“כשלורה רובי שמעה את סיפור חייה של חמותה, שגדלה בבית יתומים בימי מלחמת העולם השניה כי אביה לא היה יכול לפרנס אותה, היא החליטה לכתוב על זה ספר.
אם היא היתה סופרת שגרתית יותר היא היתה כותבת ספר מהסוג שבו אשה צעירה מוצאת בעליית הגג מכתב או יומן שמצית את סקרנותה ויוצאת למסע ובעקבותיה גם הקוראים מזגזגים בין הסיפור הסמי היסטורי להווה ובין הטרגדיה של העבר להפי אנד של האשה הצעירה בת ימינו שבמהלך החיפוש נעזרת כמובן בגבר נאה ומסתורי שקשור באופן כלשהו לסיפור העבר ונחשו מה, בסוף הם יחיו באושר ועושר.
אבל לורה רובי היא לא סופרת שגרתית, ולמרות שגם הספר שלה עוקב במקביל אחרי שני סיפורים, אחד שמתרחש בתקופת מלחמת העולם הראשונה ואחד שמתרחש בתקופת מלחמת העולם השניה, הוא לא דומה בשום צורה לנוסחה המעייפת הנ"ל.
דוגמה קטנה? אחת משתי הגיבורות היא רוח רפאים.
קראתי אותו כבר לפני כמה שבועות, והתלבטתי אם לכתוב עליו, והתלבטתי מה אני חושבת עליו.
הוא חזק, הוא גרם לי לבכות, בעיקר בקטע הזה:

אשה שעברה במקום חייכה אליה. "את נראית שמחה!"כמעט בן רגע התפוגגה תחושת האושר של פרנקי. איך היא מעזה לשמוח כשאחיה נלחם בחזית? איך היא מעזה לשמוח כש*** איננו? דמעות גאו בעיניה.
האשה נגעה בזרועה. "מותר לך לשמוח רגע."

וזה הרגיש ממש ככה, בתחילת המלחמה. כאילו כל חיוך, כל רגע של שמחה הוא פשע, הוא חוסר צדק.
וזה מרגיש ככה שוב הבוקר, כשקמנו לבשורה מרה על בן היישוב שלנו שנפל.

***

אבל הוא גם ספר קצת מעצבן.
הוא מתרחש, כאמור, בשתי תקופות של מלחמות. מלחמת העולם הראשונה לא כל כך נוכחת בו, מלחמת העולם השניה כן, אבל כעניין צדדי בעיקר.
כאלימות חסרת פשר, כרוע מתפרץ, חסר גבולות, שבו כולם אשמים וכולם סובלים במידה שווה.
זה לא שאין רוע מובחן בספר, יש רעים וטובים או ליתר דיוק רעים וטובות, כי הספר עוסק בעיקר באלימות של גברים נגד נשים, אבל כשזה מגיע למלחמה מסתבר ש"אלוהים היה עסוק מדי בשליחת נערים שקטים ועדינים להילחם במלחמות מטופשות".

***

התחושה שלי היא שבפראפרזה, מי שלא נהיה פציפיסט אחרי מלחמת העולם הראשונה, אין לו לב. מי שנשאר פציפיסט אחרי מלחמת העולם השניה, אין לו מוח. 
בעצם, גם לא לב.
בספר, אין באמת הבדל ביניהן.
מלחמות הן דבר נורא אבל האם כל המלחמות הן מטופשות?
האם אין מלחמות אין ברירה, מוצדקות שחובה על אדם מוסרי לקחת בהן חלק?
והמחיר הוא נורא.
ועכשיו, אנשים מסביבנו מכל המעגלים, משפחה, שכנים, עבודה, משלמים אותו שוב ושוב.
עוד הלוויה. עוד שבעה.
ואין נחמה. אין.
אם יש שמץ, אם יש קמצוץ של נחמה היא הידיעה הזאת:
שהמלחמה לא היתה מטופשת. שהיא היתה הכרחית, שהיא נועדה להגן ולהציל הרבה חיים אחרים.”