ראשית דבר
ערב ליל כל הקדושים
"וואו, בטח עלה הון קטן לארגן את כל זה." אלי מקגרגור רעדה מקור בבריזה הסתווית הצוננת, בהשקיפה החוצה על המרפסת המדורגת של הפנטהאוז בבניין הארט-דקו המפואר במנהטן. הנוף המדהים של סנטרל פארק לקראת בין הערביים לא היה מסוגל להתחרות בקישוטי ערב ליל כל הקדושים, שבוודאי הוקמו במשך כמה ימים והצליחו להפוך את גינת הגג של הדירה הגותית למקום מתוך חלום בלהות שלא היה מבייש אף פארק שעשועים. כשנותרה שעה להגעתם של האורחים, מעצבי התפאורה עדיין העניקו נגיעות אחרונות ליער הרפאים המואר בלפידים דולקים, בזמן שצוות הקייטרינג ערך את סעודת הגורמה, שכללה עוגה בצורת בית קברות ומזרקת פונץ' שנראתה כמו הנהר סטיקס בשער השאול.
כל זה, בשביל ערב אחד בלבד!
כמה כל זה עלה? יותר מכפי שאני ארוויח במשך עשור שלם, כפי הנראה.
"לא שמעת מעולם על נשפי ליל כל הקדושים של אלכס קוסטה? הוא אחד הרווקים הנחשקים ביותר באמריקה. הוא וחברו, רומן פרייזר, מתחרים כל שנה על המקום הראשון ברשימה של מגזין סלבריטי." הסבירה לה קרלי, האחראית על צוות המלצרים, במבטאה הניו-יורקי המודגש, תוך שהיא מובילה את אלי במסדרון מלא רוחות רפאים נאנקות, שעיניהן בוהקות באור ירוק. "אני, אישית, חושבת שקוסטה יותר חתיך – כל הסקס אפיל הזה של הצווארון הכחול, זה פשוט כל כך..." קרלי נאנחה "...גברי ומסוקס. אבל גם רומן פרייזר הוא חתיך הורס. לו יש את כל הקטע הקלאסי הזה של אוניברסיטת יוקרה, והחיפוש אחרי אחותו האבודה ממש גורם לך לרצות לחבק ולנחם אותו," המשיכה קרלי, בהיכנסה בדלת שעליה נכתב: אין כניסה אם ברצונך להמשיך לחיות.
"איזה חיפוש?" שאלה אלי בהגיען אל המטבח, שם השלווה הצוננת של החוץ פינתה את מקומה לטירוף של פעילות.
קרלי נעצרה להסתכל עליה. "ברצינות? לא שמעת בכלל על הסיפור הזה? ואת עוד סקוטית."
אלי נדה בראשה וחשה עוד יותר מנותקת מכפי שהייתה בהגיעה שלשום לשדה התעופה לה-גוארדיה, בטיסת השכר שלה מדבלין – אחרי שהגיעה לשם בטרמפים ממוירה. זה היה האי הסקוטי הקטן – בשרשרת האיים ההיברידיים החיצוניים – עליו היא בילתה את כל עשרים ואחת שנותיה.
במשך שנתיים, היא עבדה בפאב של מוירה – אחרי שנאלצה להחזיר את המשק הקטן של הוריה לבעל האדמות – וכך הרוויחה את הכסף שאפשר לה להגיע הנה. היא חיפשה הרפתקאות, ריגושים, רצתה לראות דברים חדשים, לפגוש אנשים שלא מכירים אותה מיום היוולדה ולהתנער מהעצב, שהותירה לכתם בטרם עת של רוס וסוזן מקגרגור, בסמיכות זמנים רבה כל כך; רוס מהתקף לב וסוזן משברון לב...
המטרה הושגה, היא חשבה לעצמה כשקרלי החלה לספר את הסיפור המדהים על רומן פרייזר ואחותו האובדת.
משהו על זוג מיליארדרים אמריקאים מהחוף המזרחי, שנסעו לבחון אפשרות לרכוש מלון ברמה הסקוטית באיזה חג מולד מושלג לפני שני עשורים, על תאונת דרכים מחרידה בכביש נידח בלילה אפל ועל מציאת השורד היחיד של התאונה, רומן, בנם הצעיר, מספר שעות אחר כך, כשהוא בקושי בחיים, ועל אחותו התינוקת שלא נמצאה כלל מעולם.
"בטוח שמעת את הסיפור הזה, נכון?" שאלה קרלי, שעדיין נראתה כלא מאמינה.
"אולי שמעתי משהו," שיקרה אלי, רק כדי לא להיראות לגמרי מנותקת.
האמת היא שבגלל עבודתה, לא פעם היא החמיצה את מהדורות החדשות בטלוויזיה, וחיבור האינטרנט על מוירה היה די מקרטע. העיתונים כבר היו בני יום לפחות, בהגיעם לאי – כך שאף אחד לא באמת טרח להתעניין בחדשות. חוץ מזה, על פי מה שקרלי סיפרה לה זה עתה על החיפוש העקר של רומן פרייזר – שהוביל אל פתחו של הבחור המסכן המוני נשים תאוות בצע, שכל אחת מהן קיוותה להפוך לקרובת המשפחה היחידה של המיליארדר – הוא נמשך כבר למעלה מעשור, מאז שקיבל לידיו את הירושה שלו. היא הייתה אולי בת אחת-עשרה, אז.
"כדאי לך לקרוא על הסיפור הזה בהפסקה שלך." קרלי הטתה את ראשה הצידה, בהתבוננה באלי. "את בערך בגיל המתאים, את מסקוטלנד. אי אפשר אף פעם לדעת, זאת יכולה להיות אפילו את. שמה היה אלואיז... זה די דומה בעצם לאלי."
כן, בטח. אלי לא אמרה בקול מה היא חשבה.
אבל ברצינות, למה כל אמריקאי שהיא פגשה עד כה כל כך בטוח שסקוטלנד היא מדינה של בערך עשרים אנשים, שאמורים כולם להיות מוכרים לה או קרובי משפחה שלה?
"לי קראו על שם סבתא שלי מצד אימי, אלינור פיצג'רלד," אמרה אלי וחשה מבויישת, כשהאשמה שלא הרפתה ממנה מאז מות הוריה לפני שלוש שנים, פעמה מתחת לעצם החזה שלה.
האמת היא שמאז ומעולם, היא חשה דחף לעזוב את מוירה, מה שגרם לה למרר להוריה את החיים. בני הזוג מקגרגור היו תושבי אי טובים, יציבים ואמינים, והיא הייתה בת הפלאים שלהם, מפני שהיא נולדה לסוזן בשנות הארבעים לחייה, אחרי כמה וכמה הפלות טבעיות. כילדה, אלי נהגה להסתלק מהשיעורים בבית הספר שהכיל כיתה אחת בלבד, כדי לשוטט ברחבי האי ולחלום על מחוזות רחוקים, ניו-יורק בעיקר, שנודע לה פעם כי היא נמצאת בדיוק במרחק של שלושת אלפים מייל מעבר לאוקינוס האטלנטי. וכנערה מתבגרת, זה נעשה יותר גרוע, היא שנאה את המנטליות של האי הקטן, שנאה ללמוד בבית ספר רק עם שלושה בני עשרה נוספים, ששאפו רק לגדול להיות איכרים אריסים או ימאים, ושנאה את כל הבקרים הללו של רעיית צאן בזמן שהיא השתוקקה להיות באיזה מקום מדליק ומתוחכם, מושחת קמעה, כשהיא מנהלת שיחות על כל דבר שאינו מזג האוויר או מחירי בשר הכבש. הוריה היו תמיד כל כך סבלניים איתה, הם אפילו לא צעקו עליה מעולם, רק הביטו בה כשעיניהם מלאות בתערובת הזאת של פניקה ודאגה, מה שרק העצים את בושתה על תשוקת המסעות שלה, אחרי מותם.
הצורך שלה לברוח מהאי גרם להם כאב כה רב. ולמרות שהייתה לגמרי נחושה לעשות את זה, לעזוב סוף-סוף את מוירה ולהגשים את חלומותיה הנושנים, מיד בהגיעה לניו-יורק היא הבינה שלברוח מהחיים שלך כדי למצוא חיים אחרים עלול להיות לא מספק. היא הגיעה לכאן כדי להתנער מתחושת חוסר השייכות שליוותה אותה תמיד. כדי להיות קצת אנונימית, חסרת מורא, הרפתקנית. ובעוד שקניוני הבטון, גורדי השחקים, הרעש והאנרגיה של העיר הענקית ריתקו וריגשו אותה ברמה מסוימת, הם גם הטילו עליה מורא והפחידו אותה, ברמה אחרת. יכול להיות שהיא פחות אמיצה ונועזת מכפי שהיה נדמה לה. לא מוכנה בהכרח לגישה של אדם לאדם זאב, של האנשים אשר חיים פה. מה אם, גם לכאן היא לא שייכת?
"זה ממש חבל," אמרה לה קרלי וניערה את אלי מתוך שרעפיה האחרונים. "תארי לעצמך איזה גדול זה, אם רומן פרייזר היה אחיך. את היית יורשת מיליארדים. ולגמרי היית יכולה להתחיל עם אלכס קוסטה, בגלל שהוא כאילו החבר הכי טוב של רומן."
אלי הנהנה, למרות שבכלל לא חשבה שזה חבל.
הוריה היו הורים טובים. והם ליוו אותה לאורך כל ילדותה. בניגוד לרומן פרייזר, שאיבד את הוריו בילדותו. הבושה ירדה ואפפה אותה שוב. אילו היא רק הייתה מעריכה אותם יותר, כשהיו עדיין בחיים. ובנוגע לאפשרות שהיא תתחיל עם אלכס קוסטה? לא, תודה. זה נשמע כאילו הבחור הוא פלייבוי שחושב שהכול מגיע לו, לפי כל מה שקרלי סיפרה לה עליו – בפרטי פרטים. והיא עוד הייתה בכלל בתולה – בעיקר בגלל היעדר הזדמנויות לשנות את המצב, למען האמת, ולא הייתה לה שום כוונה להשליך את עצמה על בחור, שנאלץ כפי הנראה להדוף מעליו המון דוגמניות על.
כל הכבוד, על יכולתך להרגיש עוד פחות מתאימה למעמד.
ומי בכלל מבזבז הון קטן על קישוט הפנטהאוז שלו למסיבה אחת, בשעה שאנשים גרים בחוץ ברחובות?
הייתה לה אולי תשוקת מסעות שהביאה אותה לכאן, אבל היו לה גם נקיפות מצפון, ואחת מהן אמרה לה שאל לה להרוס את מסע ההרפתקאות הגדול שלה, כשהיא נמצאת בניו-יורק פחות משבוע אחד. היא הייתה חייבת לעבוד קשה הערב, כדי שתוכל לקבל עוד עבודות דומות, לפני שייגמר כל הכסף שחסכה.
קרלי נעצרה לפני מתלה עמוס בתחפושות מורכבות, שלפה אחת והציבה אותה מול החזה של אלי. "זאת אמורה להתאים." היא הושיטה לאלי את מה שנראה כמו תחפושת של שדון, שלא הייתה שלמה לחלוטין. החצאית למשל, הגיעה לה בקושי עד מתחת לתחתונים.
"תוכלי להחליף בחדר הנוחיות," אמרה קרלי, בהציצה בטלפון שלה. "אנחנו מתחילים להגיש כשהאורחים יגיעו. אבל הם תמיד מגיעים ממש מוקדם – לראות את התפאורה ואת מר קוסטה, למרות שתמיד הוא ממש מאחר. אז את צריכה להיות מוכנה ובעמדה שלך, בעוד עשרים דקות."
"אבל... איפה כל שאר התחפושת הזאת?" שאלה אלי.
"את מעוניינת בג'וב הזה או לא?" השיבה קרלי.
לחייה של אלי התלהטו. די כבר להיות הבחורה מהכפר הקטן. את כבר לא על מוירה.
"אני רוצה את הג'וב," היא אמרה. אך בלכתה להתלבש, היא החליטה שאלכס קוסטה הוא בהחלט אפס שבטוח שהכול מגיע לו... מי עוד יכול לדרוש מהמלצריות שלו להתלבש כמו שדוניות זולות, באמצע החורף?
1
צר לי, אלכס, אבל אני נאלץ להחמיץ את המסיבה. קיבלתי הצעה טובה יותר. תעשה חיים, ואל תתחיל עם אף אחת שאני לא הייתי מתחיל איתה.
"זה משאיר לי הרבה מאוד מרחב תמרון," רטן לעצמו אלכס קוסטה, בהביטו בהודעות הטקסט שקיבל מרומן פרייזר, חברו הטוב ביותר – שהבריז לו. שוב.
להצעה הטובה יותר שרומן קיבל היו בוודאי פנים חמודים, וגוף עוד יותר חמוד. אבל הוא לא האשים את האיש על ההברזה הזאת. מסיבות לא היו הקטע של רומן, ובעיקר מסיבות שכללו תחפושות. למען האמת, הן גם לא כל כך היו הקטע של אלכס. הוא התחיל את מסורת מסיבות ליל כל הקדושים לפני שבע שנים, כשקוסטה טק נכנסה לרשימת פורבס של אלפיים העסקים המובילים בעולם, והוא הפך באופן רשמי למיליארדר, בגיל עשרים ושלוש. נשף המסכות היה דרך אלגנטית להציג את עצמו על הבמה העולמית. כיום הוא כבר לא היה זקוק ליחסי הציבור, אך המסיבה כבר הפכה לחלק קבוע בלוח השנה החברתי של מנהטן.
אבל באמת שלא היה לו חשק רב למסיבה הערב, בעמדו על המרפסת של הסוויטה שלו, בקומה העליונה של הפנטהאוז, כשהוא משקיף על התנהלות המסיבה למטה. המוני אנשים לא מוכרים לו ועוד פחות מעניינים בעיניו, בכל מיני תחפושות של מיטב המעצבים היקרים, מתפעמים בקול למראה מרפסת הגן העצומה, שנהפכה הערב לבית רדוף שדים ולבית קברות, על ידי מעצבת התפאורות הנחשבת ביותר של ברודווי, וכל אנשי הצוות שלה.
הוא היה צריך לרדת לראות את זה מקרוב בעצמו, אך קודם היה עליו להתמסר לחסדי אנשי האיפור והשיער, אשר המתינו מזה למעלה משעה כדי לסייע לו להיכנס לתחפושת שהעוזרת האישית שלו הזמינה, מה שזו לא הייתה.
הוא בלע לגימה גדולה של הוויסקי הסקוטי היקר והמשובח שמזג לעצמו לפני עשר דקות, בהגיעו ממשרדו שבמרכז העיר. כל הערב הזה היה יכול להיות הרבה יותר נסבל אם רומן, שותפו להרפתקאות, היה כאן כדי להשתטות יחד איתו. הוא גם קיווה לבלות עם רומן הערב, כי ידע שחברו עומד לצאת למסע עסקים שיוציאו מהעיר עד חג ההודיה. ורומן תמיד העדיף תמיד להסתגר בחודש שלפני חג המולד, כי זאת תקופת שנה קשה מבחינתו. אלכס נרעד. גם הוא לא מת כל כך על חג המולד. לא מאז שהיה ילד קטן.
תודה, אבא.
הוא התנער מהזיכרון הלא רצוי של אביו, קרמיין דה קוסטה. בן-אדם שכולם העריצו, חוץ מאלכס. בגלל שאלכס ידע את האמת בנוגע לכל השקרים וחצאי האמיתות של אביו. כל ההתחמקויות והתרמיות. "הנשים האחרות" שקרמיין החזיק בכל רחבי הברונקס, בעודו מתיימר להיות הבעל המושלם. והאבא המסור.
אימו של אלכס הבינה את זה, בסופו של דבר, אם כי אחיו ואחיותיו לא.
הוא נעץ מבטים למטה, באורחי המסיבה, מופתע מתחושת הבדידות החלולה שכמוה לא חש מזה זמן רב מאוד. מה פתאום הוא חושב על הזקן שלו, לעזאזל? על המשפחה עמה הוא כבר לא מתראה אף פעם?
די כבר לרחם על עצמך, קוסטה.
אבל כשעמד לשים את פעמיו פנימה, עינו לכדה מלצרית שהתפתלה בין המון האורחים – בתחפושת בגודל של ממחטת אף. הוא שפשף את פיו בידו, בכעס על מהלומת התאווה שחלפה בדמו למראה גזרתה הדקיקה ושפעת שערה הערמוני, שנערם על ראשה בתלתלים רכים.
מה לעזאזל היא הייתה אמורה להיות? כי היא נראתה כמו איזו שדונת פורנוגרפית. של מי היה הרעיון המטומטם, להלביש ככה את צוות המלצרים בסוף אוקטובר? היא בוודאי קופאת מקור. בעקבו אחרי התקדמותה בין קהל החוגגים – כשמבטו דבוק אל הנדנוד המפתה של ישבנה, אל האופן בו שמלת המשי הירוקה שבקושי הייתה שם בכלל מרחפת סביב ירכיה בגרביוני הרשת – הוא התעצבן עוד יותר על ההחלטה.
מתי לאחרונה הוא חש פרץ גופני כה עז של משיכה כזאת למישהי? לפני זמן רב מדי.
אבל בשום פנים, הוא לא עמד להתחיל עם מישהי מצוות המלצרים. זה מהלך חסר כל קלאסה. כלומר, רומן עמד להיות היחיד שזוכה לחגוג הערב.
הוא גמע את שארית הוויסקי, חש את השריפה בגרונו, ואז שב בחזרה פנימה.
רק עוד סיבה אחת נוספת לעשות את המוות לחברו הטוב, בפעם הבאה שיתראו.
"היי, חמודה, יש לך עוד מהמרטיני המכושף הזה?"
אלי הסתובבה אחורה, על עקבים בגובה קילומטר שכבר לפני שעות גרמו לשלפוחיות בגודל של ברוקלין בכפות רגליה, וראתה את בן הטובים המחופש לפרנקנשטיין, שנעץ בה מבטי זימה במשך כל הערב, כושל שוב בחזרה לעבר העמדה שלה.
אוי, תהרגו אותי עכשיו וזהו.
"כן, אדוני. אני ארקח לך אחד נוסף." היא הרימה את המגש והניחה אותו על אמת זרועה הכואבת, וניסתה לעקוף אותו בדרך אל הבר.
"היי," הוא אמר בקול רווי אלכוהול, וגבותיו הירוקות התכווצו מעל עיניו שטופות הדם בחסמו את נתיבה. "דובשנית, אל תברחי ממני שוב."
דובשנית? ברצינות...?
היא התאבנה, כשכף ידו תפסה את מותנה.
"תוריד את ידך ממני, אדוני." היא הסתובבה לחמוק מאחיזתו. עורה מצטמרר ממגעו וזעמה ניצת בגלל הבחור הזה, והשעה עוד לא הייתה אפילו חצות. אם הוא יגע בה שוב, הוא עמד להצטער על זה.
"נו, באמת, אני המנכ"ל של רדיסון השקעות. קוסטה לא יהיה מבסוט, אם תמשיכי לשחק אותה קשה להשגה..."
אלא שאז ידו המשוטטת תפסה בישבנה. ערפל אדום טשטש את שדה הראיה שלה והזמזום באוזניה התגבר לקקופוניה. היא הדפה את ידו מעליה. "גע בי עוד פעם, פרנקי, ואתה מת."
אלא שפרנקנשטיין לא הקשיב בכלל, שכן ידו הפוגענית נחתה בחזרה על ישבנה.
אוקיי, זהו זה. אצבעותיה התקפלו וידה התאגרפה, והיא חבטה בו, ישר בסנטרו הירקרק.
"אאוץ'!" היא פלטה בקול, כשהכאב טיפס מפרקי אצבעותיה במעלה זרועה. היא נרתעה אחורה, הפילה את מגש המשקאות שלה ונרטבה לגמרי.
להט עלה בלחייה כשכל האורחים האדישים עד כה הסתובבו כעת להסתכל. בקללו בקול וכשהוא כבר נראה הרבה יותר פיכח, פרנקנשטיין כשל בחזרה לכיוונה, תוך שהוא בוחן את מצב הלסת שלו.
"אני הולך לתבוע אותך, עד שלא יישאר ממך כלום. נדמה לי שסדקת אחד מהשתלים שלי."
היא הרימה את אגרופיה לפני פניה. "גע בי שוב ואני אעשה לך יותר מאשר לסדוק לך את השתלים."
אבל כשפרנקנשטיין קרב והיא כבר התכוננה לחבוט בו, משהו קשה נכרך סביב פרק כף ידה ומשך אותה אחורה לעבר חומת שרירים מוצקה.
"תירגעי, שדונת צעירה," לחש קול עמוק ומחוספס בתוך אוזנה. "תאמיני לי, הוא לא שווה את זה."
היא ינקה אוויר כדי למחות, צמרמורת חלפה במורד גבה בהרגישה את זרועה שנלחצה באינטימיות אל חזה שממש התרומם וצנח בכבדות. אלא שאז אותו הקול נהם לעבר פרנקנשטיין. "צא מפה, בראד, ואל תחזור."
"אבל היא חבטה בי!" התלונן פרנקנשטיין.
"אתה רוצה שגם אני אחבוט בך?" שאל הקול, ונימת הדיבור העניינית והשלווה עמדה בניגוד לפלדה שהסתתרה מתחת לה – ששלחה עוד צמרמורת מעצבנת במורד גופה הדרוך מדי של אלי.
פרנקנשטיין הרים את ידיו בכניעה. "לא, בן-אדם. אין צורך."
"לפני שאתה הולך, אתה יכול להתנצל בפני הגברת," המשיך הקול ואמר, וזרועו החמימה התהדקה סביב אמצע גופה. היא מצאה את עצמה נאחזת בו, כשרגליה הפכו לשתי אטריות רטובות בעת שפרץ האדרנלין בדמה החל להתפוגג.
ים של פרצופי רפאים, מכשפות ושדים הקיף אותם – חלקם מצחקקים, חלקם מצלמים בטלפונים שלהם וכולם נהנים בגלוי מהמופע.
מבטו הממורמר של פרנקי צנח לעבר פניה. "מצטער," הוא אמר, בכעס מאולץ, ואז פילס לו דרך בין המוני האורחים ונעלם.
"ההצגה הסתיימה, אנשים," הכריז בעל הזרוע החובקת, מה שלא גרם לקהל להתפזר בכלל. אלא שאז הוא ריפה את אחיזתו בה. וברגע שכל משקלה נח על רגליה, הן התקפלו תחתיה.
"היי?" כפות ידיים חמימות נחתו על מותניה כדי למנוע אותה מליפול ארצה, והוא סובב אותה אליו.
היא נאלצה להרים את מבטה כדי להביט בפניו.
תחתית שדיה בערה במקום שבו הוא נגע בהם, וראשה הסתחרר בהביטה בתווי הפנים העזים, בשיער השחור כדיו שהיה מסורק אחורה כדי לחשוף קו שיער משולש, בחולצת המשי הצחורה, בגלימה השחורה ובטיפת הדם הנוטפת מאחד מניבי הערפד שבלטו מתוך השפתיים החושניות במידה שלא תיאמן.
ניצלתי, תודות לערפד בגובה מטר תשעים וחמישה.
"דרקולה?" היא מלמלה.
"לשרותך," הוא השיב, והשפתיים החושניות נמתחו להרף עין בחיוך. הניבים שלו בהקו, והיא דמיינה אותם שוקעים לתוך צווארה כדי לינוק את כל הדם שעוד הצליח להגיע לה לראש.
"את מסוגלת לעמוד בכוחות עצמך?" הוא שאל, והדאגה בקולו איבדה מכנותה מעט, בגלל הלהט שניצת בזהרורי הזהב שבעיניו החומות.
לא. "כן," היא אמרה. אלא שאז היא נרעדה.
מבטו החורך הושפל אל החלק העליון של תחפושתה. "את רטובה לחלוטין."
"זה בגלל פרנקנשטיין הזה," היא גמגמה.
שפתיו התעקלו בחיוך טעון, שגרם לקרביה לטוס במהירות למרומים. מה היה הקטע הזה?
המצב כולו היה בגדר קטסטרופה. לא משעשע או מצחיק. אנשים הוסיפו להתבונן. היא נראתה ממש נורא – והרגישה עוד יותר גרוע. היא עמדה כפי הנראה להיתבע על ידי פרנקנשטיין, ומאחר והיא קלטה את קרלי מתקדמת לעברם במהירות, היא גם עמדה כפי הנראה להיות מובטלת. האם היא תקבל בכלל תשלום על שש השעות שכבר עבדה?
ועדיין, הנקודה החמה הזאת בבטנה הלכה ותפחה והיא הייתה חייבת להישען לתוך אחיזתו היציבה של הרוזן הערפדי.
"למה חבטת בבראד?" שאל אותה דרקולה.
זה שהוא בא להצלתה בלי שידע בכלל גרמה לנקודה החמימה להתחיל ממש לפעום.
"הוא שם לי יד על התחת," היא אמרה.
"הבן זו..." חמת זעם התלקחה בפניו והצדיקה את העלבון, שנאבק בתחושת ההנאה שהייתה בתוך בטנה. אלא שאז שבו זהרורי הזהב להאיר. "את סקוטית, נכון? מאיזה חלק של סקוטלנד את? גם המשפחה של חבר שלי, רומן, היא מסקוטלנד במקור."
היא בהתה בו לרגע, מופתעת, לא רק מאיזכורו של רומן פרייזר המסתורי, עם האחות האבודה, אלא מכך שהוא זיהה את מבטאה – רוב הניו-יורקים שהיא פגשה בלבלו בין המבטא הסקוטי והמבטא האירי. אבל היא תיארה לעצמה שדרקולה חייב להיות חד-הבחנה, כי מבטו החורך עשה לשרירי ירכיה כל מיני דברים לא רצויים. אבל לפני שהיא הספיקה לענות לו, קרלי הגיעה אליהם והפרה את הכישוף.
"מר קוסטה, שמעתי מה קרה. אני כה מצטערת. מר רדיסון אמר לי שאחת המלצריות תקפה אותו. אני אדאג לכך שילוו את מיס מקגרגור החוצה מביתך."
קוסטה? היא נחלצה מאחיזתו. הבחור הזה לא היה אביר על סוס לבן. הוא האפס שחושב שהכול מותר לו, שאילץ אותה מלכתחילה ללבוש את התחפושת המטופשת הזאת.
"ושמך הוא?" הוא שאל את קרלי ונימת קולו הידידותית נעלמה לחלוטין.
הבוסית שלה הסמיקה לגוון שתאם את הארגמן של תחפושת השד שלה. "קרלי ג'מסון. מנהלת הצוות של מרלין הולסטן, מארגנת האירוע, אדוני."
המשך הפרק בספר המלא
