1


ריס


אבא שלי אמר לי פעם, שרוב האנשים לא התכוונו להרוס לעצמם את החיים. הם פשוט קיבלו סדרה של החלטות מטומטמות. הוא ישב אז בכיסא העור הבלוי שלו, כתפיים רחבות שפופות מעל שולחן המנהלים מעץ סיסם שחור, שהיה גאוות המשרד. אותו כיסא שאני שרוע עליו עכשיו, מסתכל על אותו שולחן רחב ידיים.


בהיסח הדעת אני מעביר אצבע לאורך הקצה. העץ שהיה פעם בוהק נעשה עמום ושרוט. כילד, נראה לי מוזר שאבא שלי בחר בשולחן המפואר הזה, שהתאים יותר למשרד עורכי דין, כרהיט המרכזי במשרד של מכון האִגרוּף ואומנויות הלחימה הספרטני שלו. כששאלתי אותו על כך, הוא חייך את החיוך הרפה הזה שלו.


"בן שלי, 'לַייטְס אָאוּט'1 זה מפעל החיים שלי, ועליו גאוותי." הוא שיטח את כפות הידיים הגדולות והמצולקות שלו על השולחן. "פה אני מציג את זה לראווה. מוצא חן בעיניך או לא, רושם חיצוני זה חשוב."


בעולם שלו, מעשים ומילים היו חשובים באותה מידה. תפעל בנחישות, תגיד את האמת שלך, ותעשה בחירות חכמות.


מה הוא היה חושב על הבחירות שלי?


"שום דבר טוב," מילמלתי, ולחצתי את כריות האצבעות על העיניים הכואבות. באותו רגע גם אני לא התלהבתי מהבחירות של אבא שלי.


הוא מת לפני ארבע שנים. הכאב התעמעם קצת מאז, אבל הריקנות נשארה. מה שהרס אותי הוא הזעם המזוקק שהרגשתי כלפיו. אבא שלי אף פעם לא היה מושלם. ידעתי את זה מזמן. אחרי שאמא שלי מתה, הוא נפל לתוך בור בלי תחתית שחפר לעצמו. אבל הברדק שהשאיר לי, זה כבר סיפור אחר; סיפור שבגללו היה לי קשה לסלוח ולשכוח.


קשקוש. לא הייתה לי הפריווילגיה לשכוח. הבנק לא נתן לזה לקרות.


לא היה לי מושג שהמצב הכלכלי שלי ושל המכון כל כך גרוע, עד היום שבו מצאתי את אבא יושב שפוף על הכיסא שלו, מרפקיו על השולחן וראשו בין הידיים; היום שבו אבא אמר לי, שהוא הפסיד את הכסף שלי — שילוב קטלני של השקעות גרועות והימורים — ושמישכֵּן את המכון בניסיון לכסות את החובות.


חודש אחר כך, אבא שלי מת. התקף לב. הלחץ והבושה פשוט גמרו אותו. ואני הפכתי לבעליו החדש של 'לַייטְס אָאוּט'. ושל הר של חובות.


חשקתי לסתות כדי לבלום את חמת הזעם ששטפה אותי שוב. רציתי לקום, להסתלק, ולא להביט לאחור לעולם. מחוץ לקירות הזכוכית של המשרד עלו קולות צחוק של נערים. אימון קפּוארה של קבוצת הנוער, תוספת חדשה להיצע הפעילויות של המכון. כל הקבוצות התמלאו עד אפס מקום, אבל רק חצי מהנערים יכלו לשלם. יכולתי לסרב לקבל אותם, אבל ידעתי שלעולם לא אעשה את זה. המכון היה חבל ההצלה שלהם בְּעולם, שכמו כלום ישאב מהם את שמחת החיים וישאיר אותם קליפות ריקות של מי שהיו פעם.


"מה זה הפרצוף העקום הזה..." קרלוס עמד ליד הדלת. עשיתי טעות שהשארתי אותה פתוחה. חיוך זדוני חצה את פניו. "חטפת פריחה או משהו?"


"בטח. על הביצים," זרקתי לו. "רוצה לראות?"


"אני אשאיר את זה לבחורות שלך."


קרלוס ידע שכבר המון זמן לא הייתי עם שום בחורה, כמו שהוא קרא לזה. שלא תבינו אותי לא נכון — לא חסרו לי הזדמנויות, פשוט לא הייתי בעניין. לא היה לי כוח ל... בעצם לשום דבר בזמן האחרון. בהתחלה בגלל החובות הדפוקים של אבא, אחר כך בגלל ג'ייק — לא רציתי לחשוב על ג'ייק.


קרלוס הדף את עצמו מהמשקוף והצניח את התחת על הכיסא שמעבר לשולחן. "אז מה הסיפור?" הוא שאל. "למה אתה מבואס?"


שיפשפתי את העורף התפוס שלי. "כרגיל. כסף."


קרלוס רכן לפנים, ידיים שלובות על הברכיים, החיוך הקליל הנצחי שלו נמחק. רוב האנשים מעולם לא ראו את קרלוס בלי חיוך על הפנים. בין שנינו, קרלוס נחשב הטיפוס השמח. עיני הכלבלב החומות שלו משכו נשים כמו דבורים לדבש. והוא שיחק את התפקיד בטבעיות נינוחה, מסתיר את הנפש המסוכסכת שלו שכמעט איש לא ידע על קיומה. העובדה שהוא בָּטח בי מספיק כדי לחשוף בפניי את האני האמיתי שלו — לעולם לא אקח אותה כמובן מאליו.


"שום שיפור?" הוא שאל.


"לא מספיק. אני בפיגור של כמה חודשים בהחזרי המשכנתה. הבנק יושב לי על הווריד."


"מה עם ההוא, קייל גארט?"


לפני חצי שנה בערך פנה אליי איש עסקים בשם קייל גארט בקשר לקניית המכון. קרלוס ואני עשינו כמה בירורים עליו, והסתבר שהוא איל נדל"ן שקונה נכסים בבוסטון ובחוף המזרחי בכלל והופך אותם למגדלים של דירות יוקרה.


"אני לא עד כדי כך נואש." האמת היא שהייתי לגמרי נואש. אבל גדלתי בַּמָקום הזה, שבילדות היה הכול בשבילי. עכשיו הוא התמלא רוחות רפאים מהעבר, ולמרות שכמה מהן הכאיבו לי, אחרות נתנו לי כוח להמשיך. כל פינה במכון העלתה זיכרונות: בר המיצים בכניסה ואמא שלי שעומדת מאחוריו, מחכה לנו, לג'ייק, קרלוס ולי, עם כוסות שייק בננה וחיוך ענקי. סטודיו בּי שבו ג'ייק ואני חטפנו את מכות האגרוף הראשונות שלנו ולמדנו על בשרנו למה אִגרוּף מכונה 'המדע המתוק'.


אח שלי, דין, ואני אהבנו להתחבא מתחת לשולחן של אבא ולשחק ב'בלשים'. זאת אומרת, דין שיחק ואני זרמתי איתו. עד שיום אחד ההורים שלנו קפצו לחפוּז במשרד בלי לדעת שאנחנו מתחת לשולחן. לא כל הזיכרונות היו יפים, אבל הם שלי, וזה כל מה שנשאר לי. לא רציתי לאבד גם את זה.


קרלוס נאנח. "אתה יודע שאתה רק צריך להגיד לי שאתה רוצה לחזור להתאגרף, בשנייה אני מארגן לך קרב —"


"לא." זאת לא הייתה צעקה, אבל ככה הרגשתי בתוך הראש. זיעה קרה כיסתה את הגב התחתון שלי בזמן שתקעתי בקרלוס מבט כועס. הוא ידע טוב מאוד שגמרתי עם האִגרוף. לתמיד.


המבט שלו התרכך. "גבר, אני מבין. אבל אני לא חושב שג'ייק היה רוצה —"


"אמרתי לא."


רק מלחשוב על ג'ייק נפער לי חור בחזה. חברים הכי טובים מגיל אפס. קרוב אליי יותר מהאח הטמבל שלי. סמכנו אחד על השני. שנינו היינו מתאגרפים. שנינו היינו מיועדים להגיע רחוק, לזכות בתהילה. תעזבו מיועדים — התהילה כבר הייתה בידיים שלנו. עד שמכת אגרוף מקוללת לָרַקה סיימה את חייו.


גוש שמנוני של זוועה מהולה בבושה החליק לי בגרון. לאבד אותו היה מספיק קשה; אבל הידיעה שאבא שלי הפסיד טונות של כסף כשהימר על ג'ייק והפסיד, זיהמה כל זיכרון שהיה לי משניהם, ומאִגרוף.


ג'ייק השאיר אחריו את אשתו מארסי ואת התינוקת שלהם, רוז. לעזאזל, מארסי ואני גדלנו יחד, ולמרות זאת לא ראיתי אותה ואת רוז כבר חודשים. כל פגישה איתן מילאה אותי רגשי אשם ועצב, שהוציאו אותי מתפקוד למשך כמה ימים.


"גמרתי עם הספורט הזה," אמרתי לקרלוס. לא הייתי חייב לומר את זה; הוא ידע טוב מאוד שאני לא חוזר.


הדחף לקרצף את העור שיגע אותי. שעתיים לפני כן התקלחתי, ועדיין הרגשתי לא נקי, דביק מחרטות ומכעס. איכשהו הבושה שעינתה את אבא שלי עברה אליי, ולא יכולתי להיפטר ממנה.


החיוך שלו היה עייף. "אני יודע. אבל המכון זה כל מה שיש גם לי. אם הוא הולך, כולנו נשארים בלי בית."


לא יכולתי להמשיך לשבת. זינקתי מהכיסא והתהלכתי בחדר הקטן. "אנחנו חייבים להכניס יותר כסף. לא, מה שאנחנו צריכים זה ספּוֹנסר." ונֵס, קיבינימט.


קרלוס הסתכל עליי מתהלך וגירד את הסנטר.


"ספונסר זה אחלה, אבל מה יֵצא לו מזה?"


"אני יודע..." החזה שלי הצטמק עם האנחה. "הוצאה מוכרת לצורכי מס? הסיפוק שבעזרה לנוער במצוקה?"


הומור שחור נצץ בעיניים של קרלוס. "חוסר ההתלהבות שלך לא בדיוק משכנע אותי."


"כי אני גרוע בלחרטט. אני חרא של איש מכירות."


"מה שנכון — נכון, אח שלי," אמר קול מהדלת. דין, אחי הקטן וחרטטן בחסד עליון, עמד בפתח, שעוּן על הדלת. נשבע שאני לא מבין איך לעזאזל אנחנו קרובי משפחה. קודם כול, במקום ללבוש ג'ינס וחולצה כמו כל אחד פה, הבן אדם הסתובב לי בחליפת שלושה־חלקים, שאני יודע שעלתה יותר משכר הדירה שלו — שכר דירה שאני שילמתי. איזה דפוק.


שנית, הוא היה יפה מדי. כבר בבית הספר היסודי בנות עפו על העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני. אביר חלומות, מי ישמע. העדפתי להדחיק את המחשבה שהוא דומה לאמא שלי. אין יום שאני לא מתגעגע אליה.


זה מה שהרס אותי. התגעגעתי ליותר מדי אנשים.


"מה אוכל אותך?" דין פסע בנחת לתוך המשרד שלי, ופתאום עצר ותקע בי חיוך רחב, מזויף. "היום, זאת אומרת."


זרקתי לקרלוס מבט אף־מילה מהיר. הוא מיצמץ, וידעתי שהבין. הסתרתי מדין את הבעיות הכלכליות שלנו. היה לו פוטנציאל להגיע למשהו, להצליח בחיים — אם רק יוציא פעם את הראש מהתחת של עצמו וימצא עבודה.


קרלוס קם, מסובב את הצוואר התפוס כביכול. "ריס סובל מבעיה של זין רופס."


המרפק שתקעתי לו במותן העיף אותו מטר הצדה. "טוס מפה עם השטויות שלך. באת לעשות לי עין־רעה?"


קרלוס צחק והסתכל על דין. "יש לך איזו עצה בשבילו, איינשטיין?"


"מחשבות ותפילות?"


"שניכם קורעים מצחוק." אבל הטריק עבד. דין שכח מהעניין.


אחרי שקרלוס הלך, נשענתי על קצה השולחן והסתכלתי על דין במבט בוחן. "מה הקטע עם החליפה? אתה הולך לראיון עבודה?"


בבקשה, הלוואי שכן. לבחור היה תואר במדעי המחשב מאוניברסיטת בוסטון. הוא עבר בהצטיינות את מבחני הקבלה ללימודי רפואה וקיבל המון הצעות מבתי ספר לרפואה בכל ארצות הברית. אבל הוא התלבט. עבד כמלצר, ואת שאר הזמן העביר בלזיין כל מה שזז.


הוא חייך כאילו זה בוקר חג המולד. "משהו כזה."


הילד הזה. "או שזה ראיון עבודה או שלא."


"אה, התקבלתי כבר." החיוך המעצבן נדבק לו לפרצוף. "הלילה זה יותר מין משמרת ניסיון."


מתאגרפים סומכים על אינסטינקטים, ושלי נכנסו להילוך גבוה. "משמרת ניסיון? על מה לעזאזל אתה מדבר, דיני?"


החיוך שלו נמחק. הוא שנא שקראתי לו דיני.


"איזה מין עבודה שעושים בחליפה דורשת משמרת ניסיון?" לחצתי עליו כשהוא המשיך לשתוק. "או מתחילה ב... שש בערב?"


"תשמע, רציתי לספר לך על זה כי שיחקתי אותה. אבל אם אתה הולך לרדת עליי..."


"דבֵּר. עכשיו."


"בסדר." דין הוציא את הטלפון מהכיס והתקרב אליי. "מצאתי אפליקציה מגניבה, שאתה מעלה תמונה ורושם את הכישורים שלך, והיא מוצאת בשבילך אנשים שמחפשים עובדים."


"נשמע... טוב." אבל עדיין לא קיפלתי את האנטנות. היה משהו חשוד בהתנהגות שלו.


"אז חשבתי, מה יש להפסיד. אף אחד לא מחפש כרגע עובד עם התואר שלי, אבל אני טוב בדברים אחרים."


"איזה דברים אחרים?" נו נו, הילד התחמן הזה. צעיר ממני רק בתשע שנים, אבל אני נשבע שכל שנה שהצטרכתי לדאוג לו, הזקינה אותי בעשר שנים.


הוא משך בכתפיים. "כמו להקסים נשים. לענג אותן."


לאט־לאט הזדקפתי עד לגובהי המרבי. "לענג נשים?"


"כן," הוא אמר כאילו אני קשה־תפיסה. "אני אשף עם נשים."


"מה העבודה, דין?"


בלי להסתכל עליי הוא הקיש על הטלפון. "אז האפליקציה הזאת קישרה אותי עם מישהי ממש חמודה, פארקר, ש... תקלוט... תשלם לי בשביל שירותי ליווי." העיניים שלו נדלקו. "לא אדיר? אין דברים כאלה. היא מוכנה לשלם לי סכום מטורף. כסף קל בשביל לעשות מה שבא לי הכי טבעי. והכי טוב? זאת עסקה לא מוגבלת בזמן."


כל הדם מהראש ירד לי עד לבהונות, ואז טס בחזרה מעלה בנחשול חם ושחור. "אתה יורד לזנות? זה מה שאני שומע?"


איפה טעיתי?


"מה?" הגבות הבלונדיניות שלו התחברו. "לא! זה שירות ליווי. אני יוצא עם פארקר לדייטים, הולך איתה לאירועים ומסיבות. דברים כאלה. כאילו, אני לא אגיד לה לא אם היא תבקש —"


"לא. אין מצב." נהמה של כעס פרצה מתוכי, והאגרופים שלי נקמצו. "לא שפכתי שמונים אלף דולר על הלימודים שלך כדי שתהיה ג'יגולו של איזו סנובית עשירה..."


"כן, למה לא. תזכיר שוב את העובדה שאתה מימנת אותי." הוא תקע בי מבט כועס ופגוע.


"כי זאת האמת!" העברתי יד בשיער הקצר שלי ותפסתי בו חזק. באותו רגע הייתי מסוגל לתלוש את השערות. "את כל הכסף שלי עד הסנט האחרון השקעתי במכון הזה ובך. ועשיתי את זה באהבה." זה המעט שיכולתי לעשות; דין היה צריך הַכְוונה, לימודים גבוהים, דרך החוצה. "אני לא אתן שהמאמצים שלי יתבזבזו בגלל גחמות של איזו מיליונרית משועממת..."


"הֵי. פארקר חכמה נורא. תסתכל." הוא תקע לי את הטלפון לפנים. "למדה באם־איי־טי..."


גיחכתי. "איך לא."


"והמשפחה שלה יושבת בהנהלה של עשרות קרנות נדבנות."


"בשבילי כל זה שווה לתחת." לקחתי ממנו את הטלפון — שעוד רגע היה נדחף לי לתוך האף — והסתכלתי על הכתבה שדין פתח. הייתה גם תמונה. בחורה חמודה, יפה מאוד, בערך בגודל האגודל שלי, עם עיניים חומות גדולות תחת גבות ישרות, חמורות, חייכה אליי. חיוך מאולץ, שונה לגמרי מהחיוכים השמחים והקורנים של הזוג המבוגר שעמד לידה. כנראה ההורים שלה. שלושתם עמדו על מדשאה גדולה שהשקיפה אל האוקיינוס, כשמאחוריהם נראה בית־אחוזה ענקי בסגנון קֵייפּ קוד.


"אלוהים," מילמלתי. "הם ניו יורקים, דין."


"אז מה?" הוא צחק. "מה יש לך נגד ניו יורקים?"


"הניו יורקים העשירים הם חארות."


בכתבה נאמר משהו על מר וגברת צ'רלס בראון ש'מקַייצים' בקייפ ויוזמים קמפיין התרמה למימון לימודי קרוא וכתוב לילדים משכונות מצוקה. מה שנחמד מצדם, אבל ממש לא אומר שהם עצמם נחמדים.


"לא החזקתי ממך סנוב, אחי."


סגרתי על הטלפון בכף היד. "אתה יודע כמה טיפוסים כאלה יצא לי להכיר כשהייתי בסֶבֶב? כולם מדברים על זה שהם רוצים לתת בחזרה לאנשים הקטנים, ורוצים להיות חברים שלך. אבל האמת היא שבעיניהם אנשים כמונו הם בשר טרי. במקרה הטוב אנחנו בידור. וכשאנחנו לא משעשעים אותם יותר, מטאטאים אותנו משם."


תשאלו את כל החברים שנעלמו כשג'ייק מת ואני פרשתי מאגרוף.


"פארקר לא כזאת. היא מקסימה. וביישנית. באמת." הסנטר של דין נזרק למעלה. "ואם היא רוצה לשלם לי טונות של כסף בשביל להשתמש בי על תקן החבר היפיוף שלה, אני זורם."


"דין..."


"סיפרתי לך את זה כי חשבתי... לא משנה מה חשבתי. הנקודה היא שאלה החיים שלי וזה עסק שלי. אני אחזיר לך את הכסף שהוצאת עליי בדרך שלי."


סוף־סוף אחי הקטן מצמיח ציפורניים חדות. שנים הייתי בשבילו אבא יותר מהאבא האמיתי שלנו. ועם האחריות באה לפעמים גם החובה להגיד לו מה לעשות. ודווקא רציתי שהוא יתנגד, יתמרד, ייקח אחריות על החיים שלו. רק לא ככה. לא בדרך הזאת. יש לו מוח מבריק מדי בשביל זה. אני זה שהתפלש ברפש. דין היה אמור להישאר נקי.


הכרתי את המבט הזה שלו. הוא היה רציני. שום דבר לא ישכנע אותו לרדת מזה. למרות כל ההבדלים בינינו, מהבחינה הזאת היינו דומים — שנינו היינו עקשנים. ראש בקיר.


הוא הסתובב כדי ללכת, אבל אני שלחתי יד ונגעתי בו. "חכה."


דין התקשח ועצר.


בלי שהוא שם לב החלקתי את הטלפון שלו לכיס שלי. "אם אתה מתעקש לעשות את זה..."


"אני עושה את זה."


חשקתי שיניים בכוח. תירגע. אל תעשה שטויות. "או־קיי, אבל עדיף שתפגוש אותה בלי דברים בין השיניים."


הבעת האֵימה של דין הייתה מצחיקה אותי אם לא הייתי עצבני כל כך. "יש לי משהו בשיניים?" הוא העביר את הלשון לאורכן.


השיניים שלו היו נקיות, אבל דין אכל חטיפים בלי הכרה, כך שהסיכון היה אמיתי.


"כן. זה עוד שם." סימנתי עם הראש לעבר חדרון השירותים של המשרד. "לך תנקה את זה."


בלי היסוס הוא הלך לשירותים.


הלכתי אחריו, מרים כיסא שעמד לצד השולחן. "אז איפה אתה פוגש אותה?"


"איבונ'ס."


"יפה לך." הייתי שם פעם. נראה כמו מועדון חברתי של האלפיון העליון.


דין צחק. "זה לא שאני משלם."


גילגלתי עיניים.


"קבענו להיפגש שם על הבר בעוד חצי שעה, אז אני חייב לטוס." הוא עיקם פרצוף מול המראה, סוקר את שיני הפרסומת שלו. "אני לא רואה שום..."


לא שמעתי את ההמשך. סגרתי במהירות את הדלת, משכתי את הידית למטה וקיבעתי אותה עם גב הכיסא. ולא שנייה אחת מוקדם מדי, כי הדלת התחילה להיחבט בפראות.


"ריס! מה נסגר? תפתח ת'דלת המזדיינת!"


לא יקרה. הוא לא יוצא עד שמישהו ישחרר אותו. אני אודיע לקרלוס... בעוד שעה.


"ריס!" הצעקות העמומות של דין ליוו אותי מחוץ למשרד. "זה לא מצחיק... אתה רציני?" רעש של חבטה חזקה. "לך קיבינימט, חתיכת מניאק!"


זה מה שהייתי. אבל לא הרגשתי גרם של חרטה. דין טוב מדי בשביל זה. שישנא אותי כמה שהוא רוצה. אבל אני אכניס לפארקר בראון הזאת טוב־טוב לראש, שאח שלי מחוץ לתחום.


זעם טהור בער בתוכי כשעליתי על האופנוע. פארקר בראון. היא לא תדע מה נפל עליה.