פרולוג
עשר שנים קודם לכן
בית הספר התיכון שרמונט. שרמונט, צפון קרוליינה.
ריאיון סיום לימודים לספר השנה של שכבת י״ב.
שאלה 1: אם היית צריך/ה לחזור על התיכון, היית עושה את זה?
מייקון סיינט: אתם לא רציניים, נכון? לא.
דליילה בייקר: זאת שאלה מכשילה? לא.
שאלה 2: למי מהשכבה שלנו יש הכי הרבה סיכויים להצליח?
דליילה בייקר: נו, באמת. כולם יודעים שזה יהיה מייקון. לא שזה אי פעם יגיע לו.
מייקון סיינט: לי. ולדליילה בייקר. היא כמו קרצייה. היא תידבק עד שהיא תשיג כל מה שהיא רוצה.
שאלה 3: את מי היית רוצה איתך אם חייזרים עוינים יפלשו לכדור הארץ?
מייקון סיינט: דליילה בייקר. היא תדבר כל כך הרבה וכל כך חזק, שהחייזרים פשוט יסתובבו ויברחו.
דליילה בייקר: מייקון סיינט. הייתי זורקת אותו עליהם כדי להרוויח שניות יקרות שיכולות להציל את החיים שלי.
שאלה 4: מה הרגע שהכי תזכרו מבית הספר והאם נהניתם ממנו?
דליילה בייקר: סיום הלימודים. כן.
מייקון סיינט: נשף הסיום. ממש פאקינג לא.
מייקון סיינט הוא השטן. כל מי שיש לו טיפה שכל יודע את זה. לרוע המזל, כשזה נוגע למייקון, אף אחד מחבריי לספסל הלימודים בתיכון שרמונט לא השתמש בשכל שאלוהים נתן לו. לא, כולם כרכרו סביבו כאילו הוא היה אלוהים בכבודו ובעצמו. אני הנחתי שזה פשוט סימן שהשטן באמת ברא אותו. היכולת שלו להפוך אנשים למטומטמים תמימים, כשהם אמורים להיות חכמים יותר.
לא שיכולתי להאשים אותם. יופי חיצוני יכול לטמטם כל אחד. למייקון היו פנים של מלאך, כל כך יפות עד שאנשים תהו אם אלוהים באמת יצר אותן בעצמו, ושיער שחור כל כך עבה ומבריק עד שהוא כמעט נראה כמו הילה. כן, הוא היה יפה. היחידה שהתחרתה בו בגזרת היופי הפיזי הייתה אחותי, סמנתה.
בזמן שרובנו התחלנו את גיל ההתבגרות בחינניות של ברבורים צעירים בשלב השלת הנוצות ונאבקנו עם כפות רגליים גדולות מדי כמו שקורה לכלבלבים, עם שיניים עקומות וחלקי גוף אחרים שגדלו מהר יותר מאחרים, מייקון וסאם נשארו חסינים מפני התהליך.
הם היו כל כך דומים, נקיים מפצעונים ובעלי פרופורציות מושלמות. זוהרים על רקע הכתמים שמאפיינים את גיל ההתבגרות. לכן זאת לא הייתה הפתעה כשהם הפכו לזוג שנפרד וחזר שוב ושוב לאורך כל חטיבת הביניים והתיכון. הם היו האנשים היפים.
האנשים שנועדו להפוך את חיי לגיהינום.
מייקון, שהיה קר ושתקני בדרך כלל, נהג לנעוץ בי מבטים כאילו הוא לא הצליח להבין למה נשמנו את אותו האוויר. זה היה הדבר היחיד שהסכמנו עליו. מעבר לכך, הסתדרנו כמו שמן ומים.
בפעם הראשונה שראיתי אותו, הוא עמד על המדשאה הגדולה שהובילה אל בית האחוזה שעבר מדור לדור במשפחה של אימא שלו. הוא אחז במחבט בייסבול והסתכל עליי כשנסעתי על האופניים הלוך ושוב בכביש. הוא היה רזה כמו מקל ונמוך ממני בחמישה סנטימטרים. דחף משונה לגונן עליו תקף אותי, כי האמנתי שהמבט בעיניו שברירי. מהר מאוד גיליתי שעשיתי טעות קשה.
״היי,״ אמרתי לו אחרי שעצרתי את האופניים מול הבית שלו. ״עברתי לגור בבית בהמשך הכביש. אולי אתה רוצה שנהיה חברים?״
הוא מייד הרים אליי מבט. עיניו הכהות, חומות כל כך עד שהן כמעט נראו שחורות, היו מוקפות ריסים עבים וארוכים. אותן עיניים שבנות כינו ״יפות״ ונאנחו בגללן בכמיהה במשך כל שנות הלימודים שלנו. לדעתי העיניים שלו היו קרות ומחושבות. עיניו הצטמצמו לעברי, ״את טיפשה או משהו?״
המילים הכו בי כמו סטירה. ״מה?״
הוא משך בכתפיו. ״נראה שכן.״
לא הבנתי את הילד הזה. הייתי מנומסת בדיוק כמו שאימא שלי לימדה אותי. ״למה קראת לי טיפשה?״
״אני גר פה כל החיים שלי. את חושבת שאני לא שם לב כשמישהו חדש עובר לרחוב שלי? את חושבת שאני צריך עוד חברים?״
״רק ניסיתי להיות לבבית. טעות שלי.״
״לבבית? את מדברת כמו זקנה.״
מתברר שנימוסים זה לפראיירים. ״אתה מגעיל.״
הוא הרים לעברי סנטר וחשף שריטה וסימנים כחולים. ״ואת מעצבנת.״
מה שעמדתי להגיד לו נעלם במעמקי הזמן, כי בדיוק אז סאם החליטה להופיע. היא הייתה צעירה ממני בעשרה חודשים בלבד, דבר שאנשים לפעמים כינו ברשעות ״תאומות איריות״. לביטוי הייתה משמעות מרושעת יותר כשאנשים דיברו עלינו, כי צריך רק זוג עיניים כדי לדעת שלא בדיוק נראיתי כמו שאר בני המשפחה שלי.
היא חייכה, שערה הבלונדיני המבריק היה קלוע בצמה צרפתית. השיניים הקדמיות החסרות שלה גרמו לה להיראות כמו פיה שובבה. ״אל תשים לב לדליילה. סבתא בל שלנו אומרת שהיא חמומת מוח.״
וזאת בדיוק הסיבה שהעדפתי את סבתא מייב.
סאם עיקמה את האף החמוד שלה. ״נראה לי שזאת אומרת שהיא עצבנית.״
הילד המגעיל הביט בי מתחת לפוני השחור שלו כשהוא ענה לה. ״זה נכון.״
הוצאתי לו לשון. ״אני לא חמומת מוח, הדעה שלי שונה משל אנשים אחרים. וזה רק אומר שהמוח שלי עובד כמו שצריך. מצטערת אם אתם לא מבינים את זה.״
בתגובה, סאם פרצה בצחוק חזק ומוגזם והנחיתה את ידה על הכתף שלי. ״היא כזאת מצחיקה.״ אחר כך היא לחצה אותה באזהרה ושלחה לילד את החיוך הרחב והשמח שאפיין אותה. ״אני סמנתה בייקר. איך קוראים לך?״
״מייקון סיינט.״
״מייקון? זה מתחרז עם בייקון. אני אוהבת בייקון. אה, אבל סיינט זה שם מגניב. זה סוג של מלאך, לא? אתה די נראה כמו מלאך. אבל לא כמו מלאך תינוק חמוד כזה. כמו מלאך ילד. אני יכולה לקרוא לך סיינט? אתה גר בבית הגדול הזה? הוא ממש יפה. אתה אוהב עוגיות חמאת בוטנים? אימא שלי הכינה קצת ממש הרגע.״
מייקון מצמץ בתגובה למתקפה המילולית ואני חיכיתי שהוא יתקוף את סאם כמו שהוא תקף אותי, כי אפילו אני התפתיתי לרדת עליה אחרי כל מה שיצא לה מהפה. אבל הוא רק חייך את החיוך העקמומי שאני עוד אכיר ואתעב. ״אני מניח שאת אף פעם לא חמומת מוח, הא?״
מהאופן שבו הוא אמר את המילים, במבטא דרומי ומתחנף, ידעתי שהוא מתכוון שהיא פחות או יותר חסרת שכל, ושהוא מעריך את זה. אבל היא לא שמה לב.
״לא.״ היא קרנה מאושר. ״אני ילדה שמחה.״
גלגלתי עיניים, אבל לאף אחד מהם לא היה אכפת, וזה היה סוף הסיפור. מייקון הלך לאכול עוגיות עם סאם, ואני באופן רשמי הפכתי לגלגל החמישי והלא רצוי. איבדתי את אחותי, שלפעמים גם הייתה בת הברית שלי, וזכיתי בקוץ שחצני בתחת.
כעבור שנתיים, מייקון כבר גבה בכמה עשרות סנטימטרים והפך לנער הכי מקובל בבית הספר. סאם הפכה לחברה שלו. וגורלי בעיקרון נחתם. מייקון סיינט בילה יותר זמן בבית שלי מאשר מחוץ לבית שלי. ישב על הספה שלי, גנב את השלט כדי לצפות בספורט, ישב לשולחן ארוחת הערב וזרק עליי חתיכות אוכל כשההורים שלי לא הסתכלו. והכי גרוע, כאב לי להיות לידו. לידם. כי תמיד הרגשתי שווה פחות.
אף פעם לא יצאתי לדייטים ולא היה לי חבר. אף אחד לא הציע לי לצאת איתו ולא ידעתי איך להציע למישהו לצאת איתי. הייתי דליילה, הילדה הבודדה. החברים שרכשתי פחדו מסאם ומייקון ולא רצו לבקר בבית שלי כי הם פחדו לפגוש אותם. אז או שאני ביקרתי בבית שלהם, או שאזרתי אומץ והתמודדתי עם הזוג היפהפה לבדי.
כשהגענו לתיכון, מייקון ואני פחות או יותר רבנו בכל פעם שראינו זה את זה. אבל רק בסיום השנה האחרונה שלנו הסלידה שלי הפכה לתיעוב של ממש.
״סיינט ואני הולכים ביחד לנשף הסיום.״ סאם חייכה בניצחון כשהיא פתחה את דלת הארונית שלה, שהייתה ליד שלי.
בקושי הרמתי אליה מבט כשדחפתי את תיבת הכינור שלי פנימה. ״סאמי, זאת אחת ההצהרות הכי דורשות 'נו, דא' ששמעתי בחיים שלי. נשף הסיום בעוד יותר מחודש, למה את בכלל מספרת לי את זה עכשיו?״
סאם גלגלה את עיניה. ״את יכולה לפחות לשמוח בשבילי?״
״על מה? על זה שאת יוצאת עם השטן? שהרף שלך כל כך נמוך עד ששארית החיים הרומנטיים שלך ייראו כמו מסע ניצחון?״ משכתי בכתפיים. ״זאת תוכנית טובה, אני מניחה.״
״את סתם מקנאת כי לך אין דייט.״
״דייט,״ נשפתי בבוז. ״הדייט שלך הוא בובת קן בגודל טבעי, אבל עם פחות אישיות. אני מעדיפה ללכת לנשף לבד במקום להתמודד עם משהו כזה.״
״שקרנית. אני בטוחה שאם מאטי הייז היה מזמין אותך, היית הולכת איתו.״ לעזאזל עם סאם והיכולת שלה לראות את מה שאני לא רוצה שהיא תראה. הייתה לי הידלקות קטנה על מאטי. סאם חייכה, היא קראה אותי כמו עיתון רכילות זול. ״אני בטוחה שהוא יזמין אותך אם קצת תשקיעי בעצמך.״
״אין פאקינג סיכוי.״ ההצהרה נאמרה בקול עמוק ובטוח בעצמו, שלא היה שלי.
הכתפיים שלי התאבנו ואימה מקפיאת עורקים שטפה אותי כשהקול הייחודי שלו הרעים ממקום כלשהו מעל לראש שלי.
מייקון השעין את כתפו על שפת הארונית שלי ועיניו לעגו לי מתחת לקווצה עבה מהשיער המטופש שלו שהוא עיצב כמו השחקן זאק אפרון. בכל פעם שראיתי את מייקון סיינט, התגובה שלי אליו הייתה פיזית, כמו אגרוף בבטן. הוא היה משגע, בטח, אבל העיניים שלו היו הבעיה. הן בערו כאילו הוא היה יכול לפשוט את העור מהעצמות שלי ולהגיע היישר אל הלב.
אימא תמיד אמרה שיש לי נטייה להגזים, אבל זאת הייתה האמת. כשהבטתי בעיניו של מייקון הרגשתי כאילו אני מנסה ללכת בסופה משתוללת, ואחר כך הרגשתי חלשה, חסרת נשימה וקצת חבולה.
״אני לא זוכרת שהזמנתי אותך להצטרף לשיחה הזאת,״ אמרתי.
הוא נחר בבוז. ״אני לא צריך הזמנה. ואין לך שום סיכוי עם הייז. הוא אוהב בחורות טיפשות ורזות. את יודעת, כמו בובות ברבי.״
ההתייחסות שלו לרזון קרעה אותי. הנחתי שהוא שמע כשקראתי לו בובת קן. לא שמתי על זה זין וזה בדיוק מה שעמדתי להגיד לו, אבל מייקון לא סיים. הוא נעמד ישירות מולי במסדרון לפני ארוחת הצהריים, העביר עליי את המבט הכהה והפרוע שלו והנחיריים שלו התרחבו במורת רוח. ״את נראית כמו תפוח אדמה בשמלה הזאת, בייקר.״
שנאתי את החרטה המיידית שהרגשתי על שלבשתי את שמלת הסריג בצבע הקאמל ומגפי הזמש התואמים שהגיעו עד לברכיים, ואת העובדה שבאותו רגע באמת הרגשתי כמו תפוח אדמה תחת מבטו הבוחן.
אבל לא הנחתי למייקון סיינט לראות את זה. ״יש אנשים שיודעים שמראה חיצוני הוא לא הכול, נוכל.״ כי זה בדיוק מה שהוא היה — נוכל כישרוני שמרמה אנשים וגורם להם להאמין שהוא ראוי להערצה. ״יופי נעלם ובסוף כולם יראו כמה אתה מכוער.״
הוא הזדקף, התנשא מעליי ושלח לי חיוך מרושע. ״אני מניח שאת אחת מהאנשים שרואים מבעד ליופי ואוהבים אנשים אחרים רק בגלל האישיות שלהם?״
ידעתי שהוא טומן לי פח, אבל לא ידעתי מה הוא מתכוון להגיד או איך לחמוק מזה. הרמתי את הסנטר ושיחקתי אותה רגועה. ״נכון.״
הוא הנהן, כאילו הוא מאשר משהו שרק הוא יודע, ואז התכופף והתקרב אליי. שעה שרוב הבנים בגילו הסריחו מכמויות של ספריי גוף זול, מייקון הדיף ניחוח של סבון עץ ארז ופרומונים מזמינים. ״תגידי לי, תפוח אדמה, כשאת מריירת על לוח השנה עם תמונות הכבאים החצי־עירומים שתלוי בחדר השינה שלך, זה כי את מחפשת את הנשמות היפות שלהם?״
כל הדם מייד זרם לפרצוף שלי והשאיר אחריו שובל של עקצוצים כואבים.
מייקון שיסע אותי בחיוכו. ״אני לא מאמין לשנייה אחת שאת מחבבת את הייז בזכות האישיות המרתקת שלו. את מתנהגת כאילו את טובה יותר מכולם, אבל גם לך יש חולשה ליופי חיצוני, בדיוק כמו לכל אחד אחר. לפחות לי יש את הביצים להודות בזה.״
והקטע הכי גרוע? הוא צדק. טרקתי את הארונית שלי וברחתי משם.
״היה כיף, תפוח אדמה,״ הוא צעק לכיווני בקול משועשע. בקול פאקינג חזק. וכשמייקון סיינט דיבר, תלמידים הקשיבו.
בהפסקת הצהריים כבר יכולתי לשמוע את התלמידים שאמרו ״תפוח אדמה״ וגיחכו בכל רחבי הקפטריה. הזוועה רק החמירה ביום למחרת כשתפריט ארוחת הצהריים כלל טוסט גבינה צהובה וכדורי פירה מטוגנים. עשרות כדורים קטנים נזרקו לכיווני. המלך של תיכון שרמונט תייג אותי וכולם התנהגו בהתאם.
הייסורים שלי הלכו והחמירו עד שכמעט סירבתי ללכת לנשף הסיום. בסופו של דבר, סאם התערבה ותפסה אותי לשיחה בחדר השינה שלי.
״אל תיעלבי מסיינט. הוא רק צוחק.״ עיניה הכחולות־אפורות היו תמימות כשהיא אחזה ביד שלי. ״וזה די מגניב שהוא נתן לך כינוי. הוא לא נתן כינוי לאף אחד אחר. אפילו לא לי.״ היא אמרה ומייד הזדעפה, כאילו היא הרגע הבינה את המשמעות וזה לא מצא חן בעיניה.
״תפוח אדמה זה לא כינוי,״ התפרצתי. ״זה עלבון, ואת מוזמנת לקבל אותו.״
״לא.״ היא נענעה בראשה והשיער החלק שלה התעופף מעבר לכתפה בגל מבריק. ״אני אצטרך כינוי אחר. משהו שיסמל את הקשר העמוק שלנו.״
העובדה שלא נשנקתי מגועל הייתה מרשימה, אבל בכל זאת דיברתי בלי לחשוב. ״מה דעתך על מראָה? שניכם מאוד אוהבים להסתכל במראות.״
ברגע שאמרתי את המילים ידעתי שזה לא הוגן. סומק ורדרד עלה בפניה היפות של סאם והיא מייד קמה מקצה המיטה שלי.
״סאם, לא התכוונתי —״
״לא,״ היא קטעה אותי. ״התכוונת למה שאמרת. את יודעת, סיינט צודק. את פשוט חייבת להעביר על כולם ביקורת.״
״תסלחי לי בזמן שאני נחנקת מהאירוניה,״ יריתי בחזרה.
״תמיד צוחקת על הכול,״ המשיכה סאם, למרות העובדה שלא צחקתי. היא שילבה זרועות. ״הבעיה שלך היא שאת לא יודעת לשחק את המשחק.״
״משחק? החיים הם לא משחק.״
״בולשיט. זה מה שהם תמיד היו ויהיו. תחייכי גם כשאת לא רוצה. תחמיאי לאנשים שיכולים לעזור לך או להגן עלייך.״ היא מנתה את הכללים על האצבעות. ״כשכולם מניחים שאת האדם הכי מתוק, מועיל או אמיתי בעולם שלהם, הם ירשו לך לעשות כל מה שאת רוצה.״
״ככה אני אמורה להתנהג לדעתך?״ קטעתי אותה. ״כמו תחמנית מזויפת?״
סאם משכה בכתפיה. ״מזויפת או לא, ככה האנשים הכי מצליחים מתקדמים בחיים. הם זוממים, כורתים בריתות ומוציאים את התוכניות שלהם לפועל.״
״אם זאת הצלחה, אני לא רוצה אותה. אני מעדיפה להיכשל ולשמור על המצפון שלי.״
היא נשפה בתסכול. ״תהיי כלבה אם את רוצה, אבל אני יודעת שאת פשוט מפחדת ללכת לנשף הסיום. לבד.״ אמרה ויצאה מהחדר ברוגז.
באותו רגע קיבלתי החלטה. יצאתי לקנות שמלה עם אימא שלי, כי לא הייתי מוכנה שיקראו לי פחדנית. בחרתי בשמלה צמודה ארוכה וקלאסית מסאטן בירוק דשא עם שרוולים קצרצרים. הרגשתי מגוחכת וחשופה מדי, אבל אימא נשבעה שנראיתי יפהפייה.
חזרתי הביתה. מבחינה הגיונית ידעתי שלא הייתי היחידה בלי דייט, אבל זה לא עצר את החששות שגאו בי כשצעדתי במסדרון הראשי של בית המלון לעבר אולם הנשפים שם נערך נשף הסיום שלנו.
ואז ראיתי אותו.
מייקון עמד ממש ליד קבוצת החברים שלו ונראה משועמם בזמן שסאם עמדה במרכז וניהלה את חצר המלכות שלהם. לא ידעתי מה הסב את תשומת ליבו לעובדה שהגעתי, אבל הוא סובב אליי את הראש בדיוק כשנכנסתי לטווח הראייה שלו. מבטינו נפגשו ומייד האטתי את קצב ההליכה.
הוא היה לבוש בחליפת טוקסידו שהתאימה לו בשלמות ונראה... למען האמת, הוא נראה לא שייך. הוא נראה כאילו הוא אמור להיות בחברתם של אנשים יפים על יאכטה, או אולי על מסלול תצוגת אופנה בפריז. אני לא יודעת למה לא ראיתי את זה קודם. הוא לא נראה שייך לעיירה שלנו, בדיוק כמוני. אלא שבמקרה של מייקון, לאף אחד לא היה אכפת מהזרות שלו, הם רק שמחו שהוא בסביבה.
אני לא זוכרת שהמשכתי ללכת, אבל מצאתי את עצמי עומדת מולו פנים אל פנים, עיניו הכהות הביטו עליי ופיו התעקם בזעף. ״באת.״
אוקיי. ״לא הייתי אמורה לבוא?״
הזעף שלו העמיק והוא הסיט את עיניו כאילו הנוכחות שלי ערערה אותו. ״לא חשבתי שתבואי.״
משכתי בכתפיים, הרגשתי מודעת מדי לשמלה המהודרת שלי, לאיפור שלי, לשיער שלי שעוצב בתלתלים פתוחים. לא הרגשתי כמו עצמי, אבל הרגשתי יפה. ״מצטערת לאכזב אותך.״
כשהוא סוף־סוף ענה, קולו היה שקט והוא כמעט לחש. ״אני לא מאוכזב.״
שנינו התאבנו, המומים ומבולבלים במידה שווה. הוא אולי לא היה מאוכזב, אבל הוא גם לא נראה מרוצה. וגם אני לא הייתי מרוצה. לא סמכתי על מייקון סיינט. וכאילו הגענו להחלטה בלי לומר מילה, שנינו הסתובבנו וצעדנו בכיוון ההפוך זה מזה.
בהתרגשות גואה ולב שדפק מהר מדי, צעדתי אל אולם הנשפים. רוב התלמידים בשכבה רקדו או נאספו ברחבי החדר בקבוצות קטנות. שולחן בופה ארוך עמד בצד האולם וכבר היה תור לאוכל.
התעלמתי ממנו כי הייתי עצבנית מכדי לאכול, ובאותו רגע גל של לחשושים עבר בחדר, מין זרם נסתר של צחוק מופתע. כאילו הוא ניזון מעצמו, הרעש הלך והתגבר, הפך פחות מופתע ויותר זדוני.
הוא הגיע מכיוון שולחן הבופה, וכשהסתכלתי עליו ראיתי עשרות זוגות עיניים מסתכלות עליי. הלחיים שלי בערו והסתכלתי מסביבי. כולם הסתכלו עליי.
בהלה אחזה בגרוני כשמצאתי את עצמי מתקרבת באיטיות אל השולחן. צחוק עלה ובעבע, לחישות של ״תפוח אדמה״ מילאו את האוויר. ואז ידעתי, האוכל.
כדורי פירה מטוגנים מילאו את המגשים. רק כדורי פירה.
לא יכולתי לנשום. שריריי התאבנו מרוב עלבון. מישהו שרק, כמה כדורים נזרקו לעברי ואחד מהם פגע בשמלה והשאיר כתם שמן על בד הסאטן. קפצתי אחורה והעור שלי בער. אחותי הביטה בי בהלם מהצד השני של האולם בעיניים פעורות ומבוהלות, אבל היא לא קמה וניגשה אליי. היא הייתה קפואה.
איכשהו ידעתי ברגע שמייקון נכנס. הוא עמד כמה מטרים ממני והסתכל על השולחן. החבר שלו, אמט, קרא אליו, ״מתיחה מעולה, סיינט!״
כולם צחקו, ואני שאפתי אוויר בכאב.
מייקון לא ענה. המבט שלו לכד את שלי. משהו מטריד הבזיק בעיניו, שילוב רגשות מוזר שלא הצלחתי לפענח. לשנייה אחת מתוחה חשבתי שזאת אולי חרטה, אבל אז הוא יישר את הכתפיים, כאילו הוא מצפה לקרב.
זעם שאג באוזניי והעניק לי אומץ.
דממה השתררה באולם כשהתקרבתי אל מייקון שלא הזיז שריר.
״חתיכת מניאק,״ סיננתי. ״אולי הצלחת לעבוד על כולם, אבל אני יודעת את האמת. עמוק בפנים אתה מכוער. נשמה חסרת ערך שאף פעם לא תצליח לגאול את עצמה.״
זעם ניכר בפניו המושלמות, אבל הוא לא אמר מילה, רק חשף שיניים כאילו הוא מנסה לעצור את עצמו מלהשתלח בי בחזרה. אבל זה לא היה משנה שום דבר. נמאס לי.
״אני באמת שונאת אותך,״ לחשתי לפני שנמלטתי מהמקום.
באותו לילה נאחזתי באימא שלי. לא הצלחתי לבכות, אבל כל הגוף שלי רעד מהשפלה וכעס. כעבור שעה, סאם חזרה הביתה בוכה, האיפור שלה נמרח ונהרות שחורים צבעו לה את הלחיים. מייקון זרק אותה.
״הוא אמר שהוא גמר עם האחיות בייקר,״ היא התייפחה והתכרבלה לצידי. ״שאני לא שווה את הטרחה.״
רציתי להפגין אהדה, אבל לא יכולתי. נתתי לה חיבוק בחצי־לב. ״עדיף לך בלעדיו.״ אלה היו המילים המדויקות ביותר שאי פעם אמרתי.
באותו רגע סאם הסתובבה אליי ונתנה לי חיבוק עז. ״אני כל כך מצטערת, דליילה. אני כל כך מצטערת שבחרתי בו ולא בך. אני מצטערת על הכול.״
מייקון סיינט אולי פגע בי, אבל הוא הצליח לאחד בין האחיות בייקר. זמן קצר לאחר מכן המשפחה שלנו עזבה את העיר, ולא ראיתי את מייקון שוב. אבל הצלקות שהוא השאיר בנפשי נשארו שם יותר מדי זמן.
