בכל רגע, מלחמת אחים. אין מצב בעולם שאתן להם לריב עכשיו! אבא חמום מוח והכול, אבל ג'ייסון חיית פרא, לא היה לאבא סיכוי אם לוחם ימ"מ החליט להיכנס בו.


זינקתי מהרכב הפתוח, רצתי לעברו כאילו חיי תלויים בזה ותפסתי בזרועו בבהילות.


"ג'יי!" הוא השתחרר מהאחיזה בניעור והמשיך להתקדם במהירות לעבר הדלת. "ג'ייסון!" זינקתי על גבו ונתליתי עליו כמו שק קמח בניסיון לעצור אותו. הוא לא ניסה לנער אותי, אבל גם לא עצר. "תפסיק! די, בבקשה, אל תריב איתו! המשפחה הזאת לא צריכה עוד קרעים, היא מתפרקת גם ככה!" התחננתי.


ג'יי שלח את ידיו לאחור, תפס אותי מתחת לבתי השחי ופשוט העביר אותי אל מעל לכתף כאילו הייתי ילדה בת שלוש. לרגע הסתחררתי מהתנועה, אבל אז רגליי פגשו את הדשא מולו כשהוא ייצב אותי על הקרקע. תפסתי בחולצה שלו. "אתה מקשיב לי?"


הוא השתחרר מאחיזתי ועקף אותי בקלות. רצתי לדלת הכניסה וחסמתי אותה בגופי. "זה מספיק, היילי." הוא תפס בזרועותיי והזיז אותי הצידה.


בדיוק אז אבא פתח את הדלת. היה ברור ששמע את כל המהומה. הזמן האט את קצבו בתוך הראש שלי, אבל ג'ייסון פעל מהר כל־כך שלא הספקתי למצמץ. בתנועה מהירה וחדה הוא הטיח את אבא על הדשא, נעץ את ברכו בגבו ומשך את ידיו לאחור.


"אני לא רוצה לפגוע בך, פרנק, אתה אחי. הערכתי אותך כל החיים, אבל אם תפגע בבת שלך שוב, אני אתלוש את הידיים שלך מהמקום," סינן מבין שיניו.


אבי ההמום התנשף והחל להזיע. "רד ממני, ג'ייסון! מאיפה באת?" הוא נאבק למשוך את ידיו, אבל ג'ייסון משך בהן חזק יותר.


"הייתי ברור או שאתה צריך עוד הבהרה?"


"הבנתי! הבנתי! שחרר לי את הידיים!" זעק.


ג'יי שחרר וידיו של אבי הוטחו בדשא. אבא התיישב על הדשא וניער את זרועותיו הכאובות. כאב לי לראות את זה. חוש הצדק שלי אמר לי שהצדק בא על מקומו, אבל ליבי לחש לי ששום דבר לא יוכל עוד לאחות את השסע שנוצר במשפחה. ג'ייסון אולי ניצח בקרב, אבל המלחמה רק התחילה.


ג'יי הזדקף ומבטו נדד מאבי אליי. הוא ראה את ההלם על פניי ומשך אותי אליו. "הולכים, היילי," אמר בקשיחות ולקח אותי לרכב בלי להביט לאחור.


"אתה לא יכול לקחת אותה! אין לך זכות! אתקשר למשטרה ואדווח על חטיפה!" אבא צרח ונעמד על רגליו, עיניו כמעט יוצאות מחוריהן מרוב זעם. ג'ייסון עזר לי להתיישב וחגר אותי, ואז סגר את הדלת ונכנס מאחורי ההגה. "זהו, אני מתקשר למשטרה!" אבא התרומם וניער את הדשא מעליו.


ג'ייסון פתח את החלון בצד שלי. "ככה לא נראית חטיפה, פרנק," אמר והצביע עליי ועליו, "אבל מה שאתה עשית דווקא עומד בקריטריונים. אם תתקשר למשטרה, אדווח לא רק על החטיפה, אלא גם על התעללות פיזית ונפשית בבת שלך. תנסה אותי."


פיו של אבא נפער. ג'יי לחץ על הגז והותיר לו אבק. הבטתי בפניו של אבי לרגע והזדעזעתי. הוא הביט בי בשיניים חשוקות, כאילו רצה להרוג אותי.


עצרתי את הדמעות והנחתי את מצחי על כף ידי השעונה על החלון. אף פעם לא ביקשתי את המלחמה הזאת, רק רציתי להיות עם אהבת חיי, אבל ידעתי שיהיה לכך מחיר. מההתחלה ידעתי שאבא ישתולל. "אני לא בנויה לאלימות הזאת. אבא נראה רותח, בחיים לא ראיתי אותו כועס כל־כך," מלמלתי בזעזוע.


ג'ייסון הביט בי מזווית עינו ומשהו בשפת גופו הלוחמנית נרגע קצת. הוא סגר את ידו סביב ירכי, מקיף את כולה בידו הגדולה. "הוא יירגע, וכשזה יקרה הוא יבין שהתגובה שלו כלפייך הייתה חסרת פרופורציה. לא הייתה לו זכות לכפות עלייך משהו שאת לא רוצה ולהכות אותך. לעזאזל איתו. אני בטוח שכבר הסברת לו את זה במילים."


"ניסיתי להסביר, באמת שניסיתי, אבל הוא לא נתן לי להשחיל מילה ולא הסכים לשמוע אותי."


צל חלף בעיניו. "מי שלא מבין מילים יבין בדרכים אחרות."


נרעדתי. ג'ייסון בהחלט 'האיר את עיניו' של אבא בדרכים אחרות. "אני יודעת שיש לו סיבה טובה לכעוס, אבל הדברים שהוא אמר מאחורי הדלת הנעולה, ג'יי..." קולי גווע. לא האמנתי כמה קשה היה לי להודות במה שקרה.


"מה הוא עשה?" שריריו נדרכו והוא לחץ על ירכי. גל של תשוקה לא הגיונית גאה בי למגעו.


הפניתי את ראשי לחלון. "הוא איים עליי שאם אנסה לברוח או אפילו אדבר איתך, הוא יפרק אותי במכות. לא נראה לי שהוא אמר את זה מתוך התקף זעם. אני חושבת שהוא התכוון לזה."


ג'ייסון משך את ידו מרגלי ולפת את ההגה חזק עד כדי כך שפחדתי שהוא ישבור אותו.


"הייתי צריך לשבור את הפרצוף שלו ולהחזיר לו את ההיגיון. את לא חוזרת הביתה, גם אם יישרף העולם."


"אין לי שום כוונה לדרוך שם שוב בזמן הקרוב, אם בכלל," עיוויתי את פניי.


"אל תדאגי. אדבר איתו כשיירגע. כרגע הוא לא חושב בהיגיון."


"אתה באמת חושב שהוא יירגע?"


"אולי ואולי לא, אבל מה שבטוח זה שאת צריכה להירגע. את מתוחה, כל הגוף שלך דרוך." ידו החליקה על ירכי שוב. גופי נמתח אפילו יותר למגעו החושני.


"עברו עליי ימים מזעזעים."


"אני יודע. תשכחי מהכול כשנגיע לווגאס," הבטיח וליטף את רגלי, מצית נתיב ארוך של חורבן בבשרי. לא עמדתי בפניו כשהתנהג ככה, מגונן עליי ואוהב אותי בצורה מוחלטת וחסרת תנאים.


"אני לא יכולה לחכות להגיע לשם," הודיתי בקוצר נשימה שהחמיר כשידו עלתה במעלה הירך שלי. "מה לגבי הגבר ההוא שרודף אחריך? זה ששילם לארגון טרור כדי שיחטפו אותי?" שאלתי בזהירות ותפסתי בצידי המושב. לפתע ידיי הזיעו וליבי הלם. "יש לך מושג מי הוא יכול להיות?"


הוא הצר את עיניו, והסכנה שארבה בתוכן הייתה מצמררת ויפהפייה. "ערכתי חקירות וניסיתי לאתר כל אחד שקשור לארגון הטרור הזה. מצאתי כמה שמות, כולם נמצאים באפגניסטן, אבל מה שמשך לי את העין זה הקשר של הארגון הקטן הזה ל'אל קאעידה'." הוא הביט בי ובכביש לסירוגין.


"אוי, לא. מה הקשר ביניהם?" שאלתי בחשש. ל'אל קאעידה' היה מוניטין מזעזע בארצות הברית מאז פיגועי אחד־עשר בספטמבר, ורק המחשבה שמישהו מהארגון הזה רודף אחרי ג'ייסון גרם לי לרצות להקיא את נשמתי.


"לפי הידוע לנו הקשר ביניהם לא קיים. הפעם האחרונה שהם שיתפו פעולה הייתה לפני תשע־עשרה שנה."


"לפני תשע־עשרה שנה?" הנחתי את ידי על פי. "המשפחה שלך נרצחה לפני תשע־עשרה שנה!"


"הם נרצחו על ידי 'אל קאעידה', או לפחות זה מה שנאמר לי כשהייתי ילד. מחקר קטן לימד אותי ש'אל שריעה' היו אחראים גם לפיגוע ההוא."


"פאק! יכול להיות שהארגון הזה רודף אחריך מאז?" קולי רעד כמו גופי.


ג'יי שפשף את רגלי. הוא היה קר רוח. "זו לא שאלה, היילי. אני יודע בוודאות שכן."


"איך אתה יודע בוודאות?"


"אחת, רודפים אחריי ורוצים לפגוע בי, את זה אנחנו כבר יודעים. שתיים, זה לא יכול להיות צירוף מקרים, שהם רצחו גם את המשפחה שלי. אני מעריך שאותו אדם ששילם לארגון להתנקש בי ולחטוף אותך שילם גם לארגון הזה לפני תשע־עשרה שנה כדי להתנקש במשפחה שלי."


"אני בהלם. למה האדם הזה רצה לרצוח את בני המשפחה שלך? מה הם עשו?"


"אני צריך לפתוח את תיק הרצח שוב ולעבור על הכול, וזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות כשנחזור מווגאס."


"אתה חושב שהוא היה אויב של בני המשפחה שלך, ואחרי מותם עבר לרדוף אחריך?"


"זו האפשרות ההגיונית היחידה." הוא סובב את ההגה וירד במחלף.


"זה מחריד. מה יכולה להיות הסיבה? חשבתי שבני המשפחה שלך לא היו מעורבים בכל מיני עניינים מפוקפקים."


"ככל הידוע לי הם לא היו מעורבים, אבל אולי יש דברים שאני לא יודע. הרבה דברים עדיין לא ברורים לי, אבל אני מתכוון לברר."


היה קשה לי לשמוע שהמשפחה של ג'ייסון לא נהרגה בפיגוע טרור. היא נהרגה מסיבה מסובכת בהרבה משנאת חינם מעוותת. "אני יודעת שתגלה מי זה, זה רק עניין של זמן. השאלה מה תעשה כשתגלה? תביא למעצרו, או..." קולי גווע כשהבטתי בפניו.


"האדם הזה רצח את המשפחה שלי. מחק אותה מעל פני האדמה," אמר בקול קשה, "הוא מנסה לפגוע בי במשך שנים, ועכשיו הוא מנסה לפגוע גם בך. אגרום לו להצטער על היום שבו נולד."


"איך? תהרוג אותו?" הצטמררתי.


הוא חייך חיוך זאבי שהבטיח לי שהוא התכוון למעוך את הזבל הזה כמו יתוש על הקיר.


"למות זה קל, היילי."


נתקפתי דז'ה־וו קשה. שמעתי אותו אומר את המשפט הזה פעם, אבל לא הצלחתי לזכור מתי או איפה.


"אני רוצה שהוא יישרף בגיהינום. שיתחנן למות, אבל ימשיך לחיות."


עורי סמר. "מגיע לו," לחשתי בנחישות. "אני איתך, לא משנה מה יקרה, לא משנה מה תעשה, אתמוך בך." עד הקבר ומעבר לו.


"אני מעדיף שתהיי מעורבת כמה שפחות." הוא ליטף את הברך שלי בתנועות סיבוביות שגרמו לי לרצות לטפס עליו באותו הרגע.


"אני כבר מעורבת." נדתי בראשי. "אגב, שמעתי שסבא התעורר מההרדמה. הוא כעס?" שאלתי בהיסוס, "מה הוא אמר על..." הסמקתי. עדיין לא יכולתי להאמין בכלל שנישקתי את ג'ייסון, שלא לדבר על זה ששכבנו.


"כשהוא התעורר, הוא היה מבולבל ולא זכר מה קרה. הוא חושב שאני טס לחתונה של חבר לבד." הוא פנה לעבר נמל התעופה. "אנחנו לא יכולים לספר לו. הלב שלו לא יעמוד בעוד התקף כזה," הוסיף בחומרה וגרם לי להתחפר במושב.


"אני לא אספר אם אתה לא תספר," מלמלתי. "מה לגבי אימא? מה היא אמרה?"


"כלום. היא לא אמרה מילה, כאילו אין לה מושג," השיב באדישות.


מצמצתי. "מה? יכול להיות שהיא לא יודעת?"


"היא יודעת בוודאות, אבל אין לה אומץ להגיד לי משהו."


"מתאים לה," רטנתי. אספתי אוויר בנשימה עמוקה ושחררתי אותו מפי באריכות. לא ידעתי מה לצפות מאימא, אבל הנחתי שאם לא היה לה אומץ לדבר עם ג'ייסון, היא כנראה תתנפל עליי. היא בטח האשימה אותי בכול, בדיוק כפי שאבא עשה.


לא רציתי לחשוב על כל הבעיות שהצטברו לשנינו. נזקקתי לניקוי ראש בדחיפות. וגאס לא יכלה לבוא בזמן טוב יותר. "אגב, מי מתחתן?" שאלתי במחוות יד קלילה בניסיון להסיח את דעתי מהנושא הקשה ומהתשוקה שניסרה את הדרך לבטן התחתונה שלי בכל תנועה קלה של ידו על הירך שלי.


"שיין, את זוכרת אותו?" הוא נעץ בי מבט סקרן, מחשמל אותי בעיניו. עיניי בישרו לי שהן לא יכולות להתרגל למראה שלו בחליפה. הן בחרו להישרף.


"חבר הילדות שלך? די, הוא מתחתן? בחיים לא חשבתי שהפאק־בוי הזה יתמסד." צחקתי.


"פאק־בוי?" הוא חזר אחריי בהפתעה, כאילו לא ציפה לשמוע ממני את המונח הזה.


"פאק־בוי, פלייבוי, תקרא לזה איך שבא לך." גלגלתי את עיניי. הוא צחק וגרם לליבי לפרפר. צחקתי איתו, זה היה משחרר. "אל תגן עליו. בחיים לא אשכח איך הוא החליף חברות כמו שהחלפתי עטים ורודים מנצנצים עם הבנות בכיתה." הן בילו איתי רק כי רצו שאזמין אותן הביתה, ולו למען הסיכוי הפעוט שיראו את ג'ייסון, יימח שמן.


"איך הגעת למסקנה שהן היו חברות שלו?" הוא זקף גבה.


שיט. "אההה," התחלתי לגמגם, "הייתי בת ארבע־עשרה! הייתי תמימה," התגוננתי.


"וטוב שכך," העיר ודחף את ראשי בחיבה.


חיוכי נמרח מאוזן לאוזן. "רגע, זה כנראה אומר שכל החבר'ה שלך ממיאמי יגיעו." לא נשמעתי כה משועשעת עוד.


"מן הסתם כולם יהיו שם." הרגשתי את כובד מבטו מטייל על פניי. "את יודעת מה זה אומר."


הנהנתי ברצינות לא אופיינית. "זה אומר שאתה לוקח אותי בתור האחיינית שלך." קיללתי בראשי קללות שלא נאה אפילו לחשוב עליהן. קיוויתי שלא אאבד את השפיות בגלל המרחק שנצטרך לשמור.


"אל תיראי נלהבת כל־כך." הוא השתעשע ופרע את שערי.


הזעפתי פנים והחטפתי לידו מכה. "אני יודעת מה אתה חושב, אבל הפעם אתנהג יפה, אני מבטיחה."


הוא ליקק את שפתיו והבליע חיוך סקסי. "וההבטחות שלך שוות הרבה."


"אתה שוטר מרושע. הן שוות את העולם!"


הוא מתח את שפתיו. "ממש."


התחשק לי להתנפל עליו, אבל הוא נהג, לעזאזל איתו. "יש לך מזל שאין לי חשק לעשות תאונה אחרת הייתי חושבת על פעולת נקם."


"תשמרי את התירוצים שלך למרצים בקולג'."


ניסיתי לא לחשוב על מה שרציתי לעשות איתו, ובמקום זה ראיתי אותו מכריע את אבא בעיני רוחי.


אם לא יכולתי לקבל את ג'ייסון ולהרגיע את התשוקה או את העצבים המרוטים שלי, אז נזקקתי רק לדבר אחד. להרבה אלכוהול. וגאס, כדאי שתכיני את עצמך, הבליינית מניו יורק בדרך.